תמוז ד' תמוז - רבי פנחס הורוויץ, בעל ה'הפלאה' (2 צופים)

[אוהב ספר]

מסופר שכאשר בעל ה‘הפלאה‘ הגיע לפרנקפורט הכינו לו קבלת פנים מפוארת ביותר. כשנשאל לאחר מכן על-ידי גדולים איך הצליח באותה שעה להזהר מן הגיאות, השיב: דמיינתי במחשבתי שמובילים אותי למנוחתי האחרונה. ואמר שזהו מה שכתוב אצל רבקה בראותה את יצחק " ותקח הצעיף ותתכס" , ופירש רש"י: " לשון ותתפעל, כמו ותקבר, ותשבר". היינו שחשבה על הקבורה כדי שלא תגיע לידי גיאות.

אכן לפי דברי המגיד מקאזניץ הנ"ל יש לזה הסבר נוסף, כי בעל ה‘הפלאה ‘באמת כבר השלים אז את נפשו ומן הדין היה שילווהו אז לבית מנוחתו. לכן כשהכינו לו קבלת פנים, דימה בנפשו שמובילים אותו בארון, ועכשיו כאילו נולד מחדש, כך שאין לו במה להתגאות.

 

[אוהב ספר]

שמעתי מכ"ק אדמו"ר מזידיטשוב שליט"א,שאמם של האחים הקדושים בעל ההפלאה והרה"ק ר' שמעלקא זי"ע באה אל המגיד ממעזריטש ואמרה לו, שיש לה שני בנים, אחד אינו קורא קרי"ש ואחד אינו מברך ברכת המזון, והסבירה כונתה שההפלאה היה שרוי בתענית כל ימיו ועל כן לא ברך ברכת המזון, והרה"ק ר' שמעלקא מעולם לא הניח עצמו במטה, כך שלא קרא קרי"ש שעל המטה מעולם.

[מעשה צדיקים, עמ' נב]

 

[אוהב ספר]

הרב ההפלאה דרש פעם אחת בבית הכנסת פלפול טוב ונעים , ובתוך הדרוש הרהיב דעתו עליו מעט, אז פתח הארון הקודש והניח ראשו בארון הקודש והתחיל לבכות וצעק בקול הפסוק בתהלים "ויאמר ויעמד רוח סערה" בזה"ל:

"ויאמר" פנחס התחיל לומר דרשה, "ויעמד רוח סערה"דא יצרא בישא, "ותרומם גליו" שהתרומם אותו בגדלות, "ויעלו שמים" סבור הוא שבדרשתו יעלה לשמים, ובאמת "ירדו תהומות" עד לשאול תחתית, ומה יהיה מזה "נפשם ברעה תתמוגג" אין רעה אלא גיהנום כמ"ש והעבר רעה מבשרך כארז"ל כל המתגאה כל מיני גיהנם שולטים בו, "יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע" שיבולע כל חכמתו בשאול, אם חכם הוא כל חכמתו מסתלקת ממנו, ומה העצה לזה "ויצעקו אל ד' בצר להם וממצוקותיהם יצילם יקם סערה לדממה", ב"ה שהקים היצה"ר וירץ ממנו וידום, "ויחשו גליהם" כלומר שהגדלות שלו נחשה, ושמח וכו', והתחיל שוב לדרוש וגמר הדרשה. [עי' פירושו זה בספרו הפלאה, כתובות סז,א].

[כתבי ר"י שו"ב, עמ' צג]

 

[אוהב ספר]

וכך מתארים בניו של מרן הגרש"ז מלאדי בעל ה"תניא" והשו"ע, את התקרבותם של האחים הקדושים לחסידות [בהקדמה לשו"ע הרב]:

"בהיותו [בעל התניא] יושב בשבת תחכמוני במקום תחנות של הרב הקדוש הנ"ל המגיד הק' ממזריטש, הואיל באר את התורה בהלכות ציצית והל' פסח, ושניהם נגמרו שמה עד בואם שמה הני תרי צנתרי דדהבא שבת אחים יחד, הגאונים המפורסמים קדושי עליון עמודי עולם הרב מוהר"ר שמעלקא, ואחיו הרב מ"ו פנחס נ"ע, טרם נסיעתם על כסא הרבנות למדינת אשכנז לקה"ק נ"ש וק"ק פ"פ-דמיין. והיו לנגד עיניהם כתבי אאמו"ר בשתי ההלכות הנ"ל וקילסוהו ושבחוהו עד למאוד מאוד, ואמרו לו חזק והתחזק לברך על המוגמר"

 

[אוהב ספר]

סיפר כ"ק אדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל:

זקה"ק בעל דברי חיים סיפר על הגה"ק בעל הפלאה זי"ע שהיה אומר פלפול עצום גג על גג משך שש שעות רצופות עד שנלאו כל חכמי לב מעומק הדברים והוכרחו לכרוך מטפחת סביב לראשם כדי שיוכלו לצמצם מוחם, ובמשך כל הזמן עמד הרה"ק באימה ויראה בלי תנועת אבר, וסיים עלה זקה"ק דמי שאינו במדרגה זו אינו מסיים את פלפוליו.

[דברי תורה, גליון יט תנש"א]

 

[אוהב ספר]

מרן ה"חתם סופר" זי"ע הגם שרבו המובהק היה הגאון רבי נתן אדלר ז"ל, אבל לגודל חשקתו וחפצו בתורת ה', ולהיותו חכם הלומד מכל אדם גדול, הסתופף גם תחת צל כנפי הגאון האמיתי רבי פנחס בעל הפלאה זצ"ל, ובין תלמידיו המובחרים נמנה, ושימש את רבו בשימושא רבה ואסף ממנו מלא חפניו קטורת סמא דחיי, והוא נתן לו את בריתו ברית התורה שלם, שם עיניו הבדולחים על תלמידו, ויותר ממה שהעגל רוצה לינוק פרה רוצה להניק, והיה הבחור משה אחד המיוחד בישיבה הגדולה של רבו הגאון זצ"ל.

שמחתו הרבה של רבינו החתם סופר להופעת הספר "פנים יפות" נראה מתוך מכתב הסכמתו לספר, וזה לשונו: ...ואני עני נפשי יודעת מאד כי הספר הזה עולה על גפי מרומי קרת ספר הפלאות, כאשר אזני שמעה ומילין תבחן, וכדודי אש מפיו הקדוש אלי יתהלכון, נפקא זקוקין דנורא מפומיה לאודני, וידעתי גם ידעתי, ישמח ישראל בעושיו ומחברו, ויתקדש שם שמים על שמו, אשרי המחכים ויגיעו, לראות באספקלריא המאירה פני תבל, אל פני חכמי ישראל יצהירו, דברים אשר לא שמעתן אוזן מעולם בגלוי ובסתר טמיר ונעלם, עכ"ל.

ובעת שהכין רבינו החת"ס את דרשותיו לקח לו לעיון וללימוד את החומש עם "פנים יפות". וכל כתבי רבו היו שגורים על פיו, ומצטט אותם עשרות פעמים בספריו.

על גודל דבקותו והערכתו של החתם סופר לרבו ההפלאה זצ"ל יש להוָכח ממה שכתב רבינו בחידושיו [מס' חולין דף ח' ע"א], אחר שמביא אימרה ע"ד הלצה שאמר רבו ההפלאה בשמחת פורים כותב רבינו: "והנה אע"ג דלחוכא ולשמחת פורים אמרה, נראה לי הואיל ונפיק מפומיה דגברא קדישא לא יגע לריק ח"ו", ובהמשך דבריו מבאר ומפרש את דברי ההפלאה שיתאימו גם כן ע"ד הפשט והאמת.

[חוט המשולש, עמ' כא]

 

[אוהב ספר]

בשנת תקס"ה, יום ד' תמוז, לוקח מאתו [ממרן ה"חתם סופר" זי"ע] עמוד השני אשר מימי נעוריו היהנ שען עליו ולא זזה ידו מתוך ידו, ה"ה רבו הגאון המאוה"ג רבי פנחס הלוי איש הורוויץ זצ"ל בעל הפלאה, אחר ששימש ברבנות בעיר פפד"מ ל"ג שנים. הלא נודע בשערים גודל תפארתו, הוא העמיד תלמידים לאלפים ומנייהו גדולי ישראל הרבה, והאיר לארץ ולדרים בחיבוריו הקדושים. וזקיני [ה"חתםסופר"] ז"ל אשר היה מובחר תלמידיו - כמו שכתב עליו הגאון מה"ו זלמן מרגליות זצ"ל בהקדמתו לספר "פנים יפות" מהגאון הפלאה זצ"ל עה"ת, וכה דבר: אם תרצה לידע מי ומה היה הרב, ראה את התלמיד ה"ה הגאון רבי משה סופר והפעולה תעידה על הפועל.

הספיד את רבו מספד תמרורים והתאבל עליו ימים רבים.

[חוט המשולש, עמ' נט]

 

[אוהב ספר]

הגאון רבי יוסף נפתלי שטרן זצ"ל מביא:

במילי דאגדתא הלך רבינו ה"חתם סופר" זצ"ל בדרכי רבותיו הגדולים, הג"מ נתן אדלר הכהן זצ"ל, והג"מ בעל ההפלאה זצ"ל. וכבר כתבתי במבוא ל"דרשות חתם סופר" שמשנת תקפ"ה ואילך היה רבינו זצ"ל מכוין את דרשותיו ע"פ חומשים אלו. כן הזכרתי שם מה ששמעתי ממו"ח הג"מ שלמה סופר ז"ל: כשקבל רבינו הורמנא מהרב דמדינת מעהרין, הג"מ מרדכי בנעט זצ"ל, ונשאל ממנו אם הוא גם בעל אגדתא השיב: איך אפשר להיות תלמיד של הפלאה ולא תהיה לו יד בדורשי אגדה.

[חתם סופר ח"א עמ' ח - קרית סופרים]

 

[אוהב ספר]

רבי פנחס בעל "ההפלאה" לא רצה שבשבת יטרידוהו בשאלות. ומינה אחד ואמר לו שהוא יענה במקומו על כל השאלות שיזדמנו בעיר ביום שבת קודש. והנ"ל לא היה מוכשר לזה, ואעפ"כ מעת שרבי פנחס מינהו, הוא היה עונה בשבת כל מה ששאלוהו. ותיכף אחר שבת קודש היה חוזר לקדמותו מבלי שידע לפסוק אף שאלה ובשבת שוב נהיה כמעין המתגבר, וחוזר חלילה.

[סיפורי מרן הרמ"ח, עמ' קפ]

 

[אוהב ספר]

הגאון רבי יוסף נפתלי שטרן זצ"ל מביא:

כתב כ"ק זקני הג"מ משה סג"ל פאללאק זצ"ל אבד"ק באניהאד בעהמח"ס וידבר משה וכו' בקונטרס מוסר שחיבר בימי חרפו, בערך גאוה: ואאמ"ו [הוא זקני הג"מ יצחק המכונה זעקל סג"ל פאללאק זצ"ל מבאניהאד בעמח"ס ברכת יצחק] נר"ו הגיד לי אשר שמע מרבו רבינו משה מאור הגולה בעל חתם סופר זצלה"ה שיחת חולין, וכך היה אומר: מי שהכיר את הכהן ואת הלוי, את הגדלות ואת הענוה, ורואה כעת מעמד העולם [כלומר הגדולים אשר בינינו] איני יודע איך אפשר לחיות. וזה לשונו בלשון לע"ז: ווער געקאנט האט דען כהן אונד דען לוי, דאס גדלות אונד דאס עניוות, אונד זעהט אן דיעהייטיגע וועלט ווייס איך ניכט וויע מאן לעבען קאן, עכ"ל הקדוש והטהור. [והכהן והלוי היו מורינו רבי נתן אדלר ובעל הפלאה זללה"ה], את כל זה היה אומר בימיו, וחכם מהו אומר בימים ההם בזמן הזה, ירא ה' וירחם ונכיר מיעוט ערכנו דלותנו ושפלותנו, ויטהר לבנו לעבדו באמת כאשר עם לבבנו אמן ואמן, עכל"ה שם.

[בנתיבות הסופר, עמ' קעח]

 

[אוהב ספר]

הרב הגאון החסיד רבי פנחס בעל "הפלאה" ז"ל קרא פעם אחת עשרה בני אדם למנין ובתוכם הי' איש אחד אשר לא רצה הגאון הנ"ל לצרפו למנין ויצו להביא עוד איש אחר, וירגיש האיש הנחשד וירגז תחתיו, ויאמר להגאון: רבי, הלא חלבנה היה ג"כ מהקטורת, ויען לו הגאון: משום זה באמת אחד עשר סמנים היו בה...

[שיחת חולין של תלמידי חכמים פ"ד]

 

[אוהב ספר]

לבסוף שנותיו היה סומא, וסיפר לי חסיד אחד וירא ה' ששמע מפי הרב מעלקיש שהיה בפראנקפורט-דמיין, שהביאו אליו הגבירים שני רופאים גדולים, ולא רצה ליקח ה'שטאהר' רק מעין אחת, ואמר: "עבור העולם הזה אין צורך, רק עבור התורה, ודי בעין אחת".

והיה מרגלא בפומיה דהגאון בעל הפלאה, אשר סוף ימי חייו חשך מאור עיניו, והיה קורא על עצמו "כחשיכה כאורה". לומר מעת ש"חשך" מאור עיניו, שכלו "אור" בעדו. וזה יען מהמוח יצא שפע לכל החמשה חושים, ואם אחד מהחושים יחסר, ישאר הכח הזה על מבועו, ויחזק כח השכל על ידי זה.

[שמן הטוב, נח-סז]

 

[אחד יחיד]

איתא מהאריז"ל (שעה"פ שה"ש) על הפסוק "אני לדודי ודודי לי", וזה לשונו: "ראשי תיבות אלול, לרמוז כי בחודש אלול הקדוש־ברוך־הוא מתרצה עם ישראל. והוא קרוב לקוראיו בחודש זה", עכ"ל.

וכתב הרה"ק בעל ההפלאה זי"ע, שהנה דרשו חז"ל (ראש השנה יח.) על הכתוב "דרשו ה' בהמצאו" אלה עשרת ימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, אך יש זמן נעלה יותר, והוא חודש אלול, שעליו רמז הכתוב "קראוהו בהיותו קרוב", ומהות ה'קִרבה' גדולה יותר ממהות 'המצאו'.

 

[אחד יחיד]

ידוע האימרא בשם בעל ההפלאה ז"ל, שאדם שקובע עתים לתורה, הרי זה לא נחשב כאילו למד רק אותה השעה, אלא מחשבים את זה ככלל הידוע ש'כל קבוע כמחצה על מחצה דמי', כה שמחשבנים לו כאילו הוא למד חמישים אחוז של היום.

 

[אחד יחיד]

כתב בעל ההפלאה בפנים יפות, שהגזירה שהמת משתכח מן הלב, זו לא סתם גזירה, אלא הסיבה היא בגלל שהמת כבר לא בחיים, ולכן הוא לא מתגעגע אל האנשים שנותרו בחיים, ולכן זה משתכח אצלם, אבל במקום שהם סבורים שהוא מת ובאמת הוא חי, כמו אצל יוסף שחשבו שהוא מת אבל הוא היה בין החיים, אז יוסף עורר געגועים אל אביו, ובגלל שיש כמים פנים לפנים לא יתכן שיעקב יתנחם, כי הוא מרגיש שהמת מתגעגע אליו ובכה"ג ליכא גזירה שישתכח מן הלב.

ובקובץ ועדים מרבי שלמה הופמן זצ"ל (עמ' 137) מביא את דברי הפנים יפות ואמר: זאת אומרת אם אתה מתגעגע ואין לך תשובה, אז לאט לאט הגעגועים שלך יחלשו וישתכחו מן הלב, אבל כשאתה מתגעגע והוא חי, הוא ירגיש את הגעגועים ואתה תקבל בחזרה את הגעגועים ולכן לא שייך שיתנחם.

ורואים שהגעגועים עוברים מרחקים אדירים 'מחברון לקהיר' זה מרחק של מאות קילומטרים, משום שזה חוקי הטבע. בכל מקום בעולם אם מישהו יעורר אליך אהבה, שנאה, קנאה, "אתה תרגיש".

עוד לומדים מכאן: לפעמים אנשים חושבים שישקרו ויצליחו לרמות, אבל מכאן אתה למד לא שאסור לשקר אלא שזה לא עוזר לשקר, אמרו ליעקב 'יוסף מת' וזה לא עזר, הוא מיאן להתנחם ולא נרגע, כי באמת יוסף התגעגע אליו והוא הרגיש, ע"כ.

 

[אחד יחיד]

הגה"ק בעל ההפלאה זי"ע (בהקדמה לספר המקנה, סימן מג) כתב על דרשת חז"ל (חגיגה טו:) על הפסוק (מלאכי ב. ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" – אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו.

ולכאורה אינו מובן, כי מי הוא זה ואיזה הוא, אשר יכול למוד את רבו האם הוא דומה למלאך, או לא?

אלא ההסבר הוא, דהנה הקב"ה נתן יתרון ואפשרות לאדם להיות 'הולך' כל יום ממדרגה למדרגה, להוסיף עוד ועוד לעלות ולהתעלות ברוחניות. משא"כ, למלאכים אין את אפשרות זו. והנם בבחינת "עומדים", באותה מצב של קדושה בהם נבראו כך הם נשארים לנצח.

והנה, מטבע הדברים, כשרב מלמד את תלמידיו ורוצה להחכימם ולהדריכם בתורת ה', הגם שהוא בודאי רוצה לעלות ולהתעלות כטבע כל אדם, אך בשביל להחכימם הוא צריך להקריב עצמו ולוותר על עלייתו במדרגות, כדי שתלמידיו יוכלו להשיג את תורתו, כי אם ימשיך לעלות ולהתעלות, תלמידיו לא ישיגוהו ויצא שכרו בהפסדו.

וזהו: "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות", שהוא בבחינת 'עומד', "יבקשו תורה מפיהו" – יכולים התלמידים להשיג ידיעת התורה, "ואם לאו" – אם אין רצון הרב להיות 'עומד', אלא 'הולך' ומתגבר מיום ליום, אל יבקשו תורה מפיהו, כי לא ישיגוהו.

 

[אחד יחיד]

ושמעתי מפי הגאון מטשעבין זצ"ל בשם זקני בעל ההפלאה, לדייק מלשון הפסוק: "נתון תתן לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דברים טו, י). שהברכה אינה משום הנתינה אלא "בגלל הדבר הזה", הדיבור הזה, שמדבר אליו ומנחמו.

ובכך ישב בעל ההפלאה את קושיית התוספות (בבא בתרא ח ע"ב) איך כופין על הצדקה, הרי אין כופין על מצוות עשה ששכרה בצידה. אבל אם יכפוהו לתת הן לא ייתן בסבר פנים יפות, ולא יהיה מתן שכרו בצידו… (ר' משה שטרנבוך)

 

[אחד יחיד]

שמעתי מכ"ק אדמו"ר מזידיטשוב שליט"א, שאמם של האחים הקדושים בעל ההפלאה והרה"ק ר' שמעלקא זי"ע באה אל המגיד ממעזריטש ואמרה לו, שיש לה שני בנים, אחד אינו קורא קרי"ש ואחד אינו מברך ברכת המזון, והסבירה כונתה שההפלאה היה שרוי בתענית כל ימיו ועל כן לא ברך ברכת המזון, והרה"ק ר' שמעלקא מעולם לא הניח עצמו במטה, כך שלא קרא קרי"ש שעל המטה מעולם. (מעשה צדיקים, עמ' נב)

 

[אחד יחיד]

האחים הקדושים הרבי ר' שמעלקא והרבי ר' פנחס בעל הפלאה זצ"ל, נתבקשו יחד על כסא הרבנות בק"ק פראנקפורט-דמיין, וק"ק ניקלשבורג.

ובהיות שק"ק פראנקפורט-דמיין היה קהילה יותר גדולה ונכבדת מק"ק ניקלשבורג, הכריעו אנשי הקהילות ביניהם, מי ישב על כסא פראנקפורט-דמיין, ומי יהיה בניקלשבורג. ואמרו האחים הקדושים שהם בעצמם יכריעו ביניהם.

והגם שהרבי ר' שמעלקא היה זקן מאחיו הרבי ר' פנחס, עם כל זה מרוב ענותנותו אמר, כי אחיו הרבי ר' פנחס הגון יותר לרבנות דפראנקפורט-דמיין, ואחיו תלה הגדולה באחיו הגדול ממנו הרבי ר' שמעלקא.

והסכימו ביניהם לנסוע להמגיד דמעזריטש, וכאשר יפרדו ממנו ישאלו את עצתו הקדושה מי יקבל על עצמו רבנות פראנקפורט- דמיין, ומי יקבל על עצמו ניקלשבורג, וכאשר יגזור אומר כן יעשו. ועוד ישאלו ממנו מאמר אחד בזוהר הקדוש הקשה להם הבנתו.

וכשבאו לבית הרה"ק, התחילו האחים מדיינים זה עם זה מי ילך פנימה בראש, כי כל אחד אמר לאחיו שהוא גדול ממנו. ומיד אמר המגיד בזה הלשון: "הרב דקהילת ניקלשבורג ילך בראש, כי הוא גדול האחים".

וכשנכנסו לפנים, סיפר להם המגיד הקדוש מעשה משר אחד, ממנהגו עם עבדיו והיכלו, וכשסיים הסיפור צוה להם שילכו לשלום, ולא שאלו ממנו מאמר הזוהר הקדוש.ובבואם לאכסניא נתיישבו בדבר, כי בודאי הסיפור לא דבר ריק הוא, וראו בעינא פקיחא שהיא משל, ומתוכו הבינו מאמר הזוהר הקדוש על בוריו.

וקבלו כל אחד כסא הרבנות, כמו שהכריע רבם, זי"ע. (שמן הטוב ח"ב, ס)

 

[אחד יחיד]

כשקבלו את הגאון בעל הפלאה לרב דק"ק פראנקפורט, עשו לו כבוד גדול בבואו, והי' עם רב לפניו ולאחריו.

ושאלו אחד ממיודעיו מה חישב באותו שעה, והשיב שדימה בנפשו שנושאים אותו לבית החיים וכל העם מלוים אותו. (רחמי האב, אות לב)