הרגשות שזועקות בתוכנו אולי הם פשוט הרגל (2 צופים)

[אברימי בויאר]

לי ממש מפריע שיש אנשים שלא מפריע להם לאחר לסוף זמן ק''ש, וכאחין שלי שמגיע אלינו לשבת קם מאוחר וקורא ק''ש ''חציו בפנים וחציו בחוץ'' [מבחינת זמן] כשלרגליו עורו, וידיו נקיות היטב על ידי נטילת הידים של תפילת מעריב אתמול, כיפתו כיפת נחמן, ושערו מבודר ברוח אף שהיא לא קימת, לא ארחיב בפירוט הבגדים שעליו, בתכלס' שלוש דקות לפני סוף זמן קריאת שמע הוא מתחיל לפהק ולפהק ולפהק כאילו זה אונס שינה, ואז ברגע האחרון הוא קורא שמעישראד' חד בשכמל''ו [אומר את זה יותר מהר מהר''ת] ובסוף פרשה ראשונה הזמן עובר לכל הדעות ולכל השיטות, רק שהוא פעם הסביר לי בלהט ש''מספיק רק פסוק ראשון בזמן''....
ואני אדם אם רגשות, ופשוט בסעודת שבת ישבתי בראש השולחן ולא רציתי להביט בו, בכלל הוא ניסה לספר לי בדיחה, משהו על מתיחה, שעשו במלחמה, ואני חושב לעצמי, די! שילך, הוא פוקר! אני כועס עליו,
וכמובן ניסתי להירגע, וקיבלתי אותו בסבר פנים יפות, וכו' וכו',

ונתבוננתי שהסיבה היחידה שיכלתי לכעוס על האחיין הזה, זה בגלל: שאני אוהב את הקב''ה אהבת נפש, ואני קופץ על כל מצוה ומקפיד לקימה בהידור ובדקדוק קלה שבחמורה, ותפילותי ממש בקשר ישיר אם בורא העולמים, וכיון שאני מאמין שאדם זה מכאיב לבורא עולם [מכיון שבורא עולם רוצה להיטיב לו והוא לא נותן לו], אז אני ממש כואב את כאב ד' יתברך, וכואב לי, ואני כועס על מי שמכאיב לי,

ואני לא מאמין שיש כזה אדם על פני הגלובוס,

במיוחד אני, לטאי קר מזג, תפילותי על הפנים, אני כל היום עסוק במצות באופן מציאותי, את הו' מצות תמידיו אני משאיר למישהו אחר,

אז למה אני כועס?

אולי כי התרגלתי? כי כך חונכתי?

נקודה למחשבה,