אלול ד' אלול - יום פטירת ה'אור שמח' (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (ה'תר"ג - ד' באלול ה'תרפ"ו) מגדולי רבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה. ספריו החשובים הם "אור שמח" על הרמב"ם לאחר פטירתו פורסמו חידושיו לתורה בספר "משך חכמה" ("משך" הם ראשי התיבות של שמו) ו"חידושי רבינו מאיר שמחה על הש"ס" על התלמוד הבבלי והירושלמי. בדור האחרון נתפרסמו גם תשובותיו.​

רבי מאיר שמחה הכהן – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

כאשר הספיד הרוגוטשובע'ר את האור שמח, הגדיר את יגיעת התורה שלו ואמר, כי תמיד היה נראה כמי שפרצה שריפה בביתו! כפי שכל אדם כאשר מתוודע על שריפה שמאיימת על רכושו או חלילה על בני משפחתו, הרי יגלה בעצמו כוחות עצומים שלא ידע עליהם מעולם, וכגיבור יאזור חיל ויצא להציל את מה שניתן, הרי בזמן שכזה אף אחד לא יתהלך לו בשלווה ורגיעה ויציל במתינות, אלא יעבוד יותר מכפי כוחו במהירות וזריזות. כך, בתחושה שכזו, חי ה'אור שמח'. תמיד היתה דולקת שריפה! מדורת אור התורה! תמיד בערה בו אהבת התורה ללא שיור, וכל יום ויום גילה בעצמו כוחות חדשים, והוסיף לגדול בתורה ולחדש בה חידושים נפלאים, בלא שיתן לנפשו מנוח. הן, שריפה משתוללת! "הלוא כה דברי כאש"!​

 

[גרינפלד]

חז"ל הקדושים אומרים "מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות שנאמר זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי. אמר לו הקדוש ברוך הוא… אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו'… (סוטה לה ע"א)

יש כאן שאלה קשה תמיד הקב"ה מעניש מידה כנגד מידה, דוד המלך חטא שקרה לד"ת זמירות מה המידה כנגדו שטעה בכתף ישאו?.

לפני שניישב, נביא מעשה נורא שסיפר מרן הג"ר שלמה זלמן אויערבאך זי"ע על הגאון רבי שלמה יהודה פלצינסקי זצ"ל (אביו של הג"ר אליעזר) שהיה לו קביעות ללימוד חברותא עם מרן האור שמח זי"ע, פעם כשנכנס ביקש להציג בפניו שאלה שהתקשה לא מהסוגיא שלמדו יחדיו, הוא הציג אותה, ורבי מאיר שמחה אמר לו שנדמה לו שלפני שלושים וחמש שנה עמד על קושיא זו וכתב עליה מערכה. ביקש ממנו להוריד מחברת מסוימת ולבדוק, ומשמצא שאכן עומד על קושיא זו בראש המערכה, אמר לו ה'אור שמח' שאינו רוצה לראות מה הוא כתב אז, אלא הוא- ר' שלמה יהודה יחזיק את המחברת ורבי מאיר שמחה יאמר את המערכה. וכך עשה וררבי מאיר שמחה אמר את הדברים כמעט מילה במילה ממה שכתב שלושים וחמש שנה קודם לכן. ר' שלמה יהודה יצא מכליו בהתפעלות גדולה, אבל לא העז לשאול מאומה. והם התיישבו ללמוד.

בדרך כלל היתה רעייתו של האור שמח בבית, ולמי שהיו מתדפקים על דלתו באמצע הלימוד היתה אומרת שכעת הוא בקביעות שללימוד ואינו מקבל קהל. אמנם באותו יום היא לא היתה בבית, ובאמצע הלימוד נקש מאן דהוא בדלת. כמובן שרבי מאיר שמחה לא שת ליבו כלל וכלל, הוא המשיך את הלימוד כרגיל מבלי להזיז עפעף, אך הלה נקש ונקש ונקש, עד שרבי מאיר שמחה הבין שיש כאן משהו דחוף מאוד וא"כ חובתו לפתוח את הדלת ולראות מה נצרך היהודי.

ר' מאיר שמחה אמר לחברותא הבה ונראה אנו אוחזים ברש"י דיבור המתחיל זה וזה, ומה אומר רש"י, ומשסיים חזר ואמר עוד פעם, אחזנו ברש"י ד"ה … ורש"י כותב וכך חזר פעם שלישית, ואז ניגש אל הדלת לפתחה!

בסיום הלימוד, פנה ר' שלמה יהודה ואמר כעת הנני תמה מאוד, בתחילת הלימוד הרב אמר לי מילה במילה מערכה שלימה של חידושים שכתב לפני שלושים וחמש שנה, זה אומר שלרב יש כשרון לא קטן, א"כ בשביל מה היה צריך הרב לחזור על שתי השורות ברש"י? וכי חשב הרב שאחרי חמש דקות ישכח מה כתוב ברש"י?

ענה רבי מאיר שמחה בתמיהה: "מה? על התורה שנאמר בה "התעיף עינך בה ואיננו" ניתן ככה לעזוב אותה מבלי לחזור עליה לפחות שלש פעמים?!"

הוסיף רבי שלמה זלמן וביאר, ה'אור שמח' גם נתן לו להבין איך הוא זוכר מה שכתב לפני שלושים וחמש שנה, כי הוא לא כתב אותה ושם אותה בארון, הוא עמל עליה, כתב וחזר עליה, וכל פעם שחזר על הסוגי' הזאת היקשה את הקושי' וחזר על המערכה שוב, כך חזר עליה עשרות פעמים!!!

זהו המידה כנגד מידה כפי ששמעתי מהג"ר צבי רוטברג שליט"א: התורה היא אמנם שירת חיים והכתוב אומר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" אבל שהתורה תהפוך לשירה צריך עמל, היא לא נישאת בעגלות זהב, צריך לישא אותה בכתף, עם כל השטייגען.​

 

[גרינפלד]

סיפור מופלא שמענו על רבי שפטיה סגל זצ"ל, אביו של רבי יהודה זרחיה זצ"ל, רבה של קרית שלום בתל אביב. המקרה התרחש בהיותו בחור צעיר שזה עתה נכנס ללמוד בבית מדרשו של הגאון בעל ה'אור שמח'.

המעשה אירע בליל ראש השנה. בביתו של הגאון הניחה הרבנית, כנהוג, בצלחתו של כל אחד מהמסובים חתיכה של ראש דג. כל אחד נטל את החתיכה במזלג, ואמר בקול 'יהי רצון מלפניך וכו' שנהיה לראש ולא לזנב'.

כשהגיע תורו של הבחור שפטיה, גילה שטעו והניחו בצלחתו לא ראש של דג, אלא זנב של דג… רבי מאיר שמחה התבונן בתלמידו זה, כדי לראות מה יעשה וכיצד ינהג.

הבחור ירא-השמים נעץ אף הוא את המזלג בזנב הדג, וקרא בקול גדול: יהי רצון מלפניך וכו', שאהיה זנב לאריות ולא ראש לשועלים…

בשומעו כך, גילה רבי מאיר שמחה את קורת-רוחו, וקרא לו לשבת לצדו בראש השולחן! בנוסף לכך, לא הניחו להזדקק לאכילת 'ימים' אצל בעלי בתים בעיר, כפי שהיה נהוג בימים ההם, אלא קראו לאכול בקביעות על שולחנו.

אין ספק שהיתה זו סייעתא דשמיא מיוחדת שהוענקה לבחור זה, על מנת שיוכל להשיב תשובה שכזו…​

 

[גרינפלד]

במות אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה, צורר היהודים עברה הרינה בתפוצות ישראל. רבי מאיר שמחה בתור רבה של דוינסק נאלץ להספידו… וכך פתח: "טוב ללכת אל בית האבל… מללכת אל בית המשתה", בהדגישו מקרא זה הדגשה יתירה, ציבור השומעים הבין היטב מה ירמזון דבריו…​

 

[גרינפלד]

סיפור צמיחתו של הגאון רבי מאיר שמחה נפתח בנס שאירע לו בילדותו, בתקופת ימי הצאר ניקולאי שגזר לחטוף ילדים ולהכשירם לעבודת הצבא. היה זה בערב שבת בשעת בוקר מוקדם, לפתע שומעת אמו דפיקות על דלת הבית. כאשר פתחה, עמד לפניה אדם לא מוכר, הוא אמר לה בלחישה: 'שמרי על בנך מאיר שמחל'ה, הלילה עומדים לחטוף אותו לצבא… ראו הוזהרתם!', ובטרם הספיקה האם להתאושש ממה ששמעה, נעלם האיש…

כשבעלה הר"ר שמעון קלונימוס חזר מהתפילה, סיפרה לו הרבנית את שאירע, והם החליטו כי עליהם להבריחו מיד מהבית. רעיונות רבים עלו, אך הם נפסלו בזה אחר זה. לבסוף, החליטו כי יטמינו אותו בארגז המצעים בחדר השינה. הרבנית רוקנה את הארגז מתכולתו, הכניסה את רבי מאיר שמחה לתחתיתו ומעליו הניחה את המצעים מסודרים להפליא מבלי שאיש יבחין שמתחתיהם נמצא מאיר שמחל'ה.

לאחר ההסתרה, החלו הרב והרבנית להתפלל ולשפוך שיח לפני רבון העולמים שיציל את בנם מהגזירה הנוראה. כך גם עשתה בהדלקת נרות, התפללה מעומק לבה שיסיר ה' את הגזירה מעל ראש בנם היקר, ויוכל להמשיך לשקוד על התורה כשאיפתו וכאוות נפשו הטהורה.

ליל שבת, סעודת ליל שבת נערכת כראוי לכבודה של השבת, ליבם של ההורים על בנם ששוכב לו שם בארגז המצעים, ושפתותיהם עדיין ממלמלות תפילות לנס שיציל את בנם, ולפתע אשר יגורו בא, הדפיקות המאיימות נשמעו בחזקה על דלת הבית, 'בשם החוק פתחו מהר את הדלת!'

הדלת נפתחה, ושני האנשים שעמדו שם מהרו לשאול: "היכן בנכם מאיר שמחה?" ההורים לא ענו, והם החלו בחיפושים קדחתניים בכל הבית, הם עברו מחדר לחדר, סרקו כל פינה ופינה ופתחו כל ארון ולא מצאו. ככל שהחיפושים נמשכו כעסם גדל וגדל, וכשסיימו ולא העלו חרס בידם, הם כילו את חמתם על כל תכולת הבית, שברו הרסו וקרעו כל מה שנקרה בדרכם…

באורח פלא לא עלה בדעתם לחפש בארגז המצעים, וכך ניצל רבי מאיר שמחה מעבודת הצבא. ההורים הודו לה' על הנס הגדול, וסעודת השבת נמשכה כשמאיר שמחה יושב ליד השולחן, מודה אף הוא על הנס הגדול כשהוא יודע שמעתה דרכו סלולה למלא את שאיפותיו לגדול בתורה…​

 

[גרינפלד]

כבר מגיל קטן, ניכר כי עומד לצמוח כאן גדול בתורה. מסופר שבהיותו בן עשר, כשהתגורר ב'בוטרימניץ' הגיע פעם השמש אל בית המדרש באשמורת הבוקר, ולתדהמתו הוא מוצא את הילד מאיר שמחה עומד על סולם אוצר הספרים כשכולו שקוע בספר, בדיוק באותה תנוחה שהיה כאשר סיימו אמש תפילת ערבית…

"מאיר שמחה, מתי תרד מהסולם?", שאל אותו השמש. "מה כבר אמרו ברכו של אחרי מעריב…?" התפלא מאיר שמחה.​

 

[גרינפלד]

הרב שך סיפר כי כאשר היה רבי מאיר שמחה בן שבע עשרה, הוא פגש בבית המדרש זקן שהיה מתהלך כשהוא עצוב ומדוכדך, "מדוע הנך עצוב?" שאל אותו רבי מאיר שמחה. "יש ספר נורא מקדמון אחד העוסק בעניני קבלה 'ספר הקנה', הוא היה בידי וכבר כמה שבועות שהוא אבד לי ואיני מוצא אותו, על כן עצוב אנוכי…"

רבי מאיר שמחה הרגיע אותו וביקש ממנו מחברת ועט, הזקן הביא לו את שביקש, ורבי מאיר שמחה התיישב לכתוב את ספר הקנה מהזיכרון…​

 

[גרינפלד]

שקיעותו בלימוד לא פסקה. לאחר נישואיו הוא התגורר ב'ביאלסטוק' וקבע את מושבו בבית הכנסת 'גמילות חסד', שם ישב והגה בתורה שמונה עשרה שעות ביממה, בשקיעות ושקידה עצומה.

מנהג היה לו לטייל לאורכו ולרחובו של בית המדרש, כשהגמרא בידו וכך היה מהרהר בדברי התורה שלמד. לילה אחד מצאוהו העוברים והשבים, כשהוא מסתובב ברחובה של עיר ללא חליפה כשהגמרא בידו, והוא שקוע בשרעפיו ואינו שם לב להיכן הוא הולך, כשהעירו את תשומת לבו התברר שאכן מרוב שקיעותו ועיונו הוא יצא מבית המדרש והחל לטייל כך ברחוב, כאילו היה זה בית המדרש…​

 

[גרינפלד]

בהקדמה לספר 'מקור ברוך' להגאון רבי נחום ברוך גינצבורג זצ"ל, מסופר שפעם ביקר את הגאון רבי מאיר שמחה בדווינסק, ומצאו שהוא שמח מאוד וזחה עליו דעתו, וכששאלו לשמחה זו מה עושה, סיפר לו רבי מאיר שמחה, כי אחר שחידש איזה חידוש לאמיתה של תורה, נמנם מעט, ובחלומו ראה גדולי עולם יושבים בפמליא של מעלה ומשוחחים בניהם בדברי תורה. בין הדברים אמרו שם שחסר כעת בעולם מי שיכוון אל האמת, ואז קם הרשב"א ז"ל ואמר שבדווינסק יש רב אחד שלומד וכיוון אל האמת יותר ממנו, כי הרשב"א נשאל על הגמ' בחולין (כב) ותי' שהגירסא משובשת, ואילו רבי מאיר שמחה היטיב ליישב את גרסת הגמ' עפ"י דברי האבן עזרא….​

 

[גרינפלד]

ככוחו הרב בתורה כך היה כוחו גם במידות טובות ובשמיעת צרותיהם של מסכנים ודלים, הוא היה שם אזנו כאפרכסת לכל מצוקה שבאה לפתחו, ובלב רחום ורגיש היה אוזר את כל כוחו ומוחו כדי לשמח את הפונים הרבים.

הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל היה רגיל לספר את שסיפר לו רב בליטא: פעם אחת נקלע אותו רב לביתו של רבי מאיר שמחה בשעת ערב וביקש להיכנס אל הרב, אלא שהוא סורב בטענה כי הרב עסוק כעת בענין חשוב.

הוא המתין מחוץ לדלת, וכעבור מחצית השעה הדלת נפתחה מעט, ומבעדה הוא ראה שרבי מאיר שמחה רוקד כשלפניו יושבים זוג קשישים וילד קטן, מחזה מוזר, הרהר הרב, מה הם הריקודים הללו לפני הזוג הזה? ומה מעשהו של הילד הקטן שם?

לאחר שיצאו האנשים מבית רבי מאיר שמחה, הוא הסביר לרב את שאירע: "הזוג הזה באו אלי אתמול וטענו כי הם רוצים להתגרש, שאלתי אותם האם יש להם ילדים? והשיבו לי שיש להם ילד קטן כבן חמש שנולד להם לעת זקנותם. אמרתי לה שאי אפשר לעשות צעד כה מכריע מבלי לראות את הילד, ועל כן ביקשתי מהם כי למחר יבואו אלי עם הילד. והנה היום הם באו, הושבתי את הילד על ברכיי ודיברתי עמו… 'אתה יודע ילדי היקר שההורים שלך רוצים לעשות אותך יתום…?! אך אל תדאג, אף אם זה יקרה, אני ידאג לך, אתה תבוא לביתי ותהיה ילד שלי…'

ההורים שמעו את הדיבורים הללו ופרצו בבכי נורא, וכשדמעות בעיניהם הם זעקו: לא! אנחנו לא מתגרשים…! לא מתגרשים…!

אך לא הסתפקתי בזה, המשיך רבי מאיר שמחה לספר לרב, רציתי שהיה לזה תוקף ולכן התחלתי לרקוד משמחה, כדי שלא יתחרטו….​

 

[גרינפלד]

זכרונו המופלא של רבי מאיר שמחה, בעל ה'אור שמח', היה תמיד לחידה בקרב כל מי שנפגש בו. לעת זקנותו אירע מעשה שיכול היה לחשוף את 'סוד' זכרונו. (ורבינו הגרש"ז אוירבאך זצ"ל העיד שלא היה מחזור של תלמידים בישיבתו שלא חזר בפניהם שוב ושוב על המעשה הנורא הזה).

מי שהיה עד לעובדה המדהימה היה רבי צבי ימיני, רבה של ווילאן, שנכנס לחדרו של רבי מאיר שמחה כדי לשוחח עמו בדברי תורה. האורח הציג את חידושיו, וכשרבי מאיר שמחה נתן עיניו בהם אמר: 'כתבתי על סוגיה זו לפני שלושים ושתיים שנה'. פנה אל הרב ימיני וביקש: 'אם תואיל להוציא מן המדף כאן משמאל את המחברת המכורכת ולפתוח בעמוד כ"ט, תוכל למצוא שם את מה שכתבתי בעניין'.

הרב ימיני הוציא את המחברת הישנה ממקומה, דפדף ומצא את המקום המצויין. בתוך כך, החל רבי מאיר להרצות את הדברים, לא בערך, אלא מילה במילה, בציינו את כל הראיות והמקורות. האורח הנדהם עקב אחר הדברים תוך שהוא מביט במחברת. הגאון מדווינסק לא החסיר מאומה מן הדברים שכתב שלושים ושתיים שנה קודם לכן. לא היה גבול להתפעלותו של האורח מזכרונו המדהים של ה'אור שמח'.

לאחר מכן החלו השניים ללמוד גמרא, והנה נשמעה נקישה בדלת. אשה נכנסה לשאול שאלת חכם. רבי מאיר שמחה חזר והרצה שוב את דברי רש"י שהגיעו אליהם, הניח אצבעו באותו דיבור של רש"י, וקם ממקומו כשהגמרא בידו, תוך שהוא חוזר על דברי רש"י גם בהליכתו, ואצבעו עדיין תחובה בגמרא. וכך פנה אל החדר השני לעיין בשאלת האשה במשך דקות ארוכות. הוציא מן הארון ספרי הלכה שונים דפדף בהם עד שהגיע בכל ספר למקום המבוקש, הכל – בידו האחת, השניה – תפוסה כל אותה העת בגמרא…

לאחר שהגאון השיב לאשה וחזר אל חדר הלימוד, כשעדיין האצבע תחובה ברש"י, ושפתיו אינן פוסקות משינון הסוגיה, הרב ימיני הביע בפניו את פליאתו: 'הן מאמץ גדול הוא זה לרבינו בגילו המבוגר לאחוז ללא הרף את הגמרא הכבדה מש"ס וילנא! וכי לא יכול רבינו להניחה על השולחן עד שיסיים לעסוק בשאלת האשה?!'

רבי מאיר שמחה הביט בו בתמהון כלא מבין. 'מה השאלה?', הרים את קולו, 'הלא פסוק מפורש הוא 'התעיף עיניך בו ואיננו', רגע אחד ולו קטן של הסחת דעת מן הלימוד, מוחק אותו מזכרונו של האדם'…

מחזה כעין זה זכינו לראות בחדרו של מורי חמי זצ"ל, כל אימת שנאלצו להפריעו לרגע מדבקותו בתורה. מו"ח הניח אצבעו על גבי המילה שאחז בה, הרים את עיניו, שמע את השאלות, שקל ברוחב דעתו את הצדדים, התעמק במחשבותיו, אבל אצבעו לא זזה לרגע ממקומה, נעוצה היתה עדיין במילה שבה הפסיק… בו ברגע שסיים את תשובתו, ועדיין השואל ניצב בחדרו על ידו – מיד המשיך מו"ח ללמוד מאותה מילה בה אחז… כך נהג כל ימיו, להחזיק את האצבע במילה בה הוא אוחז, כדי לא להסיח דעת, ולוּ לרגע אחד מן הסוגיא!
​

(ופריו מתוק בראשית – הקדמה)​

 

[גרינפלד]

על זהירותם הנוראה של גדולי ישראל ממידת הכעס, אפשר ללמוד ממה שהתרחש בשלהי ועידת פטרבוג שהתכנסה בחודש אדר שנת תר"ע, לדון בין השאר בדרישת הממשלה הרוסית לחייב אל כל נושאי המשרות הרבניות להשתלם בשפה הרוסית ובלימודיים כללים.

גדולי ישראל באותה תקופה נחלקו בזה חלקם ראו בכל דבר שאפשר להתקיים איתו, וביניהם היו האור שמח, ר' דוד קרלינר שהיה מגאוני הדור, ר' חיים עוזר, ור' איצלה פוניבצר. ומצד שני לחמו בכל כוחם כנגד גזירה זו ר 'חיים מבריסק, החפץ חיים והרש"ב מלובביץ.

החפץ חיים שהיה אמור להגיע לועידה, שלח במקומו את ראש ישיבת ראדין הגר"מ לנדינסקי, ורק בקש ממנו שאם יראה כי כלתה הרעה ויד המתירים על העליונה שיקרא לו ויבא מיד.

וכך הוה, בכמה ימי הועידה היה נראה כי יד המתירים על העליונה, והר"מ לנדיסקי שלח טלגרמה דחופה לח"ח שיבא, ואכן הח"ח הגיע לאחר כמה ימים, ומיד בהגיעו התחיל למסור כמה וכמה נאומים נרגשים שהתחילו להשפיע על הרבנים לקבל את דעתו שהיא דעת המתנגדים.

באותם ימים נכנס החפץ חיים עם ר' משה לנדינסקי, לשוחח עם ר' מאיר שמחה, האור שמח שהיה בראש המתירים, מיד התחיל לומר לח"ח דברים חריפים על התנגדותו וחששו, ומנגד החפץ חיים השיב לו גם לדרכו באופן חד וברור, והנה לפתע קם האור שמח ויצא מהחדר באמצע הויכוח הגורלי, ויתברר כי פחד שהויכוח יחריף ויחמיר ורצה להמנע מזה.

החפץ חיים יצא עם ר' משה מהחדר ובדרכו אמר לר' משה: אני מתפעל ממידותיו של ר' מאיר שמחה, הוא הרי כהן, וכהנים קפדנים הם, והרגיש שעלול לבא לידי הקפדה וכעס, וקם ועזב, אף שהיה חשוב לו ביותר הבהרת דעתו בכל התוקף.​

 

[גרינפלד]

ב"אור שמח" מסופר שבתקופת מלחמת העולם הראשונה היתה העיר דווינסק כלולה באזור הקרבות וסבלה קשות מאימי המלחמה. בעיר היה מבצר גדול, והוא מיקד אליו את האויב, ושעות ארוכות הופגז המקום בידי התותחים הגרמניים.

ה"אור שמח" שהתגורר במקום באותה שעה, הורה לכל הפונים אליו בשאלה האם לעזוב את העיר, שלכל כדור יש כתובת ולכל פצצה יש מיקום מדויק שאליו היא צריכה להגיע, ואם הקב"ה לא גזר על האדם שיפגע, הרי שלא יאונה לו כל רע.

עם גבור הסכנה, עזבו את העיר מרבית תושביה, ורק דלי העם, אשר היו מחוסרי אמצעים לגמרי, לא הצליחו להימלט. עניים אלו היו אחוזים אימה ודאגה, וחשו עצמם כבודדים בספינה טרופה בלב ים, כשאפילו סירת הצלה אחת אינה בהישג ידם…

נחמה אחת מצאו להם באותה שעה – רבי מאיר שמחה, רבם האהוב, נותר עמם… כקרבניט נאמן שאינו נוטש את הספינה, עד שאחרון הנוסעים יימלט ממנה, נותר אף הוא, וכשהפצירו בו לברוח הצהיר: "לא אעזוב את אחי בעת צרה, כל זמן שישארו בעיר תשעה יהודים – אהיה אני העשירי למנין!…".

ואכן, כולם התאספו סביבו ושאבו ממנו נוחם ועידוד, כשהוא מצדו עושה ככל שביכולתו להקל מסבלם, לעודד את רוחם באמונה ובבטחון בה', ובמיוחד התמסר לאותן נשים, שבעליהן גוייסו לצבא, ידע את כתובתו של כל אחד מהם ובעצמו כתב עבורן את המכתבים שישלחו לבעלים שבחזית.

במקביל, דאג גם לרווחתם החומרית של יהודי העיר, הוא ורעייתו נאלצו בשל מצוקתם הרבה, לבקע במו ידיהם עצים להסקת הבית, אולם את כל התרומות שהגיעו על שמו, נוהג היה לחלק לטובת נפגעי המלחמה.

הוראתו באותה שעה הפכה להוראה לדורות, כפי שכותב מרן הסטייפלר ב"קובץ אגרות" (אגרת נד): "ידוע, כי רבנו הגדול, הגאון רבי מאיר שמחה זצ"ל, היה מייעץ בזמן המלחמה לא לעקור אלא להישאר במקום, באומרו כי החץ הולך על פי כתובת, כפי שנגזר משמים".

בהזדמנות אחת נוכחו הכל לראות עד כמה נכונים הדברים, היה זה כאשר שהה ה"אור שמח" בוינה במהלך המלחמה והתכונן לשוב לביתו. והנה, הוא פוגש בראש עירית דווינסק, והלה הציע לו שישוב איתו ברכב מיוחד ששכר לו לצורך נסיעה זו.

לכאורה, הנסיעה ברכב ראש העיר היתה הנסיעה הבטוחה ביותר, והרכב – ודאי שהיה הטוב ביותר שאפשר להשיג באותם ימים.

אולם רבי מאיר שמחה סירב ואמר, שהוא מעדיף לנסוע בחברת יהודים.

נסע, אפוא, ראש העיר לבדו, ואילו הגאון הצטרף לעגלה שהכילה יהודים רבים והצטופף עמם. בדרך נפגע רכבו של ראש העיר וכל יושביו נהרגו…

נענה רבי מאיר שמחה ואמר: "הנה כי כן, רואים בחוש, שלכל כדור יש כתובת!"…
​

(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוק האור)​

 

[גרינפלד]

שמעתי מאחד מתושבי דווינסק, שמרוב שקיעותו של הג"ר מאיר שמחה בלימוד היה נראה לפעמים באמצע שמונה עשרה שכל כולו שקוע בתורה ואינו יודע היכן הוא נמצא . מצאוהו פעם אחת שהרים רגלו על הספסל באמצע שמונה עשרה, והתחיל לחשוב בלימוד…​

(הגראי"ל שטיינמן)​

 

[גרינפלד]

היה אחד מדווינסק שסיפר שבחורף הייתה מתרחשת לפעמים מערבולת של שלגים שעי"ז הנהר עולה על גדותיו ומציף את הסביבה, ונעשה מזה סכנה גדולה לתושבי אותה עיר, ופעם בשבת אחת קרה הדבר בדווינסק והייתה סכנה גדולה לכל עיר, והג"ר מאיר שמחה נעמד להתפלל, ואומרים שאמר שהוא משביע את השר של הים שזה יפסיק, ואכן הפסיק ועברה הסכנה מתושבי דווינסק. (צדיק כתמר יפרח עמ' ק"ל)​

 

[אבא ביתך]

היה אחד מדווינסק שסיפר שבחורף הייתה מתרחשת לפעמים מערבולת של שלגים שעי"ז הנהר עולה על גדותיו ומציף את הסביבה, ונעשה מזה סכנה גדולה לתושבי אותה עיר, ופעם בשבת אחת קרה הדבר בדווינסק והייתה סכנה גדולה לכל עיר, והג"ר מאיר שמחה נעמד להתפלל, ואומרים שאמר שהוא משביע את השר של הים שזה יפסיק, ואכן הפסיק ועברה הסכנה מתושבי דווינסק. (צדיק כתמר יפרח עמ' ק"ל)​

לחץ כדי לכווץ...

הנה הסיפור במלואו:

עדות אישית של איסר הראל ראש המוסד לשעבר הוא כותב בספרו "בטחון ודמוקרטיה" בעמ' 25.

משנת 1811 ועד לפטירתו היה הרב מאיר שמחה הכהן רב העיר דווינסק. במשך כל שנות המלחמה ותהפוכותיה לא עזב ר' מאיר שמחה את העיר ונשאר עם שארית צאן מרעיתו. אבי, חניך ישיבת וואלוז'ין נהג לשתף אותי בביקוריו אצל ר' מאיר שמחה, אישיות שהקרינה אצילות וחום אנושי. הייתה זו חוויה בלתי רגילה עבורי, הנער הצעיר.

בקשר לר' מאיר שמחה זכור לי מקרה שלא אשכחהו לעולם! לעיר קרה נס גדול ודבר יוחס לר' מאיר שמחה.
אותה שנה התחילה הפשרת השלגים והקרח במרחבי רוסיה ובמקורות הנהר דווינה, עוד לפני שהגיע האביב לאזור השפך של הנהר לים במפרץ ריגה. באזור שבין העיר דווינסק ועד למפרץ, מרחק של יותר מ-200 ק"מ, שרר עדיין חורף קר ומקפיא. כל הקטע הזה של הנהר היה מכוסה קרח עבה ועיקש. המים גואים בזרם אדיר, גושי קרח ענקיים מצאו את דרכם לים חסומה. הם קרעו גשרים, וסחפו עימם כפרים שלמים. המים האדירים הלמו בסוללה הגדולה המקיפה את העיר דווינסק וגאו ללא הרף. בתוך זמן קצר היו עלולים לשטוף את הסוללה ולהציף את העיר. התושבים החלו נוהרים למקומות העליונים ולגגות של הבניינים והמתינו בכל רגע לאסון הקרב ובא. גם אנחנו ארזנו כל מה שניתן היה לטלטל ולהציל, ועלינו שתי קומות בבניין שבו גרנו. חרדה גדולה אחזה בכולם.

המשבר הגיע לשיאו בשבת לפנות בוקר. הנה בכל רגע עלול הנהר לעבור על גדותיו, או לפרוץ את הסוללה. בפני אבי עמדה השאלה אם להישאר בבית עם המשפחה באסון העומד להתרחש, או ללכת לבית הכנסת לתפילת שחרית, ולצרף את תפילתו - תחינתו של קהל המתפללים. ולבסוף החליט למהר לבית הכנסת, ואני הצטרפתי אליו. בעיצומה של התפילה, שהייתה נרגשת ביותר ומלווה בזעקות שבר, פרצו יהודים מבוהלים לבית הכנסת, וזעקו שהמים עומדים בכל רגע לשטוף את העיר.

ר' מאיר שמחה קם ממקומו עטוף בטליתו, ושם פעמיו לעבר הסוללה, ואחריו כל הקהל בטליתות. הרב עלה על הסוללה, עמד עליה, והתפלל לירידת המים. ואכן תוך כדי תפילה החל הקרח לנוע ממקומו, הקרח נבקע, המים החלו יורדים אל הנהר. הייתי על הסוללה, צעדים מספר מר' מאיר שמחה. מעמד זה נחקק בזיכרוני, והוא עומד תמיד לנגד עיני כהרף עין פשטה השמועה בחוצות דווינסק שהרב מאיר שמחה הכהן עשה מעשה ניסים והציל את העיר כולה. תושבי העיר הנוצרים, ובתוכם גם אנטישמים ידועים, מיהרו לראות בירידת המים מעשה נס שחולל הרבי.​