אחד יחיד

משתמש מוביל
gemgemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
פרסם 15 מאמרים!
פרסם 30 מאמרים!
הודעות
9,579
תודות
17,453
נקודות
1,280
מעשה שסיפר לי אחד מחשובי מבני החבורה , איש נבון ומשכיל הלומד מכל אדם, דרכים ונתיבות לעבודת הבורא. הלה שמע מאחד ממכריו שלפרנסתו הוא עובד באחד 'הבנקים' הגדולים בארץ, בבנק המיועד אך ורק לבעלי עסקים אדירים, כמו חברות גדולות מאד או בנקים, ומתוקף עבודתו עוברים תחת ידו דבר יום ביומו סכומים עצומים, והון עתק בהעברות והפקדות ומשיכות.

באחד הימים סיפר ה 'פקיד' לידידו – אתמול התקבל בבנק מאדם אחד סכום בן 10 מספרים – מיליארד ושלש מאות מליון שקל (1,300,000,000), ולמחרת (כלומר 'היום') 'משך' המפקיד את כל כספו בחזרה.

שאלו הידיד 'אפוכי מטרתא למה לי' – מה העניין בזה, להפקיד ולמשוך מיד תוך כדי 'מעת לעת'… הסביר ה'פקיד', הנה 'הבנק ' משלם ריבית על הכסף המופקד אצלו, והגם שמדובר ב'אחוז' (פראצענט ) נמוך מאד מאד, מ"מ כאשר מדובר בסכום אדיר כזה עולה סכום הריבית למאות אלפים (וכמובן מאליו, ככל שיתארך זמן ההפקדה כך יגדל הרווח מהריבית).

המשיך הפקיד, אם תשוב ותקשה , מה הרווח של הבנק בכל 'הסיפור' הזה… מדוע הם מוכנים לשלם כ "כ הרבה על הפקדה אפילו לזמן קצר ביותר, כי אכן, הם באמת אינם מחלקי מתנות כלל… ולא נותני צדקה… אלא מאחר ש'הבנק ' בעצמו עושה 'עסקאות' והלוואות למיניהם, ולזה הינם נצרכים בכל עת לכסף מזומן ו 'נזיל', ורווח שלהם עולה פי כמה וכמה מסכום הריבית שהם נותנים למפקיד, לכן שווה להם לשלם גם על כל הפקדה, ואפילו אם היא רק לזמן מועט.

ומכאן למד לקח נפלא ועצום , הימים ימי שובבי"ם, ואיש היהודי מתעורר לקחת את עצמו, להיכנס להיות בכלל יראי ה', אבל, רק חכך בדעתו כן, מיד בא לנגדו היצר וטוען כנגדו, הרי נפול תיפול לאחר יום, מה שווה כל ההתעוררות שלך, עזוב מעיקרא ואל תכנס לזה כלל, לזה אומרים לו, אין לו להקב"ה בעולמו אלא 'אוצר' של יראת שמים בלבד – כביכול הקב"ה 'משלם שכר טוב ליראיו', ואפילו 'יראת שמים' של יום אחד (אפילו התגברות אחת על נסיונות היצר), כל חיזוק בענייני יראת שמים עולה לשמים ממעל ונכנס לאותו 'אוצר ' (כספת), והקב"ה משלם שכר טוב ליראיו כי כביכול הוא נצרך לאותו 'פקדון', מאחר שיש לו נחת רוח עצומה מזה , ונחת רוח שלו כביכול הרבה יותר מהנראה בעולם הזה , ו'שווה' לו כביכול לשלם 'ריבית' לנצח נצחים .

מעתה, אל יאמר אדם, מה רווח ב'יראת שמים' של יום אחד, כי כשמדובר ביראת שמים, הרי בשמים היא שווה 'מיליארדים ', וכביכול יש שם רווחים אדירים ועצומים גם על 'הפקדה' ליום אחד בלבד, ומכש "כ אם יצליח עוד יום ועוד יום, שאין ערוך לגובה הרווחים .

והוסיף ברמז נאה ומתקבל שעל כגון דא אמר הכתוב (משלי ב ד) 'אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה"… אם תבין שכל חיזוק ביראת שמים היא כמו עסק בכסף וכמטמונים ששווה לשלם 'ריבית' עליהם אז תבין ותרדוף אחר יראת ה '.

(באר הפרשה בא)
 
אמרו קמאי, שעבודת ימי השובבי"ם היא כדוגמת אנשי הצבא היוצאים למלחמה, שראשית דבר ישימו מצור על העיר – למנוע מהם מים ומזון, עד אשר ייאלצו בני העיר להיכנע. כך היא העבודה בימים אלו, למנוע מן היצר 'מים ומזון' עד אשר ייכנע ויתבטל כוחו לגמרי.

אחד מחסידי הרה"ק מקאברין זי"ע התאונן לפניו: רבי, הנני שקוע מאד בחטאיי, וה'בלאטע' (הבוץ) גדול מאד. ענה לו הרה"ק: אף הבוץ הגדול ביותר – אם אין מוסיפין לו מים הרי הוא מתייבש לגמרי. אף אתה, עזוב את דרכיך, וממילא יתייבש כל הבלאטע (הבוץ)…

היה אומר הרה"ק הנתיבות שלום זי"ע בשם אביו הרה"ח ר' משה אברהם ברזובסקי זצ"ל הי"ד, שכל אדם נולד עם 'דבר אחר' בקרבו, והוא גדל עמו כשמספק צרכיו. וזאת היא העבודה, למנוע ממנו מאכל עד שימות…

משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה ידוע ב'עבודת האכילה'… ובכל עת שנזדמן דבר מאכל לידו לא נח ולא שקט ממש 'עודו בכפו יבלענה'… ויהי היום והיסב עם חברו ב'סעודת מצווה', והבחין אותו ידיד כי רעהו אינו אוכל מהמנה הראשונה (פארשפייז) כי אם מקצת שבמקצת. התפלא לעצמו מה אירע לידידי ומדוע שינה ממנהגו לקיים מצות אכילה בהידור רב. תמיהתו גברה שבעתיים בעת שהביאו את הבשר ושוב לא אכל אלא רק 'נגיעה בעלמא', ולבסוף כשהביאו את הלפתן (קומפוט) לא נגע בו במאומה. לא יכול החבר להתאפק וישאלו מה יום מיומיים, האם אינך חש בטוב חלילה?

השיב הלה בקוצר אמרים: "אני בדיאטה". וכבר לא היה צריך להוסיף ביאור… ולזאת נדמים ימי השובבי"ם, שצריך להחליט לעצמו בתקיפות: 'אני בדיאטה', ועי"ז יקנה את הכח לשלוט בעצמו ושוב לא ירוץ אחר כל תאווה.

דבר בעיתו מה טוב, כשכל העולם כולו רועש וגועש סביב ה'חיסונים': כתוב בפרשת ויגש "ולא יכול יוסף להתאפק", ובתרגום: "וְלָא יְכִיל יוסף לְאִתְחַסָנָא". ורמז גדול יש כאן: ה'התאפקות' – היא היא ה'חיסון' הטוב ביותר בגשמיות וברוחניות, וכשם ש'חיסון' אמור למנוע את הבריא מלחלות, כך גם ה'התאפקות' – כל חד וחד בדיליה – מונעת את ה'מחלות' הרוחניות.

ואכן, מי היה ה'מתחסן' הראשון – אשר לית מאן דפליג שממנו יראו וכן יעשו? הלוא הוא מלך מצרים, יוסף הצדיק… וכדכתיב (שם מג לא) "ויתאפק", ותירגם אונקלוס: וְאִתְחַסִין. וכך כתב הרמב"ן (פר' ויגש שם) וז"ל: "אונקלוס תרגם לאתחסנא – להתחזק, וכן 'ואתאפק ואעלה העולה' (שמואל א' י ג יב), וכן כל לשון התאפקות בכל מקום, 'חיזוק'". הא למדת ענין נוסף של 'חיסון', והוא ההתחזקות' (והן הן 'שתי המנות' הנדרשות לחיסון והגנה מושלמת: א. התאפקות. ב. התחזקות).

(באר הפרשה)
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון