תהלים הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו (1 צופה)

[הייליג]

הודאה, הודיה, הודעה - - -​

הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו.​

הודאה והודיה שתיהן מקבלות אותו 'הודו', כלומר, כשאדם מודה במציאות השם, ויודע היטב כי הכל שלו וממנו, הוא מבין שעליו להפנות את כל תחושת הרווחה של האדם המודה אל ממציא כל הנמצאות היחיד, יתברך שמו, כאשר ההודאה הזו היא באורח כלל, לבורא הכל ומשגיח על הכל, עדיין לא מיקדנו את ההודאה וההודיה, להודות במציאות ה' הוא דבר קל וראשוני, ומחוייב באופן קריטי, משום שללא ידיעה זו, האדם הוא כמוגבל בשכלו, אשר לא ידע את קונהו, אך תחושת ההודאה לה', להודות לו על חסדיו המרובים, זו כבר פנימיות יותר, לקשר באופן מידי את הטובות והנפלאות לסיכוך ומגן שמאת ה'.

אך זה עדיין לא מספיק, כי צריך לקרוא בשמו. השם הוא ייחוד מי שאנו פונים אליו, כביכול, רובי פסוקי תהלים ונ"ך מדברים אודות שמו הגדול, גם אנו מקטרגים על רשעי האומות אשר בשמך לא קראו, כלומר, גם אם אדם מודה במציאות ה', הוא אמור לקרוא בשמו, שכל הקריאה המהדהדת ביקום האלוקי, תכוון שהיא ממנו, הדיבור של האנושות הוא דיבור מנותק מהאלוקות. אפשר שתהיה בכל שפה המשגה כלשהי של אלוקים וכו',

אך לקרוא בשמו, זה כבר מלכות ה' בעולמו, כמו שכתוב "ויעש דוד שם", היינו מלכות. העמים, הם מלשון גחלים עוממות, זו העמימות, עמים הם קבוצות מגזריות שונות, שלכולם אין שום דבר משותף חוץ מזה שהם בני אדם, ההמולה שלהם יוצרת את הדיבור הרועש נטול אלוקות, לשונות העמים, לשון עלגים, אבל בשם ישראל יכונה, לישראל יש בשמם את שמו ית', לכן תפקיד כל יהודי, במו מעשיו ובחשיבתו היהודית המתרעננת, לגרום למציאות הגשמית תיקון בכך, שאנו נחיה בעולם של הודאה, הודיה והודעה...

קודם אנו מודים בהודיה, ואנו קוראים בשמו – זו הודאה במציאותו, ואחר כך אנו נדרשים להודיע [למי שלא יודע] את עלילותיו של ה', מעשיו של ה', שנכתבו כאן בלשון עלילה, כמו עילה ועלול, כי הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, לא די בכך, שאנו נזכיר בשפה רפה שהכל מה', לא, זה מס שפתיים של הרגל, העומק שלנו צריך לראות איך נימה בנימה מתארגת, וגם כשאיננו מספיק יודעים על חללה של רשות, אנו מודיעים לעמים, קרי גם למקומות הכבויים שבנו, השבעים עמים שבעצמנו שהכל זהו עלילותיו.​