פורים הר"ב רוזנבלום: כל מה שצריך לדעת על 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', מרתק !!! (1 צופה)

[התורה]

שיעור מרתק ממגיד המישרים הגאון רבי ברוך רוזנבלום שליט"א
מרתק ומעניין במיוחד, מה בין ביהמ"ק לשמחת פורים, והנעלמות במימרת הש"ס [ולא השו"ע והרמב"ם...]: 'משנכנס אדר מרבין בשמחה'​

אומרת הגמרא {תענית כט ע"א} – כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.

המענין הוא, שרובם מכירים רק את חלקה השני של המימרא – "משנכנס אדר מרבין בשמחה". אבל את חלקה הראשון – "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה" – לא מכירים כולם. יש כאן התניה.

אני זוכר בישיבה, המשגיח זצ"ל היה רואה שהבחורים כבר נכנסים ל'טראנס' כבר בר"ח. אז הוא היה אומר להם: "כמה שאתם ממעטין בחודש אב – כך תרבו בחודש אב; אני לא רואה שמיעטתם בשמחה יותר מידי בחודש אב, אז בבקשה אל תעלו את ה'טורים' יותר מידי בחודש אדר – תישארו רגועים"

ממשיכה הגמרא ואומרת {שם א –ב} – אמר רב פפא: הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה.

אומר תוספות – אמר רב פפא הלכך האי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט וכו'. פירוש משום דאמר לעיל מגלגלין חובה ליום החייב.

המענין הוא, שבספר מגדים חדשים הוא מביא בשם תרומת הדשן שזה לא התחיל בגלל חורבן בית המקדש ולא בגלל מעשה המרגלים, אלא זה התחיל הרבה קודם – מתי? בפטירת אהרן הכהן[1], שהיה בר"ח אב. באותו זמן נסתלקו ענני הכבוד ואז הגיע הכנעני להילחם עם ישראל. ומאז, אומר תרומת הדשן, הרע מזלם של ישראל בחודש הזה; אהרן הכהן הרי מסמל את עבודת הכהנים בבית המקדש, וברגע שאהרן נפטר – היו שבעת ימי אבלות עד ז' בחודש אב, ובז' בחודש נכנסו נכרים להיכל וביום ט' באב הציתו אש בבית המקדש.

אבל אומרת לנו הגמרא, שמי שיהודי שיש לו דין עם גוי, שיעביר אותו לחודש אדר – שאז המזל של החודש הזה חזק – ולמה?

אומרים המפרשים, שמזל החודש הזה הוא 'דגים' – שמזלם טוב – ולמה? כי לא שולטת בהם עין הרע, הם פרים ורבים, ובנוסף הם גם לא חטאו בחטא אדם הראשון[2]. ובנוסף, הוא המזל היחיד שמופיע בלשון רבים מבין כל המזלות – אה תשאלו מה עם 'תאומים' או 'מאזנים'? – התשובה פשוטה. א"א לשים 'תאומים' א' או 'מאזנים' אחד. והיות והם באים בזוג, העוצמה של המזל גדולה יותר.

ומה טמון בחודש אדר?

כותב רש"י – משנכנס אדר. ימי נסים היו לישראל פורים ופסח.

אם אנחנו צריכים להיכנס לשמחה בחודש אדר, אז בחודש הבא – חודש ניסן, ודאי שהיינו אמורים להיות בשמחה, כי בניסן השמחה גדולה מאד – לא אומרים 'תחנון' כל החודש וכמו"כ לא מספידין כל החודש, ממילא השמחה צריכה להיות גדולה. אז למה אמרו לנו חז"ל רק על חודש אדר שצריכה להיות בו ריבוי שמחה?

שאלה נוספת שצריכה ביאור;

"משנכנס אב ממעטין בשמחה" – יש לזה הלכות: לא מסתפרים, לא מתגלחים, לא אוכלים בשר וכו' – ישנן הלכות כתובות. לעומת זאת בחודש אדר – "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – אין לנו הלכות מה בדיוק צריך לעשות כדי להרבות בשמחה?

בואו ננסה לבאר את הדברים:

בא השולחן ערוך בס' תק"ס ומביא דברים שנוהגים לעשות זכר לחורבן – ניקח דבר א';

פוסק השולחן ערוך {סימן תק"ס – לעשות זכר לחורבן, ס"ב} - וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁהָעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה לְאוֹרְחִים, מְחַסֵר מִמֶּנּוּ מְעַט וּמַנִּיחַ מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא קְעָרָה מִן הַקְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת שָׁם[3].

אומר השערי תשובה[4] – בפורים אין צריך לעשות זכר לחורבן.

אומר הספר יוסף לקח – נאמר שימי הפורים הם {ט, כב} יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, ונאמר {תהילים קל"ז, ו} אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי, והרי בכל שמחה צריכים להעלות את זכרה של ירושלים ולכן משיירים מן האוכל. אבל בפורים אין צריך להעלות את זכרה של ירושלים. היות ובני האדם כ"כ שבורים על שבית המקדש עדיין לא נבנה, ולכן אומרת הגמרא {מסכת מגילה ז, ב} – אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – בפורים אין חורבן!

כותב הספר ילקוט אברהם {או"ח סי' תרפ"ו} – מנהג ישראל הקדושים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה גם אצל הצדיקים והחסידים, כשבא ר"ח אדר מדבקין על הכתלים בביתם ובבתי כנסיות ובתי מדרשות ניירות, ונכתב עליהן 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', ודייקא על הכותל מערבי ולצד הפתח[5], הלא דבר הוא ומסתמא יש טעם לדבר זה אמת, שרז"ל אמרו בגמרא {תענית כט ע"א} כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה ע"ש. אבל לכתוב תיבות אלו על נייר ולדבקו בכותל ולנגד הפתח דיקא, אין שום רוח לזה מגמרא הנ"ל, גם לא מצאתי בשום ספר שיעשו כן או שיאמרו טעם לזה.

בא ר' צדוק הכהן מלובלין במאמריו לחודש אדר, ומביא את גרסת העין יעקב[6] - וגירסת עין יעקב: "משנכנס אדר ממעטין באבל ומרבין בשמחה'. ובאמת לא מצינו שום הבדל בדין אבילות מי שנתחייב בה רחמנא ליצלן באדר לכל השנה. אכן נראה פירושו דממעטין באבל הידוע שהוא אבלות ציון וירושלים והוא על פי מה שאמרו (תענית ל ע"ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וכו' ...

בא הספר פאר עץ חיים – לר' חיים בן אברהם קרוזר, ומקשה על דברי הגמרא – ויש לדקדק בלשנא דכשם כו' דכשם משמע דדין אדר דמי לדין אב בשניהם ממעטין בשמחה או בשניהם מרבין. ובאמת הוא להיפך והכי הוה ליה למימר ומשנכנס אדר כו' דהוה פרוש' באמת כך דגבי אדר הוא להיפך. ועוד יש להקשות שמחה של קודם פורים מה זו עושה, והכתוב אומר ימי משתה ושמחה – משמע דשמחה אינו נוהג אלא בפרזים ומוקפים כל א' ביומו הידוע בלבד וזהו מדברי קבלה ומתקנת חז"ל במגילת תענית לאסור את של זה בזה בהספד ותענית וכדאית' במגילה ד' ה' ע"ב וא"כ שמחה אינו נוהג אלא בשני ימין אילו בלבד. והכא קאמר דמיד משנכנס אדר נוהג מצות שמחה ולא עוד דלישנא דמרבין משמע שהוא ריבוי שמחה יותר מפורים גופ' דכתיב בי' שמחה סתמא וזהו אינו אלא דברי תימא יציב' בארעא כי' ועוד דלפ"ז כש"כ ודאי דאסור בהספד ותענית והוא מובן ולא אשכחן דבר זה בשום מקום ואדרבה מגילת תענית הנ"ל יוכיח להיפך וכמ"ש לעי'?

יש כאלו שרצו לתרץ לגבי לימוד תורה; משנכנס אדר מרבין בשמחה – הכוונה ללימוד תורה, כמ"ש {תהלים יט, ט} פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. ולכן ל"ע בשעת אבלות, אסור לאדם ללמוד תורה מלבד דברים הקשורים באבלות – דוגמת הלכות אבלות, ספר איוב וכד'. א"כ "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – ואין דבר משמח יותר מלימוד התורה – וכשמסיימים את מקרא המגילה אומרים "ליהודים היתה אורה ושמחה', ודורשים חז"ל 'אורה' זו תורה. ולכן "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – שיש לנו יותר לימוד תורה בזמן הזה.

יש שדוחים את הדברים ואומרים שלא יתכן לומר כן. שהרי ר' שמואל בר שלת לא אומר רק "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – אלא "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" – והרי לא מצינו שמורידים בלימוד התורה ח"ו משנכנס חודש אב[7].

כותב הספר פאר עץ חיים – ובדוחק יש לתרץ דלאו דינ' וחיוב' קאמר אלא דהכונה אם רצה להרבות בשמחה הרשות בידו משא"כ בשאר ימים אין להרבות בשמחה הרשות בידו משא"כ בשאר ימים אין להרבות בשמחה שאינה של מצוה וכדמשמע בר"פ 'אין עומדין' ובשבת פ' ב"מ על פס' 'ולשמחה מה זו עושה' ע"ש אבל בחדש אדר מותר להרבות בשמחה אפילו אינה של מצוה ואולי קצת מצוה נמי איכא בזה והוא משום דהחדש נרמז לזה וכדכתיב 'והחדש הזה נהפך להם' וגו' ונ"ל דאפשר דמטעם זה השמיט הך דינ' הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים והשולחן ערוך ע"ש דכיון דלאו דינ' 'חיוב' הוא אלא רשות בעלמא לא חשו להזכירה כלל. אבל באמת זו לית' כלל דהא דומיא דאב קאמר והתם ודאי מדינ' ממעטין בשמחה ומסתמא גבי אדר נמי מדינ' מרבין בשמחה והדר' קושיא הנ"ל לדוכ'.

בא שו"ת התעוררות תשובה ומסביר למה לא מביא הרמב"ם את הדברים להלכה – ונלע"ד ליישב בגמרא דידן לא מצינו שום הקדמה לקריאת המגילה רק י"א י"ב וי"ג אבל בירושלמי איתא דיכולין לקרא מר"ח מדכתיב החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וכיון דכל החודש נהפך לשמחה יכולין לקרות המגילה מר"ח (רק מסיים שם א"ר חלבו אמר רב: ובלבד עד ט"ו 'דלא יעבור' כתיב) וכיון דהמחבר בסי' תרפ"ו מביא בשם י"א דיכולין לקרות המגילה מר"ח וברמ"א שם איתא והכי נהוג מובן מאליו דמרבין בשמחה מר"ח כיון דהא דקרינן המגילה מר"ח יליף מהא דשמחה נוהגת בכל החודש.

בא השפת אמת[8] ואומר – משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט.). הוא שמחת הנדבה שהביאו בנ"י בכל אדר השקלים.

ולמה הוא קורא לזה 'שמחת הנדבה'?

כי בא' באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים ומתחילים להכריז על הבאת התרומות למשכן לצורך קניית קרבנות ציבור; נאמר {במדבר כח, יד} עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה – צריכים לחדש תרומות חדשות מר"ח ניסן. ממתי מכריזים על התחלת התרומות החדשות? מחודש אדר – כמו שכותב רש"י בפרשת 'כי תשא', ג' תרומות כתיב בפרשת מחצית השקל, כנגד תרומה ראשונה שנתנו מחצית השקל לאדנים – שהיה הדבר היחיד מכסף במשכן. חוץ מזה נתנו מחצית השקל לקרבנות ציבור. ועוד תרומה שנתנו בפרשת השבוע, כתיב {כה, ג} וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וכו'.

א"כ היות ובר"ח אדר מתחילים לתרום – זה עצמו מביא שמחה!

אומרים חז"ל {מסכת מגילה יג, ב} – אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו.

כותב הספר קריאי מועד – לפנינו הארה נפלאה ומפתיעה. ראשית, בניגוד למה שהיינו סבורים שהנצחון על האויב הוא הסיבה לשמחה ולנדיבות, לא כך הם פני הדברים. אדרבה, נדיבות הלב היא המובילה אל הנצחון. נצחון או תבוסה בשדה הקרב אינם פרי גבורה פיסית ואף לא תוצאה של משחקי כח פוליטיים. לא בגבורת הסוס יחפץ ואף לא בשוקי האיש ירצה. נצחון במלחמה הוא פועל יוצא מרצון העליון, ועל ידי גילויים של רצון טוב ונדיבות לב למטה, מעוררים את הרצון העליון למעלה. התעוררות נדיבות בין בני אדם, מעוררת באותה מידה את הבטוי של 'אוהבם נדבה', שזו סיבת הסיבות להתגברות על כל אויב ואורב.

ועוד למדנו מדבריו כי המפתח לשמחה היא נדיבות הלב. שפע של עושר ואמצעים כלכליים אין בהם לגרום לשמחה, ורק גילויי הענקה ונדיבות הם מרשם בטוח לשמחת אמת.

מעשה סופר על מאן דהוא שהתלונן אי פעם לפני מרן הבית ישראל, על כי דבר לא חסר לו בעולמו של הקב"ה. משופע הוא בנכסים, עסקיו פרצו לרוב, גם נתברך בבנים ובבנות. רק למעט שמחה הוא שואף, וזו אינה בהישג ידו. השיב לו הבית ישראל בהלצה: הלא פסוק מפורש הוא – "פתחת שקי ותאזרני שמחה". נסה נא להתיר את פתחי שקי המטבעות אשר לך ולהעניק מטובך לאחרים, ומיד תתאזר בחגור של שמחה.

מי שעומד על הדברים בהרחבה, הוא הרב דסלר[9] - כתבנו בקונטרס החסד (מכתב מאליהו ח"א עמ' 36) כי האהבה היא תולדת הנדיבות, כי למי שנותנים יותר אוהבים אותו יותר. מובן הוא שנדיבות והכרח – תרתי דסתרי הם. הנדיבות שייכת רק במקום שיש בחירה, נמצא כי רק הבוחר יגיע לידי אהבה, כי רק הוא יכול להתנדב ולתת.

פירוש הדבר, ככל שאתה מעניק יותר למישהו – אתה אוהב אותו ומחובר איתו יותר!

אם אלה הדברים, נוכל לגשת לעוד נק' א' מדברי הגמרא במסכת ביצה:

אומרת הגמרא {מסכת ביצה טו, ב} – ואמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בר' שמעון: הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר {תהילים צג-ד} אדיר במרום ה'.

לכאורה, מה פירוש הדבר "יטע בהן אדר"?

בא השפת אמת בפרשת תרומה ועומד על משמעות השם של חודש אדר;

אומר המדרש {שמות רבה, פרשה לג, אות א} – וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת יְחִידָה, בָּא אֶחָד מִן הַמְּלָכִים וּנְטָלָהּ, בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לוֹ לְאַרְצוֹ וְלִטֹּל לְאִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ: בִּתִּי שֶׁנָּתַתִּי לְךָ יְחִידִית הִיא, לִפְרשׁ מִמֶּנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לְךָ אַל תִּטְלָהּ אֵינִי יָכוֹל לְפִי שֶׁהִיא אִשְׁתֶּךָ, אֶלָּא, זוֹ טוֹבָה עֲשֵׂה לִי, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ קִיטוֹן אֶחָד עֲשֵׂה לִי, שֶׁאָדוּר אֶצְלְכֶם, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהַנִּיחַ אֶת בִּתִּי. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת יְחִידָה, בָּא אֶחָד מִן הַמְּלָכִים וּנְטָלָהּ בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לוֹ לְאַרְצוֹ וְלִטֹּל לְאִשְׁתּוֹ , אָמַר לוֹ החותן: בִּתִּי שֶׁנָּתַתִּי לְךָ יְחִידִית הִיא, לִפְרשׁ מִמֶּנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לְךָ אַל תִּטְלָהּ אֵינִי יָכוֹל לְפִי שֶׁהִיא אִשְׁתֶּךָ, אֶלָּא, זוֹ טוֹבָה עֲשֵׂה לִי, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ קִיטוֹן אֶחָד עֲשֵׂה לִי מה שנקרא היום 'יחידת דיור קטנה' , שֶׁאָדוּר אֶצְלְכֶם, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהַנִּיחַ אֶת בִּתִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, נָתַתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, לִפְרשׁ הֵימֶנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לָכֶם אַל תִּטְלוּהָ אֵינִי יָכוֹל, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בַּיִת אֶחָד עֲשׂוּ לִי שֶׁאָדוּר בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ.

אומר השפת אמת {שנת תרל"ב} – אא"ז מו"ר ז"ל הגיד על חודש אדר על שם המדרש הנ"ל ואדור ביניכם.

כותב הספר מאור עינים – וטעם החודש אדר למה נקרא כך? הוא מפני שבחודש זה נרמז א' ד"ר – ר"ל א' שהוא אלופו של עולם, וכמש"ה אלוף נעורי אתה שכשם שאות א' הוא ראשון לכל האותיות, כך הש"י הוא ראשון לכל הנמצאים וזהו ענין בחינת א' ד'ר עם התחתונים שמשרה שכינתו עם התחתונים...

מאיפה המקור לדברים, שהקב"ה בא לגור איתנו ביחד?

אומר המדרש {שם פקודי, אות יא} – רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, בְּאֶחָד בַּאֲדָר הָיְתָה נִגְמֶרֶת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן. לָמָּה, שֶׁהַמְּלָאכָה שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּקַּיִץ בְּיוֹם אֶחָד, נַעֲשֵׂית בַּחֹרֶף בִּשְׁנֵי יָמִים[10], וּכְדִבְרֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי שֶׁאָמַר, שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.

ידוע שלמחרת יום הכיפורים, כינס משה רבינו את כל עם ישראל, כמ"ש {שמות לה, א} וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם, ופירש"י: "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר" – וציוה אותם על מלאכת המשכן;

באותו יום, קיבלנו מתנה נוספת מלבד המחילה על עוון העגל – קיבלנו את יום הכיפורים, שהרי ידוע מדברי המדרש בפרשת פינחס, שיום הכיפורים המקורי היה אמור להיות בתשעה באב;

אומר המדרש {ילקוט שמעוני, פרשת פינחס, רמז תשפ"ב} – אמר רבי לוי: בכל חדש וחדש שבקיץ בקש הקב"ה ליתן לישראל מועד, בניסן נתן להם פסח. באייר נתן להם פסח קטן. בסיון נתן עצרת. בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו העגל ובטל תמוז ואב ואלול, ובא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכפורים והחג; היינו בי"ז בתמוז היה צריך להיות ראש השנה, בתשעה באב היה צריך להיות יום הכיפורים ובחודש אלול היה צריך להיות חג הסוכות.

א"כ את יום הכיפורים קיבלנו ביום שמחל הקב"ה על חטא העגל.

אומרת התורה: {שמות לו, ג} וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר ... {ו} וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: {ז} וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר.

כותב הגאון מוילנא {ביאור לשיר השירים א, ד} – ובזה יתורץ מה שהקשו למה אנחנו עושים סוכות בתשרי, כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד, היה ראוי לעשות בניסן, כי בניסן היה תחילת היקף עננים. אבל נראה לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן, ומשה ירד ביום הכיפורים ובמחרת יו"כ {שמות לה, א} וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וציוה על מלאכת המשכן וזה היה בי"א תשרי וכתיב "והעם הביאו עוד נדבה בבקר בבקר - ב' ימים, הרי י"ג בתשרי ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל ובט"ו התחילו לעשות ואז חזרו ענני כבוד, ולכך אנו עושין סוכות בט"ו בתשרי[11].

א"כ תוך שבעים יום, היה המשכן מוכן – ללא שום אמצעים טכנולוגים!

אומרים חז"ל בפסיקתא – וכל זמן שהיה [המשכן] מקופל היו ישראל מתלוננים על משה לומר, למה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו. שחשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק. שבניסן נולד יצחק[12]. ומניין? אלא כשהמלאכים באים אצל אברהם מהו אומר? לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת {בראשית יח, ו} שהיה פסח ואמרו לו: "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך {שם, י}. מהו 'כעת חיה' ? אמר ר' זבדי בן לוי: שריטה שרטו לו על כותל ואמרו לו: לשנה הבאה, כשתבא השמש לכאן, יולד לך בן. לא עשה אלא כיון שבא ניסן והוקם המשכן עוד לא לימלם [רינן] אדם אחר משה. ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה מלאכה בו. לאו. מהו 'ותשלם'? אמר הקב"ה: עלי לשלם לו. מה שילם לו הקב"ה? חנוכת בית חשמונאי[13].

חידוש נוסף, נוכל למצוא בספר עזרא – {ו, טו} וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא – פירוש, אומר הנביא שאת בנין הבית השני המשיך דריוש האחרון[14]; כורש התחיל את בנין הבית השני. אבל אז בא אחשורוש ועצר את בניית הבית בגלל ושתי שאמרה לו "מה שאבא שלי החריב אתה הולך לבנות?!". אבל שנה לאחר מה שנאמר במגילת אסתר, מת אחשרוש ואז התמנה דריוש השני תחתיו והמשיך את בניית הבית. ומתי הסתיימה בנייתו?! בג' אדר.

ממשיך הכתוב ואומר: {שם טז} וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה – שעשו את חנוכת הבית השני בשמחה רבה – בג' באדר!

יוצא א"כ, שאין לנו יותר חיבור לבית הראשון – כי נחנך הבית השני. אנחנו היום אבלים על חורבן הבית השני ולא על הראשון – שי"ז תמוז היה פריצת החומה בבית השני; בבית ראשון פריצת החומה היתה בט' תמוז – אנחנו לא עושים לזה שום זכר.

כותב המלבי"ם [עזרא שם] – כבר פי' הקדמונים מ"ש הבית הזה, כי אם היו זוכים אז היה מגיע זמן הגאולה העתידה, ותיכף אחר בנין זה היה יורד בית המקדש מן השמים כמקדש שראה יחזקאל לעתיד לבא והיו מתחילים החנוכה השנית שנאמרה ביחזקאל, ולעת עתה עשו חנוכת הבית הזה, שמלת דנא מורה שמצפה על חנוכת בית אחר, והנה חנוכת יחזקאל תתחיל בכ"ג אדר כמבואר שם, והם המשיכו חנוכה שלהם עד כ"ג אדר שהם כ"א יום, ואם היו זוכים היה תיכף חנוכת הבית האחרון שיבנה בידי שמים, ויען שבימים האלה חל פורים שהם ימי משתה ושמחה, אמר שהיה עקר החדוה על החנוכה שהיתה גדולה משמחת הפורים.

א"כ למדנו מדבריו, שבחודש אדר היינו אמורים לחוות גם את בניית הבית השני – וגם את בנין הבית השלישי שיבנה ב"ב אמן!

א"כ למדנו – למה משנכנס אב ממעטין בשמחה?! – כי היו בו חורבנות בית המקדש – "ומשנכנס אדר מרבין שמחה" – למה? כי אז נחנך הבית השני ובע"ה עתיד להיבנות בו גם הבית השלישי!

בא ר' דוד טבל ומקשר את פרשת השבוע גם לפורים וגם לפרשת זכור;

אומרת הגמרא {מסכת סנהדרין כ, ב} – ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה[15].

כותב ר' דוד טבל {דרשות בית דוד, דרוש י} – וההרגש במאמר הלזה הוא מבואר, כי מדוע בחר בעל המאמר הלזה בשלש מצות אלו לבדנה יותר מכל זולתן מהמצות, כי רבים המה מהמצות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות והפרשת ערי מקלט ושמטין ויובלות, ועוד רבות כהנה עצמו מספר.

אולם אמיתת כוונתם בזה להיות כי שלוש מצות אלו המה מתאחדים ומתקשרים ותלויים זה בזה, כי לא יתכן בנין בית הבחירה אם לא יוקדם לו ראשית מחיית זרעו של עמלק, יען כי בית המקדש נקרא כסא ה', אשר שמה היה התגלות מקור ההנהגה ההשגחיית ממעל לאופני וסדרי הטבע, כאשר הוא מפורסם מענין העשרה נסים שהיה בתמידות בבהמ"ק [אבות פ"ה מ"ה], וזה לא יתכן אם לא ע"י מחיית זרעו של עמלק, יוקדם לו כי: "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, [רש"י שמות יז, טז] ומחיית זרעו של עמלק לא יתכן רק ע"י מלך, כי כן כאשר גם בהפכו נאמר: "והלבנון באדיר יפול" [ישעיה י, לד], וכמאמר ר' יוחנן בן זכאי לאספסיינוס, כמבואר במסכת גיטין [נו, ב] שאמר לו שאין בהמ"ק נחרב רק על ידי מלך, ככה גם בהפכו, כי גם מחיית זרעו של עמלק לא יתכן היות רק ע"י מלך...

אומר הנביא: {ישעיה לד, י} מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ;

אומר רש"י – מדור לדור. מאותו דור עד דור אחרון, ד''א היא קללת משה (שמות יז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור מדורו של משה לדורו של שאול ומשם לדורו של מרדכי ומשם לדורו של מלך משיחנו.

ממשיך ר' דוד טבל ואומר – בבית המקדש הראשון הומלך שאול, ולחמו הוא ודוד בעמלק, ובנה שלמה את בית המקדש. וככה היו הדברים כסדרן בבנין בית הראשון, כי ראשונה הומלך שאול אשר הוא היה מוכן למחות זרעו של עמלק, וכמאמר חז"ל [ב"ר עג, ז]: "גמירי שאין זרעו של עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל, שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן [ירמיה מט, כ], ולכך שאול המלך אשר היה מזרעה של רחל היה מוכן לזה, ואחר זה נצטוה למחות זרעו של עמלק, ויען כי לא עשה פעולתו בשלימות, לכך גמר מחייתן היה ע"י דוד המע"ה בצקלג ע"י צירוף זרעו של רחל, כמאמר חז"ל [ב"ב קכ"ג, ב] ואח"ז נבנה בית הבחירה ע"י המלך שלמה.

ע"פ דברי רש"י שהבאנו, התחנה הבאה היא – מדורו של שאול לדורו של מרדכי;

מרדכי היהודי היה מלך על ישראל – 'על מלא', שנאמר בסוף המגילה {אסתר י, ג} כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ; אסתר גם היא היתה מלכה;

בא הספר מגיד הרקיע ומוכיח את הדברים;

אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה לט, אות יא} – אַרְבָּעָה הֵם שֶׁיָּצָא לָהֶם מוֹנִיטִין [מטבע] בָּעוֹלָם, אַבְרָהָם, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין, וּמַהוּ מוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ, זָקֵן וּזְקֵנָה מִכָּאן בָּחוּר וּבְתוּלָה מִכָּאן. יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ו, כז): וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ, יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין בָּעוֹלָם, מַהוּ, שׁוֹר מִכָּאן וּרְאֵם מִכָּאן, עַל שֵׁם (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו. דָּוִד (דברי הימים א יד, יז): וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת, יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין בָּעוֹלָם, וּמָה הָיָה מוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ מַקֵּל וְתַרְמִיל מִכָּאן וּמִגְדָּל מִכָּאן, עַל שֵׁם (שיר השירים ד, ד): כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ. מָרְדְּכַי (אסתר ט, ד): כִּי גָּדוֹל מָרְדְּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְדִינוֹת, יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין, וּמַה מּוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ שַׂק וָאֵפֶר מִכָּאן [מצד אחד] וַעֲטֶרֶת זָהָב מִכָּאן [מצד שני].

אם מרדכי היה מלך, ברגע שנעשה "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" הרגו בשושן הבירה חמש מאות איש ואח"כ הרגו שלש מאות איש ובכל המדינות הרגו שבעים וחמש אלף איש – ומי אלה היו??? אומר התרגום, כולם היו עמלקים[16]!

כעת שנה לאחר מכן, מת אחשורוש בשעה טובה ומוצלחת – ואת מי מינו במקומו??? את דריוש השני – בנה של אסתר המלכה;

אומרת התורה: {ויקרא יא, ד} אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: {ה} וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: {ו} וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם: {ז} וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם.

אומרים חז"ל {ויקרא רבה, פרשה יג, אות ה} - אֶת הַגָּמָל, זוֹ בָּבֶל, כִּי מַעֲלֶה גֵרָה, שֶׁגָּרְרָה מַלְכוּת אַחֲרֶיהָ. וְאֶת הַשָּׁפָן, זוֹ מָדַי כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא אבל הוא לא מפריס פרסה ...

וכך מלכות מדי, יש לה סימן טהרה א' וסימן טומאה א'; שיצא דריוש שאמו אסתר – טהורה, ואבא שלו טמא – אחשורוש! ומיד לאחר שמינו את דריוש למלך – המשיכו לבנות את בית המקדש השני – שחנוכתו מתי היתה??? בג' בחודש אדר!

וכך לעתיד לבוא, אומר לנו רש"י, בע"ה יכרית הקב"ה את זרעו של עמלק ויבנה לנו את בית הבחירה.

אם אלה הדברים, נוכל להבין למה משנכנס אדר מרבין בשמחה:

התשובה לכך פשוטה מאד. כי אין מקום שיש בו שמחה גדולה יותר, מאשר במקום שיש בו השראת שכינה! – ומה הראיה לכך?! – מדברי הנביא ב'שבעה דנחמתא' – {זכריה ב, יד} רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'.

אם אלה הדברים, נוכל להבין את המימרא – "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה";

ממתי התחיל הקב"ה להתאבל על חורבן הבית? בראש חודש אב; אומרים חז"ל, שהקב"ה מתאבל לפני ולא אחרי;

אומרים חז"ל {תנחומא, שמיני, אות א} – וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (קהלת ח, ה). מִי הָיָה. זֶה אַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵּצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים, וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, שִׁמְרוּ אֲבֵלוּת שִׁבְעַת יָמִים עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ בָּכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה', שֶׁכָּךְ שָׁמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל, כִּבְיָכוֹל. וּמִנַּיִן שֶׁנִּתְאַבֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנָחֵם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (בראשית ו, ו). וְאֵין עֲצִיבָה אֶלָּא אֵבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתְּהִי הַתְּשׁוּעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל עַל יִשְׂרָאֵל כִּי אָמַר הָעָם כִּי נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ (ש"ב יט, ג). וְכֵן עֶזְרָא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ בּוֹכִין אִישׁ אֶל אָחִיו וְאִישׁ אֶל בְּנוֹ, לְכוּ אִכְלוּ מִשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ וְגוֹ' וְאַל תֵּעָצְבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם (נחמיה ח, י). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ (בראשית ז, י). וְכֵן הוּא אוֹמֵר לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, כְּשֵׁם שֶׁנִּתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עוֹלָמוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל, אַף אַתֶּם שִׁמְרוּ אֶת יְמֵי הָאֵבֶל עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ בָּכֶם. הָיוּ מְשַׁמְּרִים וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים עַל מָה מְשַׁמְּרִים ...

היה פעם איזה א' שבא לרב'ה רפורמי, וסיפר לו שאבא שלו גוסס והרופאים אמרו שזה ענין של כמה ימים. אבל הבעיה שהוא לא יוכל לשבת שבעה, כי בעוד כמה ימים יש לו תערוכה בגרמניה, אז הוא שאל את הרב'ה האם הוא יכול לשבת שבעה מעכשיו וכשהוא יחזור מהתערוכה הוא ישלים את הימים;

אמר לו הרב'ה: "תשמע, תרשום לי צ'ק 5000 דולר ואני אשב במקומך!"

"רעיון טוב!" – נתן לו 5000 דולר ובא ללכת. ואז אומר לו אותו א' – "אם אני כבר פה, אולי תשב כמה דק' שאנחם אותך לפחות"

להבדיל בין הקודש ובין החול, הקב"ה שידע שהולך לרדת מבול – מה עשה? ישב שבעה על העולם. וכך הוא הורה לאהרן ולבניו לשבת שבעה לפני פטירת נדב ואביהוא. ומתי ישב הקב"ה שבעה על חורבן הבית? בראש חודש אב עד ז' לחודש, ובז' אב נכנסו נכרים להיכל ח' וט' אכלו שתו וקלקלו וביום ט' באב הציתו אש בהיכל.

ולכן אם התאבל הקב"ה על חורבן הבית שבעה ימים לפני, לכן אומרת הגמרא "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ולמה??? כי הקב"ה היה באבל!

אבל משנכנס אדר הקב"ה שמח, כי המשכן הסתיים להיבנות בר"ח אדר, והבית השני נכנס בג' באדר ושמחו עד כ"ג אדר – ממילא, זה חודש של השראת שכינה, וממילא, משנכנס אדר מרבין בשמחה!

כעת נוכל להבין את דברי הגמרא במסכת ביצה – "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר";

בעל המימרא שאומר 'משנכנס אב ממעטין בשמחה ומשנכנס אדר מרבין בשמחה' הוא רב שמואל בר שילת.

כותב הרמ"ע מפאנו {פניני הרמ"ע מפאנו, מסכת כתובות} – דקרו ליה רב שמואל בר שילת, "שילת" נוטריקון {תהילים טז, ח} שויתי יהו"ה לנגדי תמיד.

א"כ מה פירוש "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר" – איך אתה מרבה בשמחה?! אם יש לך שויתי יהו"ה לנגדי תמיד – אם הקב"ה נמצא תמיד מול העיניים שלך, ואתה 'מכניס' אותו בכל צעד ושעל בחיים שלך – ממילא, תמיד תהיה בשמחה ותמיד תצליח!

א"כ מובן למה אומר לנו היעב"ץ שבסעודת פורים לא עושים זכר לחורבן – למה??? כי בחודש אדר יש סיכוי טוב שיבנה הבית השלישי!​

---

[1] ברוך שאמר: ידוע, שהתאריך של פטירת אהרן הכהן זה התאריך היחידי שעליו כותבת התורה לגבי פטירת אדם.
[2] ברוך שאמר: שכידוע מדברי חז"ל, שנתנה חוה גם לכל בעלי החיים לאכול מעץ הדעת – מלבד הדגים ועוף א' ששמו 'עוף החול' שלא רצה לאכול מעץ הדעת, ולכן הוא חי לנצח.
[3] ברוך שאמר: אם באים אליך אורחים לארוחת צהרים {לא בשבת}, אתה מכין להם שניצל, פרגיות, סטייק וכד' – צלחת אחת אתה לא מגיש להם – אתה משאיר צלחת אחת ריקה על השולחן ואומר להם "כאן היה צריך להיות פרגיות. אבל כזכר לחורבן השארתי את הצלחת עם הפרגיות במטבח". בחתונות כשמגישים מנות אישיות – אתה מקבל צלחת עם עוף, עָלֶה של חסה וחתיכה אחת של כרוב – מנה אישית. יש פעמים שמגיע מלצר ושואל אותך: "מה אתה רוצה, יש בקר, עוף ושניצל ?" – אז יש כאלה שאומרים: "לא משנה הסדר – תביא הכל ..." - אבל צריך להשאיר משהו כזכר לחורבן ? הכי טוב להשאיר את השניצל – שנישאר מהחורבן של החתונה של אתמול - לכן שמו בישראל 'שְנִיצֶל' – שְנִיצָל מהחתונה של אתמול
[4] ברוך שאמר: וכך כותב גם היעב"ץ.
[5] על אותה אמה על אמה שהושארה בכניסה לבית – זכר לחורבן.
[6] ברוך שאמר: העין יעקב, כידוע, זה ביאור על דברי אגדה בש"ס.
[7] ברוך שאמר: מה שכתוב שאסור ללמוד דברים המשמחים, הכוונה מערב תשע באב מחצות היום ועד למוצאי תשעה באב. אבל לא כתוב בשום מקום שצריך להפחית מלימוד התורה.
[8] ברוך שאמר: תרמ"א ויקהל ופרשת שקלים.
[9] ברוך שאמר: מכתב מאליהו ח"ב עמ' 123-125.
[10] ברוך שאמר: א' כל, כי היום בחורף קצר יותר. וב' כל, האנשים בחורף עובדים פחות שעות מאשר בקיץ.
[11] ברוך שאמר: מיום י"ז בתמוז, יום עשיית העגל, הסתלקו ענני הכבוד מעם ישראל. בשנת 2449 לבריאת העולם, ביום הכיפורים, ירד משה רבינו עם הבשורה של {במדבר יד, כ} סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ. למחרת בבוקר, אומרת התורה {שמות לה, א} וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר" {רש"י}.

משה רבינו מקהיל את עם ישראל ביום י"ד בתשרי, ומצוה אותם על מלאכת המשכן. בתאריך י"ב וי"ג לחודש תשרי אספו תרומות למלאכת המשכן, וביום י"ד לחודש תשרי יצא כרוז במחנה "לא להביא יותר תרומות למלאכת המשכן", שנאמר {שמות לו, ז} וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר. וביום ט"ו לחודש תשרי, מסר משה רבינו לעושי המלאכה לעשות את מלאכת המשכן. ובאותו היום - ט"ו לחודש תשרי - חזרו ענני הכבוד להיות על עם ישראל.
[12] ברוך שאמר: אומרת הפסיקתא, שכל מלאכת המשכן ע"י האומנים, נעשתה בזריזות עצומה במשך שבעים יום. התחילו את העבודה בט"ו לחודש תשרי, ובכ"ה לחודש כסלו היה המשכן מוכן להפעלה. משה רבינו בא, ומודיע לקב"ה שהמשכן מוכן. אומר לו הקב"ה: "לא, תארוז את המשכן בארגזים ושם הוא יהיה מונח עד לחודש ניסן, כיון שאני חפץ להקימו, בחודש שנולד יצחק".
[13] ברוך שאמר: אמר הקב"ה – היות והמשכן היה מונח כבר, בתאריך כ"ה בכסלו, אני אפצה את היום הזה, ואני אתן לחודש הזה, פיצוי מיוחד – חנוכת בית חשמונאי; חג החנוכה, זו המתנה שפיצה הקב"ה את חודש כסלו, ולכן קוראים בימי החנוכה, את קרבנות הנשיאים.
[14] ברוך שאמר: נקרא גם דריוש השני; ידוע שהיה דריוש א' שהיה גוי וא' יהודי. דריוש היהודי היה בנה של אסתר המלכה שנולד מנישואיה לאחשרוש – הוא דריוש השני.
[15] ברוך שאמר: הרמב"ם בהלכות מלכים פ"א מביא את הדברים להלכה.
[16] ברוך שאמר: ומאיפה ידעו מי עמלק ומי לא? כתוב במפרשים, שברגע שנכנס מרדכי לבית המן הוא הוציא את 'קלסר' המפלגה של המן – שגם היה עמלקי, שם היה כתוב כל השמות של העמלקים המוצהרים, והלכו וחיסלו 'שמית' – א' א'.

​

(ברוך שאמר)​

 

[התורה]

אני רואה שזה מסקרן את הציבור,
מה דעת חו"ר האם כדאי להכניס את זה כמאמר
אשמח לדעת הציבור

 

[אחד יחיד]

האם כדאי להכניס את זה כמאמר

לחץ כדי לכווץ...

מתוך תקנון המאמרים:

מקוריות: רק מאמר פרי עטו של הכותב ללא תוכן מוגן בזכויות יוצרים - יפורסם. (וברור שאין לפרסם מאמר שנכתב או נערך בבינה מלאכותית) מאמר שימצא שאינו עומד בכלל זה. ימחק והכותב יוזהר ואף יורחק.

 

[התורה]

משנכנס אדר מרבין בשמחה