מפורש בח"ח כלל ד' סעי' י"ב (והמקור ברבינו יונה בשע"ת):
"עֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ יוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹם הַמִּיתָה, אֵין מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, עַל כֵּן (מז) צָּרִיךְ לְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵחֲבֵרוֹ עַל זֶה, וּכְשֶׁיִּתְפַּיֵּס וְיִמְחל לוֹ, לֹא נִשְׁאָר עָלָיו, כִּי אִם הֶעָוֹן דְּבֵין אָדָם לַמָּקוֹם וְיַעֲשֶׂה כַּנַּ"ל. וַאֲפִלּוּ אִם חֲבֵרוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ עֲדַיִן כְּלָל מִזֶּה, (מח) צָּרִיךְ לְגַלּוֹת לוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין, וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה עַל זֶה, כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ, שֶׁעַל יָדוֹ נִסְבַּב לוֹ דָּבָר זֶה"