ראש השנה התרועה התימנית (1 צופה)

[אחיה אוחיון]

קול התרועה

משמעויות חז"ל​

יש לדון אם תרועה היא קול אחד רועד כמנהג תימן ויק"א ועוד או הרבה קולות קצרים ברציפות כמנהג דידן.

ולפו"ר יש ראיות מחז"ל למנהג תימן. א- לשון הגמרא אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה, מבואר שלשברים הצמידו מספר דהיינו שלשה, אבל לתרועה לא הצמידו מספר, ומשמע שהיא קול אחד.

ב- ההשוואה של התרועה לבכי מובנת לפי קול אחד רועד ולא לפי קולות מופסקים.

ג- תרועה הוא מלשון רעוע (ריטב"א), והריעוע הוא שלב קודם השבירה, כשעדיין החלקים מעורים.

ד- לשון "יבבה" על שם שהמיבב יוצר קול כעין בבבב, ע"י הפרעת השפתיים לקול היוצא, ובאופן זה היבבה היא קול אחד.

מסורת התרועה​

ובגאונים ג"כ מצאנו שהתרועה היא קול אחד, וז"ל סידור רס"ג- והשברים שלשה קולות קצרים שכל אחד מהם כשליש של הקול הארוך והתרועה קול ארוך רועד כאורך הראשון. וכן נראה בר"ח לפי מה שפירשו הרמב"ן, וז"ל הר"ח- יבבות זו אחר זו, שברים בניחותא והפסק ביניהן. עכ"ל. ופירשו הרמב"ן בדרשה לענין השברים- ולא הפסק גמור שישהה אלא שיהו שני קולות שיפסיק הקול בשבר ניגון. עכ"ל. ומכאן שבתרועה אף אין שבר ניגון בין קול לקול. וכן הרי"ץ גיאת והרמב"ן בחידושים כתבו שתרועה היא קול המתרעם (המתרעש) ושברים הם תלת דקיקין. וכן משמע ברמב"ם שהשברים הם פעם אחר פעם והתרועה היא קול אחד, וע"ע במדרש לקח טוב ובמנהיג ובמאירי במגן אבות.

ובצרפת לא הייתה מסורת זו, וז"ל רש"י- שלש יבבות - שלש קולות בעלמא כל שהוא. שברים - ארוכים מיבבות. מ"ד שברים סבר גנוחי גנח - כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן. ילולי יליל - כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה. ולאחריו עוד ראשונים וכמנהגנו היום.

ויש מקום לצאת את התקיעות כפשטות חז"ל וכמסורת הגאונים שהתרועה היא קול אחד רועד, אך בשברים יש לעשות הפסק בין שבר לשבר (היינו שיפסיק הקול בשבר ניגון) וכדמוכח מכל המקורות הנ"ל.

 

[מתקרב]

אך בשברים יש לעשות הפסק בין שבר לשבר (היינו שיפסיק הקול בשבר ניגון) וכדמוכח מכל המקורות הנ"ל.

לחץ כדי לכווץ...

הבאת מהרמב"ן שגם השברים מחוברים.

 

[אבא ביתך]

יש לציין שבציורי תקיעות שבכתבי הראשונים ומחזורים ישנים, ציירו תרועה כשלשלת (ולא כנקודות).