הנהגות וד"ת מהגה"צ הרב חזקיהו דב קוק שליט"א

[יש קונה עולמו]

 

[יש קונה עולמו]

 

[יש קונה עולמו]

יש לצרף לזה

 

[יש קונה עולמו]

למעיין יש כאן חידושים ופנינים נחמדים מזהב ומפז רב וכו'

 

[יש קונה עולמו]

 

[שמחנו]

היום נשאל הגה"צ ר' יצחק מאיר מורגנשטרן שליט"א במה להתחזק לרפואת מו"ר הח"ד קוק שליט"א( שר"ל שוכב בבית הרפואה כ120 יום ואינו יכול לזוז ושוכב כל היום כמעת ללא תנועה ר"ל ) וענה שישאלו את המשגיח רבי דן סגל שליט"א ושאלו וענה בשני דברים
א. להתחזק בתפילה
ב. שמירת עינים

 

[שמחנו]

מרן המשגיח הגר”ד סגל שליט”א ​

ר’ איתם יצא מביהמ”ד “תורת חכם” לבית מדרשו של המשגיח שליט”א שנמצא בסמוך ממש [ברחוב גבעת משה], ולאחר תפלת המנחה העביר את הדברים הנ”ל אל המשגיח, ואמר המשגיח: שיש לומר לציבור הקדוש להתחזק ב”תפלה” וב”שמירת העינים”.

והנני להביא כאן מה שכתב אלי ידידי הרה”ג רבי אליהו חיים רוז’ין שליט”א ששמע פעם מרבינו בענין שמירת העינים, דבשלמא שאר ההנאות – עוד יש מקום להבין בהגיון מה ההנאה בהן, שהיא הנאה מוחשית וממשית, [כגון הנאת אכילה או רחיצה בחמין וכיו”ב], אבל ההנאה של הסתכלות בדבר אסור, אין לה הסבר כלל, שהרי אין בה שום הנאה “ממשית”, ומבואר דכל כחה של ההסתכלות היא מחמת גודל ה”חשיבות” שיש לראיה, וזה שורש המשיכה להסתכלות על דבר אסור, [דזה לעומת זה עשה ה’, בקדושה – ראיית אותיות הקדש, וראיית א”י המקודשת, וראיית חכמי ישראל וכו’, ומאידך בהיפך הקדושה – ראיות אסורות כנ”ל].

סיים רבינו ואמר: מי שחושב על זה שהכל בא מרוב פסגת כח הראיה, מיד כבר אין לו נסיון בזה, שהרי זה גופא יחריב לו את המשיכה לאיסור…

זכורני ששמעתי פעם מרבינו שליט”א שאמר “אני לא יודע כלל מה זה שמירת העינים”…

ופעם אחת אמר רבינו שליט”א לנער חילוני שביקש דבר חיזוק, “אם היית קורא קצת בספר על גוף האדם ורואה איך עובדת הראיה שלך, במקרה הטוב היית מתעלף מרוב פחד והתרגשות, לך נא ראה שם כמה וכמה אינסופיות של נסים יש רק בעין שהיא אחד מתוך רמ”ח אברים, מי שרואה שם בספר מה זה השכלולים האלהיים האינסופיים של העין, בודאי לא מסוגל לחטוא בהסתכלות בדבר אסור, שזה ממש בחי’ שפחה כי תרש גבירתה”…

וכאשר נשאל רבינו שליט”א מה הוא אומר על הנסיונות הקשים שיש בדורינו, השיב בחריפות דקדושה: מי שאומר שיש נסיונות הוא “אפיקורס”… אם אתה יודע [וידעת והשבות] שאתה “יש מאין” וכל כולך “חויה אלהית”, מה שייך נסיון… אין שום שייכות לתאוה… מי שמדבר על שמירת העינים הוא אפיקורס…

כמובן שדבריו הברורים של רבינו שליט”א הם האמת הצרופה, ולית דין צריך בשש, רק דלאו כל מוחא סביל דא בגלל קטנות המוחין דידן, אך בעת התקרב יום הדין שהוא “אמת לאמתו”, [ב’ ימים שבהם מ”ח שעות דדינא קשיא ורפיא], אין לנו לדחות את האמת ממקומה, וראוי לשמוע אותה ולהפנימה, וה’ יעזרני לשוב בתשובה יחד עם כל מבקשי ה’, אכי”ר.

והתפלה היא כח האמונה כפי שרגיל רבינו שליט”א לומר תמיד, ובה עיניהם של עניים נשואות אל ה’, בבחי’ “תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו”, וכדכתיב נמי “אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי”, וזמן התפלה הוא זמן סגירת העינים כנודע, ורק מי שעוצם עיניו מראות ברע, זוכה לסגירת העין בתפלה שמבטא את עלייתו טפח מע”ג קרקע עוה”ז בהיותו עומד לפני המלך לראות “מראות אלהים”, וזה סוד הצדיקים שאינם “מתפללים” אלא הם עצמם בחי’ “תפלה” כדאמר דוד “ואני תפלה”, וכבר הבאנו מה שאמר רבינו שליט”א לבנו ר’ שמואל שליט”א ששאל בר”ה מתי מסיימים עמידה של ערבית, והשיבו רבינו שליט”א, “מתחילים להתפלל עכשיו ברציפות עד ר”ה הבא”…

מה נאה להביא דברים אלו בסמוך ליום ראש השנה כי הני תרי ותלת מילי [תפלה וקדושת העינים וראש השנה] סמוכים לעד לעולם בפסוקי התורה (דברים פרק יא פסוקים יב יג) “אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה’ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה, וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת ה’ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם”, שכבר אמרו חז”ל (ריש תענית) “ולעבדו בכל לבבכם, איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה”. וע’ ע”ז (כח ע”ב) שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו. ודו”ק.
נכתה ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א (הועלה מאתר עץ חיים)

 

[שמחנו]

תיקון הלב והמחשבות – גדר עבודת יוה”כ

א. שמעתי פעמים רבות ממרן החד”ה קוק שליט”א, דתשובה אינה מצוה שהזמן גרמא להתעסק בה רק בעשרת ימי תשובה לקראת יוה”כ, וא”כ צ”ב מה נתחדש בעסק התשובה הפרטי של יוה”כ.

וביאר רבינו שליט”א, דענינו של יוה”כ הוא “תיקון הלב והמחש

בות“, וזוהי חובת היום ביוה”כ – כמו מצות סוכה וארבעת המינים בסוכות, ושמיעת קול שופר בר”ה, וכעזה”ד, [וראה לשון מרן שליט”א בס’ “פיסוק טעמים שבמקרא” עמ’ רלג].

ב. ואמר לי מרן שליט”א לפני כמה שנים, שגדר זה הוא ענין ידוע בעולם, ושזוכר ששמע כן לפני קרוב לששים שנה מגאון אחד, ושכן מתבאר ועולה מדברי רבינו יונה ב”שערי תשובה” (שער ד אות יז) שביוה”כ יש גדר נוסף בתשובה, מעל גדרי התשובה הידועים בכל השנה. [אלא שרבינו יונה לא כתב שם בהדיא את הגדר הנ”ל].

שורש הכעס – גאוה

ג. ולדוגמא אמר רבינו שליט”א, אדם שכעס על בנו ששפך כוס שתיה בבית, המעשה הנראה לעין האדם בשטחיות – הוא “כעס”, והוא שב בתשובה על שנכשל במידת הכעס, שהיא מידה מגונה המקוננת בקרבו, אך השורש לכעס הוא ה”גאוה”, שאם לא היתה בו גאוה, לא היה ממהר לכעוס על כזה דבר, רק מחמת גאותו שאינו מסוגל שיתרחש סביבו דבר שאינו כרצונו, לכן הגיע לכלל מידת הכעס.

שורש הגאוה – כפירה

ד. והוסיף רבינו שליט”א, שבעומק הפנימיות, השורש לגאוה הוא ה”כפירה”, כי אם היה האדם מאמין באמונה שלמה בכל דבר שהוא מאת ה’, ושאין דבר רע בא מן השמים, והכל מתוכנן בתכנית אלהית ע”י אב הרחמן, בודאי שלא היה שייך בו גאוה, כיון שהענוותן תמיד מרגיש “מוקרן” מאת אור השי”ת, ואין לו שום דבר מעצמו כלל ועיקר. ונמצא שהכפירה – מביאה לידי גאוה – המביאה לידי כעס. ולא לחנם אמרו על הכועס “כאילו עובד עבודה זרה”.

כועס על ה”זבוב” או על “בורא עולם”?!

ה. מצוי פעמים הרבה, שאדם יושב על מקומו, ומגיע זבוב טורדני ומפריע לו על מצחו, האדם מנסה במחי יד להזיז את הזבוב מעליו, אך הזבוב חוזר לאחר כמה שניות שוב, ובכל פעם האדם מניף את ידו או את המגבת שבידו בכעס על הזבוב, כפי שמורגל אצל המון בני אדם, ואמר רבינו שליט”א, על מי אתה כועס?? על הזבוב?? וכי יש לזבוב פרומיל של דעת לכוין לצער אותך או להכעיסך?! הלא הזבוב לא מתכוין לשום דבר… וכל פעולותיו אינם אלא כ”רובוט” המנוהל בטבע שנולד בו ע”פ דרכי שמים, [אינסטינקט בלע”ז], אם כן על מי אתה כועס?? על הקב”ה ששיגר אותו אל מצחך!!!

שמיעת איסור – בשטחיות ובהתבוננות

ו. עוד אמר רבינו שליט”א כדוגמא ל”תיקון הלב והמחשבות”, אדם שנכשל בשמיעת דבר אסור, המעשה השטחי הוא – “שמיעת דבר איסור”, אבל השורש הוא, ששמיעה זו באה לאזניו בגלל שהוא נגוע בקלקול מסויים השייך לתוכן הדיבור הרע ההוא, והדברים עצומים ועמוקי’ם, וכאשר הם נבדקי’ם, על ידי יודעי בינה ומעמיקי’ם, זוכים לתקן את שורשי הפגמים המעיקים והמציקי’ם, וברוך אשר יקי’ם.

טהרת יוה”כ – תיקון הלב והמחשבות

ז. ויצאתי לפשפש בבית הספ’ר אודות הגדר הנ”ל שאמר מרן שליט”א, ומצאתי לרמח”ל ב”מסלת ישרים” (פרק טז) שכתב, כי גדר ה”טהרה” הוא – “תיקון הלב והמחשבות”, ומעתה הלא ביוה”כ כתיב (ויקרא טז, ל) “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו”, נמצא דחובת טהרה איכא ביומא הדין, דהיינו טבילה ב”מי הדעת” [כלשון הרמב”ם (שלהי הל’ מקואות), וע’ שבת (לא סע”א) דעת זה סדר טהרות] – מלבד המנהג החשוב לטבול בפועל במעין או במקוה בעיוה”כ, [כמובא בשו”ע (סי’ תרו ס”ד) ובאחרו’ שם], וממילא כולם עסוקים בתיקון הלב והמחשבות.

ח. ועיין היטב בלשון רבינו יונה בשע”ת (שער א אות ט) בענין טהרת הנפש. וצרף לדברינו כאן. ודו”ק. וכשהצעתי כל הני מילי למרנא שליט”א בעיוה”כ לפני שנתיים הסכים לזה בכל לב. ושו”ר מה שכתב בזה בס’ “שירת דוד” גולדברג (מועדים, עמ’ קלא). ע”ש.

נוסח “חטא” המצוי יותר “מ”פשע”

ט. ונשאל אודות נוסח הוידויים ביוה”כ שנאמר בו “על חטא” וכו’, ולא מוזכר כלל “על פשע”, [רק במקומות בודדים ממש בתפלה], וידוע דלשון “חטא” נאמר על עבירה ב”שוגג”, ומה עם כל העבירות שעשינו במזיד שעליהם יש להתוודות טפי וטפי.

י. והשיב רבינו שליט”א, דהלא ידוע ההבדל בין תשובה דכל השנה לתשובה של יוה”כ, כי בכל השנה אדם שב בתשובה על מעשה החטא [בחי’ “חיצוניות”], אבל עדיין לא מגיע אל שורשו [“פנימיות”], לא כן ביוה”כ שהתשובה היא בשורש, ולא עסקי’ בתיקון “מעשה” החטא, אלא ב”תיקון הלב והמחשבות” כמבואר.

יא. ומעתה, הלא כל השנה אם אדם עשה מעשה במזיד, הוא עושה עליו תשובה מיד, ובכל עבירה פתיך חוב התשובה שלה, אבל תשובת הלב שהיא שורש מעשה החטא כנ”ל, לגבי האדם אינו נחשב מזיד כ”כ, והוא יותר קרוב לשוגג, כי כשהאדם כועס הוא אינו רואה את הגאוה והכפירה מולו, וכעין “אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו”, וכן כששומע דבר איסור הוא לא רואה את שורשו המקולקל, וכמבואר לעיל, ובכל זה האדם נחשב לשוגג, וזו עיקר תשובת יוה”כ, ולכן טופס הוידויים ביוה”כ, עיקרו על לשון “חטא”.

כי לכל העם בשגגה

יב. ובהזדמנות אחרת אמר רבינו שליט”א, שיש ל

הבין מה שאנו אומרים בנוסח “כל נדרי” דעיוה”כ את הפסוק בס”פ שלח לך (במדבר טו, כו) “ונסלח לכל עדת בנ”י ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה”, וצ”ב הרי יש גם מזידים בעם, ומה שאמר הכתוב “כי לכל העם בשגגה”, מדובר במקרה מיוחד של “וכי תשגו” (שם פסוק כב).

יג. וביאר רבינו שליט”א כי באמת בשעת מעשה העבירה נחשב הדבר מזיד, אם אכן הזיד במעשיו, והמזיד הזה מגיע ע”י כח ההסתרה שמסתיר היצה”ר מן האדם את האמת, אבל לפי ה”מודעות” של יוה”כ הקדוש, שהוא יום שמתגלית האמת בבירור, ובו האדם משתנה למעליותא ומבין בבירור כי כל העבירות הם הבל ושטות, ואין מציאות כלל ל”מדמה” של עבירה בעולם, ממילא מתברר למפרע כי גם המזיד הזה שוגג הוא, וכעין מאמר חז”ל (ריש סוטה) “אין אדם עובר עבירה אא”כ נכנסה בו רוח שטות”.

יד. והיינו גדר “פתח בחרטה”, שאם הייתי בשעת הנדר במצב של עכשיו – לא הייתי נודר, וכן כל איש ישראל, אם הוא היה בשעת מעשה העבירה ב”מודעות” הרוחנית של כיפור, הרי ודאי שלא היה עושה זאת, נמצא ממילא דהכל מתברר כשגגה. [ולא לחנם פסוק זה נאמר ע”י כל ישראל דוקא בשעת אמירת “כל נדרי”, שעניינו פתח ע”י חרטה, וכמ”ש “כולהון אתחרטנא בהון”].

טו. ולפי”ז נמצא שכ

בר בערב כיפור [“תשיעי ועשירי”] יש עקירה לכל העבירות, והן רופפות מאד, ומה שנשאר זה “זכרון העבירה”, ועם זה יש להתמודד בוידוי של רבינו נסים גאון… והדברים הללו חשובים מאד. עכ”ד רבינו. [ולפי זה מובן שפיר הא דרוב נוסחאות הוידוי באו בלשון חטא המורה על שגגה. ודו”ק].

תשובה לחצאין – בכל השנה – וביוה”כ

טז. ואמר רבינו שליט”א, דנפק”מ מכל הנ”ל, שבכל השנה אדם יכול לשוב בתשובה מעוון מסויים, אבל בעוון אחר עדיין לא שב, ואין זה לעיכובא כ”כ הגם שאין זה נכון, דסו”ס עשה תשובה על ענין אחד, ומסיר

מעליו חטא מסויים, ובודאי שמתקבל הענין בשמים בתורת “הבא להטהר”, וגם מעבר לזה, וכדין “לחצאין כשרה”.

יז. לא כן ביוה”כ, שאין אפשרות לעשות תשובה לחצאין, ומוטל על האדם לשוב על כל עבירות שיש בידו, ואם לא עושה כן, הוא מחוסר בגדרי התשובה של היום, והטעם לזה, כיון דבכוליה שתא עסקי’ בתשובת המעשים, ובזה יש מקום לחילוקים, אבל ביוה”כ שהוא תיקון הלב, בזה כבר ל”ש חילוק, כי אם הלב טהור, ממילא כל המעשים נמשכים לטובה. [וכעין מ”ש בבכורות (ל ע”ב) שא”א לקבל גוי לגרות אם אינו רוצה לקבל דבר אחד מה”ת או מד”ס].

יח. דוגמא לדבר מגדרי חיצונית ופנימיות הנ”ל, דתשובה דכוליה שתא היא חיצונית, ותשובה דיוה”כ היא פנימית, וכן בגוף האדם, כל האברים החיצונים שייך בהם קיום וחיות גם לחצאין, אבל מעולם לא שמענו ב”מח ולב”, שהם אברים הפנימיים הכי חשובים בגוף אדם, שיהיה בהם תועלת לחצאין, כי חצי לב או חצי מח היינו אדם מת. וכן בכל מכשיר חשמלי ורכב וכו’, שאם יש בו תקלה חיצונית כגון שנעקרה דלת וכיו”ב, עדיין הוא קיים ויכול לשמש, אבל אם תהיה בעיה ב”מנוע”, כבר יצא המכשיר מכלל שימוש.

יט. ולפי”ז כל מה שהרחיב רבינו המבי”ט זיע”א בס’ “בית אלהים” (שער התשובה פרק יב) שיש תשובה לחצאין, וכל דבר שעושה האדם מתקבל אצל ה’, והרחיב באותות ומופתים לזה, הנה כל זה אמור על כל ימות השנה, אבל ביוה”כ שיש דין מיוחד של “לפני ה’ תטהרו”, מוטל על האדם לעשות כל מה שיש בידו, ואם עשה לחצאין, אזי הוא מחוסר חסרון הניכר. וכן מצאתי כעת בהגהות בית משה ע”ס בית אלהים (ח”ב, שם, עמ’ קעד) בשם הגאון ר’ אהרן קוטלר זצ”ל. [ודלא כמו שכתב הג”ר אשר וייס שליט”א ב”לקט חקירות ויסודות” ל”ירח האיתנים” (עמ’ יח) לקשר את ד’ המבי”ט לתשובת יוה”כ. ע”ש. ובעיקר דבריו שם כבר הרחבנו במק”א].

אבא אני רוצה להיות נורמאלי…

כ. לפני כמה שנים מרן שליט”א הרחיב פיו בשיחת מוסר כדרכו על השגעון של “בעל עבירה”… ושלהיות “צדיק” היינו להיות “נורמאלי”, ולא להיות צדיק, היינו להיות “לא נורמאלי”… ואמר רבינו, אל תגיד שום דבר חדש ביום כי

פור… פשוט תרצה להיות נורמאלי… וא”א לתאר בפה וק”ו לא בכתב את האש הגדולה שהרגשנו בשמיעת הדברים היוצאים מן הלב מפי קדשו של רבינו, ובאותו יום הכיפורים כמעט בכל התפלות לא עזבו אותי המילים הללו, “אבא, אני רוצה להיות נורמאלי, אבא, זכני לצאת מרוח השטות”… ה’ יזכה את כולנו להדבק בדעת החכמה ובחיים. אכי”ר.

נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א (הועלה מאתר עץ חיים)https://etz-chaim.co.il

 

[שמחנו]

מרן החד”ה קוק שליט”א ​

א. לפני כמה שנים אמר לי מרן החד”ה קוק שליט”א: אני חש בעשרת ימי תשובה קדושה כמו של ימי “חול המועד”, ושוב אמר, “נראה לי שכולם מרגישים את זה”… “הרי זה ממש מורגש באויר של הימים הללו”…

ב. ורגיל על לשון רבינו שליט”א דבריו של הגר”א זיע”א בביאורו לספרא דצניעותא (דף כ ע”א), כי שנת חמה יש בה שס”ה ימים, ובה י’ ימים מעל שנת לבנה [שיש בה שנ”ה ימים], ואלו עשרה ימים שלא שייכים כלל לעוה”ז… [וכל ג’ שנים נוסף חודש של “שנה מעוברת” והוא ג”פ י’ ימים הנ”ל, ונקרא חודש י”ג כנגד תיקון י”ג, כנגד הבינה עצמה, והיינו שורש התשובה. ואכמ”ל].

ג. שוב מצאתי כעין דברי מרן שליט”א בספר הקדמון “חמדת ימים” (ח”ג פ”א אות ד) שכתב, “וכן היה מנהג חסידים הראשונים לעשות עשרת הימים הללו כמו חוה”מ לאסור מלאכה, [ועוסקים] רק בעסק התורה והתבודדות בתשובה, והרבה מהם מליל צום [גדליה] הולכים לישן בבית הכנסת עד יוה”כ, ורוב לימודן בלילות היה בספר הזהר והתקונים המטהרים את הנפש, ויש מהן שלא היו משיחין שיחה בטילה בכל עשרת ימי תשובה”. עכ”ל.

ד. וידיד נפשו של רבינו שליט”א, הוא הגאון החסיד ר’ דן סגל שליט”א, רגיל מזה שנים רבות להיות ב”תענית דיבור” מראש חודש אלול עד מוצאי יוה”כ. וענין שמירת הדיבור בימים אלו חשובה ביתר שאת מכל ימות השנה, כיון דאלו מ’ יום קשורים למ’ יום של יצירת הולד, וכל איש ישראל מתחדש ונוצר בהם מחדש, וענין התחדשות “נפש חיה” הוא “רוח ממללא” כנודע, ובפרט שבראש השנה נוצר האדם, ולכן יש להשמר בזה בכל עוז ותעצומות.

ה. והנה ידוע כי ז’ ימים יש בין ר”ה ליוה”כ, וז’ ימים אלו יש בהם כח עליון לתקן את כל ימות השבוע של שנה שעברה, וכמ”ש המשנ”ב (סי’ תרג סק”ב) בשם הגר”י אייבשיץ בס’ “יערת דבש” (ח”א דרוש א).

ולאור האמור נראה לומר, כי ר”ה כנגד ליל פסח [דתשרי וניסן כחדא אינון כנודע בכמה פנים, ואכמ”ל], ויוה”כ כנגד ליל שבועות [דחג שבועות לוחות ראשונות ויוה”כ לוחות שניות], וימים שבינתים כנגד ז’ שבועות שהם כקדושת ימי חול המועד כנודע מרבינו הרמב”ן, וידועים דברי הזהר בטהרת ז’ שבועות.

ו. ומעתה יש לעורר, שבימים הללו חשוב מאד להעתיר על השגת התורה ולהרבות בעמלה, ולכוין היטב בברכות התורה ובפרט ביוה”כ שהוא זמן מתן לוחות שניות, [ורגיל רבינו שליט”א לומר משם מרן הבן איש חי זיע”א, שיש לכוין יותר בברכה”ת ביום חג השבועות שהוא שורש מתן תורה, דון מינה ואוקי באתרין ובפרט בצפרא דכיפור].

ז. ולאחרונה יצא לאור עולם ספר “דרכי שלמה” על הגה”צ רבי שלמה ברעוודה זצ”ל, [ואמר רבינו שליט”א, שזה אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו בשנים האחרונות, ושלכן ראוי לכל בן תורה לרכוש ספר זה וללומדו כמה פעמים מראשו לסופו, ורבינו עצמו ביקש שיביאו לו כמות מכרכי הספר הנ”ל, כדי לחלקו ביעקב ולהפיצו בישראל], ושם (עמוד 221) כתוב, שהיה הגר”ש מעורר כי בעקבות התכונה לקראת הסליחה ומחילה של יוה”כ, לא שמים לב לענין שיום זה הוא יום שנתנו בו לוחות שניות, ושיש לקבל עלינו עול תורה ביום קדוש זה.

ח. עוד הביא הגר”ש מכתבי הגר”א מוילנא, שהגמ’ בפסחים (סח ע”ב) אומרת על מר בריה דרבינא שהיה יושב בתענית כל השנה, חוץ מג’ ימים שהיה נוהג לאכול בהם, והם, חג השבועות, ופורים, וערב יוה”כ, והחוט המשולש בין הני תלתא הוא ענין קבלת התורה, כי שבועות לוחות ראשונות ויוה”כ לוחות שניות, [ואכילת תשיעי קשורה לעשירי ככמבואר בברכות (ח ע”ב). ע”ש], ופורים קבלת התורה מאהבה כמבואר בשבת (פח ע”א).

ט. ונשאל רבינו שליט”א [מאת ידידינו היקר ר’ העשל שליט”א], אודות לימוד זהר ותיקונים הנזכר בחמדת ימים הנ”ל ובשאר ספרים, אם יש להורות כן לבני תורה וכו’. והשיב רבינו שליט”א:

בענין זה אין דבר מוחלט, ומי שגירסת ספר הזהר ותיקוניו לא מעוררת בו שום דבר, ועושה זאת בכפיה ובעל כרחו כדי להספיק הספק מסויים עד יוה”כ, אין בזה טעם לשבח, [אולי זה מועיל, אבל זה לא ראוי, וההפסד יכול להיות מרובה מן השבח], הכל תלוי עד כמה יש לאדם “חיבור” ו”חיות” בגירסא זו, רק אם יש לך “מגנט” לענין הזה, אז יש לזה חשיבות וזה טוב…

לגרוס מועיל בעיקר רק כשיש לך “חיות” מזה ולא בכח… שיהיה לאדם חיבור וסיפוק [לאו דוקא “הנאה”] ממה שהוא עושה…

אם יש לאדם “חיות” ממה שאדם לומד, אפילו אם הוא לא מבין כרגע, יש לו כבר חיבור לדבר בעצם זה שהוא חי את זה, כי זה סימן שהנשמה מקבל כאן כח רוחני…

חיבור של “חיות” יותר חשוב מחיבור של “דעת והבנה”, כי ההבנה קשורה ל”עץ הדעת” שיש בו “טוב ורע”, וזה ענין מוגבל, אבל חיבור ה”חיות” שורשו ב”עץ החיים” שזה בלי דעת, ובחרת בחיים…

עצם זה שאתה מרגיש “חי” מזה, זה יעזור לך גם בלי להבין… הנשמה שלך מקבלת הארה מזה…

מי שאין לו “עץ החיים” אז לפחות שיתחבר דרך ה”דעת”, אבל אם לא זה ולא זה נמצא שאין כאן כמעט כלום…

למשל מה שאנחנו קוראים בשתים מקרא ואחד תרגום את ה”תרגום אונקלוס”, אני מרגיש קושי בזה… אני עושה את זה כמו בכפיה כיון שזה לא נדבק בדעת… אין לי שם חיבור בדעת…

אני רואה אנשים כמו המרוקאים למשל שאצלם זה בולט שיש להם דביקות נוראה בגירסת ספר הזהר… אני ראיתי כמה אנשים שממש אתה חש איך יש להם חיות בגירסת הזהר, והלואי שנגיע לזה…

יא. כעין זה אמר פעם רבינו שליט”א אודות לימוד כל התלמוד בגירסא ללא הבנה, שיש אומרים דיש בזה מעלה גדולה וכו’, ויש שכתבו נגד זה ושאין שכר תלמוד תורה למי שקורא משניות וגמ’ ללא הבנה, [ע’ מג”א ומשנ”ב (סי’ נ), ובמש”כ החיד”א בס’ מראית העין (ע”ז יט ע”א). ואכמ”ל], ואמר רבינו שליט”א:

“רק מי שיש לו ענוה וביטול גמור יכול להגיע לשיעור זה שתהיה לו מעלה בלימוד גירסא ללא הבנה, אך מי שלא הגיע לקומה זו, [כמו רוב בנ”א שמרגישים את עצמם “מבינים” ומחפשים להבין כל דבר על מה ולמה וכו’], אינו יכול לקבל השגה זו של לימוד בגירסא ללא הבנה”…

נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א (הועלה מאתר עץ חיים)

 

[שמחנו]

לפני כמה שנים אמר לן רבינו אור העולם החד”ה קוק שליט”א במוצאי יום הכיפורים, שנהוג בקרב חסידי חב”ד לומר ולכנות את יום י”א בתשרי “גאט נומן”, [תרגום: “שם השם”], ה”גוט שאבעס” שלהם ביום הזה – הוא “גאט נומן”, וכוונתם על מה שכתוב במשנה דיומא (סו ע”א) “והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים בשכמל”ו”.

עוד הוסיף רבינו שליט”א: ה”תונסים” קורין ליום הזה “שמחת כהן”, ע”ש מה שכתוב במשנה דיומא (ע ע”א) “ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש“. מכיון שהכל צמים לא נתפס היכולת לעשות יום טוב עד ליל י”א בתשרי, כמו שאם יש ברית בכיפור, עושים את הסעודה במוצאי כיפור, [ובעיתוי כזה מוגדר הדבר שזהו הזמן המקורי ולא בתורת “תשלומין” גרידא, והבן], לך לקהלת התונסים בשיכון א’ בטבריה ותראה איך חוגגים את “שמחת כהן” ביום הזה… ואע”פ שאין לנו כהן גדול, מ”מ השמחה הרוחנית המופשטת קיימת בכל מצב…

וביאר רבינו שליט”א: בחב”ד מדברים על ה”חותמת” של היום הקדוש שהיא “שם ה'”, ואילו התונסים מדברים על ה”פעולה” שעשו במוצאי כיפור, ולכאורה מה שעושים בחב”ד לא ברור כ”כ, שהרי החותמת שייכת לעצם יום הכיפורים, ומנהג התונסים עדיף טפי שמדברים על המציאות שהיה עושה בפועל במוצאי כיפור, וצ”ל כהנ”ל [בהדרגה] דכיון שאנוסים מלעשות השמחה בכיפור עצמו עבדי’ “תשלומין” במוצאי כיפור.

ואמר מרן שליט”א: דהענין יומתק טפי לפי הידוע [כמדומה שמעתי מרבינו שליט”א שאמר כן בשם הגר”א זיע”א] דד’ ימים שבין כיפור לסוכות הם כנגד ד’ אותיות הוי”ה, וא”כ מצא מין את מינו וניעור לא רק בתורת תשלומין, ונמצא דב“ארבעת” הימים האלו מאירים ד’ אותיות של שם הוי”ה שהיה יוצא מפורש – וחותמים ל”ארבעים” יום הללו. [ושמא יש להוסיף דע”י המשכה זו מן הכח הרוחני שהיה יוצא מפי כה”ג ביוה”כ, ומאיר באורו הגדול עד “ראשון לחשבון עוונות” (כלשון התנחומא הידוע בפ’ אמות פכ”ב), ממילא לא “נתפס” עוון בזמן הופעת שם הוי”ה, ולא לחנם אין בהם תחנון. ודו”ק במה שיש להרחיב כאן כי קצר המצע מהשתרע].

וידידינו ר”ד שדה שליט”א אמר למרן שליט”א דמה שנהגו בחב”ד ותונס מצאנו לו מקור גם בסה”ק ליקוטי מהר”ן זיע”א (תניינא, תורה סו) וז”ל קדשו: וזה שקורין העולם את מחרת יוה”כ – “שם ה'”. כי אחר יוה”כ אז נתגלה בחי’ שם ה’, וזה שנצטוו תיכף למחרת יוה”כ על שבת, כי למחרת יוה”כ נתרצה השי”ת לישראל, והזהירם על מלאכת המשכן, ואזי הקהילם משה והזהירם על שבת, כדי שלא יטעו לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת (כמובא בפירש”י פ’ ויקהל). נמצא שתיכף למחרת יוה”כ הוזהרו על שבת, ושבת שמא דקוב”ה (זוהר יתרו, דפ”ח ע”ב), כי אז אחרי יוה”כ נתגלה בחי’ שם ה’. [וע”ש מה שהפליג עוד בענין זה ותוצאותיו וסיים בזה”ל] נמצא, כשנתרצה הקב”ה לישראל ביוה”כ ואמר סלחתי כדבריך, אזי כביכול נגדל שמו יתברך המשותף בשמינו כנ”ל. ועל כן נצטוו תיכף אחר יוה”כ על שבת כנ”ל, כי שבת שמא דקוב”ה כנ”ל. ועל כן קורין מחרת יוה”כ, שם ה’. כי אחר המחילה והסליחה שנעשה ביוה”כ, נגדל שם ה’ כנ”ל. עכ”ל.

ושאלתי את רבינו שליט”א אודות צירוף ההוי”ה של חדש תשרי [והי”ה] היוצא מס”ת של הפס’ “ויהללו אתה שרי פרעה”, האם נקשר הענין בזה ששורש “ושמחת בחגך” נאמר בתורה על ימי חג הסוכות, ואמר רבינו שליט”א “זה פלא של דבר”…

והשנה הזאת “תשפ”ז” עולה בגי’ “ושמחת בחגך”, ויה”ר שיקויים בנו “שמחנו כימות עניתנו” בפרטות ובכללות בחיי מרן עטרו”ת יצ”ו בראשינו, אכי”ר.
נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א (הועלה מאתר "עץ חיים")

 

[יש קונה עולמו]

לפני כמה שנים אמר לן רבינו אור העולם החד”ה קוק שליט”א במוצאי יום הכיפורים, שנהוג בקרב חסידי חב”ד לומר ולכנות את יום י”א בתשרי “גאט נומן”, [תרגום: “שם השם”], ה”גוט שאבעס” שלהם ביום הזה – הוא “גאט נומן”, וכוונתם על מה שכתוב במשנה דיומא (סו ע”א) “והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים בשכמל”ו”.

עוד הוסיף רבינו שליט”א: ה”תונסים” קורין ליום הזה “שמחת כהן”, ע”ש מה שכתוב במשנה דיומא (ע ע”א) “ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש“. מכיון שהכל צמים לא נתפס היכולת לעשות יום טוב עד ליל י”א בתשרי, כמו שאם יש ברית בכיפור, עושים את הסעודה במוצאי כיפור, [ובעיתוי כזה מוגדר הדבר שזהו הזמן המקורי ולא בתורת “תשלומין” גרידא, והבן], לך לקהלת התונסים בשיכון א’ בטבריה ותראה איך חוגגים את “שמחת כהן” ביום הזה… ואע”פ שאין לנו כהן גדול, מ”מ השמחה הרוחנית המופשטת קיימת בכל מצב…

וביאר רבינו שליט”א: בחב”ד מדברים על ה”חותמת” של היום הקדוש שהיא “שם ה'”, ואילו התונסים מדברים על ה”פעולה” שעשו במוצאי כיפור, ולכאורה מה שעושים בחב”ד לא ברור כ”כ, שהרי החותמת שייכת לעצם יום הכיפורים, ומנהג התונסים עדיף טפי שמדברים על המציאות שהיה עושה בפועל במוצאי כיפור, וצ”ל כהנ”ל [בהדרגה] דכיון שאנוסים מלעשות השמחה בכיפור עצמו עבדי’ “תשלומין” במוצאי כיפור.

ואמר מרן שליט”א: דהענין יומתק טפי לפי הידוע [כמדומה שמעתי מרבינו שליט”א שאמר כן בשם הגר”א זיע”א] דד’ ימים שבין כיפור לסוכות הם כנגד ד’ אותיות הוי”ה, וא”כ מצא מין את מינו וניעור לא רק בתורת תשלומין, ונמצא דב“ארבעת” הימים האלו מאירים ד’ אותיות של שם הוי”ה שהיה יוצא מפורש – וחותמים ל”ארבעים” יום הללו. [ושמא יש להוסיף דע”י המשכה זו מן הכח הרוחני שהיה יוצא מפי כה”ג ביוה”כ, ומאיר באורו הגדול עד “ראשון לחשבון עוונות” (כלשון התנחומא הידוע בפ’ אמות פכ”ב), ממילא לא “נתפס” עוון בזמן הופעת שם הוי”ה, ולא לחנם אין בהם תחנון. ודו”ק במה שיש להרחיב כאן כי קצר המצע מהשתרע].

וידידינו ר”ד שדה שליט”א אמר למרן שליט”א דמה שנהגו בחב”ד ותונס מצאנו לו מקור גם בסה”ק ליקוטי מהר”ן זיע”א (תניינא, תורה סו) וז”ל קדשו: וזה שקורין העולם את מחרת יוה”כ – “שם ה'”. כי אחר יוה”כ אז נתגלה בחי’ שם ה’, וזה שנצטוו תיכף למחרת יוה”כ על שבת, כי למחרת יוה”כ נתרצה השי”ת לישראל, והזהירם על מלאכת המשכן, ואזי הקהילם משה והזהירם על שבת, כדי שלא יטעו לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת (כמובא בפירש”י פ’ ויקהל). נמצא שתיכף למחרת יוה”כ הוזהרו על שבת, ושבת שמא דקוב”ה (זוהר יתרו, דפ”ח ע”ב), כי אז אחרי יוה”כ נתגלה בחי’ שם ה’. [וע”ש מה שהפליג עוד בענין זה ותוצאותיו וסיים בזה”ל] נמצא, כשנתרצה הקב”ה לישראל ביוה”כ ואמר סלחתי כדבריך, אזי כביכול נגדל שמו יתברך המשותף בשמינו כנ”ל. ועל כן נצטוו תיכף אחר יוה”כ על שבת כנ”ל, כי שבת שמא דקוב”ה כנ”ל. ועל כן קורין מחרת יוה”כ, שם ה’. כי אחר המחילה והסליחה שנעשה ביוה”כ, נגדל שם ה’ כנ”ל. עכ”ל.

ושאלתי את רבינו שליט”א אודות צירוף ההוי”ה של חדש תשרי [והי”ה] היוצא מס”ת של הפס’ “ויהללו אתה שרי פרעה”, האם נקשר הענין בזה ששורש “ושמחת בחגך” נאמר בתורה על ימי חג הסוכות, ואמר רבינו שליט”א “זה פלא של דבר”…

והשנה הזאת “תשפ”ז” עולה בגי’ “ושמחת בחגך”, ויה”ר שיקויים בנו “שמחנו כימות עניתנו” בפרטות ובכללות בחיי מרן עטרו”ת יצ”ו בראשינו, אכי”ר.
נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א (הועלה מאתר "עץ חיים")

לחץ כדי לכווץ...

אשרינו שזכינו בצדיקים כאלה גאונים נסתרים וגלויים לכל אחד כפי בחינותיו - לראות את ועמך כולם צדיקים שבכל אחד ואחד אכי"ר

 

[שמחנו]

שם המפורש יוצא

א. ידוע לשון המשנה ביומא (סו ע”א) “והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים בשכמל”ו”.

ב. ומטו מרבינו האריז”ל שהשם המפורש היה יוצא מאליו, [“פרי עץ חיים” (שער יום הכיפורים פ”ב). וראה להלן יריעה ארוכה בזה למקורות הענין ופלפוליו].

ג. ולכאורה צ”ב דא”כ יש כאן חסרון במעשה המצוה של הכהן, דהא בעינן “דיבור”, ואיהו לא עביד מידי, וכעין פסול ד”תעשה ולא מן העשוי”.

ד. ומרן החד”ה קוק שליט”א אמר לי [בעשי”ת תשפ”ו] שאמנם לגבי דידן כגון דא דיוצא מאליו חשיב חסרון במעשה המצוה, אבל לגבי כה”ג המקודש בעשר קדושות בפרישות וטהרה, דהיא הנותנת לו כח קדושה לזכות להיות שם המפורש יוצא מאליו, א”כ אדרבה, זהו מעשה המתייחס אליו, וכמעשה דידיה חשיב, ואדרבה אם לא זוכה להגיע לזה, זהו חסרון ב”עבודת הגברא”. וכעי”ז מתבאר מלשונו של מהר”ם חאגיז בס’ שפת אמת (דף יז) והוב”ד בהגהות “שאר ציון” למתני’ דיומא הנ”ל.

ה. והגר”מ פיינשטיין זצ”ל אמר על הערה הנ”ל דמסתמא נעו שפתותיו של הכהן ויצא דיבור קל בקוך נמוך, והנס היה שיצא הקול בברירות ובחוזק עצום שהיו כל העומדים בעזרה שומעים את קולו וכו’. והביא דבריו הג”ר חיים מינץ שליט”א בס’ הנחמד “זקניך ויאמרו לך” (עמ’ מח). וע”ש מה שכתב לפלפל עפ”ז. וראה עוד ביומא (לט ע”א) שהיו שומעין אותו עד יריחו. וכעין ד’ הגרמ”פ מצאתי למהר”ר אברהם סאבע זיע”א בס’ “צרור המור” (פ’ יתרו). ע”ש לשונו [ודבריו בפנ”ע נאמרו ולא משם האר”י].

ו. אכן לאור האמור בד’ מרן שליט”א אין הכרח לתנאי זה. ואדרבה דברי האר”י יש לפרש כפשוטן, כי הן הן גבורותיו ושבחו של כהן גדול. ומשמע שנקשר הענין בגדר “ואני תפלה” שאמר דוד המלך, ועמש”כ בזה בס”ד בהגהות לספר בן בוזי הכהן שיראה אור בקרוב.

& & &

הנה כ’ ה”תוספות יום טוב” (יומא פ”ו מ”ב), “משמע דאלו כשהיו שומעין מפי שאר כהנים, וא”נ מפי כה”ג ודלא בהני דתנינן, לא היו עושין כל אלה. ואע”פ שבמקדש מברכין ככתבו בברכת כהנים כדתנן במשנה ו’ פ”ז דסוטה. ואולי טעם הדבר כמ”ש החכם מהר”ר משה קרדואירו בסוף עבודת יה”כ, שבכל יום היו מזכירין הכהנים אותו בברכת הכהנים בנקוד אל”ף דלי”ת דהיינו וכו’, וביום זה היה מזכיר בנקוד חול”ם סגו”ל קמ”ץ סגו”ל”. עכ”ד.

והגאון יעב”ץ בס’ “לחם שמים” (יומא שם) כתב ע”ד התויו”ט, “ואין נראה מ”ש שלא היו עושין כל אלה, דודאי בשכמל”ו היו עונין גם בברכת כהנים, דהא ילפינן (יומא לז ע”א) מקרא דכי שם ה’ אקרא הבו גודל, שנראה דבכל פעם ששומעין הזכרת שם המיוחד מחוייבין לענות כן. אבל ודאי נראה שלא היו נופלין על פניהם כי אם דוקא כשמזכירו הכה”ג ביוה”כ, ולא מהטעם שזכר בתי”ט, גם קבלה מהרמ”ק אם קבלה היתה בידו טוב

אמנם דבר זה מתורת רבינו משה קורדואירו לא למדנו, מתורת האלהי ריא”ל ז”ל למדנו, שדקדק עוד במשנתינו זאת שהי”ל לומר כשהיו שומעין הכה”ג מזכיר את השם, ומדתני בהך לישנא שם המפורש יוצא מפי כה”ג, לכן פירש האר”י ז”ל שר”ל השם יוצא מאליו מפיו של כה”ג, וכן אמרו רז”ל שהיה השם יוצא מתוך גרונו של כה”ג, וזה סוד הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי ולא כתיב תזכיר, והוא הטעם ג”כ שהיו נופלין על פניהם כששומעין השם יוצא מעצמו מפיו של כה”ג, משא”כ בהזכרת הכהנים בברכתם את העם שלא היה בה זה הפלא הנורא. כנלע”ד נכון מאד”. עכ”ל היעב”ץ. וכבר כ”כ בקיצור בתפא”י שם, וכ”ה ב”הון עשיר” לרע”ח ריקי הי”ד, וב”זרע יצחק” חיות, ובחי’ “שפת אמת” מגור. ע”ש.

וכעי”ז כתב הרה”ק ר’ שלמה מראדאמסק זיע”א בס’ “תפארת שלמה” (בחי’ ליום כפורים) ע”ד התויו”ט, וז”ל: “אך הנ”ל עפ”י האר”י ז”ל שביו”כ היה השם המפורש יוצא מעצמו מפי הכה”ג בגודל קדושתו של הכה”ג, מה שלא הי’ כזה בכל השנה, הנה לכך היו כורעים ומשתחוים וכו’ ואומרים בשכמל”ו, שהיו מהללים ומשתחוים על שם כבוד מלכותו ואלקותו ית”ש שנמשך לעולם הזה ע”י איש צדיק כזה שהוא הכה”ג בקדושה וטהרה, וכמ”ש אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שכל אחד מהאבות המשיך בחי’ אלקות שלו בעולם הזה להתגלות כבוד מלכותו ית”ש בעולם”. עכ”ל.

וכדברי הגיעב”ץ בשם האריז”ל כן נמצא בספר “פרי עץ חיים” (שער יום הכיפורים פ”ב) שכתב בשם רבנו האר”י וז”ל, “דע כשהיה מזכיר כהן גדול שם המפורש היה יוצא מאליו מפיו ולא אמר (ביומא סו ע”א) כשהיה מזכיר רק יוצא מפי כהן גדול, כי מאליו יוצא והיו הכל שומעים אותו”. עכ”ל. ומה שכתב שכן אמרו רז”ל ציינו בלחם שמים החדש שכוונתו לספרי פרשת מטות פיסקא קנג. ולעת עתה לא מצאתי שם מזה. ויש בספרי במק”א דברים אחרים אך לא כהנ”ל.

וכבר ביארו ביסוד זה של האר”י את לשון הפס’ (שמות כ, כד) “בכל המקום אשר אזכיר את שמי” וכו’, דהיינו ביוה”כ שהיה שם המפורש מוזכר מאליו בפי הכה”ג. וכ”כ בס’ “חמדת ימים”, ובס’ “ימי דוד” מסאלוניקי (בביאורו לסדר העבודה, דפו”ח דקע”ד ע”א). ובשו”ת חתם סופר ח”ה (השמטות, סימן קצב). ובס’ פדה את אברהם פאלאג’י (דרוש א’ לשבת תשובה, דף ג סע”א). וע”ע בס’ אבות עולם ויטאלי (פ”ג דאבות מ”ז).

ויש לציין לד’ הזוהר (פרשת פנחס, דרל”ט ע”א) “תא חזי ברזין סתימין במדות דקודשא בריך הוא ההיא מדה דמשתדלין בה ודכרין בה עלה אתמר במדה שאדם מודד בה מודדין לו ושבעין אנפין לאורייתא והאי איהו בכל המקום אשר אזכיר את שמי, תזכיר את שמי מבעי ליה אלא בההיא מדה דאזכיר את שמי בההיא מדה אבא אליך וברכתיך”. ע”כ. וע”ע בירושלמי ברכות (פ”ד ה”ד). ובבבלי ברכות (ו ע”א). ודו”ק.

וב”גבורת ארי” (יומא שם) כתב, דמכאן ראיה לדברי רבינו האי גאון שהביא הרא”ש (פ”ח דיומא סי’ יט) דשם המפורש שהיה אומר ביוהכ”פ הוא שם בן מ”ב אותיות, משא”כ שם המפורש שהיו הכהנים אומרים בכל יום הי’ שם בן ד’ אותיות. וכל מה שהבאתי כאן הוא ליקוט קצר והרבה פרטים ועיונים יש בהאי שמעתתא, תן לחכם ויחכם עוד.

נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א( הועלה מאתר עץ חיים)

 

[שמחנו]

האם נשים פטורות מוידוי דיוה”כ משום שהזמ”ג

יט. נשאל מרן החד”ה קוק שליט”א משמיה דהגאון הנורא ר’ דב לנדא שליט”א, ר”י סלבודקא, והגר”מ רוטנברג שליט”א מישיבת “חברון”, דהנה מבואר ברמב”ם (פ”ב מתשובה ה”ז) שיש מצות עשה על כל אדם להתוודות ביום הכיפורים, ולכאו’ נשים צריכות להיות פטורות ממצות עשה זו כיון שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. וזו לא שמענו מעולם דנשים פטורות מוידוי דיוה”כ, וגם לשון הרמב”ם משמע דכולם בכלל המצוה. [ודוחק לומר דוידוי הוי כגדר מצות מזוזה דחייבות הנשים, ולא פטרינן להו משום היקש דמזוזה לת”ת, דהא כתיב בה למען ירבו ימיכם וכו’, ואטו נשי לא בעו חיי כמבואר בקידושין (לד ע”א). ע”ש. דזו לא שמענו שבוידוי יש גילוי בפסוק שיש בו חיים].

ולאחר שהסתכל מרנא שליט”א בלשון הר”מ, אמר, דלא מצינו בספר המצות של הרמב”ם מצות עשה מיוחדת של וידוי ביום הכיפורים, אלא יש מצות עשה כללית של וידוי בכל עת שיחטא. וגם בראש הלכות תשובה ביד החזקה, הרמב”ם מונה רק מצות עשה אחת לשוב החוטא מחטאו, ויוה”כ לא מוזכר כלל ועיקר, ועל כרחין שביוה”כ יש הדגשה נוספת על המצוה הכללית של וידוי, ולכן גם הנשים בכלל היו. והוסיף מרנא שליט”א שזה כעין ד’ הריטב”א בשבת (מט ע”א) דאמנם איכא קיום מצוה בהנחת תפלין כל היום, אך עיקר המצוה היא, בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים. ע”כ.

שוב ראיתי להגאון הנודע ר’ נתן גשטטנר זיע”א בשו”ת “להורות נתן” חי”ב (סי’ לד) שהרחיב בשאילתא דא אי מצות וידוי של יוה”כ הוי מ”ע שהזמ”ג, ומרחיב לבאר דהיא מצוה ששייכת בכל ימות השנה, רק שיוה”כ הוא “קץ” האפשרות לקיימה, וע”כ גם הנשים שייכות בזה. עכת”ד. וע”ש דבריו הנפלאים. ובדברי מרנא שליט”א הודגש טפי, דהוידוי של יוה”כ, הוא “שדרוג” מצות התשובה של כל השנה, אך היא “טירת כסף” הנבנית על “חומה” של מצות תשובה דכוליה שתא. [וידוע דתשובה כל השנה היא על ה”מעשה”, ותשובה יוה”כ היא “תיקון הלב והמחשבות”. ואכמ”ל כעת].

והוא רחום בערבית דליל כיפור

כ. ר’ שמואל [בן רבינו שליט”א] שאל מרבינו שליט”א, אם לומר “והוא רחום” בראש תפלת ערבית דליל כיפור, ואמר רבינו שליט”א שיש ענין בדוקא לומר והוא רחום, ויש בו י”ג מילים כנגד י”ג מכילן דרחמי, [וכמבואר ב”פרי עץ חיים” שער מנחה ומעריב פ”ג], והאריז”ל היה עושה ערבית מוקדם כדי לומר פסוק זה, מבואר שיש ענין גדול לכלות את המשחיתים, ועתה כולי יומא זימניה הוא. עכ”ד. [וכן שיטת ה”חמדת ימים” כנודע].

עוד אמר רבינו שליט”א, דארבעה משחיתים איכא, והם, “משחית, עון, אף, וחמה”, וע”י עבודת יוה”כ מתגברים על כל ד’ קליפות קשות הללו, אשר אפי’ משה רבינו היה ירא מהן, כמ”ש “כי יגרתי מפני האף והחמה”, וביוה”כ מעוררים את ד’ אותיות הוי”ה ב”ה [אשר היו יוצאים מאליהם מפיו של כה”ג], לבטל את ד’ קליפות הללו. [ועיקרי הדברים מבוארים בפע”ח שם].

ורימז רבינו שליט”א, דהגם שבשבתות וימים טובים אין אומרים והוא רחום, כיון שהגיהנם שובת ביום שבת קדש וכו’, ואין הזמן גרמא לומר פסוק זה, מ”מ שאני יומא דכפורי שעיקר ענינו להגביר חסדים על הגבורות, ולבטל פרצופין דקליפה, שלכן הזמן מתאים מאד לומר “והוא רחום”, ולכן ביקש רבינו שליט”א שכל הציבור יאמרו יחדיו י”ג פעם פסוק והוא רחום שיש בו י”ג מילים כמבואר בס”ד.

ויש שנהגו בדוקא שלא לומר “והוא רחום” בליל כיפור, וכמ”ש בסידור “חקת עולם” (עמ’ כט), וכן הנהיג ראש גולת בבל הגרי”ח זיע”א בס’ בא”ח (פ’ וילך אות יג), ומדמין כיפור לשבת ע”פ מ”ש ביומא (כ ע”א) דביומא דכיפורי לית ליה לשטן רשות להשטין על ישראל. וע”ע בשו”ת מחקרי ארץ ח”ה (סי’ קיב) שנתאמץ לבאר למה לא לומר והוא רחום בליל כיפור. וכן הנהיג הגר”מ אליהו זיע”א בבית מדרשו.

אכן, רשות להשטין לית ליה, אבל ודאי דבעינן עבודה גדולה ביוה”כ למתק כל הדינים שכבר היו ונמצאים בעולם. ולא לחנם מרבים בי”ג מידות ווידויים בבכיות ותחנונים ביוה”כ, מה שלא נשמע מעולם בשבתות וימים טובים, כי הזמן גרמא. וע’ שד”ח (מע’ יוה”כ סי’ ב שלהי אות ד). ושו”ר שכ”כ ככל דברינו הנ”ל, הרה”ג ר’ עמרם אבורביע, רבה של “פתח תקוה”, בספרו החשוב “נתיבי עם” (סי’ תריט), ושכן נהגו הספרדים בכל מקומות מושבותיהם.

וכן היה המנהג במרוקו לומר והוא רחום בליל כיפור גם אם חל להיות בשבת קדש, וכמ”ש המנוח ר”א עטיה ז”ל בס’ “משלחן אבותינו” (עמ’ שסו), וע”ע בס’ מגן אבות (עמ’ שפ). וכן העיד על מנהגם רבה של ירושלם הג”ר שלום משאש זצ”ל, וכמ”ש בשמו בס’ מקראי קדש (יוה”כ, עמ’ ק). וכן העלה למעשה מרן מופת דורינו מוהרע”י זיע”א בשו”ת יחוה דעת ח”ה (סי’ מה).

יום הכיפורים בתורת יום טוב

כא. רבינו צידד לומר בנוסח וכו’ “ביום הכפורים הזה ביום טוב מקרא קדש הזה”, ואמנם ברוב ככל הסידורים הנוסח הוא “ביום מקרא קדש, בהשמטת תיבת “טוב”, וכן גירסת הרמב”ם בנוסח התפלה דיוה”כ שבסוף ס’ “אהבה”. ע”ש. ויסוד הענין במסכת סופרים (פי”ט הלכה ו) שכאשר אין אכילה ושתיה ל”ש לומר “יום טוב”. ומטעם זה אין מזכירין בו לא מועד ולא שמחה. ע”ש.

ובסברא זו יש לדון דמה שאין אכילה ושתיה ביום הכיפורים אינו מחמת צום של צער, אלא משום שדומין אנו למלאכים, וממילא הצום הוי כעין הנאת אכילה, ואין בזה חסרון ב”טוב” של היום. וכעין יסוד ד’ המאירי במגלה (ד ע”א) שכתב, דכל יום שאין בו קידוש אין בו “זמן”, ואל תשיבני מיוה”כ שקדושתו יתירה, ולא נפקע כוסו אלא מצד איסור שתיה שבו. ע”כ.

ולכאורה יש להביא ראיה מנוסח הדלקת נר יוה”כ מוכיח כן, שלא מברכין “להדליק נר של יו”ט”, אלא “להדליק נר של יוה”כ” [ע’ רמ”א סי’ תרי]. אכן אמר לי מרנא שליט”א דלא שמיה מתיא, כיון שאם נברך על נר של כיפור בנוסח “יום טוב” גרידא, איכא בזה “הקטנה” לעיצומו של יוה”כ, ולומר תרתי א”א, גם מצד “טיב הנוסח” וגם מצד שאין לחתום בשתים. [ונפק”מ לדון אם ברכה ביוה”כ להדליק נר של יו”ט, וע’ תשו’ מהר”ם בריסק ח”ב (סי’ מד). ועוד, ואכמ”ל]. ולפי”ז יל”ע אמאי אין מברכין בר”ה בנוסח מיוחד להדליק נר של יום הזכרון. וי”ל. וע’ מועדים וזמנים ח”ז (סי’ רלג).

ויש לפלפל בזה בחקירה אי איכא מצות שמחה ביוה”כ, [וגם בר”ה דנו בזה כנודע, ואכמ”ל כעת], ומצד דר”ה ויוה”כ לא איקרו רגל [ע’ עירובין מ ע”ב], ומאידך הוו כרגלים לענין הפסקת אבילות כנודע, וע’ תשב”ץ ח”א (סי’ קנז). והרבה יש להרחיב בהגדרות וחילוקים. ואכמ”ל.

שוב אמר לי רבינו שליט”א דלנוסחת מס’ סופרים י”ל “ביום צום הכפורים הזה”, [וכן גריס הרמב”ם שם], ו”יום צום” סותר להגדרת “יום טוב”, אך לדידן דלא גרסי’ בתפלה “צום”, אכן אין חסרון כולי האי לומר “יום טוב”. ובודאי שלא בא לשנות מה שנהגו העולם, רק שכך מתפרץ לו טפי לומר “ביום טוב מקרא קדש הזה”, מצד שיום זה נאמר עליו “האור כי טוב”. [ובשלהי תענית איתא, “לא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב וכיוה”כ”]. וע’ מגלה (ז ע”ב), ושבועות (יג ע”א).

נגילה ונשמחה ב”ך

דברים מופלאים ומחזקים

ממרן אור העולמות החד”ה קוק שליט”א

במה בעלי תשובה יותר חשובים מצדיקים?

דברים שבלב… מה גדר התשובה האמיתי?

למה “צדיקים” צריכים את יום הכיפורים?

א. אמרו רבותינו במסכת ברכות (לד ע”ב) “במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק ברישא והדר לקרוב”…, והקשה מרנא הגר”ד קוק שליט”א [בסעודה שלישית שנתארכה למוצ”ש וילך התשפ”ג], הלא זה ברור שמעלתו של הצדיק שלא טעם טעם חטא מימיו אין ערוך אליה, [המשל הנודע בדורינו של שר התורה מהרח”ק זיע”א מול שר התשובה הרה”צ ר’ אורי הלוי זהר זצ”ל], ואם כן מה כיון רבי אבהו באומרו שלבעלי תשובה יש דרגה גדולה יותר גדולה.

ב. וביאר מר שליט”א, שזה ידוע אצל כל מבין בכחות הנפש, כי עיקר גדר העבירה הוא, שהאדם יוצא מתוך ה”אני” שלו… וזורק את ה”אני” בבזיון נורא… כי אם “אני ראובן” מזהה [ומכיר ומוקיר] את ה”אני שבי”… דהיינו ה”נשמה” ה”טהורה”, שהיא “חלק אלוה ממעל”, בודאי שלא שייך כלל ועיקר לגייס את ה”נשמה”, שהיא שורש כל ה”הרגשות”, ולאגף בברוטאליות את ההרגשה הטהורה שבאה מן הנשמה – כדי ליהנות מדבר עבירה – שהוא גדר מות בעבורה… ואם כן נמצא, שהגדרת בעל עבירה היא, שאינו מזוהה עם עצמו… והגדרת הלומד תורה ומקיים מצות היא, שהוא בשיא החיבור אל נשמתו והוא מזהה את עצמו… ואין לך מדה טובה הימנה…

ג. הלא מעתה, ברור הדבר לכל בר דעת, שבכדי לעשות תשובה ולתקן את במצב הפגום הנ”ל, ראובן מוכרח להגיע למקום שלפני ה”מדה טובה” הנ”ל, והמקום הזה של לפני ה”אני” [היינו לפני אתרא דנשמתא] – הוא מקום גבוה וקדוש… וזוהי מעלת הבעל תשובה בהגעתו למקום “קדש הקדשים”, שאלמלי העבירה לא היה לו את הכח להגיע ל”מקום” ההוא… וזהו שאמר השי”ת (שמות לג, כא) למשה רבינו בזמן חטא העגל שהוא שורש היצה”ר, “ויאמר ה’ הנה מקום אתי ונצבת על הצור”…

ד. ואמר רבינו שליט”א, אנשים חושבים שלעשות תשובה, זה לומר לבורא עולם – עשיתי עבירה, ואני מתחרט… כאן זה מתחיל ונגמר… ובשביל זה יש את יום הכיפורים… זה לא נכון!! וכי מי שלא חטא אינו צריך את יום הכיפורים?!

ה. וקודם שהשיב רבינו שליט”א את התשובה לשאלות הנ”ל, הוסיף מנהמת לבו ואמר… אני לא מדבר עכשיו מצד השכל, אני מדבר מצד הלב שלי, אני מאיית את רחשי לבי ומוציא אותם החוצה… כשאני עושה תשובה אני לא אומר לבורא עולם שאני מביע חרטה על המעשה… אלא אני אומר להשי”ת “הייתי משוגע”… רוח שטות שלטה עלי, ויצאתי מגדר אדם נורמלי… התשובה היא לא “לחזור בך”, אלא “להבין שהיית טפש”… ונמצא שעל ידי התשובה הזאת הוא “עובר ממקום רע למקום טוב”, וזוהי הדגשת חז”ל בלשון “במקום שבעלי תשובה עומדין”… וכפי שנתבאר לעיל עומק הענין.

ו. זה כמו שאתה רואה ילדים בני 6 משחקים “גוגואים” והם מתלהבים מזה, ומסוגלים לריב מכות זה עם זה בשביל גרעינים בעלמא… וגם אתה כשהיית ילד כך היית נוהג… ועכשיו כשאתה מתבגר וצופה בילדים שעושים זאת, וכי אתה “מתחרט” על זה שגם אתה עשית זאת כשהיית קטן, או שאתה אומר לעצמך, מה לעשות… “גם אני הייתי פעם תינוק”… וזה בדיוק היחס [בזעיר אנפין] למצב של אדם שעשה עבירה… הוא צריך לומר לעצמו, הייתי שוטה משוגע… [וכדאמר ריש לקיש בסוטה (ג רע”א) אין אדם עובר עבירה אא”כ נכנס בו רוח שטות].

ז. ואמר מרנא שליט”א שהשורש ליסוד הנ”ל בגדרי התשובה המעולים, ממה שכתב בחטא העגל [שהוא “אם כל חטאת”] שמשה רבינו שאל מה’ יתברך “הודיעני נא את דרכך”… [להורות על הגדר הנ”ל שבעל תשובה אומר “הייתי טפש”… “לא ידעתי כלום”… “רק עכשיו אני מתבונן ומכיר”…], ואז ה’ משיב לו בסוד הגדול של “י”ג מידות”, י”ג מידות היינו “בן י”ג למצות”… שאז נשלם בו י”ג מידות, [כניסת הרחמים – בעידן שנעשה “מצווה” וחלים עליו ה”דינים”], והעומק בזה הוא, שרק עתה ישראל נכנסו ל”בר מצוה”, ועד עתה הם היו בגדר “קטן” שפטור מן המצות, ובזה נמתק הקטרוג הנורא של חטא העגל…

ח. ולכן יש לנו את יום הכיפורים, שהוא בגדר “מקומו של עולם”, משורש “הנה מקום אתי” הנ”ל, ומי לא זקוק להגיע לאתרא קדישא הדין הנקרא “מקומו של עולם”…

יהי רצון שיהיה כל ה”קיבוץ” הזה לרפואתו של מרן שליט”א אכי"ר
נכתב ע"י הרב יקותיאל אוהב ציון שליט"א( הועלה מאתר עץ חיים)