על זהירותם הנוראה של גדולי ישראל ממידת הכעס, אפשר ללמוד ממה שהתרחש בשלהי ועידת פטרבוג שהתכנסה בחודש אדר שנת תר"ע, לדון בין השאר בדרישת הממשלה הרוסית לחייב אל כל נושאי המשרות הרבניות להשתלם בשפה הרוסית ובלימודיים כללים.
גדולי ישראל באותה תקופה נחלקו בזה חלקם ראו בכל דבר שאפשר להתקיים איתו, וביניהם היו האור שמח, ר' דוד קרלינר שהיה מגאוני הדור, ר' חיים עוזר, ור' איצלה פוניבצר. ומצד שני לחמו בכל כוחם כנגד גזירה זו ר 'חיים מבריסק, החפץ חיים והרש"ב מלובביץ.
החפץ חיים שהיה אמור להגיע לועידה, שלח במקומו את ראש ישיבת ראדין הגר"מ לנדינסקי, ורק בקש ממנו שאם יראה כי כלתה הרעה ויד המתירים על העליונה שיקרא לו ויבא מיד.
וכך הוה, בכמה ימי הועידה היה נראה כי יד המתירים על העליונה, והר"מ לנדיסקי שלח טלגרמה דחופה לח"ח שיבא, ואכן הח"ח הגיע לאחר כמה ימים, ומיד בהגיעו התחיל למסור כמה וכמה נאומים נרגשים שהתחילו להשפיע על הרבנים לקבל את דעתו שהיא דעת המתנגדים.
באותם ימים נכנס החפץ חיים עם ר' משה לנדינסקי, לשוחח עם ר' מאיר שמחה, האור שמח שהיה בראש המתירים, מיד התחיל לומר לח"ח דברים חריפים על התנגדותו וחששו, ומנגד החפץ חיים השיב לו גם לדרכו באופן חד וברור, והנה לפתע קם האור שמח ויצא מהחדר באמצע הויכוח הגורלי, ויתברר כי פחד שהויכוח יחריף ויחמיר ורצה להמנע מזה.
החפץ חיים יצא עם ר' משה מהחדר ובדרכו אמר לר' משה: אני מתפעל ממידותיו של ר' מאיר שמחה, הוא הרי כהן, וכהנים קפדנים הם, והרגיש שעלול לבא לידי הקפדה וכעס, וקם ועזב, אף שהיה חשוב לו ביותר הבהרת דעתו בכל התוקף.
www.hamichlol.org.il