מרכז

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
הודעות
959
תודות
2,745
נקודות
311
איתא בגמ' סה. "ת"ש שמינה והכחישה תשלומי כפל ודו"ה כעין שגנב, התם נמי משום דאמרינן ליה מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא."
יל"ע מדוע לא תרצה הגמ' שהתם כשהכחישה בעצמו הרי דא"א למימר שיתחייב כשעת הגניבה שכן לא מצינו חוטא נשכר (וכפי שכ' הרא"ש להאי טעמא גבי תברא ושתיה עיי' בדבריו), ולא ייתכן שישלם פחות ע"י שהכחיש.
ואולי בעיקר הסברא צ"ל שא"א למימר סברא זו ד"שלא יהא חוטא נשכר" בהקשר של גזילה, שכן עד כמה שנרצה באופן כזה למנוע את שכר החוטא יש בדבר פגיעה בתקנת השבין. והיינו, שמכח תקנת השבין לא אומרים שלא יהא חוטא נשכר בעניין זה (כשם שמתרצים בזה קושיי' המצפ"א על אנא פטימנא ואת שקלת, דלכאו' אין לו אלא שכר הוצאותיו כביורד לשדה חבירו, אלא דהוא משום תקנת השבין, עיי' רמב"ן במלחמות צד: פנ"י שם, ובחזו"א סי' י"ז סק"ד). אך אין זה מסתדר עם דברי הרא"ש שבתברא או שתיה מעמיד את הדין על סברא זו.
אכן בבנין שלמה, כתב להדיא דהוא גופא פי' הגמ', דמה שאמרינן מה לי קטלא כולה כו', היינו שהיות ועכשיו התחיל את החסרון בהכחשתו ודאי שלא יהא חוטא נשכר לפוטרו על מה שהפחית בדמיה (עיי"ש שביאר זאת בדברי רש"י ובזה יישב קושיית התוס' עליו).
ועדיין צ"ע מדוע לא הוזכר הדבר מפורש בגמ' ובראשונים.
 
עד כמה שישנה סברא אמיתית מדוע להידחק לסברא מוסרית?
א. למעשה זו סברא הלכתית שמשמשת להכרעה בסוגיות שונות - כמו שמובא בדברי הרא"ש שציינתי.

ב. כי הסברא שהגמ' מביאה לא כ"כ מובנת, כפי שמתחבטים הראשונים.

ג. כי לא ברור א"כ מה קשה לגמ', אם יש סיבה מוסרית ברורה שמחמתה לא שייך להבין שרב דיבר במקרה כזה, כי אז יצא שחוטא נשכר, אז מעיקרא מדוע הקשנו עליו ממקרה זה.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון