בהר האם קרקע הנגבית בחוב חוזרת ביובל (2 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו (כה יג)

יש לעיין האם קרקע הנגבית בחוב חוזרת ביובל או לאו. ובפשטות נראה שדינו כמכירה, שחוזרת ביובל. ואע"פ שלגבי מתנה נחלקו בבכורות נב: דר"מ ס"ל דאינה חוזרת ביובל וחכמים סוברים דהמתנה כמכר, מ"מ גביה בחוב ודאי דומה למכירה, כיון שהמוכר קיבל תמורתו.

אמנם בעולת שלמה ערכין לא: נטה לומר דקרקע הנגבית בחוב אינה חוזרת ביובל אפילו אליבא דחכמים, דאין זה לא מקח ולא מתנה. ובשמועת חיים שם סי' ט"ו האריך בזה, והביא להוכיח ממה שהקשתה הגמ' בבבא בתרא קיב. על הפסוק "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו", וכי מנין לו לפנחס שלא היה לו לאלעזר, ואמרינן שם דלא יתכן שקנה את השדה, דא"כ השדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קברו בקבר שאינו שלו. ואם נאמר דהיכא דגבאו בחובו אינו חוזר ביובל, א"כ נימא דשדה זו גבה פנחס בחוב.

ולכאורה יש לדחות, לפי מה שאמרו בב"מ טז: דשומא הדר לעולם, דהיינו ששדה הנגבית בחוב, אם אח"כ השיגה יד הלוה או יורשיו לשלם את החוב צריך להחזיר להם את השדה משום "ועשית הישר והטוב", א"כ בודאי היה פנחס עושה הישר והטוב, וממילא לא היה קובר את אלעזר שם דשמא יהיה שומא הדר וכשתחזור השדה ללוה נמצא צדיק קבור בשדה שאינו שלו.

וכמו כן יש לדון לענין האיסור למכור מעשר בהמה, מדכתיב לא יגאל וילפינן מחרמים דמכירה ג"כ בכלל, האם לתת את המעשר בהמה לפרעון חוב ג"כ אסור מלאו זה, ובפרט שבמעשר בהמה אף מתנה מותרת, כמבואר בבכורות לא: וברש"י שם ד"ה מבליעו, עי"ש. ובפשטות גביה בחוב הוי כמכירה ואסורה, אך לדברי העולת שלמה הנ"ל יל"ע בזה.

והנה במגילת רות משמע דבועז בא לקיים גאולת קרובים דשדה אחוזה, ועי' בתנחומא בפרשתינו שמפורש כן. והרי הך שדה שמכר נעמי והוא בא לגאול, היתה שדה שגבתה נעמי או מכרה בכתובתה, והוי ליה קרקע הנגבית בחוב, ואעפ"כ נוהג בה דין גאולת קרובים דשדה אחוזה, אע"ג דבקרא כתיב "ומכר", ומבואר דגביה בחוב הויא בכלל מכר.
​

◆ ◆ ◆​

בספר דברי חכמים [והוא חידושים מכת"י בעל החיי אדם, ממה שכתב בצעירותו בשם רבותיו] הביא חידוש נפלא בשם רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, דהנה בגיטין לז. איתא דרבי יוחנן וריש לקיש סבירא להו דמלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים אינה משמטת, ופירש רש"י דכגבוי דמי וכמו שהקרקעות בחזקת המלוה הן.

וכתב שם לחדש דכל זה בסתם שמיטה, אבל בשמיטה השביעית שהיא סמוכה ליובל, והשביעית משמטת בסופה דהיינו ממש ברגע האחרון לפני תחילת היובל, א"כ אז אין שייך לומר דשטר העומד להגבות כגבוי דמי, שהרי בכל שנת היובל אי אפשר לגבות חובות מן הקרקע, דקרקע הנגבית בחוב הרי היא כמקח שחוזר ביובל, ובכל שנת היובל אין שייך מכירה, א"כ מיד סמוך ליובל שאין שהות ביום כדי לגבות כבר אין זה עומד ליגבות, וכמו דאמרינן לגבי "כל העומד להזרק כזרוק דמי" דזהו דוקא כל זמן שיש שהות ביום לזרוק את הדם (מנחות קא:), וכיון שברגע האחרון של השמיטה כבר אי"ז עומד להגבות, ממילא השביעית משמטת אע"פ שיש אחריות נכסים.

ויש לדון בזה, דאמנם מבואר בגמ' שם טעמא דכל העומד ליגבות כגבוי דמי, אך כל זה אליבא דבית שמאי דסבירא להו בכל התורה דשטר העומד להגבות כגבוי דמי עי"ש בסוגיא, אבל ריו"ח ור"ל אמרו שם דגם לב"ה דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי, מ"מ איכא דין מיוחד דלגבי שמיטת כספים הוי ליה כגבוי, ובזה י"ל דאינו משום "כל העומד ליגבות" שיהיה צריך שהות ביום כמו ב"כל העומד להזרק", אלא עצם הדבר שמשועבדת למלוה הקרקע כעת הוי כדידיה וכגבוי, ואי"צ שהות ביום לגבות, וכיון שבשביעית עצמה עדיין לא החזיר היובל, א"כ נמצא שבשעת השמיטה שפיר היה קרקע והוי כגבוי, ועי'.​

 

[אוהב ספר]

דאין זה לא מקח ולא מתנה

לחץ כדי לכווץ...

וצ''ע דלכאו' קונה השדה בדמי החוב