שיר הרפיה

[בן פטורא]

בשוכבי בעת לילה תחת הסדינים הלבנים
וגופתי מוטלת על הכסת עטופה בערפילים
הלומת מאורעות היום מוכת שגרת החיים
מבקשת לנום קימעא להניח אחור מפעלים
אשר נטרדה בהם בהקיץ הקיזה בעבורם דמים
נפשי חמקה עברה מבעד לדלת נשאה כנפיים ונתעלתה
ומקומה לא ידעתי ולעת בוקר שבה ועל פניה נסוכה דאגה
קראתיה לשלום והיא מר לה תגלני אחוריה ברוגזה
שלום חטוף בניד ראש השיבתני הזדרז כבר זרחה חמה
תרמיל על שכם כתפתי קובעת מים ופת לחם עבשה
החוצה אל הלא הנודע יצאתי ובפי עוד טעמי שינה
רגלי נחפזו כמים שעטו כסוסים אבירים
לכבוש את העולם יצאו לא ישובו עד צאת הכוכבים
ונפשי עייפה ונכאה מה עשתה היא בלילה מי ידע
מה ראתה אשר הבעיתה והפיל רוחה
דמעה החלה נושרת ואחריה קרונות של דמעות
זועקת מרות ומייללת כולאת בכוח אנחות
לבל יצאו מעם הדלת יגלו ברחוב קלונות
נפש נפש הבכוחך לצלוח לבדך נהרות
לעלות ההרה לירד בתהומות
הרפי קימעא לחשי באוזני שיחתך
מה ראית ונבהלת הרטיט מיתרי לבבך
הלא תדעי כי רטט הכנור נעימה יקרא
ובפי מילים לעטור מנגינתך
וקול רעמך וברקי זעמך בהתלבשו בגוף בבואו בין עננים גשמי ברכה יביא בכנפיו ינגב דמעת הזורעים