הלכות חציצה

[שש וארגמן]

א.
ז"ל הטור סימן קצח' ס"א, 'צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת לפיכך צריך שלא יהא עליה שום דבר החוצץ ואפילו כל שהוא', ובב"י ביאר, שאילו לא היה דין של ב'פעם אחת', אע"פ שהיה עליה דבר החוצץ היה מהני, לאיבר שאין בו חציצה ולאחר מכן תסיר את החציצה ותטבול היד לבדה וכו'. וילפינן מ'ובא השמש וטהר', מה ביאת שמשו בפעם אחת אף ביאתו במים כולו כאחד.
ועיקר הדין הזה של בבת אחת נראה שעניינו כביאת שמשו, שהטהרה חלה כתוצאה של ביאת השמש, ואף טהרת הטבילה קורית מאליה לאחר שטבל, ולכך לא שייך לטבול כל אבר בפני עצמו, כי אין היא טבילה שמייצרת תוצאה של טהרה, והיינו שלא ה'ביאת מים' על גופו הוא המטהר כפי שהוה סלקא אדעתין אלא הכנסת כל גופו למקווה, הוא הטהרה, והיינו שרק מציאות של הכנסת גופו לבדו לתוך המציאות של המים המטהרים,היא היא המטהרת.
ב.
ודינא דכל שהוא, הוה מדרבנן, שמדאורייתא רק רובו ומקפיד עליו הוי חציצה, עיי' עירובין דף ד' וסוכה דף ו', ורבנן גזרו על רובו ואינו מקפיד ומיעוטו המקפיד, ולא גזרו במיעוטו שאינו מקפיד. וברש"י מבואר לכאורה (כך הבין ר"ת בדעתם בעירובין דף ד' ע"ב, תוס' שם וע"ע ברש"י שבת דף נז' שהביא דברי רב יצחק רק על שיער) שכל זה רק בשערו, אבל בגופו אפילו כל שהוא ואינו מקפיד, חוצץ, [ומבואר משיטת רש"י שמקרא דחציצה ילפינן אפילו על מיעוטו, ועיי' במה שהבאנו מהתוהרא"ש בסוכה לקמן], מדאורייתא. וכל הראשונים חלקו עליו והוכיחו מכמה דוכתי שאף בגופו אינו חוצץ מדאורייתא אלא ברובו המקפיד.
ובאמת דברי רש"י צריכים ביאור רב דמאי שנא שערו מגופו. והראשונים הקשו עוד מסוגיות מפורשות שמבואר שדין רובו המקפיד הווה גם בגופו. ובריטב"א שם כתב שלא כדברי התוס' בדעת רש"י, וכתב שדברי רש"י אינם אלא לומר שמחשבים את השיער לבד ביחס לרוב ומיעוט, ובא לומר שלא כשיטת הרמב"ם (פ"ב הט"ו ממקוואות) שכ' שמשערין הגוף והשיער ביחד, שאין השיער גוף בפנ"ע, היינו שאף אם רוב השיער יש בו חציצה, עדיין נחשב הוא מיעוט ביחס לכל הגוף, והגאונים נחלקו על שיטת הרמב"ם וכתבו שהשיער חשוב לעצמו, וגוף פלוגתת הגאונים והרמב"ם צריכה ביאור.
ג.
ועיי' באבנ"ז יו"ד רנב' אות ד', מה שכתב בתחכום רב ליישב שיטת רש"י. שלכאורה כיוון שמדרבנן גזרו על רובו ואינו מקפיד, שוב הוא מקפיד להסירו, וממילא חשיב כרובו המקפיד, היינו שלרש"י מיעוטו שאינו מקפיד בגוף הוה גזירה אטו רובו שאינו מקפיד, שלא חשיב גזירה, אלא דין דאורייתא כי הוה רובו המקפיד, ולכך יכולים לגזור, כי לא חשיב גזירה לגזירה, אבל בשערו, ברובו שאינו מקפיד אינו נהפך למקפיד מחמת הדין דרבנן, מפני שיכול להסיר השיער לפתור את הגזירה דרובו, אך אכתי אי"ז חשיב רובו ומקפיד משום שאין מקפיד על החציצה. נמצאו שלוש שיטות בדעת רש"י בגופו, שיטת ר"ת שאסור מדאורייתא בגופו אפילו במיעוטו ואינו מקפיד, שיטת הריטב"א ששיער כגוף ואסור רק ברובו המקפיד, ושיטת האבנ"ז שאסור בגופו אפילו במיעוטו שאינו מקפיד, מדרבנן.
ול"נ לומר בדעת רש"י שמקרא דחציצה ילפינן שאפילו כל שהוא חוצץ, והוא משום שטבילה מהותה להביא את הגוף למצב שבו הוא במקום אחר, מי המקווה, והמציאות הזו היא המטהרת, ובזה לא שייך לומר רוב ומיעוט, ומה לי מקפיד ואינו מקפיד, אך לגבי שערו שאינו חלק בלתי נפרד מגופו, והשיער אינו בהכרח הצורה שבה אדם מעמיד את גופו, מן קרא דחציצה לא הווה ילפינן כלל שיער, אך מ"מ איכא קרא ש'את הטפל לבשרו', היינו שערו, ובזה ס"ל לרש"י שאמרה ההלכה למשה מסיני שרק באופן שהווה רובו המקפיד אנו מחשיבים את החציצה בשיער, כחציצה בגופו, באופן שאע"ג שזה רק שערו, מ"מ לא כך אדם מעמיד את עצמו לטבילה, ועיי'.
ואפשר לבאר נמי עפי"ז פלוגתת הרמב"ם והגאונים, שהרמב"ם ס"ל שוודאי אין משערין השיער לבד, שאפילו אי ברובו איכא חציצה, מ"מ זה אינו מצליח להשפיע על הגוף כולו, וזה אכתי נחשב שהביא את גופו לטבילה, אך הגאונים סברו שאפילו ששערו הווה טפל לבשרו, מ"מ כשרובו ומקפיד עליו, את השיער לא הביא במים, ואי"ז טבילה מדין 'את הטפל לבשרו'. והיינו דכו"ע סברי שאין דין חציצה תלוי בביאת מים, אלא בגדר העמדת הגוף לטבילה, רק שדנו האם חציצה במקום אחד מצליחה להגדיר את העמדת הגוף באופן כללי, (ועיי' במה שכתבתי בזה לקמן).
ד.
ועיי' בסוגיא בקידושין דף כה', ששם איתא 'ורחץ בשרו במים, מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי', וזהו מיעוטא דבית הסתרים, ואמרינן שם שעכ"פ בעינן שלא יהא בבית הסתרים חציצה, שבעינן שיהא ראוי לביאת מים וכדרבי זירא כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבתו, וכל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבתו עיי"ש, והקשו התוס' שם, וא"ת בטבילה מנ"ל דבעינן ראוי ויש לומר משום דכתיב כל בשרו דמשמע אפילו בית הסתרים וכתיב ידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטין בית הסתרים מ"מ כיוןן דאיכא 'כל' דמרבינן אפילו בית הסתרים, איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי דבעינן ראוי לביאת מים.
והוא פלא שהתוס' חידשו מעצמם דרשא שאינה כתובה בשום מקום. [והא שהביאו התוס' דרשא ד'ידו' שמובאת בספרא, ולא את דרשא ד'בשרו' שמובאת בש"ס, עיי' בעצמות יוסף שם שכ' דלולא 'ידיו' לא הוה ילפינן מ'בשרו' שבשרו משמע גם בית הסתרים. וע"ע בספ"ח דמקוואות, בתוי"ט ובמשנה אחרונה שם שהאריכו בלימודים ובדרשות השונות גבי בית הסתרים].
ועיי"ש ברמב"ן וברשב"א שכתבו שדין ראוי בבית הסתרים הוה דין דרבנן, וגזרו כעין הדין דאורייתא של ראוי במנחה וביכורים. וז"ל הרמב"ן, 'איכא למידק בשלמא לרבי זירא ראוי לבילה בעינן דכתיב בלולה, אלא הכא מנא ליה כלל דבעינן ראוי לבא למים' והיינו כוונת קושייתו, שגבי בלילה כיוון שאיכא מצווה לבלול אמרינן שהעיסה צריכה להיות ראויה לבלילה, היינו שכשאנו דנים על דיני העיסה וצורתה, ברור שהתורה רצתה שנביא עיסה הראויה ליבלל, שהרי יש מצווה לבלול, אך כאן אי"ז שייך שהרי אין דין כלל לכתחילה של ביאת מים, ותירץ, ז"ל 'ויש מפרשים ראוי לבא בו מים בעינן מדרבנן שאע"פ שלא הצריכו חכמים שיהא צריך לבא בו מים הצריכו שיהא ראוי לכך כמו שמצינו בתורה שהחמיר בראוי לבילה יותר מן הבילה עצמה ותקון רבנן כעין דאורייתא, ואפשר דהואיל ומצינו לעניין טומאה שהוא גלוי אף לעניין טבילה גלוי הוא שצריך שיהא ראוי לבא בו מים' ע"כ. וכוונתו שסיבת הגזירה היא אטו טומאה, וגדר התקנה היא כדר"ז של כל הראוי וכו'. וברשב"א שם כ' 'קשיא לן והא לא דמיא לדרבי זירא, דבשלמא בדר' זירא בעינן ראוי לבילה משום דכתיב בלולה בשמן ולכתחילה בילה צריכה וגבי אלם ואלמת בפרק מצוות חליצה וכו' אבל כאן אין צריך ביאת מים ואפילו לכתחילה למה הוצרך למקום ראוי לביאת מים, ויש מפרשים דמדרבנן בעלמא וכו' ובתוס' מתרצים דמכל בשרו דרשינן ליה וכו', ע"כ.
ה.
ופלא לפי כל תירוצי הראשונים מה עניין רבי זירא לכאן, ומה רבי זירא חידש מעבר לדין בהלכות מנחה, שסוג המנחה שצריכים להביא הוא סוג מנחה שעליה דיברה תורה, והיאך זה שייך לדין דרבנן דהכא, או אפילו אם יש קרא, בכל סוגיה לכאורה הוא דין לעצמו, ועיי' ברשב"ם ב"ב פא' ע"ב שכ' על דברי רבי זירא שחשיב שהביא קטניות, והוי מין אחר, וכפי שכתבנו בדעת הראשונים, ומדוע דברי רבי זירא הם כלל ששייך להשוות ממקום למקום.
ו.
עיי' ב"ק פב' ע"א, אמרי דאורייתא לעיוני דלמא מיקטר אי נמי מאיס משום חציצה ואתי איהו (תקנת עזרא) תקין חפיפה, והיינו דדין עיון בכל גופה הוא דין דאורייתא, והוא אף לעיכובא, וכ"ה ברמב"ן הל' נידה פ"ט ה"ב, דין תורה שסמוך לטבילה תעיין בעצמה ותבדוק כל גופה שמא יש בה דבר שחוצץ בטבילה, ועזרא ובית דינו תיקנו שתהא חופפת בכל מקום וכו', ולכאורה הוא פלא, אי מדאורייתא רק רובו המקפיד פוסל, והרי את זה אפשר לדעת אף בלא עיון, ומדוע בעינן עיון למיעוט, מדאורייתא, הרי אינו חוצץ כלל, ואולי לשיטת רש"י שבגופו מדאורייתא אפילו מיעוטו שאינו מקפיד, פוסל, שייכא עיון בגופו.
[ובאמת הרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה, והיו שכתבו שהיא מחלוקת הסוגיות (שערי ציון ח"א סי' ל' אות ד'), וחלק מן הראשונים כתבו שדין עיון הוא מדרבנן (הב"י בדעת הטור סי' קצט') וכסוגיין שמדאורייתא רק רובו המקפיד חוצץ].
והנה יש לדון האם בעינן עיון בבית הסתרים ביחס לדין ראוי לביאת מים, ובשו"ע סי' קצט' כ' 'בד"א בשאר כל הגוף אבל בביה"ס כיוון שאי"צ לביאת מים אם לא עיינה קודם לכן ואח"כ עיינה אותם ולא מצאה בהם שום דבר עלתה לה טבילה', והראב"ד הוכיח דין זה מסוגיא שם גבי שפחתו של רבי, שעלתה עם קיסם בין שיניה והצריכה רבי טבילה, ששם לכאורה לא עיינה ואפ"ה הצריכוה לחזור ולטבול רק בגלל שמצאה דבר חוצץ בין שיניה, [ועיי"ש בט"ז על השו"ע שהק' שהרי בעינן ראוי לביאת מים, וכוונתו שאם כך אז ברור שיהא אף דין עיון דאורייתא, ותי' באופ"א דכיוון שהוא נסתר אין דרך לבא לשם דבר החוצץ, ממילא לא חיישינן אם לא במידי דמוכח, ומשמע שהבין שדין עיון הוא חשש שמא ימצא לאחמ"כ, והוא פלא דמדאורייתא אפילו אם ימצא, אינו חוצץ. וע"ע בש"ך בשם הלבוש שהביא סברא אחרת]. ובביאור שיטת השו"ע והראב"ד היו שאמרו (נודב"י סי' סד') שהם סברו כשיטת הראשונים שדין ראוי לביא"מ בביה"ס הוא רק מדרבנן, ובזה הקילו, ויש לדון בזה.
ז.
ועיי' בתוס' סוכה דף ו' ע"ב, וא"ת כיון דאתא הלכתא לרובו ולא למיעוטו, א"כ קרא למאי אתא דדרשינן בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים, וי"ל דאצטריך לבית הסתרים כדאיתא בפרק קמא דקידושין. [ועיי"ש בתוהרא"ש שהביא תירוץ התוס' אך יישב נמי באופן אחר שמהפסוק הו"א שאפילו מיעוטו ואינו מקפיד יהא חציצה, ואתא הלכתא למימר שרק רובו המקפיד, ועו"כ שייתכן שמקרא הוה אמרינן שרק כולו המקפיד יהא חוצץ (היינו, שבלא קרא אפילו כולו המקפיד מהני, ותמוה) ואתא הלכתא למימר שאפילו רובו המקפיד נמי חוצץ, עיי"ש מה שדחה וצ"ע], והיינו שלשיטת ר"ת שאף בבשרו איכא הלכה למשה מסיני שרק גופו המקפיד חוצץ, מוכרחים אנו לדברי התוס' להעמיד את הפסוק המקורי של חציצה לבית הסתרים, אך לרש"י אפשר שהפסוק קאי על בשרו, וההלכה למשה מסיני על שיער.
ועיי' תוס' ביבמות עז' ע"א, שהקשה על שיטת רש"י אם ההלכה הולכת על שיער, מדוע צריך הדרשה של שערו 'את הטפל לבשרו', ועיי"ש במהר"ם, שהביא התוס' בסוכה. והיינו שדין ראוי בבית הסתרים, לתוס', ישנם שתי מקורות שונים, בקידושין כה' יליף לה מ'כל בשרו', ובסוכה דף ו' כ' שקרא ד'בשרו' שלא יהא דבר חוצץ, קאי על בית הסתרים.
ח.
והנראה בכל זה שגדר הטבילה הוא להעמיד כל גופה לטהרה באמצעות טבילה במקווה, היינו שאף בלא דיני חציצה למיניהם, ברור שאם אצבע קטנה יצאה מחוץ למקווה, לא חשיב שטבלה כלל, משום שלא העמידה כל גופה לטהרה. ואף דיני חציצה נאמרו ביחס לזה, ולא מחמת שליכא ביאת מים על המקום שנחצץ, כמו שהיה מקום לומר לאחר הפסוק של חציצה, שהוה ילפינן מיניה אפילו מיעוטו שאינו מקפיד (כצד השני בתוהרא"ש דלעיל), דבעינן ביאת מים בכל מקום, אך לאחר ההלל"מ שהגבילה רק לרובו המקפיד, ליכא למימר הכי, דמה לי רוב ומה לי מיעוט, ומה לי מקפיד ואינו מקפיד, ביחס לדין ביאת מים על כל הגוף, אלא שטבילה מהותה טהרת הגוף, והגוף גרידא, וכשטובלת עם חציצה, לא חשיב שכל הגוף עומד לטהרה, אלא הגוף ומה שעל גבו, והחיסרון הוא לא במקום הספציפי שלא הגיע עליו מים, אלא שכיוון שלא העמידה את כל גופה לטבילה ולטהרה.
ומדאורייתא, לאחר ההלל"מ, רק ברובו המקפיד אמרינן שזה חשיב ש'גופו' אינו עומד לטהרה ולטבילה, אבל במיעוט או באינו מקפיד אמרינן שכך הוא מעמיד את גופו, וזו הצורה של טבילת גופו, אף אם יש משהו עליו, אף דליכא ביאת מים בכל גופו, אך ברובו המקפיד, אי"ז חשיב כלל שטובל את גופו, אלא את גופו ואת מה שעליו, ו'גופו' אינו עומד לטהרה, (וברור ששורש העניין הוא מהקרא שבעינן ביאת מים על בשרו, אך כיום דין הטבילה הוא לטבול את גופו, בצורה שבה אדם מעמיד את 'גופו' להיות במציאות אחרת של מים) ולא מהני.
וכלשון הרמב"ם פ"א ה"ז 'כל הטובל צריך שיטבול כל גופו, כשהוא ערום, בבת אחת', והיינו שעניין הטבילה הוא להעמיד את גופו במקווה. (היינו מדכתב הרמב"ם 'ערום' משמע שיש דין להעמיד את גופו ורק את גופו לתוך המקווה, בלא קשר לדין הביאת מים שבעינן שיבא על כל בשרו, על בעינן להעמיד את כל גופו ורק אותו למקווה, ורק כך פועלת הטהרה המיוחדת שמשפיעה באופן ישיר על טומאת הגוף).
ואף התוכן העמוק והנסתר של עניין טבילה הנידה במקווה, וטבילה במקווה בכלל, אע"ג שאיני ראוי וכדאי לכך, נראה שכן הוא, להעמיד את טומאת הנידה וערוותה שהן מהות שחלה על האישה כאינה עומדת לכל אדם ולבעלה ומזה אף שורש טומאתה כמבואר באחרונים, ועניין הטבילה הוא לשנות את מהותה
ט.
וזו כוונת הגמרא להשוות דין בית הסתרים לכל הראוי לבילה, משום שבבית הסתרים נתחדש שליכא דין ביאת מים, ואפ"ה איכא דין ראוי והוא עפמשנ"ת שאפילו אם לא מגיע מים, מ"מ בעינן שכל גופו יהיה עומד לטהרה, וזה רק ע"י שיהא ראוי לביאת מים, והוא ממש דברי ר"ז שאפילו שדין בילה אינו מעכב מ"מ דיני המנחה נקבעים עפ"י המנחה האידיאלית והמנחה השלמה, שהיא מנחה בלולה, וכעי"ז כאן, שאע"פ שנתמעט דין בית הסתרים מן הטבילה עצמה ומן הביאת מים, מ"מ אף זה חלק מן הגוף, וחלק מן העמדת הגוף כולו, וברור שדין זה שגופו יהא עומד לטבילה, אנו מעמידים ביחס לטבילה האולטימטיבית שהיא טבילה בכל חלקי גופו, ולכך כשאיכא חציצה, הגוף אינו מוגדר כעומד כולו לטבילה, והבן, (ואף אי נימא כדברי הראשונים שדין ראוי הוא רק דרבנן, מ"מ גדר הגזירה הוא כמש"כ שאף בית הסתרים מוגדר כחלק מהגוף עכ"פ לגבי העמדתו לטבילה, גם אם לא בעינן שם ביאת מים בפועל).
י.
ובזה יתיישב נמי הקושיא מדין עיון דאוריתא, שאפשר שגם אי מדאורייתא מיעוט או אינו מקפיד, אנו מחשיבים את טבילתו כטבילת הגוף, מ"מ איכא דין לעיין, בשביל להעמיד את גופו לטבילה, וכמ"ש, היינו שאפילו אם אנו יודעים אף בלא עיון ממש ש'ביאת מים' תהיה עכ"פ ברוב הגוף, מ"מ דין העיון אינו שייך לזה כלל, אלא למהות תוכן הטבילה, והוא להעמיד את הגוף כמו שהוא לטבילה, והיינו שאף אם יעיין וימצא במיעוטו חציצה, ולא יסלקה, טבילתו כשרה, כי גם באופן זה חשיב שמעמיד את כולו לזה, אך אם לא יעיין, פסולה, מפני שלא עשה את הנדרש להעמיד את גופו.
ובאמת לפי"ז לכאורה לא יהא חילוק בדין עיון, בין כל גופה, לבית הסתרים, כי עכ"פ להעמיד את איברי בית הסתרים למקווה, בעינן, אף אי לא בעינן ביאת מים, וליישב שיטת הראב"ד, נאמר כמש"כ שהם סבירא להו שדין ראוי הוא דרבנן, ולא קבעו לו כעין דאורייתא ביחס לזה שיצטרכו עיון, ודו"ק.
יא.
בשבת נז', לא תצא אשה לא בחוטי צמר וכו' ולא תטבול בהם עד שתרפם. בעא מיניה רב כהנא מרב, תיכי חלילתא מאי וכו' מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא, איכא בינייהו דטינפן (עיי' ברא"ש שבת פ"ו סי' ב' שהביא ב' ביאורים בדטניפן, 'פירש רש"י דטניפן החוטין שהן מלוכלכין בטיט ומקפידות להסיקן בשעת טבילה וכו' ויש מפרשין כגון שהחוטין מוזהבים ויפים ומיטנפים מחמת המים וכו' עיי"ש והטור והשו"ע יו"ד קצח' ב' הביאו את ב' הפירושים), ומבואר שם בשם רבותיו של רש"י שאפילו אם עיילו לה מיא, וליכא חציצה, מ"מ אי קפיד, חשיב חציצה וזהו ההבדל בין שני הלישנות שם, ודינא דרב יצחק, הוא אפילו בעיילו לה מיא, ואי הוה רובו המקפיד חוצץ, ומדרבנן אפילו מיעוטו שאינו מקפיד, ובאמת אין הבדל בין הלכות שבת שבסוגיא שם, להלכות נידה, וההלכה למשה מסיני שנאמרה ברובו המקפיד חוצץ, הווה גם באופן שעיילו לה מיה, ולכאורה מהא שהביא הטור הדין של מוזהבין ומטונפין בהל' נידה מבואר שסבר כרבותיו של רש"י, כי לשיטת רש"י שם טינפן, הוא סברא רק בשבת, שכיוון שרגילה להסירם חיישנין שאתו לאתויינהו, אך בוודאי כיוון דעיילי לה מיא, לו תטבול עם זה, עלתה לה טבילה.
וכן הביא הב"י שיטת רבינו ירוחם (נכ"ו ח"ה דף רכד' ע"ד) שכתב שבמוזהבין ומטונפין, הטעם הוא שמקפידה להסירם, אע"פ שעיילו בה מיא, ולא מפני ששוב זה מיהדק וחוצץ, והוא לכאורה כשיטת רבותיו של רש"י.
ובאמת שיטת רבותיו של רש"י (להבנת רש"י) היא פלא עצום, שהלא ליכא חציצה, ומקור דין חציצה מן התורה, הוא מדין ביאת מים, 'שלא יהא דבר בינו לבין המים', ומאי אכפת לן כלל אי מקפיד עליו או דאיכא רוב, כיוון שמגיע מים לכל הגוף (ועיי' בלבוש קצח' ס"ג מש"כ לבאר שכיוון שמקפידה על כך אינו בכלל 'ורחץ בשרו במים', ובאמת אינו מדין חציצה שהרי עיילו בה מיא). ובב"י על דברי הטור בסי' קצח' כ' שנראה שפסק כרבותיו של רש"י, אך כתב שיתכן לבאר באופו אחר את רבותיו של רש"י שכיוון שמוזהבות או מטונפות שוב מתהדקות יותר, והוי חציצה עכ"פ במקפיד, ואפשר לבאר כך ג"כ את דברי הטור.
ועיי' בפרישה ובדרישה, שכ' באופן אחר, שכיוון שהיא מקפדת עלייהו, חיישנין שמירתתא שלא יתקלקל ולא תטבול כראוי, ומשמע מדבריו דזה נכון גם לרש"י, והעיקר כדעת רש"י. ואף הוא מחודש מאד להמציא סברא שלא קיימת ואינה מבוארת כלל בסוגיא דשבת לשיטת רש"י (שהקפיד עלייהו שם הוה כשרוחצת בחמין, והסברא של טינוף שייכת רק בהוצאה), ועוד שלפי"ד דין מירתתא הוא רק לכתחילה ואינו מעכב בדיעבד, וזה אין נראה. וע"ע בפתחי תשובה ס"ק ד', מה שכ' בשיטת רבותיו של רש"י לחלק בין חוטי שיער, שאפילו אי עיילי בה מיא מ"מ אי הוה מקפיד או רוב, חוצץ, אך בשיערה עצמה, אינו חוצץ בעיילי בה מיא, אפילו במקפיד או רוב, וצ"ב. ועוד הביא מהסדרי טהרה שכ' בדעת רבותיו של רש"י שכל דבריהם הם רק במקפיד, אבל ברובא ואינו מקפיד בעיילו בה מיא, לכו"ע אינו חוצץ, והוכיח כן מה שפסק בשו"ע בפשיטות שהטובלת בבגדיה ברפויין ועיילו בה מיא, עלתה לה טבילה, אך הוא פלא שלכאורה דבריהם קאי על רב יצחק, שהוא איירי גם בעיילו בה מיא, וע"ז גזרו.
יב.
ונראה לבאר שיטתם, עפמשנ"ת, שגם באופן שליכא חציצה, מ"מ אי הוה על גופה משהו שמקפידה עליה, או על רוב גופה, לא חשיב שהעמידה גופה לטבילה (ולא מקיימי עכ"פ את הדין 'ערום' שפסק הרמב"ם, והבן), ואין גופה לבדו טובל, ולא מהני, ובזה יתבאר אף שיטת הס"ט שכל דבריהם הם רק בקפיד, שרק באופן זה לא חשיב שמעמידה את גופה, כי הלא היא מקפידה ע"ז, ואין היא מחשיבה את גופה נקי בדרך זו, אך ברוב ייתכן שאי"ז שייך, אבל להשיטות שגם ברוב ואינו מקפיד בעיילו בה מיא, הוי חציצה, צ"ל שברוב אי"ז שייך כלל לקפידא, אלא כיוון שרוב גופה מכוסה, זה וודאי לא נחשב שטבלה את 'גופה', אפילו אם נכנס מים, ויש להעמיק בזה טובא.
יג.
ובתוס' סז' ע"א, ד"ה פתחה עיניה ביותר. ולכל הפירושים צריך ללמדה לפתוח את פיה. והוא פלא, הא במתניתין במקוואות שהביאו מבואר שרק אם קרצה את שפתיה חשיב חציצה, ומדוע אי"ז נחשב לראוי לביאת מים. והאחרונים הקשו עוד על שיטת תוס' אי בעינן לפתוח פיה, איך יהני בעיניים, שאם יסגור, בתוך העיניים ליכא ראוי לביאת מים, ואם יפתח, מסביב לעיניים לא יבוא מים.
ועיי' בר"ש ספ"ח דמקוואות שהביא שתי הסברים מדוע קרצה שפתותיה לא מהני, או כדברי התוס' שבעינן לפתוח הפה מעט שיהא ראוי לביאת מים, והתירוץ השני שקרצה בדוחק הוה חיסרון, אך בוודאי שאין דין לפתוח פיה. ואף שיטת המאירי בהלכות מקוואות שצריכה לפתוח את פיה. ועיי' בטור קצח' סעיף לח' שפסק שאינה צריכה לפתוח פיה, וכך נקטו בפשטות כל הראשונים, והכי נקטינן להלכה,
ועפ" מה שביארנו בגדר ראוי לביאת מים, יתכן לומר שכוונת התוס' שמכיוון ששימושו העיקרי של הפה הוא בתוכו, וכשהוא פתוח, א"כ הדרך הטובה ביותר להעמידו במקווה, הוא באמצעות לפתוח פיה, ולאו דווקא כוונתו שבעינן ביאת מים בכל מקום, [ובאמת רק באופן של קרצה פיה ביותר איכא חציצה] דהא בעינן רק ראוי, אלא שיטת התוס' שמדין ראוי עכ"פ ילפינן שבעינן להעמיד האיבר על מכוונו העיקרי בתוך המקווה, וזה באמצעות פתיחת הפה מעט.
ונראה שכל זה הוא בפה, שפה עיקר שימושו הוא בתוך פיו ובפתיחתו, באכילה ודיבור, ולכאורה הדרך להביא את איבר הפה לתוך המים, הוא באמצעות תוך הפה, ובזה אמרו בעלי התוס' שבעינן שעכ"פ יפתח מעט, שיחשב ראוי לביאת מים, אך עין כיוון דחלק משימושה הטבעי, הוא פעם להיפתח ופעם להיסגר, ממילא בכל אופן חשיב שהכניס את איבר העיניים לתוך המקווה בצורתו המכוונת וחשיב ראוי לביאת מים, והדברים משמחין אוזן שומען ומאירי עיניים.
וע"ע ברמב"ן הלכות נידה ט' כו', 'לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להם קץ וסוף, כגון עצמה עיניה ביותר, קרצה שפתותיה ביותר ומשאר הספיקות, כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר ובין לא עצמה ביותר', ומבואר נמי שרק קרצה ביותר, הוי חציצה.

יד.
ברמ"א קצח' ס"ו, ואותן שיש להן כמין קליעות שערות הדבוקות זו בזו, ונעשית בלילה ע"י שד וסכנה להסירם לא חייצי, והוא מהמרדכי (הל' נידה סי' תשנא'). ומצינו בזה ד' טעמים: א'. כ' הלבוש דבאמת מהני רק במיעוט שערה (לשיטת הגאונים, ולרמב"ם רק באופן שאין מצטרף יחד עם חציצת גופו לרוב), וחשיב אינו מקפיד, משום שמפחדת להסירה, ולפי"ז כן הוא בחפץ זר שמניחים לרפואה שאינו חוצץ, משום שאינה רוצה להסירו מפני הסכנה, ויל"ע בזה, ומאי שנא מחץ שבסעיף יא', עיי"ש בטור ובב"י שהאריך בזה, ומבואר שם בתוספתא מקוואות פ"ח ה"ד גבי חץ ממתכת, שאע"ג שאיכא סכנה להסירם כמבואר שם בר"ש (ובביאור פלוגתת רבי וחכמים נחלקו הר"ש והב"י דוודאי איירי בנראה מבחוץ ועיי'), מ"מ לרבנן חוצץ, וע"ע בשו"ת רעק"א ח"א סי' ס' שבי' דין זה בשתי אופנים, א', שאי"ז סכנה באמת רק צער וכאב גדול ולכך חוצץ אך במקום סכנה, באמת ליכא חציצה, ב', שאע"ג שאיכא סכנה מ"מ יכול להסירו לאח"ז עיי"ש היטב. ב'. ובמרדכי הנ"ל כ' דמהני אפילו ברובו וכולו, ומהני משום דהיינו רביתיה, היינו דזה צורת גידולו, וחשיב חלק מגופו, וזה שייך רק בשערות דהוו חלק מגופו, ולא מהני בחפצים חיצוניים לגוף. ג'. והביא שם עוד טעם דהוו מהדקי טובא, וחשיב כבלוע ובית הסתרים, ומהני אפילו ברוב, ולכאורה בעינן שיהא ראוי לביאת מים, וצ"ע אמאי נחשב לבית הסתרים, ומ"ש מכל חציצה שאינה נהפכת לבית הסתרים, ואולי הסכנה יוצרת את מהות הגוף, באופן שבמקומות שלא יכול להיכנס מחמתה, חשיב כמקומות המכוסים בעצם, וכמקומות שלא אמור להיכנס בהם מים. ד'. ועוד כתב שם טעם נוסף, דעייל בה מיא, כמו שאמרו נימא אחת חוצצת, שתי נימות אינן חוצצות, והוא היפך הביאור הקודם, וצ"ע מה חידוש יש בזה, ואמאי בעינן כלל לטעמא דסכנה, והוא פלא. ועיי' במחה"ש ס"ק יא' ובהגה"ה שם שהביאו כל השיטות.
עיקר הטעם דהיינו רביתיה, צריך עיון גדול, ועיקר הסוגיא ביבמות עח', נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, אמאי אין צריך טבילה וכי תימא משום דרבי יצחק, דאמר רב יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ, רובו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, והא אמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו, חוצץ, שאני עובר דהיינו רביתיה. ומבואר שם, שהתינוק לגבי אמו חשיב אינו מקפיד, (ועיירש"י ד"ה משום שכ' דהטעם דחשיב אינו מקפיד הוא משום דרביתיה) אע"ג שאי"ז לעולם, ועוד מבואר שכולו ואינו מקפיד חוצץ מדאורייתא, ויש לדון אי מקרא או מן ההלכה למשה מסיני, ועוד מבואר, דאע"ג דאיכא חציצה מוחלטת על כל התינוק, ולכאורה אפילו אי חשיב קפיד, מ"מ כיוון שזה דרך טבילתו עלתה לו טבילה, והוא צ"ע רב.

טו.
ונראה, דעיקר העניין הוא כמ"ש, דבטבילה לא בעינן ביאת מים, אלא להעמיד את גופו כפי שהוא, לתוך מציאות של מים, ותינוק זה, זהו דרכו להעמיד עצמו למים, ע"י טבילתה של אמו, ואין דרך אחרת, ולכך עלתה לו טבילה, או בשערות שנקלעו, וסכנה להסירן, כך אותה האישה מעמידה את עצמה בצורה מוחלטת, בשערות קשורין מפני הסכנה, וחשיב שהיא היא טבלה, אע"ג דאיכא חציצה, אך בחפצים זרים זה אין שייך, שלא מעמיד את עצמו, אלא אף משהו אחר, אע"ג שהיא זקוקה לזה.
ועיי' בביאור הגר"א ס"ק יג' שהביא דין רביתיה לגבי דין ידות הכלים שאין חוצצין גבי הכלי, בשהכניסן כדרכן, והוא עפימשנ"ת, שזה גופו של הכלי, והוא מעמיד את עצמו גם אם ידיותיו, אך בשלא כדרכן, עתיד להסירן. ועיי' במרדכי שנראה מדבריו שדין ידות הכלים הוא מדין בלוע ובית הסתרים עיי"ש.
וע"ע בשבת קכ' ע"ב, על טבילה באופן שחרוט על גופו שם ה', דמבואר שם דאם נזדמנה לו טבילה של מצווה, כורך עליה גמי ויורד וטובל, ובגמ' שם, מבואר שאם הגמי מיהדק הווה חוצץ, דחשיב מקפיד, ואף דיו יבש, חשיב מקפיד, אע"ג שלכאורה מחמת האיסור אינו מעוניין להסיר הדיו כלל, ועיי' במחה"ש בהגה"ה שכתב שכיוון שיכול להסירו באופנים מסוימים ע"י גרמא, שוב חשיב מקפיד.
ועיי' זבחים יט' ובתוס' שם, גבי חציצה בבגדי כה"ג ותפילין, שאע"ג שמצווה לילך עם תפילין כל היום, כיוון שכשמתפנה ובלילה מורידם, שוב חשיב מקפיד, וחוצץ, ובשבות יעקב ח"א סי' סט' כ' שכיון שלא גזרו שבותין במקדש, רק רוב ומקפיד חוצץ במקדש, והוא פלא מהגמרא בשבת.
ובכל זה וודאי לא שייך טעמא דרביתיה דזה ודאי אינו חלק מגופו, ולכך בעינן לדון כל עניין לגופו אי חשיב מקפיד או לא מקפיד, ופשוט.

טז.
יש לדון בגדרי בלוע, ומאי שנא הא מבית הסתרים, ואמאי בזה לא בעינן ראוי לביאת מים. ונראה בזה כיוון שכל עניין הטבילה הוא לשנות את מהותה מהיות אישה שאינה ראויה לאדם, א"כ כל זה שייך רק לגופה ביחס לעולם, היינו גופה החיצוני, אך מהות זאת של טומאה וטהרה בכלל, וטומאת נידה בפרט, אינה שייכת כלל לגוף הפנימי, שאין הוא עומד כלל לעולם, וודאי שלא שייך בזה חציצה או דין ראוי לביאת מים, שאין הוא כלל עומד לטבילה, ואין צריך כלל להעמידו בצורה כזו או אחרת לטבילה, משא"כ בבית הסתרים שהם איברים שעומדים לעולם, וברור ששייכא בהם טומאה, בזה אע"ג שאין דין ביאת מים, יש דין שיעמדו כמות שהם לטבילה בלא חציצה.
ובאמת מבואר (טושו"ע קצח' יא') שבחץ שאינו נראה מבחוץ אינו חוצץ, שאי"ז נוגע בבשר, ואפילו אי הוי חץ טמא, אי"ז מטמהו, דחשיב כטומאה בלועה שאינה מטמאת, והוא עפמשנ"ת שכיוון שעניין טומאה הוא מהות ביחס לעולם, ולכך טהרתה היא ע"י טבילה במקווה שמעמידה את גופה למציאות אחרת ולשורשה הטבעי כעומדת לבעלה, כ"ז הוא דווקא ביחס לגופה החיצוני, שעליו אנו דנים, אך בגופה הפנימי ודאי לא שייך טומאה, וממילא גם אינו חוצץ, ופשוט.
ואף ביחס לדיון איזה איברים חשיבי בלוע ואיזה בית הסתרים והטעם, נראה גם שהמדד העיקרי הוא האם אלו איברים שעומדים לעולם ושייך בה טומאה וטהרה ביחס לאדם, לאיברים שהגישה אליהם או לתוכם מורכבת, או בלתי אפשרי, אך הם עומדים לעולם, ולשימושיה בו, וממילא אף שייך בהם טבילה במקווה.

יז.
נפסק ברמ"א קצח' סי"ז 'וכן מי שאומנותו להיות שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכות בדם אינו חוצץ, שרוב בני אמנות זו אינם מקפידים', ולכאורה מאי שנא מטבעת שאמרינן שחוצצת משום שמורידה בשעת לישה, שהרי לכאורה אף כאלו שזו אומנותם, יש זמן שבו הם מורידים את הלכלוך, אך לפמשנ"ת יש לומר, שבני אומנות שאני שכך הם מעמידים את גופם, או עכ"פ גם כך מעמידים את גופם, ואף שיש מקומות וזמנים שבה הם מעמידים את עצמם בצורה שונה, יוקרתית יותר או נקיה יותר, מ"מ לגבי טבילה סגי בהא שיעמידו את עצמם כמו שהם עושים בשיגרה או בזמן רגיל, וע"ז לא קפדי, משא"כ בטבעת שזה שמורידות בשעת לישה מוכיח שאי"ז הצורה שכך היא מעמידה את עצמה, שהרי בכל זמן ייתכן שתוריד את הטבעת, וכן מסתבר הוא בסברא, שטבעת כיוון שאינו חלק אינטגרלי מהגוף, ודאי שחשיב חציצה, אי מיהדקי ולא עיילו בה מיא, [ויש לדון בסופר סת"ם בזמן הזה, שלכאורה רוב בני אומנותם אינם מקפידים בזמנים מסוימים, אך אפשר שבזמן הזה, אף סופרי סת"ם או אפילו בעלי מקצוע אחרים שאומנותם יכולה ללכלך (בנאים, צבעים וכו'), מ"מ בזה"ז אף אדם לא מעמיד את עצמו כך, וברוב מוחלט של המקרים ינקה את עצמו מיד, וממילא חשיב מיעוט שאינו מקפיד שחוצץ מדרבנן].

יח'.
ובטור מבואר בריש סימן קצח' שאם דרך בני אדם להקפיד אפילו אם היא אינה מקפידה, חשיב חציצה. ובב"י הביא פלוגתת הרמב"ם והרשב"א באופן שבני אדם אינם מקפידים כלל, אך היא מקפידה, שברמב"ם מבואר שאפילו שערה אחת, שבוודאי נשים אין מקפידות על כך, אם היא מקפידה, הוה חציצה. אך הרשב"א כ' להדיא שבטלה דעתה אצל כל אדם, ועיי' בב"ח שדחה את ראיית הב"י מד' הרשב"א, אך במקו"א כ"כ הרשב"א להדיא, וצריך לבאר פלוגתתם.
וכ"ה בסוכה ד' ע"א גבי הייתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה בכרים וכסתות דלא הוי מיעוט, אפילו דבטלינהו (וברש"י שם, לכל שבעה), בטלה דעתו אצל כל אדם, והסוכה פסולה דחשיבא למעלה מעשרים אמה. וכן בפסחים מד' ע"א, הנח לכותח הבבלי וכו' שאף שם אין דרך לאוכלו כזית כדי אכילת פרס, ולרש"י אפילו באופן שיאכל כך, אי"ז דרך אכילה דבטלה דעתו אצל כל אדם, ולא חייב משום אכילת חמץ, ועי' בתוס' נזיר לו' דפליג על כך. וכן בברכות לה' ע"ב, לגבי יין, אע"ג דסעיד ומשמח, מ"מ אין דרך בני אדם לקבוע סעודה, ואפילו אם קבע, בטלה דעתו אצל כל אדם.
ובהלכות סוכה סימן תרלט', בבה"ל ד"ה אם קובע, דלא אמרינן בטלה דעתו, ותליא בכל אחד ואחד, ואי קובע סעודה על שיעור מסוים, הרי הוא חייב בסוכה, אפילו שרוב בני אדם לא קובעים סעודה על שיעור זה, עיי"ש מה שביאר שהוא מ'כעין תדורו'. ובהלכות ברכות סימן קסח' ס"ו בשו"ע, לגבי פת הבאה בכיסנין, שאם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו סעודה, אפילו אם הוא קובע, אינו מברך המוציא, דבטלה דעתו אצל כל אדם, ועיי"ש שזה תלוי בכל אחד לפי מינו, נשים זקנים וכדו', וע"ע בבה"ל שם מה שהביא מהרידב"ז סי' קפד'.
ולכאורה דין בטלה דעתו הוא באופן שהדעת שלו אינו קובעת את התוצאה או את חלות הדין, אלא היא רק אינדיקציה לגבי מהות של דבר, כגון באיזו צורה אדם מעמיד את גופו לבד לטבילה, ובזה אמרו, שאי"ז תלוי באדם הספציפי, אלא יש צורה כללית איך אדם מעמיד את גופו, וכן ב'שם אכילה' גבי חמץ וגבי ברהמ"ז, שאע"ג שהיה מקום לומר שבאופנים מסוימים, הרי"ז תלוי בו אם קובע סעודה אם לאו, מ"מ יש שיעורים ואופנים שבהם יש קביעה אחרת, שמכתיבה האם זה חשיב קביעות סעודה, אף בלא דעתו, והוא דעת רוב האנשים, וכן בכל מקום.
ופלוגתת הרמב"ם והראשונים, נראה שאף היא תלויה במש"כ ששיטת הרמב"ם הוא שאיכא דין בטבילה להיות 'עירומים', היינו שאדם יבוא למקווה נקי ועירום מכל דבר, בשביל שיוכל להעמיד את גופו כפי שהוא למציאות אחרת של מי מקווה, א"כ ברור שאם יש לה שערה אחת שהיא רואה אותה כמשהו חיצוני, א"כ זה עצמו הפרמטר ההחשוב ביותר לקביעת מידת העירום שלו, ושאר הראשונים סברי שעניין זה של קפידא שייך אף הוא ל'בטלה דעתו אצל כל אדם', ועצם זה שאצל רוב האנשים זה נחשב כחלק מן הגוף העירום, וכך הם מעמידים את עצמם זו סיבה חזקה יותר להגדיר את השערה כאינה חוצצת.