התרחקות מעולם הזה (1 צופה)

[דרך המלך]

שאלה עקרונית, האם המצב הסטטי אמור להיות עם הרבה עולם הזה חוץ ממה שמפריע, או להיפך, בלי עוה"ז חוץ ממה שנצרך.

לחץ כדי לכווץ...

בקיצור אין לזה תשובה כי אין פה שאלה, הבסיס שונה בתכלית מהדרך שעולה מתוך השאלה.
מהשאלה עולה-
שעולם הזה הוא רע בעצם לכל אדם וגם אדם ששלם בזהירות ובזריזות ומדקדק בקלה כבחמורה והוא צדיק גמור בכל מעשיו עדין יש לו חוסר מהותי שהרי לוקח מהעולם הזה גם מעבר לצורכו בעבודת השם.

והאמת היא- שיש דרגה של צדיק ויש דרגה של חסיד, וחלק מעבודת החסידות היא ענין זה של השתמשות בעולם הזה רק לצרכי עבודת השם,
אבל אין בזה ענין עצמי של פרישות מהעולם הזה וממילא מי ששייך לדרגה זו פורש ממה שיודע שלא יועיל לו ולוקח את מה שחושב שמועיל לו וכשמסתפק אם יועיל לו או שאין בזה צורך צ"ע איך יכריע.

הקצנה שייכת שיש ערך עצמי של פרישה מהעולם וכשאין ערך כזה אלא זה רק ערך/דרגה בעבודת השם לא שייך להקצין ודו"ק

 

[רבי]

הקצנה היא לא עבודת ה'.
פרישות היא עבודת ה'.
הנפק"מ שזה נעשה מתוך עצבות ומצבי לחץ והפרישות מתוך שמחה ואור של דבקות בממ"ה.

 

[חד מבתראי]

אם יש לו ספק גמור שיפחית

לחץ כדי לכווץ...

מנין?
הגבול בין 'והתקדשתם והיתם קדושים' לבין 'דייך מה שאסרה תורה' בוא כחוט השערה.
ע"פ מה החלטת?
ומה אם עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל?
מה ה'משגיח' שלך היה אומר על משפט כזה?
ובנותן טעם להזכיר כאן את דברי ה'דיבוק', שחשש שיקחו אותו לגר"א, ושאלו אותו "והרי אינו מתענה כפלוני?" והשיב "אוי לנו מאכילתו!"

 

[רבי]

נראה לי שנהיה סלט קצת משלושה מושגים שהם לכאורה קשורים אחד לשני.

א. בכל דרכיך דעהו, לעשות כל דבר אחך ורק לעבודת ה' שזה כולל הכל. אכילה שתיה שינה וכו'.

ב. פרישות- השמח בעבודתו ורוצה להתקרב למלך הוא מחליט להימנע כמה שיותר מדברים שהמלך לא אוהב ומהדר בזה.

ג. הקצנה- אין שום קשר לעבודת ה', אלא נטיית הלב גרידא להקצין. או כדי להרגיש טוב עם עצמו, או מרצון לשלוט, או כי אין לו סיפוק עצמי, או כי הוא מדומיין.
ואין לזה שום קשר עם "קדש עצמך" שהוא צריך להיות במשקל גדול מאד.

 

[אחד מאנש]

קשור גם למחלוקת התנאים אם הנזיר נקרא "קדוש" או "חוטא"
צ"ע מתי אומרים דייך במה שאסרה עליך תורה ועתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא נהנה
מצד שני "קדש עצמך במותר לך" (גמ' יבמות כ ע"א) וכדברי רמב"ן המפורסמים:
"כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש ואשתו ואכילת בשר ויין, ואם כן ימצא הבעל תאווה מקום.. ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה... וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ויקדש עצמו מן היין במיעוטו... וכן יפריש עצמו מן הטומאה... וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס... באלו וכיוצא בהם באה המצווה הכללית הזאת.
ישוטטו הרבים ותרבה הדעת ויתבררו ויתלבנו וישתפו איך מה ומתי נאמר כל עניין

 

[אחד מאנש]

במסילת ישרים פרק יג יש ע"ז דיון ארוך מומלץ בחום ( לא ממני, אלא מהגר"א וכו')

הנה טעימה קטנה

"וא"ת מנין לנו להיות מוסיפים והולכים באיסורים, והרי חכמינו ז"ל אמרו (נדרים פ"ט ה"א): לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים? והרי מה שראו חכמינו ז"ל בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת וכבר עשוהו ומה שהניחו להיתר הוא מפני שראו היותו ראוי להיתר ולא לאיסור, ולמה נחדש עתה גזירות אשר לא ראו הם לגזור אותם? ועוד, שאין גבול לדבר הזה, ונמצא, אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל, וחכמינו ז"ל אמרו (קידושין פ"ד ה"יב): שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא (קהלת ב, י): וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם.

התשובה היא, כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח והזהירו עליו חכמינו ז"ל, הוא מה שנאמר (ספרא על ויקרא יט, ב): "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב), פרושים תהיו. עוד אמרו (תענית יא, א): כל היושב בתענית נקרא קדוש קל וחומר מנזיר. עוד אמרו (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ו – את קרבני לחמי): "צדיק אוכל לשבע נפשו", זה חזקיהו מלך יהודה, אמרו עליו ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מלעיגין ואומרים זה מלך?! עוד אמרו (כתובות קד, א): ברבינו הקדוש, שבשעת מיתתו שזקף עשר אצבעותיו ואמר, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי. עוד אמרו (תנא דבי אליהו רבא, כו): עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו. הן כל אלה מאמרים מורים בפירוש צורך הפרישות והחובה בו.

אמנם, על כל פנים, צריכים אנו לתרץ המאמרים המורים הפך זה אך הענין הוא כי ודאי חילוקים רבים ועיקרים יש בדבר: יש פרישות שנצטוינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז, טז): אל תהי צדיק הרבה." עכ"ל

לך נא ראה שם בהפלאתו לבאר מאמרי חז"ל אלו עם אלו

 

[רבי]

היום בדורנו נושא הפרישות הוא נושא דק מאד.
וראוי להתייעץ איתו עם גדולי תורה.
ובפרט בפרט בנושא שהנשמה (ביתו זו אשתו) תלויה בו, שצריך חכמה בינה ודעת וכולי האי ואולי.