- מתחיל חוט שמחנו
- תאריך התחלה
100 קולות וחידושים מופלאים עובדות וסיפורים מחזקים במחיצתו של מרן אור העולם הגר”ד קוק שליט”א בימי ראש השנה תשפ”ה ושבת שובה
ממה שכתב תלמידו הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א
תפלין כל זמן שאפשר…
א. מה נאדר היה מראה כהן גדול בכניסתו לתפלת מנחה האחרונה של השנה, כשהוא עטור בבגדי לבן מעוטרים ברקמת זהב וכסף, והתפלין עטורות על ידו ועל ראשו, וכך עמד בתפלה עד כ”דקה” לפני השקיעה.
לאחמ”כ עלה על הסולם כדי להדליק את הנרות העומדות בגובה מעל מקום תפלתו הסמוך להיכל הקדש, ומיד לאחר שהדליק את הנרות, בעודו עומד על הסולם, כבר התחיל לפלפל בד”ת עם הסובבים אותו, ולא שת לבו כלל שהוא על הסולם…
ברכת העירוב
ב. רבינו שליט”א בירך על העירוב, למרות שאינו עושה בעצמו שום מלאכה מיו”ט לשבת, וכפי שביארנו בס”ד בתשובה ארוכה, שלדעתו תקנת העירוב שתקנו חז”ל היא לכל אדם, וכמו השוחט את הבהמה שמברך גם אם אין דעתו לאכול מהבשר וכעזה”ד.
עת ללדת…
ג. סמוך לכניסת היום הגיע אברך אחד למרן שליט”א, ואמר שאשתו לחוצה מאד כיון שהיא בהריון לקראת סוף חדש תשיעי, וחוששת שמא תלד בר”ה או בשבת, שיש בזה כמה בעיות טכניות וכו’, וגם מצד חילול היום ע”י כל מיני בעלי קולות שחוזרים לביתם לאחר הפעולה, [וכפי שכבר הרחבנו בזה במק”א שהדבר אסור ע”פ ההלכה]. רבינו שליט”א השיבו מיד, “תגיד לה שהיא לא תלד לא בר”ה ולא בשבת”… [וזו אין צריך לומר שכך הוה].
האדם כשופר…
ד. לאחר המנחה עמד מרן שליט”א על הבימה במרכז בית הכנסת ואמר, היום זה יום השופר, יום תרועה, ביום הזה נברא האדם, וכתוב בבריאת האדם “ויפח באפיו נשמת חיים”, וידוע מאמר רשב”י בזהר “מאן דנפח מדיליה נפח”, נמצא שהאדם “נפוח” ע”י בורא עולם, וזה ממש כנפיחת האדם בשופר, וכיון שהאדם נפוח ע”י ה’, נמצא שהאדם זה השופר, והקב”ה תוקע בו כסדר…
לבי חלל…
ה. והוסיף מרן שליט”א, השופר צריך להיות חלול, וכן התנאי של האדם להיות זכאי להרגיש בכל רגע את זה שהבורא עולם תוקע בו ונופח בו חיים, זה רק ע”י שהאדם חלול ומרוקן מתאוות העולם הזה ומעבירות, שכל אלו יוצרים מסך בין האדם לנשמתו הקדושה, וכבר אמר דוד המלך “ולבי חלל בקרבי”, וע”כ כל אחד צריך לקבל על עצמו לראות איך הוא מתקן את עצמו תיקון הלב בעומק ובפנימיות שלא להלך אחר התאווה שהיא המרחיקה את האדם מבורא עולם…
בעל תאוה בקדושה
ו. שוב אמר רבינו שליט”א, לכאורה אני מקשה על הציבור, יבא אדם ויאמר, מה אני יעשה שאני אוהב “כוס קפה”, ואני אוהב “גבינה צהובה”… אני אומר לכם, שאני לא מגביל ולא מקשה, אלא אני אומר לכם איך להיות “בעלי תאוה” הכי גדולים… כי רק מי שדבוק באמת בבורא עולם, הוא מרגיש את הטעם האלהי שיש בכל מאכל ומשקה, והנאה זו אין לה שיעור ולא תיאור…
הוסיף רבינו שליט”א, אני מכיר עשירים גדולים שיושבים במסעדות הכי יקרות בעולם, ואין להם שום הנאה מהאוכל, כי ה”טעם” שב”מאכל” הוא כעין ה”נשמה” שב”גוף”, ורק מי שחי בדביקות זוכה ליהנות מהטעם האלהי שיש בכל דבר… וממילא האכילה שלו היא חיזוק והתקרבות לה’.. ולא הסתאבות בעלמא כבהמה… [כעין זה רגיל על לשונו של מרן שליט”א בשם הגרש”ז אוירבך שהיה אומר, שאחרי לימוד רצוף כמה שעות בסדר א’, אז הסלט שאוכלים הוא הרבה יותר טעים…].
עיקר השגת הידיעה
ז. לפני תקיעת שופר אמר רבינו שליט”א כבר אמרנו שהשופר זה האדם והקב”ה תוקע באדם, והרי זה שייך כל השנה, שהאדם מקבל כסדר חיים מאת ה’ בתורת “יש מאין” וכו’, וא”כ מה המיוחד בר”ה? וביאר רבינו שליט”א שבר”ה מקבלים את העוצמה של הידיעה הנ”ל, והמשכיל יקבל את הידיעה ביום הזה ומשם ימשיך שפע אמונה לכל השנה.
פחד ה’
ח. בתפלת ערבית ליל א’ דר”ה, עמד רבינו שליט”א בפחד גדול, ואמר לבנו ר’ שמואל שליט”א שאינו מסוגל להתפלל במצב זה, ולכן ביקש מבנו ר”ש שיוציא אותו ידי חובה בתפלת העמידה. ואמר רבינו שליט”א שאם הוא עצמו יתפלל עמידה של ערבית, זה יכול לקחת שעות ארוכות ממש, לא כן כאשר הוא נסמך על מי שמוציא אותו ידי חובה… והזכיר רבינו שליט”א שהוא מתפלל עכשיו כמו הרה”ק ר’ אהרן מבעלזא זיע”א… [שכידוע היה מתפלל במהירות נוראה].
ולא מסיימי…
ט. בנו של רבינו שליט”א, ר’ שמואל קוק עמד ליד רבינו ואמר לציבור את זמני התפלות תוך כדי שהוא נועץ במרן שליט”א, ואמר מתחילים מוסף בשעה … לערך ומסיימים ב… ואז אמר לו רבינו שליט”א, “לא מסיימים עד שנה הבאה בזמן הזה”… ולחש ר’ שמואל למרן שליט”א שיש אנשים שצריכים לדעת שעה משוערת לזמני התפלה, ואמר לו רבינו שליט”א, “ראש השנה זה יום אטרקצייה של תפלות, אף אחד לא מעניין אותו שום דבר”…
צום בראש השנה
י. ואמרתי לרבינו שליט”א שכבר שמענו ממנו שאומר שאין איסור לצום בר”ה, והרי בשו”ע (סי’ תקצז) מבואר שאין לצום בר”ה ולא בשבת שובה, ושכפי הנראה כיוון רבינו שליט”א על מה שדיבר באותו זמן שמתפללים כל היום, שהעוסק בתפלה פטור מסעודה, ואין זה כשבת קדש ששם חיוב הסעודה חזק יותר, משא”כ בר”ה, שרק אם נמצא בביתו ולא אוכל, נמצא שמענה עצמו וזה מה שאסר השו”ע, אבל כל שעוסק בתזונת הנשמה, שפיר מצי למיעבד הכי”… ואמר לי מרן שליט”א שכך זה נראה…
האם התפללו כאן…
יא. לאחר שסיימו מוסף ביום א’ דר”ה [לערך בשעה 3 ומשהו], אמר רבינו שליט”א, “האם התפללו כאן”… ואמרתי לרבינו שליט”א כמה דברים על שבח התפלה שהיתה כאן ושזכינו בס”ד במקום הזה לכמה דברים שלא זוכים בכל מקום, והגיב מרן שליט”א, לא קונה אותי שום ציטוט ושום דיבור, מה עם התפלה??….
להשמיע ולא רק לשמוע…
יב. לפני תקיעת שופר אמר רבינו שליט”א לתוקע [בנו חביבו ר’ יוסי קוק שליט”א] שיאמר בנוסח לשם יחוד “הריני בא לשמוע ולהשמיע קול שופר”, והעיר רבינו שליט”א שאם אומר רק לשמוע היינו בשביל עצמו, והנוסח “להשמיע” הוא הנכון שהרי ע”י שמשמיע הוא מוציא את הציבור י”ח. [וידועה שיטת רב האי גאון שאפי’ למא”ד מצוות אי”צ כוונה, אין זה אלא כלפי השומע, אבל ה”משמיע” צריך לכוין להוציא את השומעים. וראה ד’ הראשו’ בסוגיא דר”ה (כט ע”א). ע”ש].
יוסי הכהן הגלילי…
יג. עוד אמר רבינו שליט”א, התוקע שלנו שמו “יוסי”, והוא “כהן” שגר ב”גליל”, נמצא שיש לנו כאן שתי כחות, הלא המה, רבי יוסי הכהן, ורבי יוסי הגלילי, ושניהם קשורים לשבת, דר”י הגלילי הוא ממכניסי שבת בטבריה (שבת קיח ע”ב), ור”י הכהן מסר נפשו על השבת כנודע, וע”פ שנים עדים יקום דבר, לבטל כל המקטרגים…
כתיבה רק לצורך פקו”נ מותרת…
יד. כשאמרו בתפלה “כתבנו בספר חיים למענך אלהים חיים”, אמר רבינו שליט”א כלפי שמיא, “אסור לך לכתוב אחרת… כולם צריכים להכתב לחיים, אם אתה לא כותב לחיים זה מלאכה ביום טוב אסור לכתוב ביום טוב אלא אם כן זה לצורך פקוח נפש ולכתוב לחיים, ובפרט ביוה”כ שחל להיות בשבת, זה ב’ חטאות לכתוב ביום כזה אם זה לא לחיים”…
גירוש ישמעאל…
טו. בקריאת התורה יום א’ דר”ה כאשר קרא הבעל קורא את הפסוק “גרש האמה הזאת ואת בנה”… עשה רבינו שליט”א תנועות בידיו ואמר “גרש גרש גרש”…
אבינו מלכנו…
טז. אמר רבינו שליט”א שהנוסח של “אבינו מלכנו” הוא כנגד ר”ה ויוה”כ, אבינו זה ר”ה, כי ביום הזה יצירת האדם ע”י השי”ת בבחי’ “אב ובנו”, ומלכינו זה יוה”כ שבו חותמא דמלכא…
דמעי אנסך…
יז. בהפטרת יום ב’ דר”ה עלה רבינו שליט”א, וקרא את ההפטרה בניגונים ידועים [כה אמר ה’ מצא חן במדבר..], וכשהגיע לפסוקים “כה אמר ה’ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וכו’, ושבו מארץ אויב… ושבו בנים לגבולם”… וכו’, אז בכה רבינו שליט”א בקול גדול ולא יכל לעצור הדמעות, [וע’ ט”ז סי’ רפח ס”ק ב], ולאחר שזלגו מעיניו דמעות רבות הלך לחדרו לשטוף את פניו, וחזר וסיים את הפסוק “הבן יקיר לי אפרים” בניגון ידוע…
שינוי השם מקרע גז”ד…
יח. אחד אמר לרבינו שליט”א שיש בירושלים אשה בשם .. בת “צלה” שהיא חולה מאד ומצאו לה גדולים בכמה מקומות בגוף וכו’, ואמר רבינו שליט”א, לא לומר בת “צלה” אלא “בת שרה”… כי “צלה” זה שם שאני לא מקבל אותו… נשות למך אין קוראין על שמם… זה לא טוב, ומה שהאשכנזים קורין בו זה לא מובן אצלי…
נס לשושנים…
יט. אחד בא למרן שליט”א לבקש על אשתו ששמה עליזה והיא חולה במחלה הקשה, ואמר לו מרן שליט”א, האם היא תסכים להוסיף שם? והשיב הנ”ל שבודאי תסכים לכל אשר יצא מפי מרן שליט”א, ואמר רבינו שליט”א שתקרא עצמה מעתה “עליזה שושנה”, והוסיף מרן שליט”א, היום זה יום ב’ דר”ה, דינא רפיא, זה יום שאני נולדתי בו, ואמי נקראת “שושנה”, ובפיוט הידוע לחנוכה נאמר “נעשה נס לשושנים”, ותגיד לה בשם הגרי”ש אלישיב ש”עליזה שושנה” זה שם אחד ממש…
כ. [ידוע שכך אמר הגרי”ש בעת שביקשו לעשות השידוך של רבינו שליט”א עם הרבנית תליט”א והיתה בעיה מצד ההקפדה הידועה (בכמה עדות) שלא יהיו שמות המחותנים שוים, ושם אמו של רבינו שושנה, וכן היה שמה של אם הרבנית, אשת הגר”י זילברשטיין שליט”א (בת הגרי”ש), ואז הוסיפה לה עליזה, ואמר הגרי”ש שזה “שם אחד”, וממילא הו”ל דבר חדש ואין כאן את החשש של שמות שוין].
בזכות ר”נ מראפשיץ…
כא. אחד בא לרבינו שליט”א וביקש ברכה לבן זכר, ואמר לו רבינו שליט”א, “האם אתה מוכן לקרוא לבן שיוולד לך נפתלי”?? והשיב האב “כן”… ואמר לו רבינו שליט”א, “יש לי דיל עם רבי נפתלי מרופשיץ, ואם אתה מקבל על עצמך לקרוא בשמו, אז תזכה בקרוב לבן זכר, ותקרא לו נפתלי אותיות נופת לי”… ושאלו ממרן שליט”א מה הדיל עם ר’ נפתלי מרופשיץ, והביע בידיו תנועת ביטול…
חבוש בהיכל הנגינה…
כב. הפייטן הנודע ידידינו ר’ משה חבושה שליט”א הגיע לחדרו של רבינו שליט”א בצהרי שבת שובה, מרן שליט”א ביקש מהחברים שיאמרו לו אם יוכל להשמיע איזה “שיר”, אח”כ אמר לו מרן שליט”א, אני מבקש שתחזור אחרי מה שאני אומר… “אני גוזר עליך בזכות רבינו עובדיה יוסף, שתזכה להיות חבוש בהיכל הנגינה של בית המקדש כל יום”…
יום הזכרון
כג. שאלו את רבינו שליט”א מה המיוחד בר”ה שהוא “יום הזכרון”, הלא בכל המועדים כתיב (במדבר י, י) “וביום שמחתכם וכו’ ותקעתם בחצוצרות וכו’ והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם” וכו’. והשיב מרן שליט”א, בכל המועדים יש יום טוב שיש בו עיתוי של זכרון לפני ה’, אבל ר”ה הוא חפצא של זכרון, זה לא יו”ט שיש בו זכרון אלא “יום הזכרון”… [והוסיף אחד החברים בשם הג”ר לייב מינצברג זצ”ל שמפני זה בתפלת ר”ה מכניסים את נוסח “יעלה ויבא.. ויזכר זכרונינו וזכרון אבותינו זכרון ירושלים” וכו’ – בתוך ברכת “זכרונות”].
זכירת התורה
כד. באחת התפלות שמעו את רבינו שליט”א אומר “יום הזכרון הזה… אבא… שאני אזכה לזכור את כל הש”ס… את כל הרש”י… את כל התוס’… את כל הרמב”ם”…
ציווי המיתה וסיפור המיתה…
כה. בקריאת התורה דשבת שובה (פרשת האזינו) אמר רבינו שליט”א שמצינו בבבא בתרא (טו ע”א) דיון על הפסוקים האחרונים של התורה אם משה כתבם ב”דמע” וכו’, ואילו כאן שכתוב (דברים לב, נ) “ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך” וכו’, לא מצינו שכתב בדמע וכיו”ב. [וכן העיר בס’ “רבות מחשבות” (וויען תרנ”ג, ח”ב עמ’ צא). וע”ש מש”כ בזה].
וביאר רבינו שליט”א דבפרשת האזינו מדובר על ה”ציווי” של ה’ למשה, ונמצא שכאן המיתה היא כמו “תפלין” שלו, [וכידוע מהגר”א ב”אדרת אליהו” (ס”פ האזינו, באופן הראשון) שמיתתו היתה “רצונית”, (וע’ לשון האוה”ח שם), וקיים בה מצות עשה למות בהר, וכן מ”ש “ושמה לא תבא”, היינו מצות ל”ת, וז”ס “משה עבד ה'” בשעת פטירתו מן העולם, וכעי”ז כ’ האבן עזרא (דברים לד, ה). וראה לשון רש”י באיוב (ב, ט). וידוע מהרמ”ע מפאנו דמיתה היא עשה המנתק ללאו דאכילה מעץ הדעת], לא כן בפרשת וזאת הברכה ששם מדובר על ה”סיפור” של פטירת משה, דבזה משה כותב בדמע…
מהיכן מגיע כח ההגנה של “כיפת ברזל”…
וסגולה חשובה כדי לזכות להחתם לחיים טובים!!
כו. מרן קדוש ישראל הגר”ד קוק שליט”א אמר ב”שבת שובה”, שהכח של “כיפת ברזל” להציל אותנו מהטילים של האויבים, זה אך ורק על ידי שמירת התורה והמצות, כי באמת שום דבר לא יכול לעזור לנו בלי שהבורא עולם ישמור עלינו, וכמו שכתוב (תהלים קכז, א) “אם ה’ לא ישמור עיר שוא שקד שומר”… ואוי לו למי שחושב ש”כיפת הברזל” היא המצילה ותולה בטחונו בבשר ודם ובכל מיני מכשירים דוממים…
כז. ואמר מרן הרב שליט”א, שימו לב לצורה של “כיפת ברזל”, זה ממש כמו הצורה של “תפלין של ראש”, ה”תושבת” של תפלין של ראש נקראת “תיתורא” והיא רחבה, ועל זה יש את 4 הבתים הקטנים שבהם מניחים את 4 הפרשיות של התפלין… וכך ממש מורכבת “כיפת הברזל”… [תמונה מצורפת להלן].
כח. ומפורש בתורה שסגולת התפלין להבריח מעלינו את האויבים ולהפחידם, וכמ”ש (דברים כח, י) “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך”, ואמר ר’ אליעזר הגדול בברכות (ו ע”א וש”נ) שזה נאמר על “תפלין של ראש”. והוסיף רשב”י בירושלמי ברכות (פ”ה ה”א) שהפסוק אומר “וראו כל” לרבות שגם הרוחות והשדים יראים ממי שמניח תפלין…
כט. בימים אלו כולם מבקשים “זכרינו לחיים”, ו”כתבינו בספר חיים טובים”, ואמר רבינו שליט”א, שמי שישתדל לפחות בימים הללו עד יום הכיפורים להניח תפלין כל היום בעת הלימוד, יזכה ביום הכיפורים להחתם לחיים טובים, ומי שלא יעשה כן, יכול להיות שיכתב לחיים, אבל זה יהיה ל”מדמה” של החיים…
וכבר אמרו במסכת מנחות (מד סע”א) אמר ריש לקיש כל המניח תפלין מאריך ימים שנאמר (ישעיה לח, טז) “ה’ עליהם יחיו”. הרי שיש כח מיוחד ע”י הנחת התפלין, להאריך את הימים של האדם.
ל. יצויין, שרבינו שליט”א פנה בשעת התפלה לאחד מבחורי החמד שעמד בסמוך אליו, ואמר לו, אתה פלא של בחור, ואשריך שאתה משתדל להניח תפלין כל היום ובפרט בעת הלימוד…
לא. באמירת לשם יחוד של השופר אמר רבינו שליט”א להוסיף כשאומרים “והרי אנו מכוונים לדעת משה רבינו ורשב”י ורבינו יצחק לוריא”… ותלמידו ר’ חיים ויטאל, ורבינו שלום מזרחי דידיע שרעבי, ורבינו הרמח”ל…
לב. כשאמר החזן “מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו”, אמר מרן שליט”א, איך מבטלים את השטר? ע”י “שובר”… מה זה השובר הרוחני שמוחק את שטרי חובותינו, “לב נשבר”… ו”שברים” של שופר וכוונת התשובה…
לג. אמר רבינו שליט”א, שהוא מכוון בברכת השכיבנו בערבית, על עת הקבורה, שלא יאכלו אותו נמלים, נמיות, חתולים, רימה, ומעבר לכאב שבזה, נפקא מינה גדולה לתחיית המתים, הוא רוצה שארץ ישראל – ארץ התחיה תאכל אותו… וביקש רבינו שליט”א מכל מי שיכול עד סוכות לכוון גם ככה בערבית, ומי שיכוון זאת ממילא לא ידבר דברים בטלים אחר התפלה,אלא ילמד עד השינה…
הדבקי’ם חיים…
לד. בר”ה דהאי שתא (תשפ”ה) יום הולדתו של רבינו שליט”א, [68 כמנין חיים, וסימן לדבר, ואתם הדבקי”ם (דב קוק)… חיים (גי’ 68) כלכם היום], וכשנכנס רבינו שליט”א מחדרו אל ביהמ”ד בליל ב’ דר”ה, כל הציבור שוררו יחדיו “כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך”, ועמד רבינו בתפלה שיתקיימו הדברים… [תמיד מרן שליט”א מוחה אם שרים עבורו, אך כשהשיר מורכב מברכה וכו’ אמר רבינו שליט”א שאינו יכול לעצור ברכה].
עוגה ובלון…
לה. אחד הביא לרבינו שליט”א עוגה גדולה וכתוב עליה לכבוד רבינו שליט”א וכו’, ואמר רבינו שליט”א “בא לי לבכות”… וביקש להניח את העוגה על השלחן כדי שכל הציבור יאכלו ממנה להרוות רעבונם…
לו. פתאום הגיע מאן דהוא ובידו 7 “בלוני הליום” העולים אל התקרה על ידי הגז שבתוכם, ובהם כתוב מזל טוב וברכה והצלחה וכו’, והפריח הבלונים אל התקרה, ורבינו שליט”א הסתכל בהם זמן ממושך ואמר “זה מפחיד”.. ואח”כ שיבח את צורת הבלון שיש בו כעין פיסת יד וכתוב עליו “יברכך וישמרך”…
גדולה ענוה
לז. ובדרוש לר”ה בפני חברים מקשיבים, אמרתי להם, צאו וראו כמה ענוה יש כאן… הלא בדורינו יש “אדמורי”ם” ו”גדולי דור”… שלא מגיעים לקרסוליו של מרן שליט”א, ואם היה מישהו מעיז להביא לבית מדרשם בלונים וכו’, היו סולקים אותו על בזיון התורה… [רק אם היה קונה ל”רב” או ל”אדמו”ר”, רכב ב-2 מליון ₪ היה מקום לתת לו איזה כבוד…], וכאן רבינו שליט”א מתרגש מכל דבר ומודה לכל אחד…
עישון ביו”ט
לח. כמה מהחברים יצאו לעשן מחוץ לבית הכנסת ביום ר”ה, ואמרו שמרן שליט”א התיר להם הדבר, מיד הלכתי למרן שליט”א ושאלתיו אם אכן הוא מורה היתרא בדבר, ואמר, הרי זה נוטה לאיסור, זה לא נחשב “שוה לכל נפש”… אמנם כואב לי על הצער של הרגילים בעישון, אבל אני לא יכול להתיר כזה דבר, לא ביו”ט ראשון ולא בשני… ושוב אמר רבינו שליט”א רק משובש יאמר בשמי שאני מתיר…
כוס של ברכה…
לט. ביום ב’ דר”ה בזמן עלוה”ש חילק רבינו שליט”א 160 כוסות של קידוש לכל מי שנכח במקום, ואמר לכולם לברך שהחיינו בשם ומלכות על הנאת המתנה…
מ. קודם התקיעות חלקו לכל הציבור דף שיש בו פסוקים מפרק קי”ט בתהלים, ובהם אותיות “חיים טובים”, וכן “שופר תרועה”, הדברים נכתבו ע”י מרן שליט”א בערב ר”ה, וידידינו ר’ אלעד מהרצליה הי”ו דאג להדפיסם כדי לזכות את ההמון.
מא. אחד בא לרבינו שליט”א ואמר שיש לבתו “עקמת” בגב… ושאל רבינו שליט”א מה שמה, והשיב האב “תמר”… ומיד אמר רבינו שליט”א, הלא יש לנו בתורה את ה”מעלה עשן” שהיו נותנים בקטורת, ואיתא ביומא (נג ע”א) ש”היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה”… [וע”ש כח ע”ב, לח ע”א]. וא”כ יש כאן פסק הלכה שהיא ישרה ולא עקומה…
והוסיף רבינו שליט”א, שתקרא במשך תקופה את הפסוקים ביהושע (י, יג) ובשמואל ב (א, יח) ששם מוזכר “ספר הישר”, ועדיף אם אפשר שתקרא את הפסוקים בדמע.
שובה ישראל “עד”…
מב. כתב הרמב”ם (פ”ב מתשובה ה”ב), “ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו’, וכן יתנחם על שעבר, שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו’, וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו”. עכ”ל.
מג. והעולם מבינים שכוונת הרמב”ם שצריך החוטא כששב בתשובה להגיע למצב שהקב”ה מעיד עליו שלא ישוב על החטא לעולם. ורבים מתקשים בזה, דא”כ לא מצאנו פתח למבקשים לשוב, כי מי יוכל להגיע למדרגת תשובה כזו שהשי”ת יעיד עליו שהוא נקי כ”כ, והלא גם המקבל על עצמו לעזוב את החטא, לא תמיד מחליט כן במחשבה גמורה ממש ובפרט במחשבה ה”תת הכרתית”, שאין לדבר סוף, וכבר אמרו (ברכות ל ע”ב וחולין ז ע”א) “חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה”, וק”ו בן בנו של ק”ו אין סוף פעמים בעדות דקוב”ה, ומי יוכל לעמוד בדבר הנורא הזה.
מד. וז”ל רבינו יהודה החסיד בספר חסידים (סי’ כ), “ויאמר אני מעיד עלי היודע כל תעלומות, שלא אשוב בזה החטא לעולם, שנאמר (הושע יד, ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו”. ומבואר שהאדם שם את הקב”ה כ”עד” על תשובתו. וכ”כ ה”לחם משנה” שם דיש לשאול איך יעיד עליו ה’ וכי תמה הבחירה, וביאר שהאדם מעיד את ה’ על עצמו וכו’. וע”ש בכס”מ שכתב על זה הדרך. וכיו”ב כתב רבינו מנחם המאירי ב”חיבור התשובה” (מאמר א פ”ט). ע”ש.
מה. ועפי”ז יש שבקשו לתת מזור לשאלה הנ”ל כי ירדה תבערת הקושי על בעל התשובה, דאין כאן עדות של הקב”ה על האדם, אלא הגברא הוא המייעד את הקב”ה על עצמו.
מז. ומרן הגר”ד קוק שליט”א אמר לי בימי ר”ה דהאי שתא, דאין הבדל בין אם נפרש את העדות מצד האדם אל ה’ או מצד ה’ על האדם, כי בתרוייהו עסקינן במידת האמת ולא במדמה ושקרים, וא”כ מה לי הכא מה לי התם, הלא באותה דרגה מדובר, הן אם הוא מעיד את ה’ עליו או איפכא, והכל למקום אחד הולך, וכל שלא הגיע לזה, אכן לא קיים מצות תשובה בשלימות, ואמר מרן שליט”א, אכן התשובה שלנו היא לא שלמה והגדר שלה הוא “חצי שיעור באיכות מצות התשובה”.
מח. ושאלתי את מרן שליט”א מהיכן הביא הרמב”ם לשיעור זה במצות התשובה, דבעינן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא מעולם. ואמר מרנא שליט”א, הלא מצות התשובה עצמה נכתבה בתורה “ושבת עד ה’ אלהיך” וכו’, וא”כ הפסוק גופא מודיע לנו שהתשובה היא לשוב אל ה’ ולבטל הריחוק שנוצר ע”י העבירה, וכל שלא נמצא במצב של “לא ישוב לזה החטא לעולם”, הרי זה פוגם בשלימות התשובה.
מט. ויסוד זה שכאשר התורה מצווה על דבר יש לעשותו בשלימות דבלא”ה הוי חסרון בקיום המצוה, הנה כי כן מבואר במה שמצינו חצי שיעור בלאוין, משא”כ במצות עשה דלא שייך בה ח”ש. [וכבר ידוע פולמוס האחרונים בזה]. וכ”כ יסוד זה במלבי”ם על התורה (ויקרא יד, מו) בביאור הטעם דלא מהני “רובו ככולו” בקבלה בפנים של קק”ל כמבואר ביומא (כו ע”א). ע”ש. וע’ מנחות (כט ע”א) דמקשה הגמ’ דפשיטא דחסרון אות אחת פוסל. ע”ש. וידוע שיטות הפוס’ דס”ל דבמ”ע לכו”ע סד”א לחומרא מה”ת, כי התורה ציותה על פעולה ודאית בלא חסרון של ספק. ודו”ק. וכעין יסוד זה מצאנו בחולין (קטו ע”א) לא אמרה תורה שלח לתקלה.
נ. ועל זה יש לכוין בתפלת “והחזירנו בתשובה שלמה לפניך”, שנזכה להגיע לתשובה המושלמת ע”י דרגת עדות של יודע תעלומות, כי אלו דברים שבלב, וכמ”ש “ולבבו יבין ושב ורפא לו”, ורק ה’ יודע מי השב באמת, כי לו לבדו ידיעת לב בני האדם, וכדכתיב במלכים א (ח, לט) “וְ֠אַתָּה תִּשְׁמַ֨ע הַשָּׁמַ֜יִם מְכ֤וֹן שִׁבְתֶּ֙ךָ֙ וְסָלַחְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ וְנָתַתָּ֤ לָאִישׁ֙ כְּכָל־דְּרָכָ֔יו אֲשֶׁ֥ר תֵּדַ֖ע אֶת־לְבָב֑וֹ כִּֽי־אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ לְבַדְּךָ֔ אֶת־לְבַ֖ב כָּל־בְּנֵ֥י הָאָדָֽם”.
נא. עד היום היינו רגילים לשאול מהי “תשובה שלמה”, ופירשנו דתשובה דהיינו מאהבה שהיא שלימות תשובה מיראה הפחותה ממנה. וכן פירשנו בעוד דרכים. וכעת חזי’ שלא הגענו כלל לתשובה שלמה ברובד הראשוני והפשוט ביותר. והבן]. וע”ע בשיעורי הגריד”ס לנדרים (ח ע”ב) מה שהרחיב בעומק נפלא ע”ד הרמב”ם הנ”ל. וראה עוד מש”כ בנידו”ד הג”ר אשר וייס שליט”א בס’ “לקט חקירות ויסודות” הנד”מ (ירח האיתנים, סי’ ג).
קידוש לפני התקיעות…
נב. התפרסם בבית מדרשו של מרן שליט”א שהוא מתנגד מאד ל”קידוש” שעושים קודם התקיעות, ורבים שאלו למה רבינו שליט”א מתקיף מאד את המנהג הזה, וראינו מה שכתב רבינו שליט”א בהקדמות לספריו האחרונים, וז”ל: גבי קידוש לפני התקיעות בר”ה, לכאורה פשוט שאסור, כ”ש מ”לא תאכלו על הדם – קודם שתתפללו על דמכם”, כ”ש לפני שופר שחורץ דין דם נפש ונשמה לכל השנה, [כמבואר בזהר הקדוש, ואם בכל זאת עושה קידוש ואוכל], הרי מעיד שלא מרגיש (לא מאמין) בזה. (נכתב מתוך כאב)”. עכ”ל רבינו.
נג. אמנם מאידך גיסא מצאנו לרבינו שליט”א בס’ “אילנא דחיי” שנדפס מקרוב ממש (עמ’ מ) שכתב: אפשר שרק גבי מצב גברא של עומד בפני המלך דתפלה, נתפס חסרון של אכילה לפניו, משא”כ גבי תפלה, אף שבא להביא זכרונן של ישראל ונידון כמו דבר שבפנים כמ”ש בפ”ג דר”ה, מ”מ גברא לאו עומד בפני המלך הוא מיהא, ורק לגבי חפצא דשופר (של פרה) נתפס האי “להביא זכרונן” (כמבואר).
נד. ואמר לי מרן שליט”א בימי ר”ה, אף אני לא כוונתי אלא על מי שעושה עסק של קידוש וכו’, אבל אכילת עראי וכיו”ב בודאי שלא בזה דברתי, ו”דרכיה דרכי נעם” כתיב, ובד בבד היה ניכר ששמח רבינו שליט”א מאלו שקבלו על עצמם שלא לאכול כלום קודם התקיעות, הגם שהתקיעות בבית מדרשו מאוחרות מאד, והתפלה מתחילה מוקדם מאד. [ולדעת רבינו שליט”א מותר לשתות בין שחרית למוסף הגם שעדיין לא עשה קידוש].
נה. בליל ב’ דר”ה הביא המדפיס של רבינו שליט”א את הספר “שמע שלמה” על התורה בהפתעה לרבינו שליט”א, ורבינו בירך עליו ברכת שהחיינו.
ואמר לי מרן שליט”א, באמת לא ידעתי כלל על הדפסת הספר הזה… [ידוע שלרוב הכמות האדירה של כתיבת חידושיו של רבינו שליט”א, אף פעם אינו מודע להדפסת ספריו, ופעמים שבתוך חודש אחד מביאים לו ג’ ספרים חדשים מכתביו, ובכל פעם מברך על ספר חדש שהחיינו].
נו. אחד החברים הביא לרבינו שליט”א ספר חדש של עובדות על הראי”ה קוק זיע”א וכתבים נבחרים שלו ורבינו בירך שהחיינו בשו”מ על הספר.
נז. רבינו שליט”א ביקש שיברכו שהחיינו על השופר גם ביום השני ע”י שימצאו מאן דהוא שלא שמע תקיעת שופר אמש, [כיון שיש בדבר מחלוקת כידוע בין מנהג הספרדים והאשכנזים], ובאמת הגיעו למקום שני אנשים שלא שמעו שופר בייום הראשון, ואחד מהם בירך שהחיינו קודם התקיעות.
נח. רבינו שליט”א הורה שלא לתקוע בתפלת לחש של מוסף, כיון שהלחש בבית מדרשו לוקח לערך שעתיים וכל אחד נמצא במקום אחר והדבר יוצר בלבול, ואמר רבינו שליט”א, שכבר נהגו בהרבה מקומות לעשות כל התקיעות דמעומד בחזרת הש”צ וכן אנו ננהג.
נט. אחד בא לרבינו שליט”א ואמר איך אני יכול לשאול את הרב שאלה אישית, ואמר לו רבינו שליט”א אני יודע מה אתה רוצה לשאול ואין לי תשובה לענות לך, ואז אמר ההוא לרבינו שליט”א אז מה לעשות למעשה לחפש שידוך או לא, והשיבו רבינו שליט”א, לא לחפש, ואם יציעו לך אז תלך על זה…
ס. ידוע בקבלה ענין י’ עומקים שכנגדם קוראים בעשרת ימי תשובה “שיר המעלות ממעמקים” בין ישתבח ליוצר, ואמר מרן שליט”א, שזה סימן שאפשר להשיג את עומק התורה בימים אלו, [וז”ס “השיבנו אבינו לתורתך“, וכתיב “ולבבו יבין ושב”, וכתיב נמי “הבינני ואצרה תורתך”. ודו”ק], והזמן גרמא דייקא לפני יוה”כ, שבו מתן לוחות שניות שהבחי’ של לוחות שניות הם כעין תורה שבע”פ לתורה שבכתב [לוחות ראשונות], וגדר תושבע”פ הוא העומק של התורה.
סא. רבינו שליט”א ביקש מידידינו הר”י חמד שליט”א להביא לו כמות גדולה של תמרים (מג’הול) בב’ הימים של ר”ה, וביקש מכל הציבור לברך העץ, ולומר לאחר האכילה “שיתמו אויבינו ושנאינו וכל מבקשי רעתינו”. והכריז רבינו שליט”א שכבר לאחר שאכלו חצי תמר יש לברך על העץ, ולא לשכוח להוסיף “וזכרינו לטובה ביום הזכרון הזה”, ושיש ענין להרבות במילים של זכרון ביום הזכרון.
סב. הר”א סודרי שליט”א נכנס לחדרו של רבינו שליט”א להתברך לקראת השנה החדשה, אמר לו רבינו שליט”א, הלא אתה משגיח מטעם הרב אפרתי על הערלה וכו’ בפירות וירקות, תגזור עלי שתסור ממני ערלת הלב…
סג. במשך כל ג’ הימים הניחו לפני מרן שליט”א כל מיני סוגים של מיני מתיקה, ומידי פעם היה רבינו שליט”א זורק לכיוון הציבור, לפעמים קדימה ולפעמים אחורה, וחזר המון פעמים יחד עם כל הציבור על הפסוק “ולבני הפלגשים אשר לאברהם” וכו’. ובבוקר יום ב’ של ר”ה החל רבינו שליט”א לזרוק מיני מתיקה לכמה כיוונים, והרגישו החברים שיש כאן משהו… ולאחר דקה החלו אזעקות ונשמעו פיצוצי היירוטים היטב…
סד. אמר רבינו שליט”א “וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי”… הכונה היא שהאדם צריך לדאוג לתקן את פגמיו כאן בעודנו חי, ואז יזכה שהמזיקים לא יפריעו לו לאחר מותו… [וכבר ביארנו במקום אחר שהפסוק הזה מרמז על סילוק המקטרגים שנוצרו ע”י פגם הברית].
סה. עוד אמר רבינו שליט”א “קדמה אל ארץ קדם”, ה”קדם” הזה הוא רומז למאה קולות [אות ק‘] של שופר דיצחק אבינו ע”ה, [שיום העקידה שלו בר”ה כמ”ש בזהר הקדוש], ועי”ז יש הצלה משפיכת דם שמבקשים הישמעאלים – בני הפלגשים לשפוך בישראל….
סו. כתב לי הר”א סודרי שליט”א, שבצהרי יום השבת הפסיק רבינו שליט”א את הסעודה, והתחיל לומר ולבני הפלגשים וכו’ ועשה תנועות עם הידים, והיום התברר שבאותה שעה ממש היה נס גדול ב”כרמיאל”, שנפל טיל בין בתים ולא ניזוק כלום וזה פלא.
סז. אחד בא לרבינו שליט”א בשבת שובה ואמר שיש איזה בחור שמתקשה בשמירת הקדושה וההוא ביקש עצה מה לומר לו כדי שיכנס לסדר קדשי’ם, ואמר לו רבינו שליט”א, תגיד לו… שהוא לא הגרמני שסוגר על יהודים את תאי הגזים… הוא גם לא המסייע לסגירת הדלת הנ”ל, הוא המפעיל בה”א הידיעה את כל החומר הרעיל הזה… [תמיד מדגיש מרן שליט”א שהיטלר וחילותיו הרגו גופים, ועוון של יהודי זה הרג נשמות, שזה חמור פי מליונים אין סוף].
סח. כתב לי ידידינו הר”ר גרילק שליט”א פרפרת נאה ששמע בר”ה מפי קדשו של מרן שליט”א, הנה בתהלים גבי יוסף נכתב “שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו”, וזה היה בראש השנה, וצ”ב הכפל מלך ומושל. וידועים דברי הגר”א בזה.
ואמר מרן, לדעתי, מלך ויתירהו – זה פרעה, מאסר הגוף, מושל עמים ויפתחהו – זה הקב”ה שפיתח שקו של יוסף מן היצר הרע, ונעשה “צדיק יסוד עולם”, דכתיב “לפתח חטאת רובץ”, פתחא דגופא זה הברית, ויוסף שנעשה שמור בבריתו בשלמות, זכה לשלוט על יצרו ולצאת מהמצב של “לפתח חטאת רובץ”. [א”ה, ויוסף “בן רחל”, שהיא סוד “ראשי חדשים לעמך” (כידוע מהאריז”ל), שבה חידוש לבנה וכו’, לאפוקי מר”ת לפתח חטאת רובץ הנ”ל].
סט. הר”ש גרשונוביץ שליט”א כתב אלי, שבאו ב’ אנשים למרן שליט”א בר”ה, ובקשו לזכות להפקד בזש”ק, לאחד אמר רבינו שליט”א שיקרא לבן הנולד בקרוב “שניאור”, ולשני אמר שיקרא “נסים”. [ולמתבונן היינו הך, כי הרש”ז מלאדי הוא הגבר הוקם לבאר כל חמירא בנסים שעושה ה’ עמנו בכל רגע יש מאין ללא הרף באיכות וכמות כמבואר באר היטב בספרו הנורא “שער היחוד והאמונה” שאין שני לו בזה וכפי שרגיל לומר כל זאת רבינו שליט”א תמיד].
ע. הכל דברו על זה שביום הראשון של ר”ה היה רבינו שליט”א במצב הנראה לחוץ ותקיף מעט בבחי’ “דינא קשיא”, וביום השני היתה הרווחה בבחי’ “דינא רפיא”. [אכן גם ביום הראשון ראו על רבינו שליט”א שמשתדל מאד להאיר פנים ולחייך לכל הבא אצלו].
עא. נשאל רבינו שליט”א [ממקורבו הג”ר אלחנן לבהר שליט”א] האם מותר לבשל מיו”ט ראשון של ר”ה לשבת, או שאין היתר ע”י העירוב כולי האי, ורק לבשל ביו”ט שני הסמוך לשבת הוא דשרו רבנן. ופשטות הדברים לאסור כמבואר בשו”ע (סי’ תקכז סי”ג).
עב. ויסוד הדברים ב”בעל העיטור” (הלכות יו”ט) בשם רבינו אפרים כמובא בב”י שם, וכ”ה הר”ן (רפ”ב דביצה, ט ע”ב ברי”ף) בשם ר”א הנ”ל, שאין לבשל מיו”ט ראשון שחל ביום חמישי לשבת, אלא יבשלו ביום ששי הסמוך לו. [אא”כ חל יו”ט ראשון בששי. וכמ”ש הכנה”ג שם והבי”ד בשעה”צ (שם ס”ק נו). וע”ש בט”ז], דשבת קרובה התירו ולא רחוקה עכ”ד הר”ן. וע’ מגיד משנה (פ”ו מיו”ט הי”ב). והיינו שאם חל יו”ט בששי ושבת קרובה אליו, ממילא הוו כחדא כמ”ש רש”י בפסחים (מו ע”ב) וע”כ שרי. לא כן ביו”ט שחל בחמישי שיום ששי מבדיל בין קדש לקדש. וק”ל. והרא”ש בתשו’ (כלל כג סי’ ח) הוסיף, דהלא יו”ט ב’ מדאו’ הוא יום חול, וא”כ אין היתר להכין מיו”ט א’ לשבת.
עג. וע”ש במג”א (סקי”ג) שציין לתשו’ ריב”ש (סי’ טז) שהביא דבירושלמי אמרו “דשבות קרובה התירו ע”י עירוב, שבות רחוקה לא התירו”. [וע”ש ב”חמד משה” (סק”ט) ובמחציה”ש]. ולשון זה מצינו בבבלי שבת (קיד ע”ב) ופסחים (מז ע”א) לענין אחר. ולפנינו בירושלמי ליתא. וגם הר”ן שם שכתב דכ”נ בירושלמי, אך את עיקר הדברים הנ”ל [דשבת קרובה וכו’] כ’ בשם ר’ אפרים כמשנ”ת. ועיקר הדין הנ”ל כתבו גם הרשב”א בתשו’ ח”א (סי’ תרפה) וח”ג (סי’ רעד), והמאירי בביצה (יז ע”א).
עד. אמנם מצינו להרמב”ם [אליבא דהגר”א מוילנא] דס”ל שמותר לבשל בר”ה מיו”ט לחבירו, [דלא כפסק השו”ע ר”ס תקג] וכמבואר היטב כ”ז ב”ביאור הלכה” שם, והיינו דס”ל דקדושה אחת היא גם לקולא, ולפי”ז יש לדון להיתרא גם לבשל מיו”ט א’ דר”ה לשבת, ויש לצדד שגם כל הראשו’ הנ”ל שהחמירו הם לא דיברו אלא ביו”ט ב’ דעלמא דהוא כחול, לא כן יום ב’ דר”ה שגדרו שונה, ובפרט כאשר יש לאדם בעיה לבשל מיום ששי לכבוד שבת, וכמ”ש הט”ז (שם ס”ק יב) לגבי כל יו”ט, וכ”פ בערוה”ש (שם אות כד). ע”ש. [וע”ש במג”א וש”א]. וכן היתה נוטה דעת מרן הגר”ד קוק שליט”א.
גוי שהרג עמלקי – מה דינו?
עה. רבינו שליט”א אמר לי באמצע אחת התפלות, אני מסופק אם גוי שהרג עמלקי נהרג ע”ז, [כדין כל גוי שהורג גוי וכו’], דשמא רק ישראל שמצווה להרוג עמלקי אין בו שום עוון ואדרבה מצוה יחשב לו, אבל גוי שאינו מצווה בזה שמא נהרג עליו. [מצאתי ספק זה בשו”ת רבבות אפרים ח”ז (סו”ס שו) בשם חכם אחד].
עו. ואמרתי לרבינו שליט”א דשמא כיון שיש על העמלקי דין מות, א”כ גוי שהרגו לא נהרג, דהריגת בן מות לא שמא הריגה של עוון, וכעין גדר כתותי מיכתת שיעוריה, זכר לדבר ממתני’ דערכין (ז ע”א) האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד. דכיון שהיא בת מות, והעובר ניזון ממנה, נמצא שאן לו זכות קיום בעולם, כיון שמקור הקיום שלו בר מות. וה”נ שמא י”ל כן כלפי עמלקי בכל מקום שהוא.
עז. ואמר רבינו שליט”א דלא דמי עובר שהוא ירך אמו וכו’ וחד גופא אינון שבזה אמרי’ האי סברא, אבל גוי המהלך בעולם מצד עצמו, י”ל דרק לישראל יש רשות ומצוה להורגו, אבל גוי אחר שאינו מצווה ע”ז, אכתי י”ל דנהרג עליו. ואמר מרן שליט”א שיש לפשוט האי ספיקא ממ”ש בחולין (קכט ע”א) דאע”פ שלישראל אסור לאכול “חלב”, דכיון שהגויים אוכלים את ה”חלב” א”כ לגבינו אינו חוצץ [הגם שהוא אסור בפועל באכילה]. ע”ש הסוגיא. [וראה מתני’ דעוקצין פ”ג מ”ג]. וה”נ כיון שלגבי ישראל יש מצוה להרוג עמלקי, ממילא הדבר מקרין על מעשה הגוי לענין שאם הרג מיהא – אינו נהרג עליו.
עח. שוב מצאתי להגר”א קופמן זצ”ל בס’ “אהלי אברהם” (עמ’ קצה) שכתב, “שאלו להגר”ח קניבסקי (שליט”א) לגבי גוי שהרג עמלקי אם יש לו שכר, וענה שיש שכר, ותשובתו היא עפ”י הגמ’ (ע”ז דף ג וב”ק לח) שאמר ר”מ, גוי שלמד תורה של ז’ מצוות בני נח, מקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה, דבשאר דברי תורה אם למד חייב מיתה כדאיתא בפרק ארבע מיתות, וא”כ איכא למימר דה”ה אם קיים את המצוה, אף דאינו מצווה, מ”מ נוטל שכר [כאינו מצווה ועושה]. אמנם יש להסתפק בדבר, כיון שאינו מצווה בהריגה זו, יתכן דהוה רציחה, שהרי גוי שהורג את חבירו חייב מיתה בסייף”. עכ”ל.
עומק התורה
עט. היו רגעים מסויימים שרבינו שליט”א המטיר חידושים נוראים בפשט וסודות התורה, והכל היה נסוב ע”ד הגמ’ במו”ק (כה ע”ב, כז ע”ב) בענין סודו של רבא וגדלותו, וממש הורגש מטר של חידושים נוראים ורזי תורה כנהר שאינו פוסק, והעזתי לומר לרבינו שליט”א, הנה ב”ה ירד על רבינו בר”ה הזה שפע עצום של חידושים…
ואמר מיד… זה לא מספיק לי… זה אגדות ורמזים וחידודים… אני רוצה עומק… אני רוצה “אור שמח”… לא סתם אני מזכיר את הרב מדוינסק זיע”א… כי שם מבריק ברק של עומק עצום באופן נפלא… והשיבותי לרבינו, אכן כעת זה רק ה”סיפתאח” [התחלה בלשון ערבית], וכבר אמרו (שבת ל ע”ב) דרבה היה פותח השיעור ב”מילתא דבדיחותא”, וביאר הפנ”י (בהקדמת כתובות) דהיינו רמזי ושעשועי אגדה וכו’… ונהנה רבינו ואמר “סיפתאח סיפתאח”…
נתינת סבון בשירותים ביו”ט
פ. המנקה והאחראי על כבוד ביהמ”ד וכו’ ר’ אברהם הלוי בן עזרא הי”ו [המכונה “ברו”] שאלני אם מותר לו להניח “כדורי סבון” ב”משתנות” שעל ידי זה נוצר חיטוי וכו’ במקום, והדרך היא שעל ידי שהאדם מוריד מים לאחר שהתפנה, המים עוברים על כדורי הסבון ונשחק מהם משהו וזה יוצר רעננות במקום, וקשה מאד להחזיק את המקום באופן נורמאלי בלי זה. ובתחילה חששתי להתיר, דסו”ס יש כאן כעין מוליד מן הסבון דדמי למלאכה, כההיא דשבת (נא ע”ב) ופרש”י שם, וכמבואר בשו”ע (סי’ שכ) בענין ריסוק הברד וכו’.
פא. ונוצר בזה ויכוח בין הלומדים, אם לאסור או להתיר, ובפרט לאור המבואר במשנ”ב (סו”ס שכו) בשם ה”תפארת ישראל” (כלכלת השבת, מלאכת לש) לגבי איסור השימוש הבורית. ע”ש. ובינתיים הגיע רבינו שליט”א לבימה ושאלנוהו ע”ז, ואמר מיד, מותר הדבר, שהרי האדם עושה פעולה של הורדת מים, ומה שהסבון נשחק על ידי זה, אין זה מוגדר מעשה דגברא, כי שם המעשה שלו הוא הורדת מים, ולא שחיקת הסבון, וע”כ שרי. עכ”ד. [ועיקר ד’ התפא”י הנ”ל כבר חלקו עליו האחרו’ כנודע. ועיקר הדיון בגולות של סבון וכו’ נסוב באחרו’ מצד איסור צובע כנודע].
פתיחת בקבוקים ביו”ט
פב. ידועה דעתו של רבינו שליט”א לאסור בתוקף פתיחת בקבוקים בשבת, ואומר תמיד שיש כאן חשש איסור תורה, וכל הסברות שנאמרו לפניו לא הועילו להפיס דעתו להקל, [הגם שכידוע יש לרבינו שליט”א כחא דהיתרא עצום מה שכמעט לא נמצא בדורינו זה], ושאלו את רבינו שליט”א האם יש איזה קולא בזה ב”יום טוב”.
ואמר רבינו שליט”א ההיתרים של יו”ט הם מלישה ואילך כמ”ש בירושלמי (פ”ק דביצה ה”י) שהובא בכל הראשו’, וכאן עסקינן באיסור שעושה כלי ביו”ט, ולא שמענו שום היתר כי אם ב”אוירא דליבני” (עירובין לד ע”ב, וש”נ), ואם נתן עירובו במגדל של עץ ואין לו מפתח, אסור לשבור המגדל כמ”ש שם (בעמוד א). וע”ש בתוס’. וע’ בשו”ע (סי’ (תקט ס”ו) שאסור לעשות נקב חדש בחבית ביו”ט. עכ”ד. [וראה מש”כ בס’ מחוקק במשענותם ח”ב (עמ’ קפז). וצע”ע].
פג. אמר רבינו שליט”א שמצטער על זה שבשחרית ביום ב’ דר”ה לא עשו הציבור את הניגון המרוקאי ב”נקדישך ונעריצך”, שזה ניגון מרגש וחשוב מאד.
גדולה ענוה ותוכחת מוסר
פד. אחד הגיע לבקש ברכה מרבינו שליט”א, אמר לו רבינו שליט”א בענות קדשו, בשביל מה אתה בא אלי?? בגלל הפרחים שיש לי על הבגד… זה קונה אותך… כי זה נראה שאני צדיק מיוחד… אם הייתי עם כובע טמבל ומכנסיים קצרות עולות על הבטן… האם גם היית בא אלי?? כל הטרחה הזאת שאתה טורח לבא אלי מיותרת, אם תטרח כך בתפלה כלפי קוב”ה, בודאי תבא לך הישועה…
מה רבו מעשיך…
פה. אמר רבינו שליט”א אני חסיד של “מיקי שפיצר”, [הנ”ל מסתובב בעולם ומצלם תמונות טבע מדהימות], בספר שלו מקבלים אמונה, מה רבו מעשיך ה’, מי שלא מכיר את הספר הזה, חסר לו בהתפעלות מהבריאה של השי”ת… גם הספר על גוף האדם, זה ממש הכרחי לכל יהודי לראות שם את מהלכי הגוף, זה ממש מבהיל על הרעיון מה הולך בגוף אחד קטן, עולם ומלואו של מליוני פרטים דקים מן הדקים, מי שלא מכיר את כל זה, הוא גם לא יודע ללמוד תוס’ כמו שצריך…
פו. הרב ראובן אלשיך שליט”א הביא לרבינו שאלה אודות מי שהתפלל ערבית ולא אמר אתה חוננתנו ואכל קודם הבדלה, שע”פ הדין קנסוהו להתפלל שוב ערבית, ואדם זה שכח ולא התפלל ערבית, האם מתפלל שחרית ב’, או דנימא שאין תשלומין לקנס, [כפי דמטו הכי משמיה דהגראי”ל שטיינמן זיע”א].
ואמר רבינו שליט”א, אני לא רואה כאן שאלה, אם קנסוהו, הרי דנו אותו כאילו לא התפלל, וממילא מחוייב בתשלומי שחרית. ואין קשר בין נ”ד לדין “אין אדם מוריש קנס לבניו” (כתובות מא ע”ב), [דחזי’ שהקנס אינו מתמשך כולי האי], דהכא “מיניה וביה” עסקי’ ולא במעבר בין גברא לגברא.
ואמרו לרבינו שליט”א שיש לדון לפי הסוברים שיאמר אתה חוננתנו בראשונה ולא בשניה, [כיון דהוא דין בתפלה ראשונה, וכידוע בד’ הגרע”א והגרי”ז וכו’], אם כן מה יועיל כאן שישלים, הלא בפועל לא יאמר בתשלומין את אתה חוננתנו, ואמר רבינו שליט”א דאכן לפי שיטה זו יל”ע.
פז. בליל ר”ה אמרתי קמיה רבינו שליט”א שהשנה הזו “תשפ”ה”, יש בה סימן טוב מהפסוק (תהלים קכז, ג) “שכר פרי הבטן”, ויהי רצון שנזכה שתהא השנה הזאת שנת רחמים, שנה של “יניקה ומוחין” [בחי’ “פרי הבטן”] לאחר כל צער העיבור הקשה שהיה בשנה החולפת… הנה נחלת ה’ בנים – ושבו בנים לגבולם… ואמר רבינו שליט”א, זה לא יאומן מה שאתה אומר עכשיו… סתם ולא פירש…
פח. ואציין כאן למשמרת מש”כ לי הר”י אוסטרן שליט”א שלאחרונה שאלו את רבינו שליט”א אודות מה שאמר בזריקת האבנים שרואה דברים שאחרים לא רואים… האם התכוון לחיסולו של הארור נסראללה ימ”ש, ואמר מרן שליט”א, אני ממתין לדברים יותר גדולים מזה, ושאלוהו האם מתכוין לארור הדומה לו יחיא סינוואר ימ”ש… ואמר רבינו שליט”א, לא!! אני ממתין לחיסולו של “מלך זקן וכסיל”…
פט. אחד בא לרבינו שליט”א לברך ולהתברך בשנה טובה, אמר לו רבינו שליט”א, “אל תכריח את הבן שלך ללכת עם כובע על הראש”… גם אני הולך בלי כובע ולא חסר לי כלום”… והוסיף רבינו שליט”א ש“כל האילוצים שמכריחים את הילד לעשות דברים בכח, סופם שמביאים לידי קלקול”… [לאחר שיצא ההוא מאת רבינו שליט”א, אמר לי, שהדבר היה פלא גדול בעיניו, כי מעולם לא דיבר עם רבינו על נושא זה].
צ. ביום שבת קדש בעת קריאת התורה, בזמן שקראו התוכחות הקשות והקללות אמר רבינו שליט”א, “זה הולך על ליברמן ורון קובי ולפיד”… ואמרתי לרב, הלא ר”ק כבר נדחה מדחי אל דחי ושמו לא נזכר אפי’ בתורת פקיד זוטר ומפלתו הגדולה הגיעה עד לשמים, ואמר לי מרן שליט”א, אני לא מדבר על בן אדם אני מדבר על “מושגים”… יש בעולם מושג שנקרא “רון קובי” ו”ליברמן”.. הן ותולדותיהן כיוצא בהן…
צא. שאלו את מרן שליט”א מה לברך על הממתק המתוק הנקרא “בונבון”, [אותו זרק מרן שליט”א כמה פעמים אל הציבור ל”מיתוק הדינים”], שהוא מלא שוקולד ויש בו רובד פנימי של דגן דקיק.
ואמר רבינו שליט”א, שבנ”א לא חפצים בשוקולד בלבד שהוא קשה לאוכלו כמות שהוא, והחלק של המזונות עביד לטעמא שעל ידי זה נעים לאכול את השוקולד, וא”כ יש לברך על זה “מזונות” כדין כל שיש בו מה’ מיני דגן שברכתו מזונות גם כשהוא מועט – כשבא לטעם. וכ”כ הגרש”י שטיצברג שליט”א בס’ “שערי הברכה” (עמ’ תקכב). וכן העלה הרי”י גולדמן שליט”א בס’ “הברכות כסידורם” (עמ’ לב).
צב. והסברא הנ”ל שאמר רבינו שליט”א, לכאורה יש לדון בה להיפוך, דכיון שהדגן לא בא אלא להנעים את אכילת השוקולד א”כ אינו אלא משרת את המאכל ואין לו חשיבות בפנ”ע. ורבינו לא ס”ל לה מילתא, ולדידיה בכגון דא חשיב בפנ”ע. וראה מה שכתבנו במקום אחר במצב הממוצע שבין דגן הבא “לטעם”, לבין דגן הבא “לדבק”, דהיינו שהדגן מונח במאכל כדי “לשדרג” אותו, האם הולכים בתר הדגן או בתר שאר המאכל. [וידוע בזה תשובת ה”אבני נזר” וכו’. וכעת אכמ”ל].
צג. והרה”ג רא”ר כהן שליט”א בס’ “מעשה הברכה” (פ”ב סי”ט, ובהערות שם, ובעמ’ תא) כתב, שלפעמים יש לברך על “בונבון” שהכל, ופעמים שיש לברך “מזונות”, והכל תלוי לפי כוונת האוכל. [ויש לדון על חלק מדבריו שם].
צד. ובס’ “שערי הברכה” מהדורא אחרונה (עמ’ תקמט) הדר ביה מהנ”ל, וכתב שיש לברך על הממתק הנ”ל ב’ ברכות, על הקמח מזונות, ועל השוקולד שהוא מרובה מאד וקיים בפנ”ע – יש לברך שהכל, ושטוב לפטור ע”י ב’ ברכות על מאכלים אחרים שברכתן שהכל ומזונות.
צה. מרן שליט”א שאל את הסובבים אותו לפני התקיעות האם יש דין לאחוז את השופר ביד, ונפק”מ אם יכול לתקוע בשופר המונח ע”ג השלחן, וכן יש לדון אם היתה חציצה בין השופר לבין היד האוחזת בו, החברים החלו לפלפל ולומר צדדים בזה, וכולם בקשו להביא ראיה ממ”ש בר”ה (כז ע”ב) דשיעור שופר “טפח”, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, וכמובן שאין כאן ראיה ברורה כלל, שיש לומר דשיעור אחיזת יד הוא “סימן” ולא “סיבה”.
צו. ואמר מרן שליט”א תביאו מסכת ראש השנה, ופתח את התוס’ (בדף לד ע”א, ד”ה נעבריה) שכתבו, “פירוש שיאחזנו בידו ויתקע, ולא שיניחנו ע”ג שום דבר ויתקע”. ע”כ. הרי מפורש יוצא שיש דין לאחזו בידו. [וראה ב”מקראי קדש” על (ימים נוראים, סי’ יב) שפלפל בשאלה זו, והביא ד’ התוס’, ושוב כתב בשם הגר”י אברמסקי שדחה הראיה, די”ל דהתוס’ באו לומר שהשופר צריך להיות ראוי למצב שיאחז בו ולא שיש דין בפועל לאחזו בידו. עכ”ד]. ואמרתי למרן שליט”א שאולי יש לקשר זה לפלוגתת קמאי אי המצוה בתקיעה או בשמיעה, והיה נראה שלא ניח”ל לומר כן. [שו”ר מש”כ הגר”י כהן ב”הררי קדש” על המקראי קדש שם].
צז. שוב אמר מרן שליט”א, ומה יהיה הדין אם תבא רוח ותתקע בשופר, הרי זה ברור שלא יצאו ידי חובה, [וכיסהו הרוח דחולין (פז ע”א) שאני דהתם סגי בתוצאה. וע”ש כל פרטי הדינים], כיון דבעינן מעשה דגברא בתקיעה, ולפי”ז נלמד שאם התוקע הוא “גברא רבא” מסתמא יש בזה ענין טפי, דלא בעי’ רק שמיעת קול שופר, אלא “גברא משמיע”, אמור מעתה, כמה חשיבות יש לקול שופר היוצא מפי גברא רבא.
צח. ובעיקר החקירה הנ”ל, הנה הרמב”ם (פ”א משופר ה”ג) כ’, “שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא, ואין בקול דין גזל”. הרי שאי”צ לאחוז את השופר בידו. [ועמש”כ בעלי תמר לירושלמי רפ”ג דסוכה]. וראה מש”כ הגר”י זילברשטיין שליט”א בחשוקי חמד (ר”ה שם). ועפרש”י בסוגיא שם. ודו”ק.
צט. אברך אחד הגיע לרבינו שליט”א ואמר לו שלמד בליל שבת בספר “שמע שלמה” החדש של מרן שליט”א וראה שם חידושים מופלאים… ומרן בענות קדשו לא יכל לקבל השבח, ואמר לאותו אברך שכבר חיבר ספרים, “ספר אחד שלך שוה עשרות ספרים שלי, אני רק מקשקש עם העט כל הזמן”…
ק. ר’ שמואל קוק שליט”א [בן מרן] שאל את מרן בשבת שובה על הפסוק בפרשת האזינו (לב, יט) “וַיַּ֥רְא ה’ וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו”, דלכאורה טעמא בעי אמאי הטעם של “טרחא” מפסיק בין בניו ל”ובנתיו” הלא חדא אינון ואית בהו וא”ו החיבור.
ומיד השיבו מרן שליט”א שיש בבנים ב’ עוונות חמורים דלא שייכי בבנות, והם, עוון פגם הברית ועוון ביטול תורה, ועוונות אלו מקטרגים ומכעיסים כלפי מעלה בראש, ולכן אתי טעמא ופסיק להורות על הנ”ל.
[וראה בשו”ת “תורה לשמה” של גאון עזינו הרי”ח הטוב מבבל זיע”א (סי’ ..) שביאר דזה הטעם שמזכירים החולה בשם אמו, כיון דבעת צרה עדיף שלא להזכיר שם אביו שבו שכיח העוונות הנ”ל, ויכול להגיע קטרוג עי”ז].
ממה שכתב תלמידו הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א
תפלין כל זמן שאפשר…
א. מה נאדר היה מראה כהן גדול בכניסתו לתפלת מנחה האחרונה של השנה, כשהוא עטור בבגדי לבן מעוטרים ברקמת זהב וכסף, והתפלין עטורות על ידו ועל ראשו, וכך עמד בתפלה עד כ”דקה” לפני השקיעה.
לאחמ”כ עלה על הסולם כדי להדליק את הנרות העומדות בגובה מעל מקום תפלתו הסמוך להיכל הקדש, ומיד לאחר שהדליק את הנרות, בעודו עומד על הסולם, כבר התחיל לפלפל בד”ת עם הסובבים אותו, ולא שת לבו כלל שהוא על הסולם…
ברכת העירוב
ב. רבינו שליט”א בירך על העירוב, למרות שאינו עושה בעצמו שום מלאכה מיו”ט לשבת, וכפי שביארנו בס”ד בתשובה ארוכה, שלדעתו תקנת העירוב שתקנו חז”ל היא לכל אדם, וכמו השוחט את הבהמה שמברך גם אם אין דעתו לאכול מהבשר וכעזה”ד.
עת ללדת…
ג. סמוך לכניסת היום הגיע אברך אחד למרן שליט”א, ואמר שאשתו לחוצה מאד כיון שהיא בהריון לקראת סוף חדש תשיעי, וחוששת שמא תלד בר”ה או בשבת, שיש בזה כמה בעיות טכניות וכו’, וגם מצד חילול היום ע”י כל מיני בעלי קולות שחוזרים לביתם לאחר הפעולה, [וכפי שכבר הרחבנו בזה במק”א שהדבר אסור ע”פ ההלכה]. רבינו שליט”א השיבו מיד, “תגיד לה שהיא לא תלד לא בר”ה ולא בשבת”… [וזו אין צריך לומר שכך הוה].
האדם כשופר…
ד. לאחר המנחה עמד מרן שליט”א על הבימה במרכז בית הכנסת ואמר, היום זה יום השופר, יום תרועה, ביום הזה נברא האדם, וכתוב בבריאת האדם “ויפח באפיו נשמת חיים”, וידוע מאמר רשב”י בזהר “מאן דנפח מדיליה נפח”, נמצא שהאדם “נפוח” ע”י בורא עולם, וזה ממש כנפיחת האדם בשופר, וכיון שהאדם נפוח ע”י ה’, נמצא שהאדם זה השופר, והקב”ה תוקע בו כסדר…
לבי חלל…
ה. והוסיף מרן שליט”א, השופר צריך להיות חלול, וכן התנאי של האדם להיות זכאי להרגיש בכל רגע את זה שהבורא עולם תוקע בו ונופח בו חיים, זה רק ע”י שהאדם חלול ומרוקן מתאוות העולם הזה ומעבירות, שכל אלו יוצרים מסך בין האדם לנשמתו הקדושה, וכבר אמר דוד המלך “ולבי חלל בקרבי”, וע”כ כל אחד צריך לקבל על עצמו לראות איך הוא מתקן את עצמו תיקון הלב בעומק ובפנימיות שלא להלך אחר התאווה שהיא המרחיקה את האדם מבורא עולם…
בעל תאוה בקדושה
ו. שוב אמר רבינו שליט”א, לכאורה אני מקשה על הציבור, יבא אדם ויאמר, מה אני יעשה שאני אוהב “כוס קפה”, ואני אוהב “גבינה צהובה”… אני אומר לכם, שאני לא מגביל ולא מקשה, אלא אני אומר לכם איך להיות “בעלי תאוה” הכי גדולים… כי רק מי שדבוק באמת בבורא עולם, הוא מרגיש את הטעם האלהי שיש בכל מאכל ומשקה, והנאה זו אין לה שיעור ולא תיאור…
הוסיף רבינו שליט”א, אני מכיר עשירים גדולים שיושבים במסעדות הכי יקרות בעולם, ואין להם שום הנאה מהאוכל, כי ה”טעם” שב”מאכל” הוא כעין ה”נשמה” שב”גוף”, ורק מי שחי בדביקות זוכה ליהנות מהטעם האלהי שיש בכל דבר… וממילא האכילה שלו היא חיזוק והתקרבות לה’.. ולא הסתאבות בעלמא כבהמה… [כעין זה רגיל על לשונו של מרן שליט”א בשם הגרש”ז אוירבך שהיה אומר, שאחרי לימוד רצוף כמה שעות בסדר א’, אז הסלט שאוכלים הוא הרבה יותר טעים…].
עיקר השגת הידיעה
ז. לפני תקיעת שופר אמר רבינו שליט”א כבר אמרנו שהשופר זה האדם והקב”ה תוקע באדם, והרי זה שייך כל השנה, שהאדם מקבל כסדר חיים מאת ה’ בתורת “יש מאין” וכו’, וא”כ מה המיוחד בר”ה? וביאר רבינו שליט”א שבר”ה מקבלים את העוצמה של הידיעה הנ”ל, והמשכיל יקבל את הידיעה ביום הזה ומשם ימשיך שפע אמונה לכל השנה.
פחד ה’
ח. בתפלת ערבית ליל א’ דר”ה, עמד רבינו שליט”א בפחד גדול, ואמר לבנו ר’ שמואל שליט”א שאינו מסוגל להתפלל במצב זה, ולכן ביקש מבנו ר”ש שיוציא אותו ידי חובה בתפלת העמידה. ואמר רבינו שליט”א שאם הוא עצמו יתפלל עמידה של ערבית, זה יכול לקחת שעות ארוכות ממש, לא כן כאשר הוא נסמך על מי שמוציא אותו ידי חובה… והזכיר רבינו שליט”א שהוא מתפלל עכשיו כמו הרה”ק ר’ אהרן מבעלזא זיע”א… [שכידוע היה מתפלל במהירות נוראה].
ולא מסיימי…
ט. בנו של רבינו שליט”א, ר’ שמואל קוק עמד ליד רבינו ואמר לציבור את זמני התפלות תוך כדי שהוא נועץ במרן שליט”א, ואמר מתחילים מוסף בשעה … לערך ומסיימים ב… ואז אמר לו רבינו שליט”א, “לא מסיימים עד שנה הבאה בזמן הזה”… ולחש ר’ שמואל למרן שליט”א שיש אנשים שצריכים לדעת שעה משוערת לזמני התפלה, ואמר לו רבינו שליט”א, “ראש השנה זה יום אטרקצייה של תפלות, אף אחד לא מעניין אותו שום דבר”…
צום בראש השנה
י. ואמרתי לרבינו שליט”א שכבר שמענו ממנו שאומר שאין איסור לצום בר”ה, והרי בשו”ע (סי’ תקצז) מבואר שאין לצום בר”ה ולא בשבת שובה, ושכפי הנראה כיוון רבינו שליט”א על מה שדיבר באותו זמן שמתפללים כל היום, שהעוסק בתפלה פטור מסעודה, ואין זה כשבת קדש ששם חיוב הסעודה חזק יותר, משא”כ בר”ה, שרק אם נמצא בביתו ולא אוכל, נמצא שמענה עצמו וזה מה שאסר השו”ע, אבל כל שעוסק בתזונת הנשמה, שפיר מצי למיעבד הכי”… ואמר לי מרן שליט”א שכך זה נראה…
האם התפללו כאן…
יא. לאחר שסיימו מוסף ביום א’ דר”ה [לערך בשעה 3 ומשהו], אמר רבינו שליט”א, “האם התפללו כאן”… ואמרתי לרבינו שליט”א כמה דברים על שבח התפלה שהיתה כאן ושזכינו בס”ד במקום הזה לכמה דברים שלא זוכים בכל מקום, והגיב מרן שליט”א, לא קונה אותי שום ציטוט ושום דיבור, מה עם התפלה??….
להשמיע ולא רק לשמוע…
יב. לפני תקיעת שופר אמר רבינו שליט”א לתוקע [בנו חביבו ר’ יוסי קוק שליט”א] שיאמר בנוסח לשם יחוד “הריני בא לשמוע ולהשמיע קול שופר”, והעיר רבינו שליט”א שאם אומר רק לשמוע היינו בשביל עצמו, והנוסח “להשמיע” הוא הנכון שהרי ע”י שמשמיע הוא מוציא את הציבור י”ח. [וידועה שיטת רב האי גאון שאפי’ למא”ד מצוות אי”צ כוונה, אין זה אלא כלפי השומע, אבל ה”משמיע” צריך לכוין להוציא את השומעים. וראה ד’ הראשו’ בסוגיא דר”ה (כט ע”א). ע”ש].
יוסי הכהן הגלילי…
יג. עוד אמר רבינו שליט”א, התוקע שלנו שמו “יוסי”, והוא “כהן” שגר ב”גליל”, נמצא שיש לנו כאן שתי כחות, הלא המה, רבי יוסי הכהן, ורבי יוסי הגלילי, ושניהם קשורים לשבת, דר”י הגלילי הוא ממכניסי שבת בטבריה (שבת קיח ע”ב), ור”י הכהן מסר נפשו על השבת כנודע, וע”פ שנים עדים יקום דבר, לבטל כל המקטרגים…
כתיבה רק לצורך פקו”נ מותרת…
יד. כשאמרו בתפלה “כתבנו בספר חיים למענך אלהים חיים”, אמר רבינו שליט”א כלפי שמיא, “אסור לך לכתוב אחרת… כולם צריכים להכתב לחיים, אם אתה לא כותב לחיים זה מלאכה ביום טוב אסור לכתוב ביום טוב אלא אם כן זה לצורך פקוח נפש ולכתוב לחיים, ובפרט ביוה”כ שחל להיות בשבת, זה ב’ חטאות לכתוב ביום כזה אם זה לא לחיים”…
גירוש ישמעאל…
טו. בקריאת התורה יום א’ דר”ה כאשר קרא הבעל קורא את הפסוק “גרש האמה הזאת ואת בנה”… עשה רבינו שליט”א תנועות בידיו ואמר “גרש גרש גרש”…
אבינו מלכנו…
טז. אמר רבינו שליט”א שהנוסח של “אבינו מלכנו” הוא כנגד ר”ה ויוה”כ, אבינו זה ר”ה, כי ביום הזה יצירת האדם ע”י השי”ת בבחי’ “אב ובנו”, ומלכינו זה יוה”כ שבו חותמא דמלכא…
דמעי אנסך…
יז. בהפטרת יום ב’ דר”ה עלה רבינו שליט”א, וקרא את ההפטרה בניגונים ידועים [כה אמר ה’ מצא חן במדבר..], וכשהגיע לפסוקים “כה אמר ה’ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וכו’, ושבו מארץ אויב… ושבו בנים לגבולם”… וכו’, אז בכה רבינו שליט”א בקול גדול ולא יכל לעצור הדמעות, [וע’ ט”ז סי’ רפח ס”ק ב], ולאחר שזלגו מעיניו דמעות רבות הלך לחדרו לשטוף את פניו, וחזר וסיים את הפסוק “הבן יקיר לי אפרים” בניגון ידוע…
שינוי השם מקרע גז”ד…
יח. אחד אמר לרבינו שליט”א שיש בירושלים אשה בשם .. בת “צלה” שהיא חולה מאד ומצאו לה גדולים בכמה מקומות בגוף וכו’, ואמר רבינו שליט”א, לא לומר בת “צלה” אלא “בת שרה”… כי “צלה” זה שם שאני לא מקבל אותו… נשות למך אין קוראין על שמם… זה לא טוב, ומה שהאשכנזים קורין בו זה לא מובן אצלי…
נס לשושנים…
יט. אחד בא למרן שליט”א לבקש על אשתו ששמה עליזה והיא חולה במחלה הקשה, ואמר לו מרן שליט”א, האם היא תסכים להוסיף שם? והשיב הנ”ל שבודאי תסכים לכל אשר יצא מפי מרן שליט”א, ואמר רבינו שליט”א שתקרא עצמה מעתה “עליזה שושנה”, והוסיף מרן שליט”א, היום זה יום ב’ דר”ה, דינא רפיא, זה יום שאני נולדתי בו, ואמי נקראת “שושנה”, ובפיוט הידוע לחנוכה נאמר “נעשה נס לשושנים”, ותגיד לה בשם הגרי”ש אלישיב ש”עליזה שושנה” זה שם אחד ממש…
כ. [ידוע שכך אמר הגרי”ש בעת שביקשו לעשות השידוך של רבינו שליט”א עם הרבנית תליט”א והיתה בעיה מצד ההקפדה הידועה (בכמה עדות) שלא יהיו שמות המחותנים שוים, ושם אמו של רבינו שושנה, וכן היה שמה של אם הרבנית, אשת הגר”י זילברשטיין שליט”א (בת הגרי”ש), ואז הוסיפה לה עליזה, ואמר הגרי”ש שזה “שם אחד”, וממילא הו”ל דבר חדש ואין כאן את החשש של שמות שוין].
בזכות ר”נ מראפשיץ…
כא. אחד בא לרבינו שליט”א וביקש ברכה לבן זכר, ואמר לו רבינו שליט”א, “האם אתה מוכן לקרוא לבן שיוולד לך נפתלי”?? והשיב האב “כן”… ואמר לו רבינו שליט”א, “יש לי דיל עם רבי נפתלי מרופשיץ, ואם אתה מקבל על עצמך לקרוא בשמו, אז תזכה בקרוב לבן זכר, ותקרא לו נפתלי אותיות נופת לי”… ושאלו ממרן שליט”א מה הדיל עם ר’ נפתלי מרופשיץ, והביע בידיו תנועת ביטול…
חבוש בהיכל הנגינה…
כב. הפייטן הנודע ידידינו ר’ משה חבושה שליט”א הגיע לחדרו של רבינו שליט”א בצהרי שבת שובה, מרן שליט”א ביקש מהחברים שיאמרו לו אם יוכל להשמיע איזה “שיר”, אח”כ אמר לו מרן שליט”א, אני מבקש שתחזור אחרי מה שאני אומר… “אני גוזר עליך בזכות רבינו עובדיה יוסף, שתזכה להיות חבוש בהיכל הנגינה של בית המקדש כל יום”…
יום הזכרון
כג. שאלו את רבינו שליט”א מה המיוחד בר”ה שהוא “יום הזכרון”, הלא בכל המועדים כתיב (במדבר י, י) “וביום שמחתכם וכו’ ותקעתם בחצוצרות וכו’ והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם” וכו’. והשיב מרן שליט”א, בכל המועדים יש יום טוב שיש בו עיתוי של זכרון לפני ה’, אבל ר”ה הוא חפצא של זכרון, זה לא יו”ט שיש בו זכרון אלא “יום הזכרון”… [והוסיף אחד החברים בשם הג”ר לייב מינצברג זצ”ל שמפני זה בתפלת ר”ה מכניסים את נוסח “יעלה ויבא.. ויזכר זכרונינו וזכרון אבותינו זכרון ירושלים” וכו’ – בתוך ברכת “זכרונות”].
זכירת התורה
כד. באחת התפלות שמעו את רבינו שליט”א אומר “יום הזכרון הזה… אבא… שאני אזכה לזכור את כל הש”ס… את כל הרש”י… את כל התוס’… את כל הרמב”ם”…
ציווי המיתה וסיפור המיתה…
כה. בקריאת התורה דשבת שובה (פרשת האזינו) אמר רבינו שליט”א שמצינו בבבא בתרא (טו ע”א) דיון על הפסוקים האחרונים של התורה אם משה כתבם ב”דמע” וכו’, ואילו כאן שכתוב (דברים לב, נ) “ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך” וכו’, לא מצינו שכתב בדמע וכיו”ב. [וכן העיר בס’ “רבות מחשבות” (וויען תרנ”ג, ח”ב עמ’ צא). וע”ש מש”כ בזה].
וביאר רבינו שליט”א דבפרשת האזינו מדובר על ה”ציווי” של ה’ למשה, ונמצא שכאן המיתה היא כמו “תפלין” שלו, [וכידוע מהגר”א ב”אדרת אליהו” (ס”פ האזינו, באופן הראשון) שמיתתו היתה “רצונית”, (וע’ לשון האוה”ח שם), וקיים בה מצות עשה למות בהר, וכן מ”ש “ושמה לא תבא”, היינו מצות ל”ת, וז”ס “משה עבד ה'” בשעת פטירתו מן העולם, וכעי”ז כ’ האבן עזרא (דברים לד, ה). וראה לשון רש”י באיוב (ב, ט). וידוע מהרמ”ע מפאנו דמיתה היא עשה המנתק ללאו דאכילה מעץ הדעת], לא כן בפרשת וזאת הברכה ששם מדובר על ה”סיפור” של פטירת משה, דבזה משה כותב בדמע…
מהיכן מגיע כח ההגנה של “כיפת ברזל”…
וסגולה חשובה כדי לזכות להחתם לחיים טובים!!
כו. מרן קדוש ישראל הגר”ד קוק שליט”א אמר ב”שבת שובה”, שהכח של “כיפת ברזל” להציל אותנו מהטילים של האויבים, זה אך ורק על ידי שמירת התורה והמצות, כי באמת שום דבר לא יכול לעזור לנו בלי שהבורא עולם ישמור עלינו, וכמו שכתוב (תהלים קכז, א) “אם ה’ לא ישמור עיר שוא שקד שומר”… ואוי לו למי שחושב ש”כיפת הברזל” היא המצילה ותולה בטחונו בבשר ודם ובכל מיני מכשירים דוממים…
כז. ואמר מרן הרב שליט”א, שימו לב לצורה של “כיפת ברזל”, זה ממש כמו הצורה של “תפלין של ראש”, ה”תושבת” של תפלין של ראש נקראת “תיתורא” והיא רחבה, ועל זה יש את 4 הבתים הקטנים שבהם מניחים את 4 הפרשיות של התפלין… וכך ממש מורכבת “כיפת הברזל”… [תמונה מצורפת להלן].
כח. ומפורש בתורה שסגולת התפלין להבריח מעלינו את האויבים ולהפחידם, וכמ”ש (דברים כח, י) “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך”, ואמר ר’ אליעזר הגדול בברכות (ו ע”א וש”נ) שזה נאמר על “תפלין של ראש”. והוסיף רשב”י בירושלמי ברכות (פ”ה ה”א) שהפסוק אומר “וראו כל” לרבות שגם הרוחות והשדים יראים ממי שמניח תפלין…
כט. בימים אלו כולם מבקשים “זכרינו לחיים”, ו”כתבינו בספר חיים טובים”, ואמר רבינו שליט”א, שמי שישתדל לפחות בימים הללו עד יום הכיפורים להניח תפלין כל היום בעת הלימוד, יזכה ביום הכיפורים להחתם לחיים טובים, ומי שלא יעשה כן, יכול להיות שיכתב לחיים, אבל זה יהיה ל”מדמה” של החיים…
וכבר אמרו במסכת מנחות (מד סע”א) אמר ריש לקיש כל המניח תפלין מאריך ימים שנאמר (ישעיה לח, טז) “ה’ עליהם יחיו”. הרי שיש כח מיוחד ע”י הנחת התפלין, להאריך את הימים של האדם.
ל. יצויין, שרבינו שליט”א פנה בשעת התפלה לאחד מבחורי החמד שעמד בסמוך אליו, ואמר לו, אתה פלא של בחור, ואשריך שאתה משתדל להניח תפלין כל היום ובפרט בעת הלימוד…
לא. באמירת לשם יחוד של השופר אמר רבינו שליט”א להוסיף כשאומרים “והרי אנו מכוונים לדעת משה רבינו ורשב”י ורבינו יצחק לוריא”… ותלמידו ר’ חיים ויטאל, ורבינו שלום מזרחי דידיע שרעבי, ורבינו הרמח”ל…
לב. כשאמר החזן “מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו”, אמר מרן שליט”א, איך מבטלים את השטר? ע”י “שובר”… מה זה השובר הרוחני שמוחק את שטרי חובותינו, “לב נשבר”… ו”שברים” של שופר וכוונת התשובה…
לג. אמר רבינו שליט”א, שהוא מכוון בברכת השכיבנו בערבית, על עת הקבורה, שלא יאכלו אותו נמלים, נמיות, חתולים, רימה, ומעבר לכאב שבזה, נפקא מינה גדולה לתחיית המתים, הוא רוצה שארץ ישראל – ארץ התחיה תאכל אותו… וביקש רבינו שליט”א מכל מי שיכול עד סוכות לכוון גם ככה בערבית, ומי שיכוון זאת ממילא לא ידבר דברים בטלים אחר התפלה,אלא ילמד עד השינה…
הדבקי’ם חיים…
לד. בר”ה דהאי שתא (תשפ”ה) יום הולדתו של רבינו שליט”א, [68 כמנין חיים, וסימן לדבר, ואתם הדבקי”ם (דב קוק)… חיים (גי’ 68) כלכם היום], וכשנכנס רבינו שליט”א מחדרו אל ביהמ”ד בליל ב’ דר”ה, כל הציבור שוררו יחדיו “כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך”, ועמד רבינו בתפלה שיתקיימו הדברים… [תמיד מרן שליט”א מוחה אם שרים עבורו, אך כשהשיר מורכב מברכה וכו’ אמר רבינו שליט”א שאינו יכול לעצור ברכה].
עוגה ובלון…
לה. אחד הביא לרבינו שליט”א עוגה גדולה וכתוב עליה לכבוד רבינו שליט”א וכו’, ואמר רבינו שליט”א “בא לי לבכות”… וביקש להניח את העוגה על השלחן כדי שכל הציבור יאכלו ממנה להרוות רעבונם…
לו. פתאום הגיע מאן דהוא ובידו 7 “בלוני הליום” העולים אל התקרה על ידי הגז שבתוכם, ובהם כתוב מזל טוב וברכה והצלחה וכו’, והפריח הבלונים אל התקרה, ורבינו שליט”א הסתכל בהם זמן ממושך ואמר “זה מפחיד”.. ואח”כ שיבח את צורת הבלון שיש בו כעין פיסת יד וכתוב עליו “יברכך וישמרך”…
גדולה ענוה
לז. ובדרוש לר”ה בפני חברים מקשיבים, אמרתי להם, צאו וראו כמה ענוה יש כאן… הלא בדורינו יש “אדמורי”ם” ו”גדולי דור”… שלא מגיעים לקרסוליו של מרן שליט”א, ואם היה מישהו מעיז להביא לבית מדרשם בלונים וכו’, היו סולקים אותו על בזיון התורה… [רק אם היה קונה ל”רב” או ל”אדמו”ר”, רכב ב-2 מליון ₪ היה מקום לתת לו איזה כבוד…], וכאן רבינו שליט”א מתרגש מכל דבר ומודה לכל אחד…
עישון ביו”ט
לח. כמה מהחברים יצאו לעשן מחוץ לבית הכנסת ביום ר”ה, ואמרו שמרן שליט”א התיר להם הדבר, מיד הלכתי למרן שליט”א ושאלתיו אם אכן הוא מורה היתרא בדבר, ואמר, הרי זה נוטה לאיסור, זה לא נחשב “שוה לכל נפש”… אמנם כואב לי על הצער של הרגילים בעישון, אבל אני לא יכול להתיר כזה דבר, לא ביו”ט ראשון ולא בשני… ושוב אמר רבינו שליט”א רק משובש יאמר בשמי שאני מתיר…
כוס של ברכה…
לט. ביום ב’ דר”ה בזמן עלוה”ש חילק רבינו שליט”א 160 כוסות של קידוש לכל מי שנכח במקום, ואמר לכולם לברך שהחיינו בשם ומלכות על הנאת המתנה…
מ. קודם התקיעות חלקו לכל הציבור דף שיש בו פסוקים מפרק קי”ט בתהלים, ובהם אותיות “חיים טובים”, וכן “שופר תרועה”, הדברים נכתבו ע”י מרן שליט”א בערב ר”ה, וידידינו ר’ אלעד מהרצליה הי”ו דאג להדפיסם כדי לזכות את ההמון.
מא. אחד בא לרבינו שליט”א ואמר שיש לבתו “עקמת” בגב… ושאל רבינו שליט”א מה שמה, והשיב האב “תמר”… ומיד אמר רבינו שליט”א, הלא יש לנו בתורה את ה”מעלה עשן” שהיו נותנים בקטורת, ואיתא ביומא (נג ע”א) ש”היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה”… [וע”ש כח ע”ב, לח ע”א]. וא”כ יש כאן פסק הלכה שהיא ישרה ולא עקומה…
והוסיף רבינו שליט”א, שתקרא במשך תקופה את הפסוקים ביהושע (י, יג) ובשמואל ב (א, יח) ששם מוזכר “ספר הישר”, ועדיף אם אפשר שתקרא את הפסוקים בדמע.
שובה ישראל “עד”…
מב. כתב הרמב”ם (פ”ב מתשובה ה”ב), “ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו’, וכן יתנחם על שעבר, שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו’, וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו”. עכ”ל.
מג. והעולם מבינים שכוונת הרמב”ם שצריך החוטא כששב בתשובה להגיע למצב שהקב”ה מעיד עליו שלא ישוב על החטא לעולם. ורבים מתקשים בזה, דא”כ לא מצאנו פתח למבקשים לשוב, כי מי יוכל להגיע למדרגת תשובה כזו שהשי”ת יעיד עליו שהוא נקי כ”כ, והלא גם המקבל על עצמו לעזוב את החטא, לא תמיד מחליט כן במחשבה גמורה ממש ובפרט במחשבה ה”תת הכרתית”, שאין לדבר סוף, וכבר אמרו (ברכות ל ע”ב וחולין ז ע”א) “חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה”, וק”ו בן בנו של ק”ו אין סוף פעמים בעדות דקוב”ה, ומי יוכל לעמוד בדבר הנורא הזה.
מד. וז”ל רבינו יהודה החסיד בספר חסידים (סי’ כ), “ויאמר אני מעיד עלי היודע כל תעלומות, שלא אשוב בזה החטא לעולם, שנאמר (הושע יד, ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו”. ומבואר שהאדם שם את הקב”ה כ”עד” על תשובתו. וכ”כ ה”לחם משנה” שם דיש לשאול איך יעיד עליו ה’ וכי תמה הבחירה, וביאר שהאדם מעיד את ה’ על עצמו וכו’. וע”ש בכס”מ שכתב על זה הדרך. וכיו”ב כתב רבינו מנחם המאירי ב”חיבור התשובה” (מאמר א פ”ט). ע”ש.
מה. ועפי”ז יש שבקשו לתת מזור לשאלה הנ”ל כי ירדה תבערת הקושי על בעל התשובה, דאין כאן עדות של הקב”ה על האדם, אלא הגברא הוא המייעד את הקב”ה על עצמו.
מז. ומרן הגר”ד קוק שליט”א אמר לי בימי ר”ה דהאי שתא, דאין הבדל בין אם נפרש את העדות מצד האדם אל ה’ או מצד ה’ על האדם, כי בתרוייהו עסקינן במידת האמת ולא במדמה ושקרים, וא”כ מה לי הכא מה לי התם, הלא באותה דרגה מדובר, הן אם הוא מעיד את ה’ עליו או איפכא, והכל למקום אחד הולך, וכל שלא הגיע לזה, אכן לא קיים מצות תשובה בשלימות, ואמר מרן שליט”א, אכן התשובה שלנו היא לא שלמה והגדר שלה הוא “חצי שיעור באיכות מצות התשובה”.
מח. ושאלתי את מרן שליט”א מהיכן הביא הרמב”ם לשיעור זה במצות התשובה, דבעינן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא מעולם. ואמר מרנא שליט”א, הלא מצות התשובה עצמה נכתבה בתורה “ושבת עד ה’ אלהיך” וכו’, וא”כ הפסוק גופא מודיע לנו שהתשובה היא לשוב אל ה’ ולבטל הריחוק שנוצר ע”י העבירה, וכל שלא נמצא במצב של “לא ישוב לזה החטא לעולם”, הרי זה פוגם בשלימות התשובה.
מט. ויסוד זה שכאשר התורה מצווה על דבר יש לעשותו בשלימות דבלא”ה הוי חסרון בקיום המצוה, הנה כי כן מבואר במה שמצינו חצי שיעור בלאוין, משא”כ במצות עשה דלא שייך בה ח”ש. [וכבר ידוע פולמוס האחרונים בזה]. וכ”כ יסוד זה במלבי”ם על התורה (ויקרא יד, מו) בביאור הטעם דלא מהני “רובו ככולו” בקבלה בפנים של קק”ל כמבואר ביומא (כו ע”א). ע”ש. וע’ מנחות (כט ע”א) דמקשה הגמ’ דפשיטא דחסרון אות אחת פוסל. ע”ש. וידוע שיטות הפוס’ דס”ל דבמ”ע לכו”ע סד”א לחומרא מה”ת, כי התורה ציותה על פעולה ודאית בלא חסרון של ספק. ודו”ק. וכעין יסוד זה מצאנו בחולין (קטו ע”א) לא אמרה תורה שלח לתקלה.
נ. ועל זה יש לכוין בתפלת “והחזירנו בתשובה שלמה לפניך”, שנזכה להגיע לתשובה המושלמת ע”י דרגת עדות של יודע תעלומות, כי אלו דברים שבלב, וכמ”ש “ולבבו יבין ושב ורפא לו”, ורק ה’ יודע מי השב באמת, כי לו לבדו ידיעת לב בני האדם, וכדכתיב במלכים א (ח, לט) “וְ֠אַתָּה תִּשְׁמַ֨ע הַשָּׁמַ֜יִם מְכ֤וֹן שִׁבְתֶּ֙ךָ֙ וְסָלַחְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ וְנָתַתָּ֤ לָאִישׁ֙ כְּכָל־דְּרָכָ֔יו אֲשֶׁ֥ר תֵּדַ֖ע אֶת־לְבָב֑וֹ כִּֽי־אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ לְבַדְּךָ֔ אֶת־לְבַ֖ב כָּל־בְּנֵ֥י הָאָדָֽם”.
נא. עד היום היינו רגילים לשאול מהי “תשובה שלמה”, ופירשנו דתשובה דהיינו מאהבה שהיא שלימות תשובה מיראה הפחותה ממנה. וכן פירשנו בעוד דרכים. וכעת חזי’ שלא הגענו כלל לתשובה שלמה ברובד הראשוני והפשוט ביותר. והבן]. וע”ע בשיעורי הגריד”ס לנדרים (ח ע”ב) מה שהרחיב בעומק נפלא ע”ד הרמב”ם הנ”ל. וראה עוד מש”כ בנידו”ד הג”ר אשר וייס שליט”א בס’ “לקט חקירות ויסודות” הנד”מ (ירח האיתנים, סי’ ג).
קידוש לפני התקיעות…
נב. התפרסם בבית מדרשו של מרן שליט”א שהוא מתנגד מאד ל”קידוש” שעושים קודם התקיעות, ורבים שאלו למה רבינו שליט”א מתקיף מאד את המנהג הזה, וראינו מה שכתב רבינו שליט”א בהקדמות לספריו האחרונים, וז”ל: גבי קידוש לפני התקיעות בר”ה, לכאורה פשוט שאסור, כ”ש מ”לא תאכלו על הדם – קודם שתתפללו על דמכם”, כ”ש לפני שופר שחורץ דין דם נפש ונשמה לכל השנה, [כמבואר בזהר הקדוש, ואם בכל זאת עושה קידוש ואוכל], הרי מעיד שלא מרגיש (לא מאמין) בזה. (נכתב מתוך כאב)”. עכ”ל רבינו.
נג. אמנם מאידך גיסא מצאנו לרבינו שליט”א בס’ “אילנא דחיי” שנדפס מקרוב ממש (עמ’ מ) שכתב: אפשר שרק גבי מצב גברא של עומד בפני המלך דתפלה, נתפס חסרון של אכילה לפניו, משא”כ גבי תפלה, אף שבא להביא זכרונן של ישראל ונידון כמו דבר שבפנים כמ”ש בפ”ג דר”ה, מ”מ גברא לאו עומד בפני המלך הוא מיהא, ורק לגבי חפצא דשופר (של פרה) נתפס האי “להביא זכרונן” (כמבואר).
נד. ואמר לי מרן שליט”א בימי ר”ה, אף אני לא כוונתי אלא על מי שעושה עסק של קידוש וכו’, אבל אכילת עראי וכיו”ב בודאי שלא בזה דברתי, ו”דרכיה דרכי נעם” כתיב, ובד בבד היה ניכר ששמח רבינו שליט”א מאלו שקבלו על עצמם שלא לאכול כלום קודם התקיעות, הגם שהתקיעות בבית מדרשו מאוחרות מאד, והתפלה מתחילה מוקדם מאד. [ולדעת רבינו שליט”א מותר לשתות בין שחרית למוסף הגם שעדיין לא עשה קידוש].
נה. בליל ב’ דר”ה הביא המדפיס של רבינו שליט”א את הספר “שמע שלמה” על התורה בהפתעה לרבינו שליט”א, ורבינו בירך עליו ברכת שהחיינו.
ואמר לי מרן שליט”א, באמת לא ידעתי כלל על הדפסת הספר הזה… [ידוע שלרוב הכמות האדירה של כתיבת חידושיו של רבינו שליט”א, אף פעם אינו מודע להדפסת ספריו, ופעמים שבתוך חודש אחד מביאים לו ג’ ספרים חדשים מכתביו, ובכל פעם מברך על ספר חדש שהחיינו].
נו. אחד החברים הביא לרבינו שליט”א ספר חדש של עובדות על הראי”ה קוק זיע”א וכתבים נבחרים שלו ורבינו בירך שהחיינו בשו”מ על הספר.
נז. רבינו שליט”א ביקש שיברכו שהחיינו על השופר גם ביום השני ע”י שימצאו מאן דהוא שלא שמע תקיעת שופר אמש, [כיון שיש בדבר מחלוקת כידוע בין מנהג הספרדים והאשכנזים], ובאמת הגיעו למקום שני אנשים שלא שמעו שופר בייום הראשון, ואחד מהם בירך שהחיינו קודם התקיעות.
נח. רבינו שליט”א הורה שלא לתקוע בתפלת לחש של מוסף, כיון שהלחש בבית מדרשו לוקח לערך שעתיים וכל אחד נמצא במקום אחר והדבר יוצר בלבול, ואמר רבינו שליט”א, שכבר נהגו בהרבה מקומות לעשות כל התקיעות דמעומד בחזרת הש”צ וכן אנו ננהג.
נט. אחד בא לרבינו שליט”א ואמר איך אני יכול לשאול את הרב שאלה אישית, ואמר לו רבינו שליט”א אני יודע מה אתה רוצה לשאול ואין לי תשובה לענות לך, ואז אמר ההוא לרבינו שליט”א אז מה לעשות למעשה לחפש שידוך או לא, והשיבו רבינו שליט”א, לא לחפש, ואם יציעו לך אז תלך על זה…
ס. ידוע בקבלה ענין י’ עומקים שכנגדם קוראים בעשרת ימי תשובה “שיר המעלות ממעמקים” בין ישתבח ליוצר, ואמר מרן שליט”א, שזה סימן שאפשר להשיג את עומק התורה בימים אלו, [וז”ס “השיבנו אבינו לתורתך“, וכתיב “ולבבו יבין ושב”, וכתיב נמי “הבינני ואצרה תורתך”. ודו”ק], והזמן גרמא דייקא לפני יוה”כ, שבו מתן לוחות שניות שהבחי’ של לוחות שניות הם כעין תורה שבע”פ לתורה שבכתב [לוחות ראשונות], וגדר תושבע”פ הוא העומק של התורה.
סא. רבינו שליט”א ביקש מידידינו הר”י חמד שליט”א להביא לו כמות גדולה של תמרים (מג’הול) בב’ הימים של ר”ה, וביקש מכל הציבור לברך העץ, ולומר לאחר האכילה “שיתמו אויבינו ושנאינו וכל מבקשי רעתינו”. והכריז רבינו שליט”א שכבר לאחר שאכלו חצי תמר יש לברך על העץ, ולא לשכוח להוסיף “וזכרינו לטובה ביום הזכרון הזה”, ושיש ענין להרבות במילים של זכרון ביום הזכרון.
סב. הר”א סודרי שליט”א נכנס לחדרו של רבינו שליט”א להתברך לקראת השנה החדשה, אמר לו רבינו שליט”א, הלא אתה משגיח מטעם הרב אפרתי על הערלה וכו’ בפירות וירקות, תגזור עלי שתסור ממני ערלת הלב…
סג. במשך כל ג’ הימים הניחו לפני מרן שליט”א כל מיני סוגים של מיני מתיקה, ומידי פעם היה רבינו שליט”א זורק לכיוון הציבור, לפעמים קדימה ולפעמים אחורה, וחזר המון פעמים יחד עם כל הציבור על הפסוק “ולבני הפלגשים אשר לאברהם” וכו’. ובבוקר יום ב’ של ר”ה החל רבינו שליט”א לזרוק מיני מתיקה לכמה כיוונים, והרגישו החברים שיש כאן משהו… ולאחר דקה החלו אזעקות ונשמעו פיצוצי היירוטים היטב…
סד. אמר רבינו שליט”א “וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי”… הכונה היא שהאדם צריך לדאוג לתקן את פגמיו כאן בעודנו חי, ואז יזכה שהמזיקים לא יפריעו לו לאחר מותו… [וכבר ביארנו במקום אחר שהפסוק הזה מרמז על סילוק המקטרגים שנוצרו ע”י פגם הברית].
סה. עוד אמר רבינו שליט”א “קדמה אל ארץ קדם”, ה”קדם” הזה הוא רומז למאה קולות [אות ק‘] של שופר דיצחק אבינו ע”ה, [שיום העקידה שלו בר”ה כמ”ש בזהר הקדוש], ועי”ז יש הצלה משפיכת דם שמבקשים הישמעאלים – בני הפלגשים לשפוך בישראל….
סו. כתב לי הר”א סודרי שליט”א, שבצהרי יום השבת הפסיק רבינו שליט”א את הסעודה, והתחיל לומר ולבני הפלגשים וכו’ ועשה תנועות עם הידים, והיום התברר שבאותה שעה ממש היה נס גדול ב”כרמיאל”, שנפל טיל בין בתים ולא ניזוק כלום וזה פלא.
סז. אחד בא לרבינו שליט”א בשבת שובה ואמר שיש איזה בחור שמתקשה בשמירת הקדושה וההוא ביקש עצה מה לומר לו כדי שיכנס לסדר קדשי’ם, ואמר לו רבינו שליט”א, תגיד לו… שהוא לא הגרמני שסוגר על יהודים את תאי הגזים… הוא גם לא המסייע לסגירת הדלת הנ”ל, הוא המפעיל בה”א הידיעה את כל החומר הרעיל הזה… [תמיד מדגיש מרן שליט”א שהיטלר וחילותיו הרגו גופים, ועוון של יהודי זה הרג נשמות, שזה חמור פי מליונים אין סוף].
סח. כתב לי ידידינו הר”ר גרילק שליט”א פרפרת נאה ששמע בר”ה מפי קדשו של מרן שליט”א, הנה בתהלים גבי יוסף נכתב “שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו”, וזה היה בראש השנה, וצ”ב הכפל מלך ומושל. וידועים דברי הגר”א בזה.
ואמר מרן, לדעתי, מלך ויתירהו – זה פרעה, מאסר הגוף, מושל עמים ויפתחהו – זה הקב”ה שפיתח שקו של יוסף מן היצר הרע, ונעשה “צדיק יסוד עולם”, דכתיב “לפתח חטאת רובץ”, פתחא דגופא זה הברית, ויוסף שנעשה שמור בבריתו בשלמות, זכה לשלוט על יצרו ולצאת מהמצב של “לפתח חטאת רובץ”. [א”ה, ויוסף “בן רחל”, שהיא סוד “ראשי חדשים לעמך” (כידוע מהאריז”ל), שבה חידוש לבנה וכו’, לאפוקי מר”ת לפתח חטאת רובץ הנ”ל].
סט. הר”ש גרשונוביץ שליט”א כתב אלי, שבאו ב’ אנשים למרן שליט”א בר”ה, ובקשו לזכות להפקד בזש”ק, לאחד אמר רבינו שליט”א שיקרא לבן הנולד בקרוב “שניאור”, ולשני אמר שיקרא “נסים”. [ולמתבונן היינו הך, כי הרש”ז מלאדי הוא הגבר הוקם לבאר כל חמירא בנסים שעושה ה’ עמנו בכל רגע יש מאין ללא הרף באיכות וכמות כמבואר באר היטב בספרו הנורא “שער היחוד והאמונה” שאין שני לו בזה וכפי שרגיל לומר כל זאת רבינו שליט”א תמיד].
ע. הכל דברו על זה שביום הראשון של ר”ה היה רבינו שליט”א במצב הנראה לחוץ ותקיף מעט בבחי’ “דינא קשיא”, וביום השני היתה הרווחה בבחי’ “דינא רפיא”. [אכן גם ביום הראשון ראו על רבינו שליט”א שמשתדל מאד להאיר פנים ולחייך לכל הבא אצלו].
עא. נשאל רבינו שליט”א [ממקורבו הג”ר אלחנן לבהר שליט”א] האם מותר לבשל מיו”ט ראשון של ר”ה לשבת, או שאין היתר ע”י העירוב כולי האי, ורק לבשל ביו”ט שני הסמוך לשבת הוא דשרו רבנן. ופשטות הדברים לאסור כמבואר בשו”ע (סי’ תקכז סי”ג).
עב. ויסוד הדברים ב”בעל העיטור” (הלכות יו”ט) בשם רבינו אפרים כמובא בב”י שם, וכ”ה הר”ן (רפ”ב דביצה, ט ע”ב ברי”ף) בשם ר”א הנ”ל, שאין לבשל מיו”ט ראשון שחל ביום חמישי לשבת, אלא יבשלו ביום ששי הסמוך לו. [אא”כ חל יו”ט ראשון בששי. וכמ”ש הכנה”ג שם והבי”ד בשעה”צ (שם ס”ק נו). וע”ש בט”ז], דשבת קרובה התירו ולא רחוקה עכ”ד הר”ן. וע’ מגיד משנה (פ”ו מיו”ט הי”ב). והיינו שאם חל יו”ט בששי ושבת קרובה אליו, ממילא הוו כחדא כמ”ש רש”י בפסחים (מו ע”ב) וע”כ שרי. לא כן ביו”ט שחל בחמישי שיום ששי מבדיל בין קדש לקדש. וק”ל. והרא”ש בתשו’ (כלל כג סי’ ח) הוסיף, דהלא יו”ט ב’ מדאו’ הוא יום חול, וא”כ אין היתר להכין מיו”ט א’ לשבת.
עג. וע”ש במג”א (סקי”ג) שציין לתשו’ ריב”ש (סי’ טז) שהביא דבירושלמי אמרו “דשבות קרובה התירו ע”י עירוב, שבות רחוקה לא התירו”. [וע”ש ב”חמד משה” (סק”ט) ובמחציה”ש]. ולשון זה מצינו בבבלי שבת (קיד ע”ב) ופסחים (מז ע”א) לענין אחר. ולפנינו בירושלמי ליתא. וגם הר”ן שם שכתב דכ”נ בירושלמי, אך את עיקר הדברים הנ”ל [דשבת קרובה וכו’] כ’ בשם ר’ אפרים כמשנ”ת. ועיקר הדין הנ”ל כתבו גם הרשב”א בתשו’ ח”א (סי’ תרפה) וח”ג (סי’ רעד), והמאירי בביצה (יז ע”א).
עד. אמנם מצינו להרמב”ם [אליבא דהגר”א מוילנא] דס”ל שמותר לבשל בר”ה מיו”ט לחבירו, [דלא כפסק השו”ע ר”ס תקג] וכמבואר היטב כ”ז ב”ביאור הלכה” שם, והיינו דס”ל דקדושה אחת היא גם לקולא, ולפי”ז יש לדון להיתרא גם לבשל מיו”ט א’ דר”ה לשבת, ויש לצדד שגם כל הראשו’ הנ”ל שהחמירו הם לא דיברו אלא ביו”ט ב’ דעלמא דהוא כחול, לא כן יום ב’ דר”ה שגדרו שונה, ובפרט כאשר יש לאדם בעיה לבשל מיום ששי לכבוד שבת, וכמ”ש הט”ז (שם ס”ק יב) לגבי כל יו”ט, וכ”פ בערוה”ש (שם אות כד). ע”ש. [וע”ש במג”א וש”א]. וכן היתה נוטה דעת מרן הגר”ד קוק שליט”א.
גוי שהרג עמלקי – מה דינו?
עה. רבינו שליט”א אמר לי באמצע אחת התפלות, אני מסופק אם גוי שהרג עמלקי נהרג ע”ז, [כדין כל גוי שהורג גוי וכו’], דשמא רק ישראל שמצווה להרוג עמלקי אין בו שום עוון ואדרבה מצוה יחשב לו, אבל גוי שאינו מצווה בזה שמא נהרג עליו. [מצאתי ספק זה בשו”ת רבבות אפרים ח”ז (סו”ס שו) בשם חכם אחד].
עו. ואמרתי לרבינו שליט”א דשמא כיון שיש על העמלקי דין מות, א”כ גוי שהרגו לא נהרג, דהריגת בן מות לא שמא הריגה של עוון, וכעין גדר כתותי מיכתת שיעוריה, זכר לדבר ממתני’ דערכין (ז ע”א) האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד. דכיון שהיא בת מות, והעובר ניזון ממנה, נמצא שאן לו זכות קיום בעולם, כיון שמקור הקיום שלו בר מות. וה”נ שמא י”ל כן כלפי עמלקי בכל מקום שהוא.
עז. ואמר רבינו שליט”א דלא דמי עובר שהוא ירך אמו וכו’ וחד גופא אינון שבזה אמרי’ האי סברא, אבל גוי המהלך בעולם מצד עצמו, י”ל דרק לישראל יש רשות ומצוה להורגו, אבל גוי אחר שאינו מצווה ע”ז, אכתי י”ל דנהרג עליו. ואמר מרן שליט”א שיש לפשוט האי ספיקא ממ”ש בחולין (קכט ע”א) דאע”פ שלישראל אסור לאכול “חלב”, דכיון שהגויים אוכלים את ה”חלב” א”כ לגבינו אינו חוצץ [הגם שהוא אסור בפועל באכילה]. ע”ש הסוגיא. [וראה מתני’ דעוקצין פ”ג מ”ג]. וה”נ כיון שלגבי ישראל יש מצוה להרוג עמלקי, ממילא הדבר מקרין על מעשה הגוי לענין שאם הרג מיהא – אינו נהרג עליו.
עח. שוב מצאתי להגר”א קופמן זצ”ל בס’ “אהלי אברהם” (עמ’ קצה) שכתב, “שאלו להגר”ח קניבסקי (שליט”א) לגבי גוי שהרג עמלקי אם יש לו שכר, וענה שיש שכר, ותשובתו היא עפ”י הגמ’ (ע”ז דף ג וב”ק לח) שאמר ר”מ, גוי שלמד תורה של ז’ מצוות בני נח, מקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה, דבשאר דברי תורה אם למד חייב מיתה כדאיתא בפרק ארבע מיתות, וא”כ איכא למימר דה”ה אם קיים את המצוה, אף דאינו מצווה, מ”מ נוטל שכר [כאינו מצווה ועושה]. אמנם יש להסתפק בדבר, כיון שאינו מצווה בהריגה זו, יתכן דהוה רציחה, שהרי גוי שהורג את חבירו חייב מיתה בסייף”. עכ”ל.
עומק התורה
עט. היו רגעים מסויימים שרבינו שליט”א המטיר חידושים נוראים בפשט וסודות התורה, והכל היה נסוב ע”ד הגמ’ במו”ק (כה ע”ב, כז ע”ב) בענין סודו של רבא וגדלותו, וממש הורגש מטר של חידושים נוראים ורזי תורה כנהר שאינו פוסק, והעזתי לומר לרבינו שליט”א, הנה ב”ה ירד על רבינו בר”ה הזה שפע עצום של חידושים…
ואמר מיד… זה לא מספיק לי… זה אגדות ורמזים וחידודים… אני רוצה עומק… אני רוצה “אור שמח”… לא סתם אני מזכיר את הרב מדוינסק זיע”א… כי שם מבריק ברק של עומק עצום באופן נפלא… והשיבותי לרבינו, אכן כעת זה רק ה”סיפתאח” [התחלה בלשון ערבית], וכבר אמרו (שבת ל ע”ב) דרבה היה פותח השיעור ב”מילתא דבדיחותא”, וביאר הפנ”י (בהקדמת כתובות) דהיינו רמזי ושעשועי אגדה וכו’… ונהנה רבינו ואמר “סיפתאח סיפתאח”…
נתינת סבון בשירותים ביו”ט
פ. המנקה והאחראי על כבוד ביהמ”ד וכו’ ר’ אברהם הלוי בן עזרא הי”ו [המכונה “ברו”] שאלני אם מותר לו להניח “כדורי סבון” ב”משתנות” שעל ידי זה נוצר חיטוי וכו’ במקום, והדרך היא שעל ידי שהאדם מוריד מים לאחר שהתפנה, המים עוברים על כדורי הסבון ונשחק מהם משהו וזה יוצר רעננות במקום, וקשה מאד להחזיק את המקום באופן נורמאלי בלי זה. ובתחילה חששתי להתיר, דסו”ס יש כאן כעין מוליד מן הסבון דדמי למלאכה, כההיא דשבת (נא ע”ב) ופרש”י שם, וכמבואר בשו”ע (סי’ שכ) בענין ריסוק הברד וכו’.
פא. ונוצר בזה ויכוח בין הלומדים, אם לאסור או להתיר, ובפרט לאור המבואר במשנ”ב (סו”ס שכו) בשם ה”תפארת ישראל” (כלכלת השבת, מלאכת לש) לגבי איסור השימוש הבורית. ע”ש. ובינתיים הגיע רבינו שליט”א לבימה ושאלנוהו ע”ז, ואמר מיד, מותר הדבר, שהרי האדם עושה פעולה של הורדת מים, ומה שהסבון נשחק על ידי זה, אין זה מוגדר מעשה דגברא, כי שם המעשה שלו הוא הורדת מים, ולא שחיקת הסבון, וע”כ שרי. עכ”ד. [ועיקר ד’ התפא”י הנ”ל כבר חלקו עליו האחרו’ כנודע. ועיקר הדיון בגולות של סבון וכו’ נסוב באחרו’ מצד איסור צובע כנודע].
פתיחת בקבוקים ביו”ט
פב. ידועה דעתו של רבינו שליט”א לאסור בתוקף פתיחת בקבוקים בשבת, ואומר תמיד שיש כאן חשש איסור תורה, וכל הסברות שנאמרו לפניו לא הועילו להפיס דעתו להקל, [הגם שכידוע יש לרבינו שליט”א כחא דהיתרא עצום מה שכמעט לא נמצא בדורינו זה], ושאלו את רבינו שליט”א האם יש איזה קולא בזה ב”יום טוב”.
ואמר רבינו שליט”א ההיתרים של יו”ט הם מלישה ואילך כמ”ש בירושלמי (פ”ק דביצה ה”י) שהובא בכל הראשו’, וכאן עסקינן באיסור שעושה כלי ביו”ט, ולא שמענו שום היתר כי אם ב”אוירא דליבני” (עירובין לד ע”ב, וש”נ), ואם נתן עירובו במגדל של עץ ואין לו מפתח, אסור לשבור המגדל כמ”ש שם (בעמוד א). וע”ש בתוס’. וע’ בשו”ע (סי’ (תקט ס”ו) שאסור לעשות נקב חדש בחבית ביו”ט. עכ”ד. [וראה מש”כ בס’ מחוקק במשענותם ח”ב (עמ’ קפז). וצע”ע].
פג. אמר רבינו שליט”א שמצטער על זה שבשחרית ביום ב’ דר”ה לא עשו הציבור את הניגון המרוקאי ב”נקדישך ונעריצך”, שזה ניגון מרגש וחשוב מאד.
גדולה ענוה ותוכחת מוסר
פד. אחד הגיע לבקש ברכה מרבינו שליט”א, אמר לו רבינו שליט”א בענות קדשו, בשביל מה אתה בא אלי?? בגלל הפרחים שיש לי על הבגד… זה קונה אותך… כי זה נראה שאני צדיק מיוחד… אם הייתי עם כובע טמבל ומכנסיים קצרות עולות על הבטן… האם גם היית בא אלי?? כל הטרחה הזאת שאתה טורח לבא אלי מיותרת, אם תטרח כך בתפלה כלפי קוב”ה, בודאי תבא לך הישועה…
מה רבו מעשיך…
פה. אמר רבינו שליט”א אני חסיד של “מיקי שפיצר”, [הנ”ל מסתובב בעולם ומצלם תמונות טבע מדהימות], בספר שלו מקבלים אמונה, מה רבו מעשיך ה’, מי שלא מכיר את הספר הזה, חסר לו בהתפעלות מהבריאה של השי”ת… גם הספר על גוף האדם, זה ממש הכרחי לכל יהודי לראות שם את מהלכי הגוף, זה ממש מבהיל על הרעיון מה הולך בגוף אחד קטן, עולם ומלואו של מליוני פרטים דקים מן הדקים, מי שלא מכיר את כל זה, הוא גם לא יודע ללמוד תוס’ כמו שצריך…
פו. הרב ראובן אלשיך שליט”א הביא לרבינו שאלה אודות מי שהתפלל ערבית ולא אמר אתה חוננתנו ואכל קודם הבדלה, שע”פ הדין קנסוהו להתפלל שוב ערבית, ואדם זה שכח ולא התפלל ערבית, האם מתפלל שחרית ב’, או דנימא שאין תשלומין לקנס, [כפי דמטו הכי משמיה דהגראי”ל שטיינמן זיע”א].
ואמר רבינו שליט”א, אני לא רואה כאן שאלה, אם קנסוהו, הרי דנו אותו כאילו לא התפלל, וממילא מחוייב בתשלומי שחרית. ואין קשר בין נ”ד לדין “אין אדם מוריש קנס לבניו” (כתובות מא ע”ב), [דחזי’ שהקנס אינו מתמשך כולי האי], דהכא “מיניה וביה” עסקי’ ולא במעבר בין גברא לגברא.
ואמרו לרבינו שליט”א שיש לדון לפי הסוברים שיאמר אתה חוננתנו בראשונה ולא בשניה, [כיון דהוא דין בתפלה ראשונה, וכידוע בד’ הגרע”א והגרי”ז וכו’], אם כן מה יועיל כאן שישלים, הלא בפועל לא יאמר בתשלומין את אתה חוננתנו, ואמר רבינו שליט”א דאכן לפי שיטה זו יל”ע.
פז. בליל ר”ה אמרתי קמיה רבינו שליט”א שהשנה הזו “תשפ”ה”, יש בה סימן טוב מהפסוק (תהלים קכז, ג) “שכר פרי הבטן”, ויהי רצון שנזכה שתהא השנה הזאת שנת רחמים, שנה של “יניקה ומוחין” [בחי’ “פרי הבטן”] לאחר כל צער העיבור הקשה שהיה בשנה החולפת… הנה נחלת ה’ בנים – ושבו בנים לגבולם… ואמר רבינו שליט”א, זה לא יאומן מה שאתה אומר עכשיו… סתם ולא פירש…
פח. ואציין כאן למשמרת מש”כ לי הר”י אוסטרן שליט”א שלאחרונה שאלו את רבינו שליט”א אודות מה שאמר בזריקת האבנים שרואה דברים שאחרים לא רואים… האם התכוון לחיסולו של הארור נסראללה ימ”ש, ואמר מרן שליט”א, אני ממתין לדברים יותר גדולים מזה, ושאלוהו האם מתכוין לארור הדומה לו יחיא סינוואר ימ”ש… ואמר רבינו שליט”א, לא!! אני ממתין לחיסולו של “מלך זקן וכסיל”…
פט. אחד בא לרבינו שליט”א לברך ולהתברך בשנה טובה, אמר לו רבינו שליט”א, “אל תכריח את הבן שלך ללכת עם כובע על הראש”… גם אני הולך בלי כובע ולא חסר לי כלום”… והוסיף רבינו שליט”א ש“כל האילוצים שמכריחים את הילד לעשות דברים בכח, סופם שמביאים לידי קלקול”… [לאחר שיצא ההוא מאת רבינו שליט”א, אמר לי, שהדבר היה פלא גדול בעיניו, כי מעולם לא דיבר עם רבינו על נושא זה].
צ. ביום שבת קדש בעת קריאת התורה, בזמן שקראו התוכחות הקשות והקללות אמר רבינו שליט”א, “זה הולך על ליברמן ורון קובי ולפיד”… ואמרתי לרב, הלא ר”ק כבר נדחה מדחי אל דחי ושמו לא נזכר אפי’ בתורת פקיד זוטר ומפלתו הגדולה הגיעה עד לשמים, ואמר לי מרן שליט”א, אני לא מדבר על בן אדם אני מדבר על “מושגים”… יש בעולם מושג שנקרא “רון קובי” ו”ליברמן”.. הן ותולדותיהן כיוצא בהן…
צא. שאלו את מרן שליט”א מה לברך על הממתק המתוק הנקרא “בונבון”, [אותו זרק מרן שליט”א כמה פעמים אל הציבור ל”מיתוק הדינים”], שהוא מלא שוקולד ויש בו רובד פנימי של דגן דקיק.
ואמר רבינו שליט”א, שבנ”א לא חפצים בשוקולד בלבד שהוא קשה לאוכלו כמות שהוא, והחלק של המזונות עביד לטעמא שעל ידי זה נעים לאכול את השוקולד, וא”כ יש לברך על זה “מזונות” כדין כל שיש בו מה’ מיני דגן שברכתו מזונות גם כשהוא מועט – כשבא לטעם. וכ”כ הגרש”י שטיצברג שליט”א בס’ “שערי הברכה” (עמ’ תקכב). וכן העלה הרי”י גולדמן שליט”א בס’ “הברכות כסידורם” (עמ’ לב).
צב. והסברא הנ”ל שאמר רבינו שליט”א, לכאורה יש לדון בה להיפוך, דכיון שהדגן לא בא אלא להנעים את אכילת השוקולד א”כ אינו אלא משרת את המאכל ואין לו חשיבות בפנ”ע. ורבינו לא ס”ל לה מילתא, ולדידיה בכגון דא חשיב בפנ”ע. וראה מה שכתבנו במקום אחר במצב הממוצע שבין דגן הבא “לטעם”, לבין דגן הבא “לדבק”, דהיינו שהדגן מונח במאכל כדי “לשדרג” אותו, האם הולכים בתר הדגן או בתר שאר המאכל. [וידוע בזה תשובת ה”אבני נזר” וכו’. וכעת אכמ”ל].
צג. והרה”ג רא”ר כהן שליט”א בס’ “מעשה הברכה” (פ”ב סי”ט, ובהערות שם, ובעמ’ תא) כתב, שלפעמים יש לברך על “בונבון” שהכל, ופעמים שיש לברך “מזונות”, והכל תלוי לפי כוונת האוכל. [ויש לדון על חלק מדבריו שם].
צד. ובס’ “שערי הברכה” מהדורא אחרונה (עמ’ תקמט) הדר ביה מהנ”ל, וכתב שיש לברך על הממתק הנ”ל ב’ ברכות, על הקמח מזונות, ועל השוקולד שהוא מרובה מאד וקיים בפנ”ע – יש לברך שהכל, ושטוב לפטור ע”י ב’ ברכות על מאכלים אחרים שברכתן שהכל ומזונות.
צה. מרן שליט”א שאל את הסובבים אותו לפני התקיעות האם יש דין לאחוז את השופר ביד, ונפק”מ אם יכול לתקוע בשופר המונח ע”ג השלחן, וכן יש לדון אם היתה חציצה בין השופר לבין היד האוחזת בו, החברים החלו לפלפל ולומר צדדים בזה, וכולם בקשו להביא ראיה ממ”ש בר”ה (כז ע”ב) דשיעור שופר “טפח”, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, וכמובן שאין כאן ראיה ברורה כלל, שיש לומר דשיעור אחיזת יד הוא “סימן” ולא “סיבה”.
צו. ואמר מרן שליט”א תביאו מסכת ראש השנה, ופתח את התוס’ (בדף לד ע”א, ד”ה נעבריה) שכתבו, “פירוש שיאחזנו בידו ויתקע, ולא שיניחנו ע”ג שום דבר ויתקע”. ע”כ. הרי מפורש יוצא שיש דין לאחזו בידו. [וראה ב”מקראי קדש” על (ימים נוראים, סי’ יב) שפלפל בשאלה זו, והביא ד’ התוס’, ושוב כתב בשם הגר”י אברמסקי שדחה הראיה, די”ל דהתוס’ באו לומר שהשופר צריך להיות ראוי למצב שיאחז בו ולא שיש דין בפועל לאחזו בידו. עכ”ד]. ואמרתי למרן שליט”א שאולי יש לקשר זה לפלוגתת קמאי אי המצוה בתקיעה או בשמיעה, והיה נראה שלא ניח”ל לומר כן. [שו”ר מש”כ הגר”י כהן ב”הררי קדש” על המקראי קדש שם].
צז. שוב אמר מרן שליט”א, ומה יהיה הדין אם תבא רוח ותתקע בשופר, הרי זה ברור שלא יצאו ידי חובה, [וכיסהו הרוח דחולין (פז ע”א) שאני דהתם סגי בתוצאה. וע”ש כל פרטי הדינים], כיון דבעינן מעשה דגברא בתקיעה, ולפי”ז נלמד שאם התוקע הוא “גברא רבא” מסתמא יש בזה ענין טפי, דלא בעי’ רק שמיעת קול שופר, אלא “גברא משמיע”, אמור מעתה, כמה חשיבות יש לקול שופר היוצא מפי גברא רבא.
צח. ובעיקר החקירה הנ”ל, הנה הרמב”ם (פ”א משופר ה”ג) כ’, “שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא, ואין בקול דין גזל”. הרי שאי”צ לאחוז את השופר בידו. [ועמש”כ בעלי תמר לירושלמי רפ”ג דסוכה]. וראה מש”כ הגר”י זילברשטיין שליט”א בחשוקי חמד (ר”ה שם). ועפרש”י בסוגיא שם. ודו”ק.
צט. אברך אחד הגיע לרבינו שליט”א ואמר לו שלמד בליל שבת בספר “שמע שלמה” החדש של מרן שליט”א וראה שם חידושים מופלאים… ומרן בענות קדשו לא יכל לקבל השבח, ואמר לאותו אברך שכבר חיבר ספרים, “ספר אחד שלך שוה עשרות ספרים שלי, אני רק מקשקש עם העט כל הזמן”…
ק. ר’ שמואל קוק שליט”א [בן מרן] שאל את מרן בשבת שובה על הפסוק בפרשת האזינו (לב, יט) “וַיַּ֥רְא ה’ וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו”, דלכאורה טעמא בעי אמאי הטעם של “טרחא” מפסיק בין בניו ל”ובנתיו” הלא חדא אינון ואית בהו וא”ו החיבור.
ומיד השיבו מרן שליט”א שיש בבנים ב’ עוונות חמורים דלא שייכי בבנות, והם, עוון פגם הברית ועוון ביטול תורה, ועוונות אלו מקטרגים ומכעיסים כלפי מעלה בראש, ולכן אתי טעמא ופסיק להורות על הנ”ל.
[וראה בשו”ת “תורה לשמה” של גאון עזינו הרי”ח הטוב מבבל זיע”א (סי’ ..) שביאר דזה הטעם שמזכירים החולה בשם אמו, כיון דבעת צרה עדיף שלא להזכיר שם אביו שבו שכיח העוונות הנ”ל, ויכול להגיע קטרוג עי”ז].
מסופר אשר ר' נפתלי הלברשטאם בן הדברי יחזקאל משינאווא זי"ע נסתלק בימי עלומיו, ואחד מן הגירסאות אמר אביו ז"ל בטעם פטירתו, שהוא קפידא שלא קרא את בנו "נפתלי צבי", רק "נפתלי". וכנראה הגר"ד קוק שליט"א אינו חושש לזה.
מצורף בזה חידוש אחד מהגרד"ק ערוך ומבואר
עשיתי את זה בתורת נסיון, אם באמת אפשר לעשות כזה דבר וכו'
כמובן שהכל בגדר אפשר ואולי ובלי שום אחריות וגם לא מוגה כלל לא על ידי ולא ע"י אחרים
(וגם אינני יודע אם ניחא ליה להרב בכגון זה, וגם מה"ט לא המשכתי)
רציתי לעשות גם ביאור משולב אך לא הספקתי
אשמח לתגובות והערות וכו'
עשיתי את זה בתורת נסיון, אם באמת אפשר לעשות כזה דבר וכו'
כמובן שהכל בגדר אפשר ואולי ובלי שום אחריות וגם לא מוגה כלל לא על ידי ולא ע"י אחרים
(וגם אינני יודע אם ניחא ליה להרב בכגון זה, וגם מה"ט לא המשכתי)
רציתי לעשות גם ביאור משולב אך לא הספקתי
אשמח לתגובות והערות וכו'
גדר יום “ראש השנה” – וההנהגה בו
א. מצינו להרמב”ם בפירוש המשניות (פ”ד דראש השנה מ”ז) שכתב, “לא היו קורין הלל לא בר”ה ולא ביוה”כ, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מה’ ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשת כפרה וסליחה, ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה”. [ומש”כ לשון “מברח ומנוס” נקשר בר”ת אלול “אנה לידו ושמתי לך” וכו’, והיינו דימים אלו הם “עיר מקלט” מקטרוג השטן]. ומשמע קצת, שאין שום ענין של שמחה ביום ר”ה.
ב. וכן מצינו לו בידו החזקה (פ”ו מהלכות יו”ט הי”ז) שכתב, “שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב וכו’, אע”פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהל’ חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו וכו’. ע”כ. ומשמע דבר”ה שאין בו כלל קרבן שלמים (ע’ רמב”ם ריש הלכות חגיגה), אינו שייך גם בשאר עניני השמחה של חג.
ואמנם כלל הרמב”ם בראש דבריו “שאר ימים טובים”, ועל כרחין כונתו לר”ה ויוה”כ ג”כ, וא”כ משמע דנוהג בהם מצות שמחה, וצ”ל דקאי רק על הרישא שביאר בהם איסור הספד ותענית. וכ”כ בקיצור הגאון אדר”ת קדש בהגהות “בני בנימין” על הר”מ שם. וכן הבין רבינו הגרש”ז מלאדי בשלחן ערוך שלו (סי’ תקכט ס”ו). וע’ שו”ת דברי יציב (חאו”ח סי’ רכח).
ג. מאידך, מצינו לו שהניף ידו שנית (בפ”ג מהל’ חנוכה ה”ו) וכתב, “אבל ר”ה ויוה”כ אין בהם הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה“. ע”כ. ומשמע דאינם ימי שמחה יתירה אבל שמחה מיהא איכא, [וכן מבואר ברמב”ם (פ”א מהלכות יו”ט הכ”ב), וראה לשון השו”ע (ר”ס תקצז) כעין זה]. וכן דייק הגאון ר’ בצלאל ז’ולטי בס’ משנת יעבץ (חאו”ח סי’ נ). ע”ש. [וע”ע בס’ “מקראי קדש” (ימים נוראים, סי’ ח אות ב). ושו”ת שרגא המאיר (ח”ו סו”ס קמט). ובס’ הדר יעקב סופר (ח”ב סי’ ל, לא). ושו”ת שרגא המאיר ח”ו (סו”ס קמט), ושו”ת יביע אומר (ח”ט חאו”ח סי’ נא). ועוד].
ד. ובספר נחמיה (פרק ח) מבואר, שכאשר שבו עם ישראל מן הגולה, עזרא הסופר היה קורא לפניהם בספר התורה ביום ר”ה, והעם היו בוכים ומצטערים על מה שנכשלו מחמת אי ידיעתם, ויאמרו להם נחמיה ועזרא הסופר, “היום קדוש לה’ אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה, ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה’ היא מעוזכם, וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה, כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם”. ומבואר באר היטב, שיש להמנע מעצבות ביום זה, ואין לבכות, ואם כי הכא באבלות של ציבור מיירי, מ”מ פשטות הדברים מוכיחה דקדושת היום לאדונינו, מחייבת כל איש ישראל גם כשהוא לבדו, לשמוח בחדות ה’ אשר היא מעוזו.
ה. ולאור כל האמור נראה בדעת הרמב”ם, דאמנם יש שמחה בימים אלו, אכן אינם בכלל מצות “ושמחת בחגך”. ויש להוכיח גדר זה מדכתיב בנחמיה (שם פ”י) לענין ר”ה “ואל תעצבו”, הרי דצער אסור בו, אבל ציווי שמחה שישנו ברגלים – לא אמרה תורה. [ומש”כ בשו”ת שאגת אריה (סי’ קב) שמצות שמחה שנאמרה ברגלים אמורה גם בר”ה. ע”ש. והובא בשתיקה כהודאה במשנ”ב, הוא חידוש. וראה עוד לו ב”טורי אבן” (חגיגה ח ע”ב) שכ’ כדכתיבנא לעיל. וכ”כ בחמדת ישראל (דקל”ט ע”א) דליכא מצות שמחה בר”ה].
ו. ורבינו הגר”ד קוק שליט”א הביא ראיה שיש ענין של שמחה בראש השנה ויוה”כ, מדמצינו בהם דין שמפסיקים את האבלות, [וע’ ביו”ד סי’ שצט], וידוע דהטעם ששבת עולה במנין ז”י אבלות ואינה מפסקת את האבלות, כיון שלא נאמר בה דין שמחה, וכמ”ש התוס’ במו”ק (כג ע”ב) מהירושלמי. וע”ע בשאילתות דרב אחאי גאון (פ’ חיי שרה שאילתא טו). ועמש”כ בזה בס’ “ויסע אברהם” הנד”מ (עמ’ פו). וכ”כ ראיה זו גאון עזינו הגרע”י זיע”א בתשו’ יבי”א התשיעי (סי’ נא בגליון).
ז. ומצינו לרבותינו הגאונים שנחלקו בענין תענית ביום ר”ה, כי האור זרוע (ח”ב סי’ רנז) כ’ בשם רבינו חננאל שיש איסור להתענות בר”ה, והביא פסוקי דנחמיה הנ”ל. ושכן דעת רב האי גאון. וכ”כ רב יהודאי גאון בתשובותיו, דכיון שר”ה נקרא חג, כמ”ש “תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו”. וכל זה דלא כמ”ש רב נסים גאון להתיר התענית בר”ה. עכ”ד האור זרוע. וע’ בפסקי הרא”ש (פ”ד דר”ה סי’ יד) שהביא מתשו’ רש”ש גאון שאסור להתענות בר”ה, מדכתיב ביה שמחה, כדדרשי’ בסוכה (נה ע”א) אמאי דכתיב “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם – זה ראש השנה וכו’. וכן דעת הרמב”ם הנ”ל. וכן הוכרע לדינא בטוש”ע (או”ח סי’ תקצז).
ח. ובשו”ת יביע אומר ח”ט (סי’ נא) כ’ דלפי רוב הראשו’ דס”ל שאסור להתענות בר”ה, יש ללמוד ג”כ שאין לבכות בתפלות ר”ה, וכמבואר בט”ז (סי’ רפח סק”ג) שאין לבכות בשבת ויו”ט. עכת”ד. והנה יש לדון הלא יום הכפורים יום טוב הוא, עד שאמרו עליו (תענית כט ע”א) לא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב וכיוה”כ, ואטו יהיה אסור לבכות בו, והלא שערי דמעות נפתחו ביום זה, וצ”ל דכיון דזוהי עבודת היום בבכיה ובתחנונים, אין זה חסרון בשם ה”יום טוב” שבו, וגם צ”ל דיום טוב של יוה”כ אין בו גדרי יו”ט של ג’ רגלים.
ולפי”ז יתכן דה”ה יום ר”ה, דכיון שהוא יומא דדינא, הבכיה לא סותרת את היום טוב שבו. [וביחזקאל (ריש פרק מ) קורא הנביא ליוה”כ ר”ה. ודו”ק]. והיינו טעמא דמצינו בשער הכונות (ד”צ ע”א) שהאר”י היה בוכה בתפלות ר”ה, והבכיות הללו היו בדמעות של רגשי קדש, ולא של עצבות ח”ו. וכן ביאר בטוב טעם בתשו’ יבי”א שם. [ועשו”ת עמודי אור (סי’ עו) אודות בכיה ביו”ט. ובנ”ד אי”צ לסברתו שם].
ט. ורבותינו הגדולים [השל”ה, יסוד ושורש העבודה, החיד”א, מטה אפרים, הגר”ח פאלאג’י, הגרי”ח סופר, ועוד] כ’ שיש לכל אדם לעורר עצמו בבכיה בתפלות דר”ה. ושורש דבריהם מעובדא דרבינו האר”י הנ”ל, ומשם למדו לכל אדם, כי מה שכתב מהרח”ו דמי שאין בכיה נופלת עליו סימן הוא שאין נשמתו הגונה, היינו מי שאינו מצליח לעורר רגשותיו לפום מעלת קדושת היום וחשיבותו. ואין הכונה שתבא הדמעה מאליה. [וע”ע בשו”ת וישב הים ח”ג, ובס’ נר ציון, ו”ירושלים במועדיה” (על ימים נוראים), ובברכת יהודה (ח”ה סי’ סא) ובגליוני ליביע אומר הנ”ל].
י. וה”ה אם מתעורר לבכי ע”י התבוננותו ברוב שפלותו העצומה כלפי הקב”ה, שאין בזה חשש. וכן השיב לשואלו הגאון ר’ נסים קרליץ זיע”א. [ולכאו’ קצת יש להוכיח כן מלשון התוס’ בר”ה (טז ע”ב, ד”ה שרשה), אך הגר”ד קוק שליט”א אמר לי שיש לדחות, דהתוס’ מיירו ב”לב נשבר” דהיינו ענוה פנימית, ולאו בדמעות מיירי].
יא. אמנם דעת השל”ה שבשעת התקיעות יש לבכות ולהצטער על העוונות בשעת התקיעות. וכעין זה מוכח מלשונו של מהרח”ו על האריז”ל. [וראה יביע אומר ח”א הנד”מ עמ’ קסא. ודו”ק]. וזה סותר לכל הנ”ל. ובאמת כל ענין הוידוי שבין התקיעות, [למר בדיבור ולמר בהרהור], הוא סותר את עבודת ר”ה, שכידוע ענין ר”ה הוא המלכת השי”ת על כל העולם כולו, ואין בכל התפלות שום נוסח של וידוי וצער על חטאינו, וצ”ל דבין התקיעות שאני, וכפי הנראה ענין זה נקשר בד’ הרמב”ם הידועים בהל’ תשובה, “אע”פ שתקיעת שופר גזיה”כ היא, רמז יש בה” וכו’, ומבואר שיש התעוררות תשובה ע”י קול השופר.
יב. ורבינו הגר”א מוילנא פליג על השל”ה בענין זה, ומצינו שהיה שמח מאד בר”ה ובפרט בעת התקיעות, וענין השמחה בר”ה היינו שמחה במלכות ה’ הנגלית ביום הזה, ובעת התקיעות דעבדי’ “מעשה המלכה” שם תגבר השמחה טובא. וע’ מעשה רב (סי’ רז), ובביאור הגר”א (סי’ תקצז). ועוד. וידועים בזה ד’ החתם סופר בדרשותיו (דרוש לכ”ז אלול תקצ”ה) שהיה ראוי לבכות בר”ה מחמת תוקף הדין, אלא דכיון שבד בבד הוא גם יום המלכת ה’, אנו מתעלמים מרצונינו האישי ומתעסקים בשמחת המלכתו, וז”ש “כי חדות היא מעזכם”, היינו השמחה שאתם שמחים בהמלכת ה’, היא גופא מעוז ומגן לכם בדין הנורא. ועמש”כ בזה בס’ “כתר מלכות” (מאמר לא אות ג).
יג. ורבים נוקטים דהגר”א והאר”י פליגי בענין הנהגת יום ר”ה, אכן י”ל דשאני רבינו האר”י שהיתה שלהבת הדמעות עולה מאליה, ולא הביא עצמו לידי בכיה. וכ”כ חילוק זה בתוספות מעשה רב בשם הגר”ח מואלוז’ין זיע”א. וכ”כ מדנפשיה בתשובות והנהגות (ח”ב סי’ רסח). ע”ש. וכ”כ מדנפשיה גם ביבי”א שם, והביא שכן מצא חילוק זה בכתבי ר’ יוסף זונדל מסלאנט (עמ’ קיג). ע”ש. וראיתי שכ”כ הגר”ש מאלצאן באור חדש על מעשה רב (סי’ רז) והבי”ד הט”ז הידועים (סי’ רפח סק”ב) על בכייתו של ר”ע בקריאת שיר השירים בשבת. ואמנם הגר”ש דבליצקי כ’, שבארץ ישראל, גם הנוהגים בכל ענין כהגר”א, נוהגים בענין זה שלא כדעתו, ומרבים בבכיה בתפלות ר”ה, והיינו כמ”ש לעיל (אות ט) מפי סו”ס.
יד. ובס’ “קהלת יצחק” (דרוש לר”ה, דצ”ב ע”ב) כ’ בזה דבר חדש, ומטי לה משמיה דאור עולם הגר”י סלאנטר זיע”א, דמי שדמעתו מצויה ובנקל נפתח סכר דמעותיו, יכפה עצמו ולא יבכה בר”ה, ומי שהבכיה קשה עליו ואינו ממהר להוריד דמעה, טוב לו לכפות עצמו ולבכות, וכל זה בכלל מ”ש בר”ה (כו ע”ב) דביום ר”ה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעליה. ע”כ. והדברים מחודשים, ואין אנו נוקטים כן לדינא. וכן העירני ע”ז הגר”ד קוק שליט”א דלא נקטי’ הכי. וע”ש ביבי”א שגם הוא כתב לדחות הדברים הנ”ל.
טו. ובס’ “טללי אורות” (ראש השנה עמ’ רכו) הביא מס’ “תפלת חנה” (לר’ ראובן מלמד) שהעיר מלשון הזהר הקדוש (פ’ אמור דף צה ע”א), שבכל המועדות נאמר בתורה “מקראי קדש” חוץ מר”ה ויוה”כ “דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו”. ע”כ. וכתב לבאר דגם הגר”א מסכים שאין זה זמן שמחתינו ברגלים, אלא שיש לנו להתעורר בשמחה בזמן מסויים בר”ה, דהמלכת השי”ת מוכרחת להיות בשמחה. ע”כ. [ולפע”ד יש לומר דהזהר דקדק לומר דליכא “חדוותא”, וחדוה היא דרגה יותר גבוהה משמחה. והיא “שמחה יתירה” הנז’ בלשון הרמב”ם הנ”ל. ודו”ק].
טז. ובשו”ע (סי’ תקפב ס”ח) מבואר, שאין אומרים בר”ה “ותתן לנו ה”א מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון”. ובב”ח שם כ’, “דלשון זה משמעו שנתינת ר”ה ויוה”כ היא לשמחה ולששון כשאר חגים ומועדים וזמנים, וזה ודאי אינו, אלא לדון לברואי עולם ניתנו, ולשוב בתשובה, לכך אין אומרים אותו בשום מקום”. וכ”כ עוד (ר”ס תקפד) ע”ד הטור שם, “שחרית משכימין לביהכ”נ ומסדרין הברכות” וכו’, “אע”ג דבפ’ הקורא עומד (מגילה כג ע”א) תניא, ביו”ט מאחרין לבא לביהכ”נ שצריך לטרוח בסעודת יו”ט, וממהרין לצאת משום שמחת יו”ט, ס”ל לרבינו דאין זה אלא בג’ רגלים שנתנו לששון ולשמחה, אבל בר”ה שהעולם נידון בו, ומקצת גאונים כתבו דטוב להתענות בו, אע”ג דלא קיי”ל הכי, מ”מ אינו הגון להרבות בסעודה וכו’. עכ”ל. וע’ בלבוש (סי’ תקפב).
מסקנת הדברים:
ימי ר”ה ויוה”כ הם מתנה טובה שנתן הקב”ה לעמו ישראל, ויש בהם שמחה עילאית על הזכות של האיש הישראלי להיות שותף בהמלכת ה’, ולהטהר במקוה ישראל ה’ בכל שנה ושנה, אכן אין הימים הללו בכלל מצות “ושמחת בחגך” של ג’ רגלים.
ואמנם אסורים הם בהספד ותענית, ואסור לאדם להתעצב בהם, אך גם אין בהם חדוה גדולה כרגלים, ואין מרבים בהם באכילה ושתיה. [ולכן נראה שאין בהן את מצות קניית בגדי צבעונין לאשתו בימי ר”ה ויוה”כ].
וראוי לו לאדם לעורר רגשי קדש בתפלותיו, ושערי דמעותיו יפתחו לנסכן ע”ג מזבח התפלה שהיא כקרבן.
נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א
א. מצינו להרמב”ם בפירוש המשניות (פ”ד דראש השנה מ”ז) שכתב, “לא היו קורין הלל לא בר”ה ולא ביוה”כ, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מה’ ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשת כפרה וסליחה, ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה”. [ומש”כ לשון “מברח ומנוס” נקשר בר”ת אלול “אנה לידו ושמתי לך” וכו’, והיינו דימים אלו הם “עיר מקלט” מקטרוג השטן]. ומשמע קצת, שאין שום ענין של שמחה ביום ר”ה.
ב. וכן מצינו לו בידו החזקה (פ”ו מהלכות יו”ט הי”ז) שכתב, “שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב וכו’, אע”פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהל’ חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו וכו’. ע”כ. ומשמע דבר”ה שאין בו כלל קרבן שלמים (ע’ רמב”ם ריש הלכות חגיגה), אינו שייך גם בשאר עניני השמחה של חג.
ואמנם כלל הרמב”ם בראש דבריו “שאר ימים טובים”, ועל כרחין כונתו לר”ה ויוה”כ ג”כ, וא”כ משמע דנוהג בהם מצות שמחה, וצ”ל דקאי רק על הרישא שביאר בהם איסור הספד ותענית. וכ”כ בקיצור הגאון אדר”ת קדש בהגהות “בני בנימין” על הר”מ שם. וכן הבין רבינו הגרש”ז מלאדי בשלחן ערוך שלו (סי’ תקכט ס”ו). וע’ שו”ת דברי יציב (חאו”ח סי’ רכח).
ג. מאידך, מצינו לו שהניף ידו שנית (בפ”ג מהל’ חנוכה ה”ו) וכתב, “אבל ר”ה ויוה”כ אין בהם הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה“. ע”כ. ומשמע דאינם ימי שמחה יתירה אבל שמחה מיהא איכא, [וכן מבואר ברמב”ם (פ”א מהלכות יו”ט הכ”ב), וראה לשון השו”ע (ר”ס תקצז) כעין זה]. וכן דייק הגאון ר’ בצלאל ז’ולטי בס’ משנת יעבץ (חאו”ח סי’ נ). ע”ש. [וע”ע בס’ “מקראי קדש” (ימים נוראים, סי’ ח אות ב). ושו”ת שרגא המאיר (ח”ו סו”ס קמט). ובס’ הדר יעקב סופר (ח”ב סי’ ל, לא). ושו”ת שרגא המאיר ח”ו (סו”ס קמט), ושו”ת יביע אומר (ח”ט חאו”ח סי’ נא). ועוד].
ד. ובספר נחמיה (פרק ח) מבואר, שכאשר שבו עם ישראל מן הגולה, עזרא הסופר היה קורא לפניהם בספר התורה ביום ר”ה, והעם היו בוכים ומצטערים על מה שנכשלו מחמת אי ידיעתם, ויאמרו להם נחמיה ועזרא הסופר, “היום קדוש לה’ אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה, ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה’ היא מעוזכם, וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה, כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם”. ומבואר באר היטב, שיש להמנע מעצבות ביום זה, ואין לבכות, ואם כי הכא באבלות של ציבור מיירי, מ”מ פשטות הדברים מוכיחה דקדושת היום לאדונינו, מחייבת כל איש ישראל גם כשהוא לבדו, לשמוח בחדות ה’ אשר היא מעוזו.
ה. ולאור כל האמור נראה בדעת הרמב”ם, דאמנם יש שמחה בימים אלו, אכן אינם בכלל מצות “ושמחת בחגך”. ויש להוכיח גדר זה מדכתיב בנחמיה (שם פ”י) לענין ר”ה “ואל תעצבו”, הרי דצער אסור בו, אבל ציווי שמחה שישנו ברגלים – לא אמרה תורה. [ומש”כ בשו”ת שאגת אריה (סי’ קב) שמצות שמחה שנאמרה ברגלים אמורה גם בר”ה. ע”ש. והובא בשתיקה כהודאה במשנ”ב, הוא חידוש. וראה עוד לו ב”טורי אבן” (חגיגה ח ע”ב) שכ’ כדכתיבנא לעיל. וכ”כ בחמדת ישראל (דקל”ט ע”א) דליכא מצות שמחה בר”ה].
ו. ורבינו הגר”ד קוק שליט”א הביא ראיה שיש ענין של שמחה בראש השנה ויוה”כ, מדמצינו בהם דין שמפסיקים את האבלות, [וע’ ביו”ד סי’ שצט], וידוע דהטעם ששבת עולה במנין ז”י אבלות ואינה מפסקת את האבלות, כיון שלא נאמר בה דין שמחה, וכמ”ש התוס’ במו”ק (כג ע”ב) מהירושלמי. וע”ע בשאילתות דרב אחאי גאון (פ’ חיי שרה שאילתא טו). ועמש”כ בזה בס’ “ויסע אברהם” הנד”מ (עמ’ פו). וכ”כ ראיה זו גאון עזינו הגרע”י זיע”א בתשו’ יבי”א התשיעי (סי’ נא בגליון).
ז. ומצינו לרבותינו הגאונים שנחלקו בענין תענית ביום ר”ה, כי האור זרוע (ח”ב סי’ רנז) כ’ בשם רבינו חננאל שיש איסור להתענות בר”ה, והביא פסוקי דנחמיה הנ”ל. ושכן דעת רב האי גאון. וכ”כ רב יהודאי גאון בתשובותיו, דכיון שר”ה נקרא חג, כמ”ש “תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו”. וכל זה דלא כמ”ש רב נסים גאון להתיר התענית בר”ה. עכ”ד האור זרוע. וע’ בפסקי הרא”ש (פ”ד דר”ה סי’ יד) שהביא מתשו’ רש”ש גאון שאסור להתענות בר”ה, מדכתיב ביה שמחה, כדדרשי’ בסוכה (נה ע”א) אמאי דכתיב “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם – זה ראש השנה וכו’. וכן דעת הרמב”ם הנ”ל. וכן הוכרע לדינא בטוש”ע (או”ח סי’ תקצז).
ח. ובשו”ת יביע אומר ח”ט (סי’ נא) כ’ דלפי רוב הראשו’ דס”ל שאסור להתענות בר”ה, יש ללמוד ג”כ שאין לבכות בתפלות ר”ה, וכמבואר בט”ז (סי’ רפח סק”ג) שאין לבכות בשבת ויו”ט. עכת”ד. והנה יש לדון הלא יום הכפורים יום טוב הוא, עד שאמרו עליו (תענית כט ע”א) לא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב וכיוה”כ, ואטו יהיה אסור לבכות בו, והלא שערי דמעות נפתחו ביום זה, וצ”ל דכיון דזוהי עבודת היום בבכיה ובתחנונים, אין זה חסרון בשם ה”יום טוב” שבו, וגם צ”ל דיום טוב של יוה”כ אין בו גדרי יו”ט של ג’ רגלים.
ולפי”ז יתכן דה”ה יום ר”ה, דכיון שהוא יומא דדינא, הבכיה לא סותרת את היום טוב שבו. [וביחזקאל (ריש פרק מ) קורא הנביא ליוה”כ ר”ה. ודו”ק]. והיינו טעמא דמצינו בשער הכונות (ד”צ ע”א) שהאר”י היה בוכה בתפלות ר”ה, והבכיות הללו היו בדמעות של רגשי קדש, ולא של עצבות ח”ו. וכן ביאר בטוב טעם בתשו’ יבי”א שם. [ועשו”ת עמודי אור (סי’ עו) אודות בכיה ביו”ט. ובנ”ד אי”צ לסברתו שם].
ט. ורבותינו הגדולים [השל”ה, יסוד ושורש העבודה, החיד”א, מטה אפרים, הגר”ח פאלאג’י, הגרי”ח סופר, ועוד] כ’ שיש לכל אדם לעורר עצמו בבכיה בתפלות דר”ה. ושורש דבריהם מעובדא דרבינו האר”י הנ”ל, ומשם למדו לכל אדם, כי מה שכתב מהרח”ו דמי שאין בכיה נופלת עליו סימן הוא שאין נשמתו הגונה, היינו מי שאינו מצליח לעורר רגשותיו לפום מעלת קדושת היום וחשיבותו. ואין הכונה שתבא הדמעה מאליה. [וע”ע בשו”ת וישב הים ח”ג, ובס’ נר ציון, ו”ירושלים במועדיה” (על ימים נוראים), ובברכת יהודה (ח”ה סי’ סא) ובגליוני ליביע אומר הנ”ל].
י. וה”ה אם מתעורר לבכי ע”י התבוננותו ברוב שפלותו העצומה כלפי הקב”ה, שאין בזה חשש. וכן השיב לשואלו הגאון ר’ נסים קרליץ זיע”א. [ולכאו’ קצת יש להוכיח כן מלשון התוס’ בר”ה (טז ע”ב, ד”ה שרשה), אך הגר”ד קוק שליט”א אמר לי שיש לדחות, דהתוס’ מיירו ב”לב נשבר” דהיינו ענוה פנימית, ולאו בדמעות מיירי].
יא. אמנם דעת השל”ה שבשעת התקיעות יש לבכות ולהצטער על העוונות בשעת התקיעות. וכעין זה מוכח מלשונו של מהרח”ו על האריז”ל. [וראה יביע אומר ח”א הנד”מ עמ’ קסא. ודו”ק]. וזה סותר לכל הנ”ל. ובאמת כל ענין הוידוי שבין התקיעות, [למר בדיבור ולמר בהרהור], הוא סותר את עבודת ר”ה, שכידוע ענין ר”ה הוא המלכת השי”ת על כל העולם כולו, ואין בכל התפלות שום נוסח של וידוי וצער על חטאינו, וצ”ל דבין התקיעות שאני, וכפי הנראה ענין זה נקשר בד’ הרמב”ם הידועים בהל’ תשובה, “אע”פ שתקיעת שופר גזיה”כ היא, רמז יש בה” וכו’, ומבואר שיש התעוררות תשובה ע”י קול השופר.
יב. ורבינו הגר”א מוילנא פליג על השל”ה בענין זה, ומצינו שהיה שמח מאד בר”ה ובפרט בעת התקיעות, וענין השמחה בר”ה היינו שמחה במלכות ה’ הנגלית ביום הזה, ובעת התקיעות דעבדי’ “מעשה המלכה” שם תגבר השמחה טובא. וע’ מעשה רב (סי’ רז), ובביאור הגר”א (סי’ תקצז). ועוד. וידועים בזה ד’ החתם סופר בדרשותיו (דרוש לכ”ז אלול תקצ”ה) שהיה ראוי לבכות בר”ה מחמת תוקף הדין, אלא דכיון שבד בבד הוא גם יום המלכת ה’, אנו מתעלמים מרצונינו האישי ומתעסקים בשמחת המלכתו, וז”ש “כי חדות היא מעזכם”, היינו השמחה שאתם שמחים בהמלכת ה’, היא גופא מעוז ומגן לכם בדין הנורא. ועמש”כ בזה בס’ “כתר מלכות” (מאמר לא אות ג).
יג. ורבים נוקטים דהגר”א והאר”י פליגי בענין הנהגת יום ר”ה, אכן י”ל דשאני רבינו האר”י שהיתה שלהבת הדמעות עולה מאליה, ולא הביא עצמו לידי בכיה. וכ”כ חילוק זה בתוספות מעשה רב בשם הגר”ח מואלוז’ין זיע”א. וכ”כ מדנפשיה בתשובות והנהגות (ח”ב סי’ רסח). ע”ש. וכ”כ מדנפשיה גם ביבי”א שם, והביא שכן מצא חילוק זה בכתבי ר’ יוסף זונדל מסלאנט (עמ’ קיג). ע”ש. וראיתי שכ”כ הגר”ש מאלצאן באור חדש על מעשה רב (סי’ רז) והבי”ד הט”ז הידועים (סי’ רפח סק”ב) על בכייתו של ר”ע בקריאת שיר השירים בשבת. ואמנם הגר”ש דבליצקי כ’, שבארץ ישראל, גם הנוהגים בכל ענין כהגר”א, נוהגים בענין זה שלא כדעתו, ומרבים בבכיה בתפלות ר”ה, והיינו כמ”ש לעיל (אות ט) מפי סו”ס.
יד. ובס’ “קהלת יצחק” (דרוש לר”ה, דצ”ב ע”ב) כ’ בזה דבר חדש, ומטי לה משמיה דאור עולם הגר”י סלאנטר זיע”א, דמי שדמעתו מצויה ובנקל נפתח סכר דמעותיו, יכפה עצמו ולא יבכה בר”ה, ומי שהבכיה קשה עליו ואינו ממהר להוריד דמעה, טוב לו לכפות עצמו ולבכות, וכל זה בכלל מ”ש בר”ה (כו ע”ב) דביום ר”ה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעליה. ע”כ. והדברים מחודשים, ואין אנו נוקטים כן לדינא. וכן העירני ע”ז הגר”ד קוק שליט”א דלא נקטי’ הכי. וע”ש ביבי”א שגם הוא כתב לדחות הדברים הנ”ל.
טו. ובס’ “טללי אורות” (ראש השנה עמ’ רכו) הביא מס’ “תפלת חנה” (לר’ ראובן מלמד) שהעיר מלשון הזהר הקדוש (פ’ אמור דף צה ע”א), שבכל המועדות נאמר בתורה “מקראי קדש” חוץ מר”ה ויוה”כ “דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו”. ע”כ. וכתב לבאר דגם הגר”א מסכים שאין זה זמן שמחתינו ברגלים, אלא שיש לנו להתעורר בשמחה בזמן מסויים בר”ה, דהמלכת השי”ת מוכרחת להיות בשמחה. ע”כ. [ולפע”ד יש לומר דהזהר דקדק לומר דליכא “חדוותא”, וחדוה היא דרגה יותר גבוהה משמחה. והיא “שמחה יתירה” הנז’ בלשון הרמב”ם הנ”ל. ודו”ק].
טז. ובשו”ע (סי’ תקפב ס”ח) מבואר, שאין אומרים בר”ה “ותתן לנו ה”א מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון”. ובב”ח שם כ’, “דלשון זה משמעו שנתינת ר”ה ויוה”כ היא לשמחה ולששון כשאר חגים ומועדים וזמנים, וזה ודאי אינו, אלא לדון לברואי עולם ניתנו, ולשוב בתשובה, לכך אין אומרים אותו בשום מקום”. וכ”כ עוד (ר”ס תקפד) ע”ד הטור שם, “שחרית משכימין לביהכ”נ ומסדרין הברכות” וכו’, “אע”ג דבפ’ הקורא עומד (מגילה כג ע”א) תניא, ביו”ט מאחרין לבא לביהכ”נ שצריך לטרוח בסעודת יו”ט, וממהרין לצאת משום שמחת יו”ט, ס”ל לרבינו דאין זה אלא בג’ רגלים שנתנו לששון ולשמחה, אבל בר”ה שהעולם נידון בו, ומקצת גאונים כתבו דטוב להתענות בו, אע”ג דלא קיי”ל הכי, מ”מ אינו הגון להרבות בסעודה וכו’. עכ”ל. וע’ בלבוש (סי’ תקפב).
מסקנת הדברים:
ימי ר”ה ויוה”כ הם מתנה טובה שנתן הקב”ה לעמו ישראל, ויש בהם שמחה עילאית על הזכות של האיש הישראלי להיות שותף בהמלכת ה’, ולהטהר במקוה ישראל ה’ בכל שנה ושנה, אכן אין הימים הללו בכלל מצות “ושמחת בחגך” של ג’ רגלים.
ואמנם אסורים הם בהספד ותענית, ואסור לאדם להתעצב בהם, אך גם אין בהם חדוה גדולה כרגלים, ואין מרבים בהם באכילה ושתיה. [ולכן נראה שאין בהן את מצות קניית בגדי צבעונין לאשתו בימי ר”ה ויוה”כ].
וראוי לו לאדם לעורר רגשי קדש בתפלותיו, ושערי דמעותיו יפתחו לנסכן ע”ג מזבח התפלה שהיא כקרבן.
נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א
לפני כמה שנים, כאשר הגיע לרבינו החד”ה קוק שליט”א הרה”ג וכו’ שליט”א ראש ישיבת וכו’, סיפר לי קודם כניסתו לחדרו של רבינו שליט”א, שלצערינו הוא חולה בשנים האחרונות במחלת ה”פרקינסון”, ושהגיע במיוחד לשאול ממרנא שליט”א האם לעשות ניתוח מסויים בראש, כיון שהרופאים בבית הרפואה “איכילוב” אומרים שיש איזה סיכויי הצלחה עכ”פ לגבי זה שלא יוחמר המצב יותר.
ואמר עוד, לפני חדשיים שאלתי שאלה זאת ממרן שר התורה הגאון ר’ חיים קניבסקי זיע”א והוא השיב “לא לעשות”, וכעת נתעורר איזה ספק מסויים, ומרן שר התורה שבק חיים ועלה בסערה השמימה, ולכן הוא הלך לשאול את פי הגה”צ הנודע בהשגה גדולה וכו’… שליט”א, והוא השיב, שיש לעשות הניתוח, וגם הפנה אותו ל”איכילוב”, כי שם מומחים מאד בזה, ואמנם אשתו הרבנית שתחי’, לא מוכנה לעשות שום צעד בלי הוראת וברכת מרן שליט”א.
לאחר ששמע רבינו שליט”א את הדברים, כה השיבו:
אמנם עצם זה שהם מצליחים להגיע למח ולהזריק שם איזה חומר וכו’ בדיוק במקום מסויים, זה ממש גאונות ודברי פלא, אבל משם ועד התוצאה למעשה, רב המרחק, ולכן זה בודאי “הזוי” לעשות ניתוח כזה מורכב ומסוכן, בזמן שברור לנו שכמעט ולא שייך תוצאה מזה.
[האמת, שכבר אמרתי לו מראש, דלבי אומר לי שתשובת מרן שליט”א תהיה כתשובת שר התורה זיע”א, רק שרבינו שר התורה פסק בלי נימוקים, כדרכו בקדש לנקוט בקצ’ר של קיימא, ומרן שליט”א כדרכו מרחיב לדבר מהצד הביולוגי וכו’].
שוב אמר לו רבינו שליט”א, הלא אמרו רבותינו (שבת קיד ע”א) כל ת”ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, הרי לנו ש”רבב” הוא דבר לא טוב, וידוע מה שאומר הגר”א מוילנא זיע”א ד”רבב” על בגדו, היינו מידות רעות שהם מלכלכות את הנשמה שנקראת בגד. ואני מוסיף, שאם הנשמה נקראת בגד, כ”ש גופו שהוא בגדו, וא”כ מצב של חולי בגוף הוא גם “רבב”, ויש חילול ה’ בעולם כאשר רב חולה, שהרי הוא מייצג את כחה של התורה בעולם, א”כ זה איסור דאורייתא, ולכן אני אומר לבורא עולם, אנא ה’, אל תתן שיהיה חילול שמך הקדוש בעולם, הרי אתה מבקש מאתנו לקדש את שמך תמיד, ואיך תתן חסידך לראות שחת, ועי”ז יתחלל שמך ח”ו, והרי קיי”ל “קשוט עצמך תחלה”. [והיה המחזה נורא לראות איך רבינו מתחטא לפני בורא עולם כדבר איש אל רעהו, וע’ שבת לא ע”א לחברך ל”ת, ובפרש”י שם].
עוד אמר רבינו לחכם החולה, אני מציע לכבודו לומר בכל יום את הנוסח שהובא בטור או”ח (סו”ס מו) משם הירושלמי, “קדש את שמך על מקדישי שמך קדש שמך בעולמך ובישועתך תרום ותגביה קרננו, ברוך אתה ה’ מקדש שמך ברבים”. [ויש גורסים ברוך המקדש שמו ברבים]. ואמנם לפנינו בירושלמי ליתא, אבל מצאנו ברכה זו בתדא”ר (סו”פ כא). וע’ בתוס’ פסחים (קד ע”א). ומצאנו בכמה פוסקים שמבואר בדבריהם לומר ברכה זו בשם, וכמבואר בב”ח (סי’ מו) וע’ בט”ז (שם סק”ט), ומעשה רב על הגר”א (אות יא), וערוה”ש (שם ס”ב). ומטו שכן נהג למעשה החזו”א זיע”א. וע’ מה שהביא בס’ “בירור הלכה” ח”ז שם.
הוסיף רבינו שליט”א: יש לכוין שיהיה קידוש ה’ ברפואה זו, דמלבד הקידוש ה’ שיש בכל יהודי שמבריא, כאן יש משהו נוסף וחשוב, כי אם אתה תהיה בריא, יש קידוש ה’ באופן אוטומטי, כי כולם מכירים אותך כ”רב”. ומיד יתלו את זה בתורה.
סיים רבינו שליט”א, ברגע שמכוונים לצורך קידוש ה’ בתפלה, יש רווח עצום, עוד הרבה לפני התוצאה, כי כאשר צורת התפלה היא להיות בריא ותו לא, זה מוכרח באופן אוטומטי להפעיל חשבונות בשמים… אבל כשמדברים על קידוש ה’ זה כבר עוקף הכל… וזה גם תועלת רוחנית בעצם התפלה עצמה, שאין בה רק מטרת האדם אלא עסק רוחני.
ראש הישיבה הנ”ל אמר לי בפני רבינו שליט”א, שזה נס שבמשך שעתיים שהמתין לרבינו שליט”א לא היתה לו שום התקפה, ורק עתה כאשר סיימו את השיחה ובא לקום התחילה לו איזה התקפה מזערית יחסית…
אמר לו רבינו שליט”א, בכל פעם שיש התקפה, צריך לומר “מתקיף לה רבי זירא”… “אתקפתא דרבי זירא”… ויהי רצון שיהיו עליך בלי סוף התקפות של קושיות ותירוצים בתורה…
רבינו שליט”א נתן ביד ראש הישיבה הנ”ל את ספרי “שער היחוד והאמונה” ובקשו לפזרם בין ההמון, כדי שיתקלו בזה אנשים, ואם נזכה שבן אדם אחד יקח את הדברים ללבו, הרי שבזה אתה גורם חיים לעולם, כי מי שלא קיבל את האמונה, הוא כמו מת, והספר היחיד שיכול להחדיר אמונה, הוא “שער היחוד והאמונה”, ואם תזכה להמשיך חיים ליהודי ע”י ספר זה, ממילא גם אתה תקבל חיים חדשים מדה כנגד מדה.
חברים יקרים, אמת אומר לכם, אמש בהיותי אצל רבינו שליט”א ממש כך התפללתי כשעמדתי על ידו ואמרתי לו באזניו את תוכן הדברים הנ”ל, וכעת ממש מצאתי עובדא זו בפנקסי הרשימות שלי, ואות היא לנו משמיא שיש לנו הדרכה מאת רבינו שליט”א כיצד להתפלל עליו בכללות ובפרטות, וגם ענין זה של ריבוי האמונה בעולם שממשיך חיים, הלא דבר נשגב הוא, ובודאי שיהיו הדברים הללו לתועלת לרפואת השלמה של מרן אור עינינו יצ”ו.
נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א (הועלה מאתר עץ חיים)
ואמר עוד, לפני חדשיים שאלתי שאלה זאת ממרן שר התורה הגאון ר’ חיים קניבסקי זיע”א והוא השיב “לא לעשות”, וכעת נתעורר איזה ספק מסויים, ומרן שר התורה שבק חיים ועלה בסערה השמימה, ולכן הוא הלך לשאול את פי הגה”צ הנודע בהשגה גדולה וכו’… שליט”א, והוא השיב, שיש לעשות הניתוח, וגם הפנה אותו ל”איכילוב”, כי שם מומחים מאד בזה, ואמנם אשתו הרבנית שתחי’, לא מוכנה לעשות שום צעד בלי הוראת וברכת מרן שליט”א.
לאחר ששמע רבינו שליט”א את הדברים, כה השיבו:
אמנם עצם זה שהם מצליחים להגיע למח ולהזריק שם איזה חומר וכו’ בדיוק במקום מסויים, זה ממש גאונות ודברי פלא, אבל משם ועד התוצאה למעשה, רב המרחק, ולכן זה בודאי “הזוי” לעשות ניתוח כזה מורכב ומסוכן, בזמן שברור לנו שכמעט ולא שייך תוצאה מזה.
[האמת, שכבר אמרתי לו מראש, דלבי אומר לי שתשובת מרן שליט”א תהיה כתשובת שר התורה זיע”א, רק שרבינו שר התורה פסק בלי נימוקים, כדרכו בקדש לנקוט בקצ’ר של קיימא, ומרן שליט”א כדרכו מרחיב לדבר מהצד הביולוגי וכו’].
שוב אמר לו רבינו שליט”א, הלא אמרו רבותינו (שבת קיד ע”א) כל ת”ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, הרי לנו ש”רבב” הוא דבר לא טוב, וידוע מה שאומר הגר”א מוילנא זיע”א ד”רבב” על בגדו, היינו מידות רעות שהם מלכלכות את הנשמה שנקראת בגד. ואני מוסיף, שאם הנשמה נקראת בגד, כ”ש גופו שהוא בגדו, וא”כ מצב של חולי בגוף הוא גם “רבב”, ויש חילול ה’ בעולם כאשר רב חולה, שהרי הוא מייצג את כחה של התורה בעולם, א”כ זה איסור דאורייתא, ולכן אני אומר לבורא עולם, אנא ה’, אל תתן שיהיה חילול שמך הקדוש בעולם, הרי אתה מבקש מאתנו לקדש את שמך תמיד, ואיך תתן חסידך לראות שחת, ועי”ז יתחלל שמך ח”ו, והרי קיי”ל “קשוט עצמך תחלה”. [והיה המחזה נורא לראות איך רבינו מתחטא לפני בורא עולם כדבר איש אל רעהו, וע’ שבת לא ע”א לחברך ל”ת, ובפרש”י שם].
עוד אמר רבינו לחכם החולה, אני מציע לכבודו לומר בכל יום את הנוסח שהובא בטור או”ח (סו”ס מו) משם הירושלמי, “קדש את שמך על מקדישי שמך קדש שמך בעולמך ובישועתך תרום ותגביה קרננו, ברוך אתה ה’ מקדש שמך ברבים”. [ויש גורסים ברוך המקדש שמו ברבים]. ואמנם לפנינו בירושלמי ליתא, אבל מצאנו ברכה זו בתדא”ר (סו”פ כא). וע’ בתוס’ פסחים (קד ע”א). ומצאנו בכמה פוסקים שמבואר בדבריהם לומר ברכה זו בשם, וכמבואר בב”ח (סי’ מו) וע’ בט”ז (שם סק”ט), ומעשה רב על הגר”א (אות יא), וערוה”ש (שם ס”ב). ומטו שכן נהג למעשה החזו”א זיע”א. וע’ מה שהביא בס’ “בירור הלכה” ח”ז שם.
הוסיף רבינו שליט”א: יש לכוין שיהיה קידוש ה’ ברפואה זו, דמלבד הקידוש ה’ שיש בכל יהודי שמבריא, כאן יש משהו נוסף וחשוב, כי אם אתה תהיה בריא, יש קידוש ה’ באופן אוטומטי, כי כולם מכירים אותך כ”רב”. ומיד יתלו את זה בתורה.
סיים רבינו שליט”א, ברגע שמכוונים לצורך קידוש ה’ בתפלה, יש רווח עצום, עוד הרבה לפני התוצאה, כי כאשר צורת התפלה היא להיות בריא ותו לא, זה מוכרח באופן אוטומטי להפעיל חשבונות בשמים… אבל כשמדברים על קידוש ה’ זה כבר עוקף הכל… וזה גם תועלת רוחנית בעצם התפלה עצמה, שאין בה רק מטרת האדם אלא עסק רוחני.
ראש הישיבה הנ”ל אמר לי בפני רבינו שליט”א, שזה נס שבמשך שעתיים שהמתין לרבינו שליט”א לא היתה לו שום התקפה, ורק עתה כאשר סיימו את השיחה ובא לקום התחילה לו איזה התקפה מזערית יחסית…
אמר לו רבינו שליט”א, בכל פעם שיש התקפה, צריך לומר “מתקיף לה רבי זירא”… “אתקפתא דרבי זירא”… ויהי רצון שיהיו עליך בלי סוף התקפות של קושיות ותירוצים בתורה…
רבינו שליט”א נתן ביד ראש הישיבה הנ”ל את ספרי “שער היחוד והאמונה” ובקשו לפזרם בין ההמון, כדי שיתקלו בזה אנשים, ואם נזכה שבן אדם אחד יקח את הדברים ללבו, הרי שבזה אתה גורם חיים לעולם, כי מי שלא קיבל את האמונה, הוא כמו מת, והספר היחיד שיכול להחדיר אמונה, הוא “שער היחוד והאמונה”, ואם תזכה להמשיך חיים ליהודי ע”י ספר זה, ממילא גם אתה תקבל חיים חדשים מדה כנגד מדה.
חברים יקרים, אמת אומר לכם, אמש בהיותי אצל רבינו שליט”א ממש כך התפללתי כשעמדתי על ידו ואמרתי לו באזניו את תוכן הדברים הנ”ל, וכעת ממש מצאתי עובדא זו בפנקסי הרשימות שלי, ואות היא לנו משמיא שיש לנו הדרכה מאת רבינו שליט”א כיצד להתפלל עליו בכללות ובפרטות, וגם ענין זה של ריבוי האמונה בעולם שממשיך חיים, הלא דבר נשגב הוא, ובודאי שיהיו הדברים הללו לתועלת לרפואת השלמה של מרן אור עינינו יצ”ו.
נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א (הועלה מאתר עץ חיים)
לפני כמה שנים הגיעו לרבינו החד”ה קוק שליט”א לבקש ברכה עבור אדם שיש לו שיתוק בחצי פנים, [ונקרא בלשון הרפואה “שיתוק בעצב השביעי”].
ואמר רבינו שליט”א:
אי אפשר לדעת בזה כלום, פתאום אחד משתתק לו רבע מן הרגל, באותו אבר – חלק נעשה משותק, בלי שום הבנה, פתאום אחד אומר שהשתתק לו… אין שום הבנות בזה…
אבל [בסיפור כאן] זה “עצב”… זה לא ממש ה”וריד”… “עצבים” זה בכלל נושא דק מן הדק, שהוא מעבר בין גשמי לרוחני, הוא לא בדיוק גשמי כבר, זה “שיא ההרגשה”, כל ההרגשה עוברת דרך העצב, הרגשה זה כבר “נשמה”…
הרי פרה לא “מרגישה” כיון שאין לה נשמה, היא לא תרגיש את זה, לא משמעותי אצלה שינוי חצי פנים… זה לא מובן [אצלה]… ברמה של פרה זה לא מובן… אמנם יש כאן ביולוגיה לפנינו… אבל זה לא “מורגש” [כלפי בהמה]…
למה? כי “עצב” זה דבר “דק”, ורק אדם [יש לו קשר לזה], אדם זה אדם [“אדמה לעליון”], בהמה אין לה את ה”עצב” הזה, אין לה את הפיצוח הזה, אין לה את ההרגשה שהיא חצי אקליפטוס חצי אדם – בין זה לזה, [א”ה יתכן שמכוין רבינו שליט”א שהדצח”ם יש בהם דרגות ביניים ומיצוע כנודע, ואכמ”ל כעת, ובכלל זה פן נוסף שה”חי” הוא בין הצומח למדבר, וצע”ע], זה לא קיים אצלה כל זה, אין לה כזה מנגנון…
יש לה מנגנון של “חי”, אבל לא של “עצב”, עצב זה כבר “נשמה” זה הרגשות… אין לה הרגשות… וכי לבהמה יש הרגשה?!
[הבהמה היא בגדר] “חי מת”, [א”ה, ועל יסוד זה אמרו בברכות (חי סע”א) “רשעים בחייהם קרויים מתים”, כיון שנפלו למדרגת בהנה כמ”ש בשבת קנא ע”ב], זה לא הרגשה… תקרא לזה הרגשה חיצונית [בלבד, וזה מה שיש לה], אבל לא “חי” באמת…
עצב – זה [רק ב]אדם שיש בו כח דק מן הדק שאין אותו לבהמה, וממילא [כיון שזה ענין כ”כ דק ורוחני] אי אפשר לטפל בו… ורידים יש גם לבהמה, אמנם לא כמונו, אלא רק מינימום שבמינימום… עכ”ד מרן שליט”א.
נ”ב.
א. חז”ל אמרו (ברכות ס סע”א, ב”ק פה ע”א), עה”פ “ורפא ירפא” – “מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאת”.
ב. וידועה פלוגתת קמאי אי גם בחולי פנימי נאמר היתר זה, [ע’ בתוס’ ב”ק שם, שאילו נאמר רק “ורפא” הו”א שרק מכה הבאה בידי אדם מותר לרפאות, אבל כשמרפא חולי הבא ביד”ש נראה כסותר גזירת המלך, ולכך נאמר “ירפא”. והאבן עזרא ורבינו בחיי (שמות כא, יט) כ’, שנתנה רשות לרופאים לרפא רק מכות ופצעים שנראים מחוץ לגוף, אך חולי שבפנים הגוף רק ביד השם לרפאתו. וע”ע ברמב”ן הידוע (פ’ בחקתי, כו, יא), ותשב”ץ ח”ג (סי’ פב) וטור יו”ד (סי’ שלו), ואבני נזר (חחו”מ סי’ קלו), ואגרו”מ (או”ח ח”ג סי’ צ, אה”ע ח”א סי’ צט). ואכמ”ל].
ג. לאור דברי רבינו שליט”א נראה לבאר, שבכל אדם יש ב’ חלקים, והם: החלק הפשוט שנקרא “בהמה דאדם”, והחלק החשוב שהוא “אדם דאדם”. [שמעתי ענין זה מרבינו שליט”א כמה פעמים דהיינו “אדם כי יקריב מכם” ר”ל את חלק הבהמה דאדם, ועמש”כ רבינו שליט”א בס’ “עוטר ישראל בתפארה” (עמ’ רצ), ובס’ ימין ה’ רוממה (עמ’ רכג). והדברים עתיקים וארוכים].
ועיקר חלק “אדם דאדם” הוא ב”נשמה”, [וכמודגש במאמר “מותר האדם מן הבהמה אין וכו’ לבד הנשמה הטהורה וכו’, וע’ שבת (קנא ע”ב) אין חיה רעה שולטת באדם וכו’, וע’ יבמות (סג ע”ב) דדרשו את הפס’ (בראשית ט, ו) “שופך דם האדם באדם” וכו’, על מאן דלא עסיק בפו”ר דכתיבא בתר הכי באורייתא, והרי הזרע בא מן המח שהוא משכן הנשמה, ואין לך חלק “אדם דאדם” גדול מזה. ודו”ק. וע”ע בזוה”ק (פ’ יתרו, ד”צ ע”א) דדריש בפסוקא הנ”ל דהיינו “צלם אלהים” שהוא בדמות אדם. ודו”ק], דכו”ע ידעי שאין בה מגע יד אדם בלתי ה’ לבדו המחזיר נשמות לפגרים מתים.
ד. לאור האמור מתבאר, שעיקר הרשות לרופא לרפאת – הוא בחלק “בהמה דאדם”, וביאור הדבר הוא, דכשם שגזירת ה’ היא שהאדם ישלוט על הבהמה, [כמ”ש (בראשית ט, ב) “ומראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ” וכו’], ה”ה בחלק “בהמה דאדם” שיש לאדם רשות להתעסק ברפואתו, [וגם בזה צריך “רשות”, כיון דסו”ס הגוף כרוך עם הנשמה והיא ממלאת את כולו, וגם מצד מה שפרש”י דלא נימא רחמנא מחי ואיהו מסי].
ה. וכאן באה פלוגתת קמאי, אם גם בענינים פנימיים יש גדר “בהמה דאדם”, שיש מקום לומר דכל שאינו חיצוני, סימנא מילתא שהוא קדוש טפי, ויותר שייך לחלק הנשמה.
ו. וכל זה שייך רק באברים הנראים לעין שבהן שייך לומר בחי’ “בהמה דאדם”, [פוק חזי בתענית (כא ע”ב) אמרו ליה לרב יהודה, איכא מותנא בחזירי, גזר תעניתא, נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין, לא, שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי, והלומד בפרק “אלו טריפות” ימצא הרבה כגון דא], אבל ה”עצב” שהוא ממש בגבול חומות הנשמה ולפנים כמ”ש רבינו שליט”א, בזה כבר לכו”ע לא שייך שתהיה יד אדם מגעת, ואם אין לו רשות והוא נוגע, הרי זה כופר במציאות הנ”ל, והיא כפירה באמונה, וכעין “מועל בהקדש” כמבואר.
ז. ואמר לי רבינו שליט”א כמה פעמים, שזה אחד הסיבות הגדולות שלו לכמה טיפולים משובשים המוצעים בשוק הרפואה, שיסודם בכפירה ביסוד הברור הנ”ל.
ח. לאור האמור יש לבאר טפי הא דב”בית עושי רצון ה'” אין חלק ונחלה לרופאים כלל ועיקר [כלשון הרמב”ן הידוע שם], כיון שזכו ואצלם נתעלה חלק “בהמה דאדם”, ונעשה הכל בבחי’ “אדם דאדם”, ויש בזה דרגות אין סוף, [וצדיקים נשגבים זוכים למדרגה זו עד כדי שאין שולטת בהם רימה, ועמש”כ במק”א בענין שפתותיו דובבות בקבר], ונמצא שאין כאן רק דרגת אמונה – שאינם מסוגלים ללכת לבשר ודם כאשר ה’ ניצב עליהם, אלא נוסף גם הוא מצב המוכרח מחמת עילוי הגברא, שכולו בבחי’ “אדמה לעליון”, ואין בו גדר “בהמי” כלל, ובכלל זה שהוא נתון להשגחה יתירה טפי מבעלי חיים [כידוע].
ט. וידוע היסוד היוצא מד’ הרמב”ם (הל’ דעות), שעיקר החלאים והמות באים על האדם מחמת תאוות האכילה, וגם ידוע דעיקר הרימה בקבר היא מחמת האכילה שאינה לש”ש, וכמ”ש (אבות פ”ב מ”ז) “מרבה בשר מרבה רימה”. [וכתב בס’ ליקוטי “חבר בן חיים” לפרש בזה מ”ש בפס’ (שופטים יד, יד) “מהאוכל יצא מאכל” וכו’, “מהאוכל” (מלרע) – דהיינו ממה שאדם אוכל לתאות נפש, נגרם שהוא יהיה “מאכל” בקבר, וכשאמרתי פירוש זה לרבינו שליט”א אמר בענות קדשו המופלגה, “אוי כמה עכברושים יבואו עלי בקבר”…].
י. ולאור האמור הני מילי כחדא אינון, כי הצדיקים שאין בהם חלק “בהמה דאדם”, ואינם שייכים בתאוות גסות האכילה, ממילא הם שלמים בקבר, וזה בחי’ מ”ש בברכות (שם) צדיקים במיתתן קרויים חיים, לא כן מאן דגרסה נפשו הבהמית לתאוה, שהוא מחזק את כח “בהמה דאדם” אצלו, ואוכף כח זה גם על קדושת “אדם דאדם” שבו, בבחי’ “שפחה כי תרש גבירתה”, וממילא אינו זוכה לשיור גופו בטהרה בקבר.
נכתב ע"י הרב יקותאל אוהב ציון שליט"א (הועלה מאתר עץ חיים)
ואמר רבינו שליט”א:
אי אפשר לדעת בזה כלום, פתאום אחד משתתק לו רבע מן הרגל, באותו אבר – חלק נעשה משותק, בלי שום הבנה, פתאום אחד אומר שהשתתק לו… אין שום הבנות בזה…
אבל [בסיפור כאן] זה “עצב”… זה לא ממש ה”וריד”… “עצבים” זה בכלל נושא דק מן הדק, שהוא מעבר בין גשמי לרוחני, הוא לא בדיוק גשמי כבר, זה “שיא ההרגשה”, כל ההרגשה עוברת דרך העצב, הרגשה זה כבר “נשמה”…
הרי פרה לא “מרגישה” כיון שאין לה נשמה, היא לא תרגיש את זה, לא משמעותי אצלה שינוי חצי פנים… זה לא מובן [אצלה]… ברמה של פרה זה לא מובן… אמנם יש כאן ביולוגיה לפנינו… אבל זה לא “מורגש” [כלפי בהמה]…
למה? כי “עצב” זה דבר “דק”, ורק אדם [יש לו קשר לזה], אדם זה אדם [“אדמה לעליון”], בהמה אין לה את ה”עצב” הזה, אין לה את הפיצוח הזה, אין לה את ההרגשה שהיא חצי אקליפטוס חצי אדם – בין זה לזה, [א”ה יתכן שמכוין רבינו שליט”א שהדצח”ם יש בהם דרגות ביניים ומיצוע כנודע, ואכמ”ל כעת, ובכלל זה פן נוסף שה”חי” הוא בין הצומח למדבר, וצע”ע], זה לא קיים אצלה כל זה, אין לה כזה מנגנון…
יש לה מנגנון של “חי”, אבל לא של “עצב”, עצב זה כבר “נשמה” זה הרגשות… אין לה הרגשות… וכי לבהמה יש הרגשה?!
[הבהמה היא בגדר] “חי מת”, [א”ה, ועל יסוד זה אמרו בברכות (חי סע”א) “רשעים בחייהם קרויים מתים”, כיון שנפלו למדרגת בהנה כמ”ש בשבת קנא ע”ב], זה לא הרגשה… תקרא לזה הרגשה חיצונית [בלבד, וזה מה שיש לה], אבל לא “חי” באמת…
עצב – זה [רק ב]אדם שיש בו כח דק מן הדק שאין אותו לבהמה, וממילא [כיון שזה ענין כ”כ דק ורוחני] אי אפשר לטפל בו… ורידים יש גם לבהמה, אמנם לא כמונו, אלא רק מינימום שבמינימום… עכ”ד מרן שליט”א.
נ”ב.
א. חז”ל אמרו (ברכות ס סע”א, ב”ק פה ע”א), עה”פ “ורפא ירפא” – “מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאת”.
ב. וידועה פלוגתת קמאי אי גם בחולי פנימי נאמר היתר זה, [ע’ בתוס’ ב”ק שם, שאילו נאמר רק “ורפא” הו”א שרק מכה הבאה בידי אדם מותר לרפאות, אבל כשמרפא חולי הבא ביד”ש נראה כסותר גזירת המלך, ולכך נאמר “ירפא”. והאבן עזרא ורבינו בחיי (שמות כא, יט) כ’, שנתנה רשות לרופאים לרפא רק מכות ופצעים שנראים מחוץ לגוף, אך חולי שבפנים הגוף רק ביד השם לרפאתו. וע”ע ברמב”ן הידוע (פ’ בחקתי, כו, יא), ותשב”ץ ח”ג (סי’ פב) וטור יו”ד (סי’ שלו), ואבני נזר (חחו”מ סי’ קלו), ואגרו”מ (או”ח ח”ג סי’ צ, אה”ע ח”א סי’ צט). ואכמ”ל].
ג. לאור דברי רבינו שליט”א נראה לבאר, שבכל אדם יש ב’ חלקים, והם: החלק הפשוט שנקרא “בהמה דאדם”, והחלק החשוב שהוא “אדם דאדם”. [שמעתי ענין זה מרבינו שליט”א כמה פעמים דהיינו “אדם כי יקריב מכם” ר”ל את חלק הבהמה דאדם, ועמש”כ רבינו שליט”א בס’ “עוטר ישראל בתפארה” (עמ’ רצ), ובס’ ימין ה’ רוממה (עמ’ רכג). והדברים עתיקים וארוכים].
ועיקר חלק “אדם דאדם” הוא ב”נשמה”, [וכמודגש במאמר “מותר האדם מן הבהמה אין וכו’ לבד הנשמה הטהורה וכו’, וע’ שבת (קנא ע”ב) אין חיה רעה שולטת באדם וכו’, וע’ יבמות (סג ע”ב) דדרשו את הפס’ (בראשית ט, ו) “שופך דם האדם באדם” וכו’, על מאן דלא עסיק בפו”ר דכתיבא בתר הכי באורייתא, והרי הזרע בא מן המח שהוא משכן הנשמה, ואין לך חלק “אדם דאדם” גדול מזה. ודו”ק. וע”ע בזוה”ק (פ’ יתרו, ד”צ ע”א) דדריש בפסוקא הנ”ל דהיינו “צלם אלהים” שהוא בדמות אדם. ודו”ק], דכו”ע ידעי שאין בה מגע יד אדם בלתי ה’ לבדו המחזיר נשמות לפגרים מתים.
ד. לאור האמור מתבאר, שעיקר הרשות לרופא לרפאת – הוא בחלק “בהמה דאדם”, וביאור הדבר הוא, דכשם שגזירת ה’ היא שהאדם ישלוט על הבהמה, [כמ”ש (בראשית ט, ב) “ומראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ” וכו’], ה”ה בחלק “בהמה דאדם” שיש לאדם רשות להתעסק ברפואתו, [וגם בזה צריך “רשות”, כיון דסו”ס הגוף כרוך עם הנשמה והיא ממלאת את כולו, וגם מצד מה שפרש”י דלא נימא רחמנא מחי ואיהו מסי].
ה. וכאן באה פלוגתת קמאי, אם גם בענינים פנימיים יש גדר “בהמה דאדם”, שיש מקום לומר דכל שאינו חיצוני, סימנא מילתא שהוא קדוש טפי, ויותר שייך לחלק הנשמה.
ו. וכל זה שייך רק באברים הנראים לעין שבהן שייך לומר בחי’ “בהמה דאדם”, [פוק חזי בתענית (כא ע”ב) אמרו ליה לרב יהודה, איכא מותנא בחזירי, גזר תעניתא, נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין, לא, שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי, והלומד בפרק “אלו טריפות” ימצא הרבה כגון דא], אבל ה”עצב” שהוא ממש בגבול חומות הנשמה ולפנים כמ”ש רבינו שליט”א, בזה כבר לכו”ע לא שייך שתהיה יד אדם מגעת, ואם אין לו רשות והוא נוגע, הרי זה כופר במציאות הנ”ל, והיא כפירה באמונה, וכעין “מועל בהקדש” כמבואר.
ז. ואמר לי רבינו שליט”א כמה פעמים, שזה אחד הסיבות הגדולות שלו לכמה טיפולים משובשים המוצעים בשוק הרפואה, שיסודם בכפירה ביסוד הברור הנ”ל.
ח. לאור האמור יש לבאר טפי הא דב”בית עושי רצון ה'” אין חלק ונחלה לרופאים כלל ועיקר [כלשון הרמב”ן הידוע שם], כיון שזכו ואצלם נתעלה חלק “בהמה דאדם”, ונעשה הכל בבחי’ “אדם דאדם”, ויש בזה דרגות אין סוף, [וצדיקים נשגבים זוכים למדרגה זו עד כדי שאין שולטת בהם רימה, ועמש”כ במק”א בענין שפתותיו דובבות בקבר], ונמצא שאין כאן רק דרגת אמונה – שאינם מסוגלים ללכת לבשר ודם כאשר ה’ ניצב עליהם, אלא נוסף גם הוא מצב המוכרח מחמת עילוי הגברא, שכולו בבחי’ “אדמה לעליון”, ואין בו גדר “בהמי” כלל, ובכלל זה שהוא נתון להשגחה יתירה טפי מבעלי חיים [כידוע].
ט. וידוע היסוד היוצא מד’ הרמב”ם (הל’ דעות), שעיקר החלאים והמות באים על האדם מחמת תאוות האכילה, וגם ידוע דעיקר הרימה בקבר היא מחמת האכילה שאינה לש”ש, וכמ”ש (אבות פ”ב מ”ז) “מרבה בשר מרבה רימה”. [וכתב בס’ ליקוטי “חבר בן חיים” לפרש בזה מ”ש בפס’ (שופטים יד, יד) “מהאוכל יצא מאכל” וכו’, “מהאוכל” (מלרע) – דהיינו ממה שאדם אוכל לתאות נפש, נגרם שהוא יהיה “מאכל” בקבר, וכשאמרתי פירוש זה לרבינו שליט”א אמר בענות קדשו המופלגה, “אוי כמה עכברושים יבואו עלי בקבר”…].
י. ולאור האמור הני מילי כחדא אינון, כי הצדיקים שאין בהם חלק “בהמה דאדם”, ואינם שייכים בתאוות גסות האכילה, ממילא הם שלמים בקבר, וזה בחי’ מ”ש בברכות (שם) צדיקים במיתתן קרויים חיים, לא כן מאן דגרסה נפשו הבהמית לתאוה, שהוא מחזק את כח “בהמה דאדם” אצלו, ואוכף כח זה גם על קדושת “אדם דאדם” שבו, בבחי’ “שפחה כי תרש גבירתה”, וממילא אינו זוכה לשיור גופו בטהרה בקבר.
נכתב ע"י הרב יקותאל אוהב ציון שליט"א (הועלה מאתר עץ חיים)
מרן הגר”ד קוק שליט”א משיב לשאלה היכן נמצאת ה”תשובה” בראש השנה…
א. במסכת ראש השנה (יח ע”א) איתא, דעל “עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים” – נאמר – “דרשו ה’ בהמצאו”, ואז מעלת היחיד כמעלת ציבור. [וע”ש ב”עין יעקב” שהגירסא “עשרת ימים שמראש השנה עד יוה”כ. וגירסא זו ניחא טפי. וע’ בטור (סי’ תרג). ויש לחלק, ודו”ק]. ובלשון הראשונים הימים הללו נקראים “עשרת ימי תשובה”.
ב. ומבואר, דב’ ימי ר”ה – הם הראשונים והפותחים לימי התשובה, וכ”כ הרמב”ם (פ”ג מחנוכה ה”ו), דר”ה ויוה”כ הם ימי תשובה ויראה, לא ימי שמחה יתירה, לפיכך אין אומרים בהם הלל. וראה עוד בפירוש המשניות להר”מ (שלהי מס’ ראש השנה).
ג. וצ”ב, שהרי אין שום בקשת סליחה בנוסח התפלות דר”ה, ואסור לצום בו ולא להזכיר עוון, וכמבואר בשו”ע (סי’ תקפד, וסי’ תקצז) ובזמן התקיעות יש שנוהגים לומר וידוי [בפה או בהרהור כל חד לפום מנהגו], ולדעת הגר”א מוילנא זיע”א אין לומר שום וידוי כנודע, וא”כ צ”ב במה ואיך מתבטאת התשובה ב”ראש השנה”.
ד. ואמר מרנא הגר”ד קוק שליט”א, שזו לא שאלה בכלל, כי השופר זה יותר מכל הוידויים שיש, וידוע על גדולי ישראל שכשהיו שומעים שופר היו מגיעים למצב סכנה ממשי… וזו המציאות, ומה שאנשים לא מרגישים בפועל רגשי תשובה בעת תקיעת שופר, זה כמו שישנם אנשים רבים שמרגישים הנאה במנה פלאפל מיותר מדף גמרא, אמנם האמת ברירא לכולם שדף גמרא יותר נעים מכל תאוות העולם הזה… עכ”ד רבינו שליט”א.
ה. והנושא המרכזי של יום ר”ה הוא – ה”שופר”, וזו היא “מצות היום”, ובלשון חז”ל (ר”ה טז סע”א, ושם לד ע”ב) איתא, “אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, ובמה? בשופר“, ולאור האמור מבואר יוצא, שא”א להמליך את ה’ בלא תשובה פנימית, כי מה לו למלך תרועות מלוכה כאשר יודע שהמריעים לו בזים לו בלבם ומורדים במלכותו, וכדי בזיון וקצף. וכן מבואר בתנחומא (וישלח סי’ ב), שמזדעזעין וחוזרין בתשובה בעת תקיעת שופר. וכן מתבאר באר היטב בזהר ח”ב (דרל”ז ע”ב).
ו. וכ”כ בס’ “יסוד ושורש העבודה” (שער האיתן) ד”עיקר סוד השופר היא התשובה”. וע”ש בהרחבה. ועמש”כ הרש”ש זיע”א ב”נהר שלום” (דל”ח ע”ד), ואתה תחזה כי התשובה נחוצה ביותר בעת תקיעת שופר. וראה לשון מהר”א ענתיבי זיע”א בס’ “אהל ישרים” (שער הדין פרק א), שבזמן תקיעת השופר יש להיות נחרד ולהתעורר בבכי גדול. [וזה דלא כשיטת הגר”א]. ואכמ”ל יותר.
ז. וזה לשון הרמב”ם (פ”ג מתשובה ה”ד), “אע”פ שתקיעת שופר בר”ה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו עורו ישינים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם” וכו’. ע”ש כל לשונו הזהב. [וע”ש בס’ “עבודת המלך”. ולפי הנ”ל הדברים מתבארים יפה]. וראה עוד ב”מורה נבוכים” (ח”ג פרק מג) שכתב כן, וביאר שתקיעת השופר והתשובה שיש בה, היא ההכנה לצום הכיפורים.
ח. ובס’ “עטרת מרדכי” (לתולדות המקובל ר”מ עטיה זצ”ל, עמ’ רצו) הובא משל נורא שנשמע מפי קדשו של גאון המקובלים מהר”ר מרדכי שרעבי זיע”א על השומע תקיעת שופר ואינו מוזיל דמעות כמים, וכדאי מאד לראות הדברים שם. [ישנו ב”אוצר החכמה”].
ט. ולפי כל האמור נראה לומר, שאמנם יש מכנה משותף ל”עשרת ימי תשובה”, כי גם בר”ה ויוה”כ יש את השגת התשובה, וכן בז’ ימים שבינתיים, אכן חלוקה היא התשובה של ז’ ימים שביניהם, כי תשובת ז’ הימים שבין ר”ה ליוה”כ היא מתוך צום ובכי וקריעת הלב והבגדים, וכנודע מדברי האריז”ל שיש כח גדול בז’ ימים הללו שבין ר”ה ליוה”כ, לכפר על כל ימות השבוע שנפגמו בשובה דשנה שעברה.
י. לא כן תשובה דר”ה – שהיא ע”י המלכת ה’, וכידוע ממש”כ בדרשות החת”ס זיע”א (כ”ז אלול תרצ”ה) בביאור הפס’ “ואל תעצבו [תשובה של וידוי ובכי וצער], כי חדות ה’ [בהמלכתו] היא מעזכם [כח הנצחון בדין]”, ועמש”כ בזה ידי”נ הג”ר ישי שרגא שליט”א בס’ “כתר מלכות” (סי’ לא אות ג).
יא. וכן תשובת יוה”כ – שבה גדר המיוחד דעיצומו ועצמו של יום מכפר כמבואר בלשון הרמב”ם (פ”א מתשובה ה”ג וה”ד) וע’ תוס’ שבועות (יג סע”א). ועליו נאמר (שלהי תענית) שלא היו ימים טובים כמותו, ויש בו קריעת הלב בלבד ולא קריעת בגדים כמבואר במג”א (סי’ תרי סק”ה) בשם ס’ חסידים. ע”ש. ואכמ”ל. [והרחיב בביאור חילוק זה הגרמ”מ שניאורסון מליובאויטש זיע”א בכתביו].
יב. ולאור כל האמור יש לתת טעם נאה דביום ראש השנה שחל להיות בשבת, כיון שביום שבת מתגלית מלכותו ית”ש, וכמ”ש בנוסח התפלה “ישמחו במלכותך שומרי שבת וקראי ענג” וכו’, נמצא שפעולת השופר נעשית ע”י עיצומו של יום השבת, ו”זכרון תרועה” יהיה ע”י “זכור את יום השבת לקדשו”. תן לחכם ויחכם עוד.
נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א (הועלה מאתר עץ חים)
א. במסכת ראש השנה (יח ע”א) איתא, דעל “עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים” – נאמר – “דרשו ה’ בהמצאו”, ואז מעלת היחיד כמעלת ציבור. [וע”ש ב”עין יעקב” שהגירסא “עשרת ימים שמראש השנה עד יוה”כ. וגירסא זו ניחא טפי. וע’ בטור (סי’ תרג). ויש לחלק, ודו”ק]. ובלשון הראשונים הימים הללו נקראים “עשרת ימי תשובה”.
ב. ומבואר, דב’ ימי ר”ה – הם הראשונים והפותחים לימי התשובה, וכ”כ הרמב”ם (פ”ג מחנוכה ה”ו), דר”ה ויוה”כ הם ימי תשובה ויראה, לא ימי שמחה יתירה, לפיכך אין אומרים בהם הלל. וראה עוד בפירוש המשניות להר”מ (שלהי מס’ ראש השנה).
ג. וצ”ב, שהרי אין שום בקשת סליחה בנוסח התפלות דר”ה, ואסור לצום בו ולא להזכיר עוון, וכמבואר בשו”ע (סי’ תקפד, וסי’ תקצז) ובזמן התקיעות יש שנוהגים לומר וידוי [בפה או בהרהור כל חד לפום מנהגו], ולדעת הגר”א מוילנא זיע”א אין לומר שום וידוי כנודע, וא”כ צ”ב במה ואיך מתבטאת התשובה ב”ראש השנה”.
ד. ואמר מרנא הגר”ד קוק שליט”א, שזו לא שאלה בכלל, כי השופר זה יותר מכל הוידויים שיש, וידוע על גדולי ישראל שכשהיו שומעים שופר היו מגיעים למצב סכנה ממשי… וזו המציאות, ומה שאנשים לא מרגישים בפועל רגשי תשובה בעת תקיעת שופר, זה כמו שישנם אנשים רבים שמרגישים הנאה במנה פלאפל מיותר מדף גמרא, אמנם האמת ברירא לכולם שדף גמרא יותר נעים מכל תאוות העולם הזה… עכ”ד רבינו שליט”א.
ה. והנושא המרכזי של יום ר”ה הוא – ה”שופר”, וזו היא “מצות היום”, ובלשון חז”ל (ר”ה טז סע”א, ושם לד ע”ב) איתא, “אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, ובמה? בשופר“, ולאור האמור מבואר יוצא, שא”א להמליך את ה’ בלא תשובה פנימית, כי מה לו למלך תרועות מלוכה כאשר יודע שהמריעים לו בזים לו בלבם ומורדים במלכותו, וכדי בזיון וקצף. וכן מבואר בתנחומא (וישלח סי’ ב), שמזדעזעין וחוזרין בתשובה בעת תקיעת שופר. וכן מתבאר באר היטב בזהר ח”ב (דרל”ז ע”ב).
ו. וכ”כ בס’ “יסוד ושורש העבודה” (שער האיתן) ד”עיקר סוד השופר היא התשובה”. וע”ש בהרחבה. ועמש”כ הרש”ש זיע”א ב”נהר שלום” (דל”ח ע”ד), ואתה תחזה כי התשובה נחוצה ביותר בעת תקיעת שופר. וראה לשון מהר”א ענתיבי זיע”א בס’ “אהל ישרים” (שער הדין פרק א), שבזמן תקיעת השופר יש להיות נחרד ולהתעורר בבכי גדול. [וזה דלא כשיטת הגר”א]. ואכמ”ל יותר.
ז. וזה לשון הרמב”ם (פ”ג מתשובה ה”ד), “אע”פ שתקיעת שופר בר”ה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו עורו ישינים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם” וכו’. ע”ש כל לשונו הזהב. [וע”ש בס’ “עבודת המלך”. ולפי הנ”ל הדברים מתבארים יפה]. וראה עוד ב”מורה נבוכים” (ח”ג פרק מג) שכתב כן, וביאר שתקיעת השופר והתשובה שיש בה, היא ההכנה לצום הכיפורים.
ח. ובס’ “עטרת מרדכי” (לתולדות המקובל ר”מ עטיה זצ”ל, עמ’ רצו) הובא משל נורא שנשמע מפי קדשו של גאון המקובלים מהר”ר מרדכי שרעבי זיע”א על השומע תקיעת שופר ואינו מוזיל דמעות כמים, וכדאי מאד לראות הדברים שם. [ישנו ב”אוצר החכמה”].
ט. ולפי כל האמור נראה לומר, שאמנם יש מכנה משותף ל”עשרת ימי תשובה”, כי גם בר”ה ויוה”כ יש את השגת התשובה, וכן בז’ ימים שבינתיים, אכן חלוקה היא התשובה של ז’ ימים שביניהם, כי תשובת ז’ הימים שבין ר”ה ליוה”כ היא מתוך צום ובכי וקריעת הלב והבגדים, וכנודע מדברי האריז”ל שיש כח גדול בז’ ימים הללו שבין ר”ה ליוה”כ, לכפר על כל ימות השבוע שנפגמו בשובה דשנה שעברה.
י. לא כן תשובה דר”ה – שהיא ע”י המלכת ה’, וכידוע ממש”כ בדרשות החת”ס זיע”א (כ”ז אלול תרצ”ה) בביאור הפס’ “ואל תעצבו [תשובה של וידוי ובכי וצער], כי חדות ה’ [בהמלכתו] היא מעזכם [כח הנצחון בדין]”, ועמש”כ בזה ידי”נ הג”ר ישי שרגא שליט”א בס’ “כתר מלכות” (סי’ לא אות ג).
יא. וכן תשובת יוה”כ – שבה גדר המיוחד דעיצומו ועצמו של יום מכפר כמבואר בלשון הרמב”ם (פ”א מתשובה ה”ג וה”ד) וע’ תוס’ שבועות (יג סע”א). ועליו נאמר (שלהי תענית) שלא היו ימים טובים כמותו, ויש בו קריעת הלב בלבד ולא קריעת בגדים כמבואר במג”א (סי’ תרי סק”ה) בשם ס’ חסידים. ע”ש. ואכמ”ל. [והרחיב בביאור חילוק זה הגרמ”מ שניאורסון מליובאויטש זיע”א בכתביו].
יב. ולאור כל האמור יש לתת טעם נאה דביום ראש השנה שחל להיות בשבת, כיון שביום שבת מתגלית מלכותו ית”ש, וכמ”ש בנוסח התפלה “ישמחו במלכותך שומרי שבת וקראי ענג” וכו’, נמצא שפעולת השופר נעשית ע”י עיצומו של יום השבת, ו”זכרון תרועה” יהיה ע”י “זכור את יום השבת לקדשו”. תן לחכם ויחכם עוד.
נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א (הועלה מאתר עץ חים)
מגלה טפח – גילויים והארות
גילוי אליהו בברית מילהא. פעם אחת כאשר נכנס רבינו שליט”א למול תינוק בבית מדרשו, והיה עיכוב מועט עד הברית, והביאו לרבינו שליט”א כסא שישב מפני שהיה חלוש מאד, אך המשיך לשורר את הפיוט “לכבוד חמדת לבבי”, ולא הסכים לשבת, לאחר הפצרת השואל ושאלתו למה רבינו שליט”א לא יושב למרות חולשתו הגדולה, הצביע לו רבינו שליט”א לעבר מסויים, והיה נראה שאומר לו בגלל הדבר הזה איני יכול לשבת, ולא הובנו דברי רבינו שליט”א כיון שרק רימז באצבע והיה ממשיך בשיר, וכשאמרתי לשואל שרבינו שליט”א מתכוין שאליהו הנביא עומד כאן ואי אפשר לשבת, חייך רבינו שליט”א והנהן בראשו לאות הסכמה.
ב. שוב פעם אחת האריך רבינו שליט”א למאד מאד בפיוטי קדש לקראת ברית מילה, וכאשר אחד הנוכחים ניסה לומר לרבינו שליט”א שכבר אפשר להתחיל, אמר רבינו שליט”א “אליהו עוד לא בא לכאן”…
גילוי אליהו בליל הסדר
ג. רבינו שליט”א אמר פעם בערב הפסח, דמי שלא רואה את אליהו הנביא בליל הסדר סימן הוא שאינו מאמין שאליהו בא, אם אתה מאמין שהוא מגיע, מוכרח ממילא שתראה אותו. [וסיפרתי לרבינו שליט”א על הגאון הנורא בעל ה”תורת חסד” מלובלין זיע”א שלא היה מסכים שיהיו עמו בלילה סדר מפני החשש להפרעה בגילוי אליהו, והיה רבינו שליט”א נרעש מסיפור זה מאד].
גילוי נשמות הנפטרים בחופה
ד. סיפר לי הר”מ אמסלם שליט”א שרבינו שליט”א סידר לו חופה וקידושין לפני כ’ שנה לערך, ועיכב רבינו שליט”א את החופה מעלה שעה, וכאשר היו כמה תמהים על מה ולמה מאריך רבינו שליט”א בשירים ופיוטים, אמר רבינו שליט”א, “עדיין לא הגיעו לכאן כל הנשמות שאמורות להיות בחופה”… [וידוע שבזה הסבירו צדיקים הטעם שלפעמים נעלמת הטבעת ויש כל מיני עיכובים בחופה, ושורש הענין בזהר פרשת פנחס שהנשמות הקרובות מגיעות לחופה. ולכן נהגו במקומות מסויימים לילך אל הקבר להזמינם]
ראיית הנפטר בבית האבל
ה. זכורני שהלכנו בליל תשעה באב עם רבינו שליט”א לבית האבל של משפחת “דוד” במורדות טבריה, שם היתה טרגדיה גדולה מאד של פטירת בנם הצעיר [ידידי היקר אלעד ז”ל], וההורים החלו לספר לרבינו שליט”א אודותיו, ואמרו שכמה פעמים היה אצלו, ובקשו להביא את תמונתו, ואמר להם רבינו שליט”א “עכשיו אני ראיתי אותו”. והנוכחים במקום קפאו על מקומם מרוב פחד.
גילוי בעל התניא
ו. רבינו שליט”א סיפר לי בשם בניו של הרה”ג המקובל ר’ נסיפ פרץ זצ”ל שאמר להם לפני פטירתו שבעל התניא נגלה אליו בהקיץ, ודיבר על לבם שלא ידאגו בעוזבו את העולם ושהוא הולך למקום שכולו טוב וכו’.
לאחר כמה שנים אמר לי רבינו שליט”א על עצמו שראה את בעל התניא בחדרו, ושלאחר זמן קצר נעלם מן החדר, וכמדומה שאמר רבינו שליט”א שהיה בצער על שלא הספיק לדבר עמו. ובכמה הזדמנויות שמענו את רבינו שליט”א אומר “בעל התניא נמצא כאן עמנו כעת”…
גילוי הרמח”ל
ז. סיפר לי הר”א אוזן שליט”א מעיה”ק ירושלים שהיה מקורב לרבינו שליט”א כמה שנים בהיותו בצפון, [ועשה כן ע”פ עצת מרן הגרי”ש אלישיב זיע”א שאמר לו, אם אתה הולך לצפון תשתדל להיות קרוב לנכדי הגר”ד קוק שליט”א שהוא יודע כל התורה ותוכל לשאול ממנו כל דבר שתרצה], ופעם אחת אמר לו רבינו שליט”א בהדיא, “ראיתי את הרמח”ל בהקיץ”…
ח. וידוע מה שהתבטא רבינו שליט”א שעקר מבני ברק לטבריה כדי להיות קרוב אל ציון הרמח”ל. [ואמר רבינו שליט”א, דאע”פ שגופו של הרמח”ל טמון בכפר יאסיף ליד עכו, מ”מ רוחו וקדושתו נמצאים בסמוך לציון רבי עקיבא. וכעין זה אמר רבינו שליט”א על כמה צדיקים כנודע].
גילוי מהר”ח אבולעפייה
ט. בתקופת הקושי בטבריה עם ההוא רשיעא הידוע ר”ק שר”י, פעם אחת בעת תיקון חצות בבכיה, שכב רבינו שליט”א על הקרקע ואמר, איני זז מכאן עד שיודיעו לי מן השמים מה יעלה בגורלה של העיר טבריה, ואחר זמן קם ואמר, כעת ראיתי בהקיץ את הגאון הקדוש מהר”ח אבולעפייה זיע”א, והוא אמר לי, תהיה רגוע הכל יסודר…
גילוי קדושת הנשמה
י. רגיל על לשונו של רבינו שליט”א מה שאמרו גדולי עולם, שהנשמה באה מ”עולם הבריאה”” והמלאכים באים מ”עולם היצירה”, ועולם הבריאה יותר גבוה מעולם היצירה כידוע, [בסדר עולמות אבי”ע], ונמצא שמי שמגלה את קדושת נשמתו הוא יותר גדול ממי שיש לו גילוי אליהו… ואם תמצא לומר, כל השגת גילוי אליהו מגיעה רק למי שיש לו קשר וגילוי עם נשמתו שהיא חלק אלוה ממעל.
נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון (הועלה מאתר עץ חיים)
- הודעות
- 399
- תודות
- 1,156
- נקודות
- 175
- הודעות
- 399
- תודות
- 1,156
- נקודות
- 175
יש להביא גם מהמלכת ה' שקיימת בכל השנה היכא
דמצי לקושטא אליבא דנפש שאינה בהמית - קודם שיהא ראש בתורת קרקפתא - דתפילי
ובתורת "שבראש" ואזי יומשך לכל השנה ויבוא מוכן ולא יפול לגדר קטיעא רישיה (שבסוטה לה.) דיליה
שאז גם אם יהא בעל מעשים לתורת לבנה של יהושע בן נון יגיע, ולא לבחי' פני משה כפני חמה שכ"א מצווה
ויכול להגיע למיצוי דיליה כנודע טובא (ופ"ה מתשובה ה"ב שבת קא: וכו')
וע"ע כאן
נערך לאחרונה:
- הודעות
- 399
- תודות
- 1,156
- נקודות
- 175
- הודעות
- 399
- תודות
- 1,156
- נקודות
- 175
סיפור על מידות שמי שיש לו רגש עמוק בקדושה ישמח ויבכה מעוצמת אהבת ישראל
ואהבת ה' שנשפכת מהעובדא ובפרט שיוצאת מפי כה"ג העובד בקדושה ובטהרה לש"ש
ואהבת ה' שנשפכת מהעובדא ובפרט שיוצאת מפי כה"ג העובד בקדושה ובטהרה לש"ש
- הודעות
- 399
- תודות
- 1,156
- נקודות
- 175
- הודעות
- 399
- תודות
- 1,156
- נקודות
- 175
לגבי תפילין חרוצות
נערך לאחרונה:
- הודעות
- 399
- תודות
- 1,156
- נקודות
- 175
- הודעות
- 399
- תודות
- 1,156
- נקודות
- 175
- הודעות
- 399
- תודות
- 1,156
- נקודות
- 175
מאד חשוב
- הודעות
- 399
- תודות
- 1,156
- נקודות
- 175
- הודעות
- 399
- תודות
- 1,156
- נקודות
- 175
נערך לאחרונה:
חברים מקוונים לאחרונה
- AVRAHAM
- David
- MMH
- א. ל.
- אבן בוחן
- אבן שלמה
- אברהם12
- אברייך
- אבריימי
- אברך 11
- אברך קלאסי
- אברם דב
- אהבת ישראל
- אהרון. כהן. חיים. סופר. מומחה.
- אהרן הירש
- אוֹצֶר המפתחות
- אודם הפנינה
- אוירא דארץ ישראל
- אוצר הדורות
- אוצר התורה
- אור זרוע לצדיק
- אור יהל
- אורח
- אוריה דניאלי
- אחד מארץ
- אחד מן החבורה
- איד
- אידך גיסא
- איישר חילי
- אילת השחר
- איש
- איש אמת
- איש חסיד היה
- איש יהודי
- איתי ל.
- איתי13
- אך טוב וחסד
- אל'יהו
- אלחנן מ
- אלי אילני
- אליהו נחמן
- אם היו
- אמתע חסיד
- אנחנו
- אני יודע
- אנשיל
- אסוף אסיפם
- אסיא דמגן
- אספן עתיקות
- אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
- אפי
- אפיקי מים
- אפרים זינגר
- אפרתי
- ארנפלד
- ארצישראל
- בדליג
- בינה לעתים
- בית לחם יהודה
- בליש
- בלתי אפשרי
- במה אברך
- במחשבה תחילה
- במע
- בן אליהו
- בן יוסף
- בן עזאי
- בן פטורא
- בן תורה
- בניהו
- בעל דבר
- בפקודיך אשיחה
- בצילו חימדתי
- בצלצלי שמע
- בר אביי
- ברזילאי
- גברא זוטרא
- גפטון
- גרינפלד
- דבר ה'
- דבר חפץ
- דברי התלמיד
- דובי פלדמן
- דוד בן ישי
- דוד המלך
- דוד יואל לשס
- דודו
- דומיה
- דורש
- דיסקיט
- דקלים
- דרכי נעם
- האיש השרוי בשמחה
- הבא ללמד
- הבור רי"ק
- הגות הלב
- הגיגי קודש
- החושב
- החפץ חיים
- היא אוצרו
- היגיון התורה
- הכהן
- הלך אחר חכמים
- הלכה בפרשה
- המביט
- המוכר
- המירער בוחער
- הנעלם שבמשה
- הסלבודקער
- הצב''י
- הרב הירושלמי
- הרב מרודוש
- השר מקוצי
- התורה היא חיינו
- והב בסופה
- ווינשטיין
- וידעת היום
- ונחנו מה
- זאת קומתך
- זוזיא
- זיז שדי
- חבצלת
- חד צורבא
- חויישב
- חוצניק
- חוקר תורני
- חידודא
- חיים ארוכים
- חיים של אושר
- חיל
- חכם הרזים
- חנני
- חפץ לזכות אחרים
- חקירה ישיבתית
- י הירשזאהן
- יאיר החושב
- יאר
- יאשע בער
- יהודה מ.
- יהודי וזהו
- יהודי ח
- יהודי מא"י
- יהודי פנימי
- יהודלה
- יואל שילה
- יורנו בדרך
- יושב אהל
- יושב בישיבה
- יושב ודורש
- יחיאל דוד
- יעקב 5
- יעקב הסופר
- יצחק א
- יצחק ב.
- יצחק פ
- יצחקוב
- יצחקוש
- יקטן
- ירא אלקים
- ירושלמי
- יש קונה עולמו
- יש תקוה
- ישי הכהן
- ישעיהו מנחלת דן
- ישראל אדלר
- ישראל מאיר מליק
- ישראל משה
- כבושה בגולה
- כימיקער
- כיפי
- כמעיין המתגבר
- כרי
- כתלמיד הדן בפני רבו
- ל.מ.
- לחושבי שמו
- ליבי בתורתך
- ליטאי כבד
- ליייזר
- למה זה תשאל לשמי?
- לענ"ד
- מאיר אורבך
- מביט ומשיב
- מבני עליה
- מבקש האמת
- מבקש תורת ה'
- מה ידידות
- מוישי יעקבזון
- מוישי שטיין
- מחזה אברהם
- מילין יקירין
- מים עמוקים
- מכאן ולהבא
- מכנדבי
- ממגד שמים
- ממוני גבך
- מנההרניק
- מנורה בדרום
- מנחם1
- מעט מזעיר
- משה ד.
- משה נ
- משה פיק
- משה6
- משתדל לעשות רצון ה'
- משתוקק לקרבתך
- ן' מיגאש
- נ"ש
- נאמן
- נאמן האוצר
- נדיב לב
- נהנה מקושיא טובה
- נהר מעדן
- נוח לבריות
- נחמן ל.
- נחמן פופר
- נמקן
- נפלאיתי
- נפש שוקקה
- נפשי חמדה
- נקודה טובה
- נתאי הארבלי
- נתן12
- נתנאל לב
- סנה בוער
- עוז לו בך
- עוזי ומגני
- עולם התשובה
- עומד בשער
- עושה פלא
- עלינו לשבח לאדון הכל
- עלם חמודות
- עמך
- עפר זמיר בן יעקב
- עץ החיים
- פותח שערים
- פנחס ע
- פנחס שמחה
- פרטי
- צבי זאב
- צבי ליף
- צדק ומשפט
- צדקת הצדיק
- צריך ביאור
- קדוש אלול
- קהילת יעקב
- קהלת בניהו
- קונחם
- קוצר ברינה
- קטנטן
- קלונימוס הכהן
- קרית מלך
- קרנש
- ר נחשון
- ר פלוני
- ראובן גוטליב
- ראם
- רב פאל
- רבינא
- רעיון ומושג
- רפאל ממודיעין
- רק רגע
- ש.ב.ה.
- שבחת
- שיל"ת
- שירת העשבים
- שלומי
- שלמה ו.
- שלמה.י
- שמואל יעקובזון
- שמואל51
- שמחנו
- שמע ישראל
- ת. ינוקא
- תוכן ענינים
- תולדות
- תומר לוי
- תורת חסד
- תלמיד אחד
- תשב"ר
- תתאה גבר
נושאים דומים
פסח, חודש ניסן
הנהגות הגר"ח קנייבסקי בערב פסח
פסח, חודש ניסן
חומרות והנהגות מיוחדות לפסח בקהילות ישראל