כאמור, שיחותיו של רבינו בימים הנוראים פלחו את הלבבות. כל שיחה היתה מלהיבה יותר מקודמתה. בהגיע ערב יוה"כ, לאחר מ' ימי עבודה רוחנית, הוא הצליח לרומם את התלמידים למדרגות עליונות של תשובה, עד שכל אחד הפך להיות אדם אחר לגמרי.
תלמיד אחד תיאר את שיחת ליל יוה"כ, שכונתה "הכל נדרי שמועס", כדלקמן:
"רבינו הפסיק לפתע את שיחתו וקורא לציבור השומעים לבטא בקול רם בקשה מלפני ה', שיעזור להם להתקרב אליו: "הבה נצעק אל ה'. שלא יהיה כאן אחד שירתע בגלל שמתבייש!" הפסוק שנבחר היה (תהילים נ"א, י"ב) "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי!" מיד שמעו רעש של המון. הכל ניסו לצעוק את המילים בכל כוחם, אבל לא הצליחו. מרוב התרגשות הם לא יכלו להשלים את הפסוק בצעקה גדולה. כולם פרצו בבכי סוער, והדמעות זלגו מהם ללא מעצור.
"לפני תפילת נעילה, בשעות האחרונות של יוה"כ, נודעה עוצמה מיוחדת לשיחתו. אחרי שעות על שעות בנושא התשובה, הוא היה גומר כאילו אישית, כמו, "אין לי כח לעשות תשובה!" אין לי חשק לשוב בתשובה! או "אינני ראוי לעשות תשובה!… הבה נתחנן אל השי"ת לחדש בי לב חדש… תגרום לי לשוב בתשובה!" ואז הוא היה צועק את הפסוק "לב טהור…", שהביע באותה עת את כל רחשי לבו. מיד כל הקהל היה שב ומצטרף אליו, כולם יחד זועקים את מילות הפסוק עד כלות הנפש. ובכל זאת שמעו את קולו הארי מעל כולם. אחרי כן היה קורא עם הציבור פרק פ' בתהילים, וכשהגיע לפסוק ד': "אלקים! השיבנו והאר פניך ונושעה", הוא היה מרים את קולו והקהל הצטרף בכוונה עצומה ובשאגה גדולה. כמו כן, פסוק ח': "אלקים צבקות! השיבנו והאר פניך ונושעה". וכן הלאה בפסוק ט"ו: "אלקים צבקות! שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת". וכמו כן בסיומו בפסוק כ': "ה' אלקים צבקות! השיבנו האר פניך ונושעה".
"כשרבינו סיים, השראתו הגיעה במלואה לכולם. תפילת נעילה נאמרה בכוונה עצומה ובמצב שבלי ספק היה בתשובה שלימה מלפני ד' יתברך.
"בימים ההם, לפני יוה"כ ולפעמים לפני נעילה, היה רבינו מסביר את דרכי ה' בצורה נסתרת. "חז"ל אומרים שהאבות הם הם המרכבה". והיה מסביר זאת בפרוטרוט: "יש השראת השכינה אשר השרה על האבות והם כביכול נשאו עליהם את המרכבה. חז"ל מוסיפים לומר 'שהצדיקים הם הם המרכבה'. זאת אומרת שלמרות שהאבות אינם עוד בחיים, צדיקי הדור נושאים את המרכבה.
"בדורות הראשונים, כשרוב ישראל שמרו את דבר ה', הרעיון של 'קדושה' היה יותר נראה לעין ובני אדם הראו כבוד לצדיקים, ללומדי תורה ולתורה עצמה. בדרך זו כבוד ה' היה בנמצא והתרבה בעולם. ובכל זאת כיון שתמיד יש איזון בעולם בין טהרה לטומאה, לפיכך כנגד המרכבה הקדושה היתה גם למרכבה הטמאה נוכחות בעולם.
"היום המצב בעולם התדרדר כ"כ עד שהמרכבה הטמאה התחזקה בעולם. אלו שמתעלמים מהתורה כאילו 'זורקים אבנים' במרכבה העליונה על ידי חטאם ופשעם. לכן יחס בני האדם לכבוד שמים ירד פלאים ואין לו את הכח שהיה לו בדורות הראשונים". רבינו היה בוכה על אבדן כבוד שמים בבכיות ואנחות נוראות, שכל שומעיו היו רועדים מפחד. תוך כדי הדברים, הוא גרר את קהל שומעיו לצעוק ביחד עמו את הפסוק: (איכה ה', כ"א) "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". ואז היה מתאר את תוצאות הבעת המלים האלו:
"כיון שביקשנו מאת השי"ת שכבוד שמים יתרבה בעולם כימי קדם, בקשתנו נתקבלה. תפילותינו פעלו אצל אבינו שבשמים להביא עלינו קצת מקדושתו. עתה עלינו להתחנן ולבקש ממנו שקדושה זאת שהשגנו לא תאבד מאתנו. הבה ונצעק אליו ביחד: (תהילים נ"א, י"ג) "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממנו".
תלמידים רבים העידו שהמילים האלו, הבוערות כאש ממש, שינו את חייהם מן הקצה אל הקצה. (ר' אל'ה עמ' 456)
