אלול דברי חיזוק לקראת תחילת אמירת הסליחות אצל בני אשכנז (1 צופה)

[אחד יחיד]

במוצאי שבת קודש הבעל“ט יהדהד קול הסליחות ברמה בהשתפכות הנפש בבתי כנסיות בכל אתר ואתר בקרב בני אשכנז (ויצטרפו לאחינו בני עדות המזרח שפתחו באמירת סליחות מר“ח חודש אלול), יהודים כשרים ויראים כבר מתכוננים בדחילו ורחימו לשעות קדושות ונשגבות אלו, בתפילה שיחוס ה‘ עלינו ויקבל תפילותינו ברחמים לפני אדון הכל.

נפתח בדברים נפלאים שאמר הרה“ק המהר“ש מבעלזא זי“ע: יש לדקדק בלשון המחבר בשלחן ערוך (או“ח ריש סימן תקפ“א) ”נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים“, שנקט בלשונו כדרכו של הרמ“א בכל מקום והתחיל בלשון מנהג נוהגים לקום, שאין זה כלל מדרכו של המחבר שיתחיל דבריו במנהג.

ונראה דרצה המחבר לרמז בלשונו הטהור כי לעת כזאת בהגיע ימי הסליחות והימים הנוראים ומתחילים ימי הדין, זקוקים אנו להמתיק ולבטל מעלינו את הדינים, והנה איתא בירושלמי (יבמות פי“ב ובמסכת סופרים פי“ח הלי“ח) שמנהג מבטל דין, כלומר שיש בכח מנהגי ישראל לבטל הדינים ולהמתיקם, ולכן פותח המחבר את הלכות ר“ה בלשון מנהג, כדי לבטל ולהמתיק הדינים בימי הדין אלו ע“י קיום המנהג.

אומרים משמו של הרה“ק בעל החידושי הרי“ם על ענין אמירת הסליחות בימים אלו לפני ר“ה, שזאת היא מתנה טובה שניתנו ימי סליחות אלו לפני ר“ה כדי שיהיו מטוהרים לפני ראש השנה, ואז יוכלו לעזור את עצמם ובפרט האנשים שהם ביד לבם שאין להם שום עצה להוציא את עצמם ממה שהם אסורים, וע“י הסליחות לפני ר“ה יקל להם להוציא ממסגר אסיר בר“ה וזהו שנאמר (תהלים קל, ד) כי עמך הסליחה למען תורא.

עוד ביאר במשל למה הדבר דומה לאיש צבא היוצא למלחמה, שבשעת המלחמה אין לו זמן להכנות ולאימונים, אלא עליו לקחת הנשק ביד ולירות, וההכנות צריכות להיות לפני המלחמה, כן הוא בראש השנה יום הדין שבאותו יום אין זמן להכנות, ולכן ניתנה מתנה של חודש אלול להכנות להכין את עצמו בסליחות ותחנונים ולפשפש במעשים לפני יום הדין (שיח שרפי קודש).

טעם נפלא על השייכות שיש להשכמת הסליחות אל היציאה משבת קודש כתב הגאון רבי יהודא סג“ל ראזנער זצ“ל אבד“ק סעקלהיד בספרו וזאת ליהודה (פרקי התעוררות לסליחות) כי היות שבשבת קודש אין שולטין המקטריגין ומארי דדינא כדאיתא בזוה“ק (פר‘ תרומה) על כן משכימין בטרם יבואו המקטרגים, כמשל המובא בבן מלך שגרשוהו עבדי המלך מלבוא לפני אביו המלך לזאת טיכס עצה להשכים טרם בא השומרים והשונאים שלו, לזאת ”קדמנוך תחלה במוצאי מנוחה“.

(אור לישרים)

 

[אחד יחיד]

ימי הסליחות כבר כאן. אחינו בני עדות המזרח, משכימים יום יום לאמירת הסליחות מזה כשבועיים, וגם אנו בני אשכנז מתחילים לפשפש במדפים העליונים של ארון הספרים, ושולפים את ספרי ה'סליחות' המאובקים, לקראת תחילת אמירת הסליחות בקרוב מאוד.

זה הזמן להתייחס לנקודה מאוד מעניינת שנוגעת לנושא של אמירת הסליחות, וממנה נגיע גם לפרשתנו, פרשת 'כי תבוא'.

אנחנו מתחילים את אמירת הסליחות ב'אשרי', שכל כולו שבח והודיה לבורא עולם, ומיד לאחר אמירת הקדיש אומרים את הקטע הארוך 'לך ה' הצדקה' שהוא בעצם ליקוט של פסוקים מכל רחבי התנ"ך, ובהם אנחנו מתחילים באזכור של המצב השפל שלנו, "לנו בושת הפנים", "נחפשה דרכינו ונחקורה", "כדלים וכרשים דפקנו דלתך"… ולאחר מכן מתחילים לספר בשבחו של הקב"ה…

"אתה בקעת מעין ונחל", "אתה רצצת ראשי לווייתן", "אתה הכינות מאור ושמש", "אתה מושל בגאות הים", "יודו שמים פלאך"…

לכאורה צריכים להבין, מה עניין השבחים וההודאות הללו, כשאנחנו באים לבקש סליחה. לא היה עדיף להתחיל מיד מ"מלאכי רחמים חלו נא פני קל במיטב היגיון?", או ב"הט אזנך ממרום", "ראה כי אזלת ידינו" וכדו'?

השאלה מתחדדת עוד יותר, אם נציין את מה שאולי לא כולם יודעים, שעיקר הסליחות זה החלקים שאותם אומרים בקביעות יום יום. הפיוטים שמשתנים מיום ליום הם אולי יותר מושכים את הלב שלנו, וגורמים לנו להתעורר יותר כי אינם שגורים על לשוננו, אבל עיקר הסליחות זה דווקא החלקים הקבועים שאינם מתחלפים. כלומר, האמירה של הפסוקים הללו הוא לא רק איזו הקדמה כזאת, כדי להגיע אל העיקר, אלא היא היא עיקר העיקרים של אמירת הסליחות. "מי לא יראך מלך הגויים!", "מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך". זה הוא עיקר הסליחות.

וזה באמת פלא גדול. ככה מבקשים סליחה? האם זאת הדרך הנכונה להתוודות על החטאים שלנו ולייחל לרחמי שמים?
​

**​

השבוע אנחנו קוראים את פרשת 'כי תבוא', וחז"ל הקדושים לימדו אותנו במסכת ראש השנה, שפרשה זו סודרה בכוונה כך שיקראו אותה תמיד לפני ראש השנה, כדי שתכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה. אבל על דרך הרמז אפשר לומר שיש בזה טעם נוסף, כי בפרשה זו יש לנו לימוד חשוב מאוד, שכל יהודי צריך ללמוד ולשנן אותו לפני ראש השנה, בימי הרחמים והסליחות.

אומרת התורה הקדושה, כשתבוא אל הארץ, אל תחשוב שכל מה שגדל על האדמה שלך שייך לך. לא ולא, יש חלקים שצריכים לתת לכהנים וללוויים, לעניים או אפילו לאכול בעצמך אבל דווקא בירושלים בין החומות.

לא זו בלבד, אלא שאת החלק הראשון, הפירות הכי חביבים שמבכירים לגדול לפני כל הפירות האחרים – גם אותם צריכים להביא אל בית ה'.

וכשתבוא לבית ה', זה לא מספיק להניח את הביכורים ולהסתלק, צריכים לומר משהו מאוד חשוב שם: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו, הגדתי היום לה' אלוקיך…".

אומר רש"י הקדוש במקום, מה הפשט 'ואמרת אליו'? מה צריכים לומר לו? "שאינך כפוי טובה".

סתם שתדע, אני לא כפוי טובה, אני איש טוב, אני יודע להכיר טובה. חשוב שתדע את זה כשאני מביא ביכורים לבית המקדש.

זה הרי פלא גדול. יש בתורה כל כך הרבה מצוות ואיסורים, ומכל המצוות והאיסורים צריכים להתמקד דווקא על העניין הזה של הכרת הטוב וכפיות טובה? למה לא "ואמרת אליו – שאני לא מחלל שבת"? למה לא "שאני לא עובד עבודה זרה"? למה לא "שאני לא מעלים עיני מן העני המבקש צדקה"? למה דווקא "שאיני כפוי טובה"?

התשובה היא שמי שאינו כפוי טובה, ממילא אינו יכול לחלל שבת ולא להעלים עין מהצדקה ולא לעבוד עבודה זרה, כי הרי הקב"ה גמל איתנו כל כך הרבה טובות, איך אפשר שלא לקיים את רצונו ואת מצוותיו? זאת הרי כפיות טובה נוראית!
​

**​

חז"ל הקדושים אומרים, שכל הכופר בטובתו של חברו כאילו כופר בטובתו של מקום, למעשה מונח כאן יסוד עמוק. לכאורה צריכים להבין מה הקשר? מי שכופר בטובתו של חבר אחד, זה אומר שהוא כופר בטובתם של חברים אחרים שלו? כמובן שלא. אפשר לכפור בטובה של אדם אחד ולהכיר טובה לאדם אחר, אז למה זה מיד מגיע למצב כזה של כפיות טובה עד שהוא כבר כופר אפילו בטובתו של מקום?

התשובה היא, שהבורא ברוך הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים, הוא מנהיג את העולם מתחילתו ועד סופו, ואין שום פעולה שנעשית בעולמו של הקב"ה שלא כך נגזר על ידו שייעשה.

אם כן, כשיהודי עשה לי טובה, הוא בעצם עשה את מה שהקב"ה גזר שיהיה, כלומר הטובה ניתנה לי על ידי הקב"ה ואותו יהודי היה השליח. בא אדם ואומר: "לא עשית לי שום טובה, ממילא הייתי מגיע לאותו הישג גם אם לא היית עוזר לי" – כלומר, הוא כופר בטובה שהקב"ה עשה לו!

אני רוצה להביא כאן כמה עובדות מההשגה של גדולי ישראל בנושא זה של הכרת הטובה. ידידי הרה"ג רבי ישראל בן דוד הוציא ספר 'וידעת', שמבוסס על 'דעת תבונות' לרבינו הרמח"ל, ומתרגם את הספר לסגנון ולרמה שתתאים לאנשים בני זמנינו.

בספרו זה מביא הרב בן דוד מעשה נפלא, שאירע עם הרה"ק רבי אהרן מבעלזא, שהכיר טובה ליהודי שגמל עמו טובה, וכך היה המעשה:

פעם נזדמן הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זיע"א להתארח במקום מסוים, ושם סידרו לו חדר עם מיטה שעליה יוכל לנוח בלילות שבהם ישהה באותו מקום. הרבי מבעלזא היו לו עיניים קדושות וטהורות, וכשהוא היה מסתכל על מקום או על חפץ הוא ראה את כל העבר. הוא הביט במקום ההוא, ומיד אמר שהוא לא יוכל לנוח בחדר הזה ובמיטה הזאת.

היה שם אחד מבני הבית, ילד צעיר לשנים, שלתומו חשב שהרבי כנראה חושב שמיטה זאת אינה נוחה מספיק. הוא מיד קפץ והציע את המיטה שלו, אולי היא כן תמצא בעיניו של הרבי, ואכן נכנס הרבי לחדר הסמוך, חדרו של הילד, ומיד אמר שהוא ישמח להתארח כאן. באותו לילה ובלילה שלאחר מכן עלה הרבי על יצועו של אותו ילד, שפינה במיוחד עבורו את החדר והסכים לוותר על המיטה שלו לשני לילות.

עברו ימים, חלפו שנים. ענן שחור עלה בשמי אירופה, העולם התהפך על הרבי וגם על אותו ילד. כל אחד מהם עבר את מסלול הייסורים שלו, ושניהם עלו לארץ הקודש, אבל אותו ילד לא היה ממשפחה של חסידי בעלזא, ולא היה לו שום קשר עם הרבי מבעלזא.

הוא גדל, התחתן, ולצערו הרב לא זכה לפרי בטן. מספר שנים חלפו מהחתונה, הם הלכו לדרוש ברופאים שהיו תמימי דעים – הזוג הזה יישאר ללא ילדים, אין שום דרך לעזור להם.

ביום מן הימים החליט אותו יהודי לנסוע לתל אביב, ולהיכנס אל הרבי הקדוש מבעלזא, אולי יזכה להיפקד בברכתו הטהורה.

הוא כתב קוויטל עם שמו ושם אמו, וכמובן גם שמה של רעייתו ושם אמה, והגישו אל הרבי שקרא את הקוויטל וזיהה מיד את האיש שלפניו: "אתה מגיע מעיר פלונית?", שאל והיהודי השיב בחיוב, "האם אתה בן למשפחה פלונית?", ושוב השיב בחיוב.

"אתה זוכר שהייתי אצלכם בבית?", שאל הרבי השלישית, והיהודי הנרגש השיב שאכן הוא זוכר היטב. "אתה נתת לי את המיטה שלך, נכון?", בירר הרבי עוד, ושוב קיבל תשובה חיובית.

שקע הרבי הקדוש מבעלזא בשרעפים, ולאחר מכן בירך אותו יהודי והפטיר: "שני לילות ישנתי על המיטה שלך, בזכות זה יהיו לך שני ילדים".

צדיק גוזר והקב"ה מקיים. לא עברו ימים מרובים ואתו יהודי ורעייתו נפקדו בשני ילדים, נגד כל הסיכויים ובניגוד לכל התחזיות שסיפקו הרופאים.
​

**​

המעשה עם הרבי מבעלזא יכול להמחיש לנו עד כמה גדול כוחה של הכרת הטוב, אבל כמובן שלא כל אחד מאתנו יכול להגיע לכזאת דרגה. הלוואי שהיינו יכולים לברך כך אנשים ולגזור גזירות שיהיה להן רושם בשמי מרום, כדי לפקוד חשוכי בנים בזרע של קיימא. בפועל רובנו רחוקים מאוד מזה…

אני אספר כאן סיפור נגדי של הכרת הטוב, גם סיפור זה אירע עם אחד מגדולי הדור הקודם, אבל בשונה מהמעשה עם הרבי מבעלזא, הפעם מדובר ב'הכרת הטוב' מהסוג שכל אחד ואחד מאתנו יכול לעשות בעצמו.

מספר הרב בן דוד מעשה שסיפר הגאון רבי זאב שטיינהוז, שפעם זכה לארח את מורנו הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל, בעל ה'מכתב מאליהו'.

הרב דסלר סעד סעודת שבת על שולחנו של הרב שטיינהוז, וכמובן שהסעודה היתה רצופה בשירת זמירות ואמירת דברי תורה, כפי שמצופה מענק שבענקים כמו הרב דסלר, שבכל דבר היה רואה את ההשגחה העליונה, ובכל פריט גשמי היה רואה רעיונות עמוקים של משלי חכמים וחידותם.

אחרי אותה סעודה שכל כולה היתה התרוממות הרוח, בירכו ברכת המזון בכוונה רבה, אבל אז קם הרב דסלר ממקומו, והחל להוריד את הכלים מעל השולחן.

הרב שטיינהוז נחרד ונזעק: "מה פתאום? הרב הנו אורח כאן בביתנו, לא נסכים שהרב יוריד כלים מהשולחן ויסדר את הבית. חלילה וחס! לא תעלה כזאת על הדעת בכלל!!!"

אבל הרב דסלר השיב לו בפשטות: "הרי הנשים עמלות וטורחות, הן שוטפות ומנקות את הבית, קונות את המצרכים, מבשלות את האוכל, ישבנו כאן במשך שעה ארוכה והתענגנו על מעשי ידיה ועמלה הרב של רעייתך. אנחנו חבים לה הכרת הטוב. איך נוכל להכיר לה טובה? לומר 'תודה רבה' זה לא מספיק! זאת התחלה טובה, אבל בזה לא יוצאים ידי חובת 'הכרת הטוב'. כדי להכיר טובה אנחנו צריכים לעזור לה, להוריד את הכלים מהשולחן ולקחת אותם למטבח, זה מראה שאנחנו מעריכים את מה שקיבלנו, ומכירים טובה על כך!".

(הרב יחיאל צוקר)​

 

[הצעיר שבחבורה]

אם נציין את מה שאולי לא כולם יודעים, שעיקר הסליחות זה החלקים שאותם אומרים בקביעות יום יום.

לחץ כדי לכווץ...

אינו מדוייק, הפסוקים שבין אמירת י"ג מדות לאמירת י"ג מידות, אף הם עיקר הסליחות, והם מתחלפים מדי קטע.

לרוב, הפיוט מבוסס ברמה כזו או אחרת על פסוקים אלו.

נ.ב. ואנצל במה זו לעורר, שכאשר מדלגים מקצת מן הפיוטים, יש לומר את הפסוקים שלפני הסליחה הנאמרת, ולא את אלו שלפני הסליחה ה"מדולגת".