רש"ר הירש ויקרא כב:
(לב) ולא תחללו את שם קדשי – כאשר הוקם מקדש ה׳ בקִרבנו כדי ״לשכן שמו שם״, נקרא שמו עלינו – בכל בחינה ובחינה מחיינו כיחידים וכציבור. מאז ועד עתה, אנו וכל אשר לנו, שלו הם; תורתו שוכנת בקרבנו, ומורה לנו כיצד להוכיח עצמנו כשייכים אליו, והיאך להיות ראויים לשם הנקרא עלינו.
שם ה׳, הנקרא עלינו, צריך להיות ״קודש״, המוחלט העליון בקרבנו. במקביל עליו להיות נשמת חיינו, המחיינו והמקיימנו בעבודתו, והקושר אותנו להיות נאמנים לחובה.
אם אנו מסרבים למסור כל דחף של טבענו, כל דבר המעורר את שאיפותינו, כל נימה מהווייתנו, כל קורטוב מקניינינו, למען קיום רצון ה׳, הרינו מחללים את שם קדשו. אנו גורמים לשם – שהוא העליון הקדוש והמוחלט, ההצדקה היחידה לחיינו וקניינינו, האמור לשלוט בנו שליטה גמורה – להיות ״חלל״, קליפה חיצונית חסרת חיים וחסרת כוח. ואם פריקת העול שלנו נעשית ידועה לאחרים, הרי שהדוגמא שלנו מראה להם את חוסר האונים של שם ה׳ הנקרא עלינו. היא מראה להם שאדם יכול לקרוא לעצמו יהודי, ובה בעת לשים שם זה ללעג וקלס. ליהודי כזה, החובה לשמוע בקול ה׳ היא חסרת ערך; כל מה שחשוב הוא שיוכל לתת סיפוק לדחף כלשהו או להשיג איזה הנאה. הכל יכולים לראות, שאדם יכול לקרוא לעצמו יהודי, ועדיין לא להכיר ברצון ה׳ כדבר מוחלט וברצונו שלו כדבר תלוי, אלא להעמיד את רצון עצמו כאליל המוחלט אשר רצון ה׳ צריך לסגת מפניו לאחור.
ככל שאדם ידוע יותר כתלמיד חכם, כאדם ששם ה׳ נקרא עליו, כך נעשית יותר חמורה לגביו האזהרה שלא לחלל את שם ה׳. לגביו, הסטייה הקטנה ביותר מדרך האמת והיושר, המוסריות והקדושה, הצדק והחסד והרחמים, או אפילו סטייה רק למראית העין מדרישות התורה, חשובות כחילול השם (עיין יומא פח.). הכלל הוא תמיד: ״אדם חשוב שאני״ (עיין כתובות פו.). ככל שהאדם גדול יותר, כך גדולה חובתו לדקדק בהנהגתו. כך נתפס בעיני חז״ל מעמדם כלפי התורה. הם היו רחוקים מהרעיון המגונה הפוטר אנשים בעלי שיעור קומה משמירת דיני המוסריות.
המשך דבריו:
אלא ונקדשתי בתוך בני ישראל. רצון ה׳ צריך להיות קדוש לנו, ומרומם מעל לכל נישא. רצונו צריך להיות התנאי הבסיסי לכל דבר, וצריך לשמוע בקול דברו בכל דבר. מה שקרבן מראה באופן סמלי, צריך להיות מקוּים למעשה: את עצם דם חיינו, את כל דחפינו ושאיפותינו, את כל כוח איברינו, את כל הכוחות והיכולות העומדים לשירותנו, את עושרנו ושמחתנו בחיים – את כל אלה חייבים אנו להקריב על מזבח ה׳, כדי למלא את רצונו הקדוש. כך נגיע לשלמותנו ונהיה לדוגמא לחברינו בייעוד היהודי – ״בתוך בני ישראל״.
שכן ״תוך בני ישראל״ נחשב לכלל חי, אשר חלקיו המרובים קשורים זה בזה. אם בן ישראל נאמן לחובתו ומקריב בשמחה קרבנות למען תכלית זו, הרי הוא מעורר גם בנים אחרים מישראל לאותה נאמנות. ואם בן ישראל חוטא, לא רק שהוא מערער את ייעודו שלו, אלא הוא גם מסיר מן הדרך אחרים הלמדים ממעשיו.
במסכת סנהדרין (עד.–:) מבארים חז״ל את היחס שבין ״וחי בהם״ (לעיל י״ח:ה׳) לבין החובה למסור את הנפש, במידת הצורך, לקדש שם שמים. ואלו דבריהם:
במצבים רגילים, רק מצוות שהם בכלל עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, חשובות יותר מאשר החיים עצמם; ועליהם נאמר שבכל מצב שהוא, ״יהרג ואל יעבור״.
שונה הדין אם כופים אותנו לעבור עבירה בפרהסיא, ״בתוך בני ישראל״ (שיש שם לפחות עשרה גדולים, הקרויים ״עדה״ ומייצגים את הכלל); או ״בשעת גזירת המלכות״, בתקופות של רדיפות נגד היהודים, כאשר עובדי כוכבים מכריזים מלחמת חורמה על היהדות והיהודים. במקרים כאלה, אפילו מצווה קלה אינה נדחית מפני פיקוח נפש. אפילו אם הם דורשים מאתנו רק לשנות ממנהג ישראל לגבי קשירת שרוך הנעל – ״לשנויי ערקתא דמסאנא״ – הדין הוא ייהרג ואל יעבור; צריך למסור את הנפש על קידוש השם, כדי לקיים את הנאמנות היהודית לתורה.
מסירת הנפש הזאת, מסירת החיים על כל שאיפותיהם ומטרותיהם – המסומלת במקדש על ידי הקרבנות, והנדרשת מאתנו כאן כמצוות קידוש שם ה׳, הנקרא עלינו – הפכה לכוחו ההיסטורי של העם היהודי, והגיעה לקיומה המזהיר בדפיו המפוארים של דברי ימי העם היהודי בתפוצות. כל החסידים והתמימים והישרים, כל קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו – תשוקתם היחידה במהלך חייהם הייתה לאהוב את ה׳ ולחזות בנועם דרכיו. גם במותם לא נפרדו מתשוקתם זו. מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם. הם קיימו את רעיון הקרבנות בפסגתו האידיאלית; הם הקריבו על מזבח ה׳ את חייהם ושאיפותיהם, כל כוחות פעולתם, כל אמצעי קיומם, רווחתם ושמחתם. הם העידו על כוחה המוחלט של התורה, המושלת בלב היהודי. הם מסרו לכל הדורות העתידים כיצד יהודי צריך להבין ולקיים את מצוות ״ולא תחללו את שם קדשי״.
סיומה של קבוצת מצוות אלו הוא כעין תחילתה. הפרשה מתחילה (פסוק כז) בקשר הבהמה האם אל וולדה: עלינו להתחשב במסירות טבעית זו של העצמיות מצד האם, משום שיש בה התחלה ראשונה של התקיימות ערכים אנושיים. והפרשה מסתיימת במסירות הנפש של האדם, הפועל מדעת, מתוך חירות מוסרית. אותה ״התחלה ראשונה״ מגיעה על ידי האדם לפסגתה המלאה.
החזון המובע בתיבות ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״, בא לידי ביטוי סמלי בקרבן התמיד של האומה. עם כל יום חדש, בוקר וערב, מובא חזון זה אל תודעת האומה כייעודה העליון. בדומה לכך ערכו וסידרו אנשי כנסת הגדולה את התפילות היומיות כנגד התמידים במקדש (עיין אוסף כתבים כרך ג׳ עמ׳ רלה–רנו). הביטוי וה״נדר״ של ״ונקדשתי״ וגו׳, שהוא תמציתה הרעיונית של כל עבודת הקרבנות, הוא גם פסגתה של כל תפילת ציבור. בכל פעם שציבור נאסף לתפילה ויש שם לפחות עשרה גדולים, ניתן לרעיון הזה ביטוי נלהב ורענן בקדיש ובקדושה (עיין ברכות כא:).
