ניסן ה' ניסן - יום פטירת האוהב ישראל מאפטא (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, נולד בשנת תק"ח לאביו רבי שמואל אב"ד ניישטט.
היה תלמידו של רבי אלימלך מליז'ענסק.
היה ידוע באהבת ישראל שלו.
נפטר בה' ניסן תקפ"ה לפני מאתיים שנה בדיוק, ונקבר במז'יבוז באוהל הבעש"ט.

 

[שמעון הגלילי]

מדברי תורתו על פרשת השבוע:

ויקרא אל וגו'. ופי' רש"י לכל קריאות ולכל דברות וצווים קדמה קריאה לשון כו'.
דע שבא רש"י ז"ל כאן ללמדנו כלל גדול בתורה והיינו כמו שמשה לא היה נגש לדבר עם השכינה עד שקדמו קריאה. כמו כן צריך האדם הרוצה לעלות אל ה' ממדריגה למדריגה בכל מדריגה צריך הוא שיקדימו קריאה מן השמים וליתן לו אותו המדריגה. כי העבדות האמיתית להשי"ת הוא דוקא מי שעובד את השי"ת ואינו רוצה באמת שום מדריגה עד שקוראין לו וכופין אותו מן השמים על זה כי הוא צורך העולם.
והנה בעינינו ראינו רבים מן החסידים שנעשו משוגעים ח"ו או בעלי מרה שחורה ומאין נמצא הדבר הזה. אם מן התורה ח"ו אדרבה התורה עוד משמחת את הלב. ולסיבה זו אסרו חז"ל לימוד התורה בת"ב ולאבל. אם מן המצות הלא פקודי ה' ישרים משמחי לב.
אבל הענין הוא כי האנשים ההם הם הרוצים לעלות אל ה'. והסולם נעלמה מעיניהם כי אינם עובדים את השי"ת בהדרגה ותופסים דבר שאין שייך להם בלי שום קריאה ורשות מן השמים. וגם יש אנשים שעיקר עבדות שלהם להשי"ת הוא כדי להיות בעל מדריגה וע"ז נאמר לא תעלה במעלות על מזבחי היינו כדי להיות בעל מעלה ומדריגה. כי תגלה ערותך עליו. כמו שאנו רואין שח"ו נעשו בעלי מרה שחורה.
ולא כן דרך האנשים השלמים שהם עבדים מרוצים להשי"ת ואינם רוצים באמת שום מדריגה. ומה שאנו רואים שיש להם מדריגות גדולות הכל הוא ע"י כפייה מן השמים לצורך העולם ויזהר האדם בזה. ואל יהרסו לעלות אל ה' כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם:​

 

[שמעון הגלילי]

לשבת הגדול:

...כל שבת ושבת אזי מתנוצץ האור העליון ממוחין דגדלות להעולמות, וכל ימי השבוע מקבלין שפע עילאה משבת קודש, וכל שבתות השנה מקורן ומבוען הוא משני שבתות שבשנה היינו שבת הגדול ושבת תשובה...

 

[אחד יחיד]

רבי אברהם מרדכי סלומיאנסקי מביא מעשה שהיה עם הצדיק ה"אוהב ישראל" מאפטא:

יום אחד באו אליו בני זוג זקנים. שאל אותם הרבי: "מה רצונכם?"

אמר הזקן לרבי: "אני רוצה לגרש את אשתי ולתת לה גט פיטורין"…

התפלא ה"אוהב ישראל": "הרי אתם נשואים עשרות בשנים, ומה נזכרת כעת? מה קרה?"…

אמר הזקן: "כל השנים אשתי תפקדה בבית בחריצות רבה, אך בשנים האחרונות היא כמעט שאינה מתפקדת – לא מבשלת, לא מכבסת ולא מגהצת. אינני יכול להמשיך ככה"…

אמר לו ה"אוהב ישראל": "הרי היא לא השתנתה לרעה מזדון לבה, משנאה או מחוסר נאמנות כלפיך, אלא הכל נובע מחמת זקנותה. השנים עושות את שלהן, היא הזדקנה ותש כוחה. מדוע אינך זוכר לה חסד נעורים? מדוע אתה מתעלם מכל השנים היפות שבהן היא ניהלה את הבית ביד רמה? וכי כך נאה לעשות לאשת נעורים – לזרוק אותה מהבית בזקנותה, רק בכלל שכבר אין לה כוח לפעול בחריצות ובמרץ כאשה צעירה שכוחה במותניה?"

ואז נשא ה"אוהב ישראל" מאפטא את עיניו לשמים ואמר: "ריבונו של עולם! עם ישראל, עם סגולתך, היו נאמנים ומסורים לך ועבדו אותך בלבב שלם. אלא שאחרי מאות שנים של סבל וגלויות ורדיפות תש כוחנו, ומחמת כך כבר אינם עובדים אותך כראוי. אנא ממך, אל תגרש אותנו מפניך וזכור לנו חסד נעורים!"

בזאת הוא הסביר את מילות התפילה: "אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כוחנו אל תעזבנו". אנו אומרים לקב"ה: "ריבונו של עולם, כשהיינו צעירים עבדנו אותך במרץ ובדבקות, וכעת שקפצה עלינו זקנה, תש כוחנו ושוב איננו עובדים אותך כראוי – זכור לנו חסד נעורים ואל תשליך אותנו מביתך בזקנותנו".

(רבי שלמה לוונשטיין – מתוק האור סדר תפילתנו)

 

[אחד יחיד]

פעם בחודש אנחנו מקבלים מתנה מיוחדת של "ראש חודש", לפעמים זה יום אחד ולפעמים יומיים. אבל בהרבה מהמקרים אנחנו נוטים לפספס את המתנה המיוחדת הזו. ברור שאנחנו מוסיפים יעלה ויבוא, הלל ומוסף. אבל לא תמיד אנחנו יודעים להעריך את המתנה הזו. הרבה יותר שמענו על מעלת יום השבת, על החגים ועל המועדים, ואלו על הראש חודש פחות שומעים.

ב"ה וזכינו להוציא ספר חשוב מאוד "אוצר פניני החסידות", כרך שלם שכולו קודש לעניין של ראש חודש. רעיונות נפלאים של רבותינו גדולי החסידות שמסבירים את המעלה של ראש חודש, את המעלה של כל אחד מהחדשים. יש אריכות רבה על הנושא, אבל אנחנו נעמוד בקיצור על רעיון אחד שנשמע בבית מדרשו של הרבי הקדוש האוהב ישראל מאפטא.

האוהב ישראל היה דרכו בכל ראש חודש לעשות סעודה מכובדת מאוד, בשר ודגים וכל מטעמים. בסעודה הזו היו משתתפים בעיקר הבעלי בתים של העיר, אנשי העמל, הסוחרים ובעלי החנויות. כולם היו יודעים שבראש חודש יש "טיש" אצל האוהב ישראל. במשך כמה שעות, הפועלים לא עבדו והחנויות היו סגורות, וכולם היו יושבים אצל האוהב ישראל, שומעים דברי תורה ונהנים מזיו השכינה.

העלויות של הסעודה היו גדולות מאוד, ואילו אצל האוהב ישראל לא היה כמעט כסף. אבל האוהב ישראל לא הסכים לוותר: כמעט בכל פעם יצא שהיו ממשכנים את המנורה שבה הרבנית היית מדליקה נרות שבת, מנורה עשויה מכסף, גדולה ועתיקה, ותמורת המשכון היו מקבלים סכום כסף שאותו היו נותנים לחנויות תמורת מצרכי המזון. אחר כך, כבר היו פודים את המנורה הממושכנת, וחוזר חלילה בחודש הבא.

פעם אחת שאל את האוהב ישראל, הבן שלו, רבי יצחק מאיר מזינקוב: בשביל מה לו כל הטירחה הגדולה הזו? גם עלויות יקרות, ואם היה כסף – ניחא, אבל גם כסף אין, אז הולכים וממשכנים את המנורה? האם כל זה שווה בשביל לעשות סעודה לפני הבעלי בתים?

נענה האוהב ישראל ואמר לבנו: בני יקירי, הכל כדאי כדי שלכל הפחות פעם אחת בחודש אנשים יעצרו לרגע ויחשבו מה תפקידם בעולם הזה. דווקא הבעלי בתים, הסוחרים והפועלים, בגלל שהם כ"כ עסוקים תמיד בענייני העולם הזה אין להם רגע למחשבה אמיתית על מהות האדם בעולמו, הם לא עוצרים במרוץ החיים לחשוב מה עליהם להשתפר ולעשות טוב. לכן אני עושה להם סעודה בראש חודש כדי שיפסיקו את העבודה, שישכחו מהעולם הזה, ויקבלו ישוב הדעת על התפקיד שבשבילו הם באו לעולם. כן. בשביל זה שווה כל ההוצאות הכספיות וכל הטירחה הקשורה בזה.

אפשר להשלים את הסיפור הזה ולהסביר מה העניין דווקא בראש חודש, עם רעיון נפלא על מה שנאמר בפרשת בא (שמות יב ב): 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה'. אומר רבינו האביר יעקב בספרו "פתוחי חותם" שהפסוק בא ללמד אותנו דבר מיוחד על ראש חודש: כידוע, עיקר כל דבר הוא בהתחלה שלו: כך בתחילת השנה וכך בראש חודש. ההתחלה זהו זמן שניתן לפעול בו יותר, זהו זמן שמשפיע יותר, שנחקק יותר. כשאדם עושה דבר בתחילתו – זה משפיע על כל ההמשך. כמו שבתחילת היום, יש לאדם את הכוחות לתת את התפוקה הטובה ביותר.

אומר האביר יעקב: המילים בפסוק: "החודש הזה" מסתיימות עם האותיות: "שה". שימו לב שזה בדיוק הגימטריא של "כפרה", בא הפסוק לרמז ולומר: ראש חודש הוא זמן מיוחד שמשפיע על כל החודש. אדם צריך לעסוק בתשובה מיוחדת בראש חודש, בחשבון הנפש, ועל ידי זה הוא יזכה לכפרה. (הרב מנחם מנדל פומרנץ)

 

[אחד יחיד]

הרה"ק בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא זי"ע החזיק בבית גנזיו כמה מטבעות למזכרת מנס שהתרחש בעירו, והרה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע היה אומר שלספר את הסיפור הזה, זאת סגולה למציאת שידוך, וכך היה מעשה:

בבית מדרשו של הרה"ק בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא זי"ע ישב תלמיד חכם מופלג ועובד ה' גדול ושמו ר' הערשלי מריבישוב. הוא שם לילות כימים בתורה ועבודת ה', אך לרש אין כל כי אם בת שהגיעה לפרקה, ואין בידו פרוטה לפורטה כדי לשלם את הוצאות החתונה והנדוניה.

הדאגה גדלה מיום ליום מאין יבוא עזרו להשיא את בתו… הוא נועץ עם ידידיו הנגידים, חסידי הרבי מאפטא, והם אמרו לו שהיות שהם מתכוננים לנסוע בקרוב אל היריד הגדול שיתקיים בעיר ברוד, ושם מתאספים הרבה נגידים חשובים, הם מציעים לו להצטרף אליהם: "אנחנו נלביש אותך מלבושי פאר וכבוד כאחד הגבירים ותתאכסן יחד אתנו באכסניא כבודה", הם אמרו לו.

"אבל יש לנו תנאי אחד, שאתה תמעט בדיבור כדרכך, ותעשה כל מה שנגיד לך לעשות, אנחנו נשתדל למצוא זיווג הגון בעבור בתך ואתה אל תתערב במעשינו ובדיבורים שלנו".

ר' הערשלי הסכים לעצתם באין ברירה. הוא נסע עמם לברוד, והסוחרים הורו לבעל המלון שבו התאכסנו, שיכין חדר נכבד ומרווח עבור 'הגביר המפורסם' ר' הערשלי מריבישוב, שזה עתה הגיע לכאן.

לא נחה דעתם של הסוחרים עד שפרסמו בכל העיר ברוד את בואו של הגביר מריבישוב שבא למצוא זיווג הגון בעד בתו היחידה ושמוכן לתת נדוניה הגונה כיאות לעשיר כמוהו.

ואכן, הגיעו השדכנים והציעו לפניו שידוך הגון עם בחור עילוי גדול, מאחת המשפחות העשירות והמיוחסות בברוד. בחן ה'גביר' את הבחור בלימודו ומצא שהוא מלא וגדוש בש"ס ופוסקים. אכן, הוא ישמח להתברך בחתן שכזה לבתו היקרה.

אבי הבחור ראה גם הוא שאבי המדוברת הוא אכן יהודי תלמיד חכם מופלג, ובנוסף שמע אודותיו שהוא אחד מגדולי העשירים בעיר ריבישוב, מצא השידוך חן בעיניו, וכעת נשאר רק לסגור את העניין הכספי, שהוא כידוע עניין של מה בכך כששני המחותנים הם עשירים מופלגים…

"יאמר לי כבודו, האם הנו מסכים לתת סכום כך וכך עבור הנדוניה?", שאל אבי הבחור ונקב בסכום מפולפל שרבי הערשלי מעולם לא חלם להחזיק בידו…

רבי הערשלי ה'גביר' הניף ידו בביטול והשיב: "נו, מהיכי תיתי…". בדעתו חשב על הדברים כפשוטם, מהיכן יוכל להביא כזה סכום עצום, כמובן שהדבר אינו בהישג ידו בכלל, אבל העשיר שכנגד בטוח היה שרבי הערשלי מסכים להצעה ומבטל את הסכום הפעוט, כשבכוונתו לתת הרבה יותר…

המשיך העשיר לשאול את ה'גביר' שאלות נוספות אודות הוצאות החתונה וכדו', ור' הערשלי השיב על כל שאלותיו תשובות דומות: "מהיכי תיתי", "בלי נדר" וכן על זה הדרך, כשהוא נמנע מלהתחייב מפורשות על סכומי כסף ומתנות, ומנגד אבי החתן בטוח היה שהוא מסכים לכל התנאים בלי שום היסוס.

משראה כי טוב, שאלו את פי החתן שהסכים לשידוך המיוחד, ומיד לחצו שני הצדדים ידיים ואיחלו 'מזל טוב' בקול גדול, ואף הסוחרים שהביאו את ר' הערשלי הצטרפו לשמחה הגדולה, ודרשו שיכתבו הצדדים שטור תנאים מפורט כמקובל בכל תפוצות ישראל.

אבי החתן מיהר להפקיד בידי מחותנו מתנות יקרות עבור הכלה, מתוך מחשבה שמיד כשיגיע לביתו ימהרו הורי הכלה לקנות מתנות יקרות לכלה כמקובל וישלחו במהרה לביתה שבברוד.

כך נפרדו שני המחותנים איש מעל אחיו מתוך קרבת חיתון, ר' הערשלי נסע בחזרה לאפטא שם התגורר, וכבואו לביתו סיפר לאשתו ולבתו שבחסדי שמים הוא מצא חתן, בחור תלמיד חכם מופלג ובעל מדות, עשיר ומיוחס.

האם והבת התקשו להאמין לדבריו, איך ייתכן שהצליח למצוא חתן שכזה כשאין בידו אפילו פרוטה אחת? אבל ר' הערשלי הראה להם את שטר התנאים והשמחה בבית רבתה עד מאוד.

לאחר ששב לביתו, פשט ר' הערשלי את בגדי העשירים שהלבישו לו סוחרים, ולבש בחזרה את בגדיו הטלואים. הוא שב לבית המדרש ושקד על תלמודו ועל עבודת הבורא באין מפריע.

המחותן העשיר מברוד המתין למתנות היקרות שאמורות היו להישלח לבנו החתן, ומראה שהמתנות לא מגיעות החל להתרעם בלבו על המחותן ששכח את החתן שהותיר מאחוריו, מה גם שעדיין לא סיכמו באופן סופי על תאריך החתונה והיה צורך לנהל חילופי מכתבים כדי לסדר את הטעון סידור לפני החתונה הגדולה.

כיאה וכיאות לבר אוריין ובר אבהן, למידה הגביר מברוד זכות על ר' העשרלי, שבוודאי הוא טרוד עד מאוד בעסקיו המסועפים, ולכן לא מצא זמן. החליט להמתין עוד קצת, ומשראה שאין קול ואין עונה שיגר מכתב מכובד אל הגביר רבי הערשלי מריבישוב…

אכן, רבי הערשלי מריבישוב התגורר בכלל באפטא באותם ימים, אבל בעיר ריבישוב עצמה אכן היה גביר גדול בשם ר' הערשלי, ונושא המכתבים סבר שאליו ממוען המכתב.

קיבל ר' הערשלי הגביר את המכתב, פתח את המעטפה וכשקרא את המכתב חוורו פניו: הרי ילדים מעולם לא היו לו, הוא היה חשוך בנים ל"ע, ומעולם לא סגר שידוך בברוד. ברי היה לו שבוודאי אחד משונאיו החליט להתל בו ולהציק לו. הוא קימט את המכתב והשליכו אל פח האשפה.

המחותן מברוד ראה שהוא לא מקבל תגובה למכתבו, ישב וכתב מכתב נוסף, כשהפעם כבר לא הצליח לכלוא את רגשותיו ואת כעסו, בדברים חריפים פנה אל המחותן הנכבד מריבישוב, ודרש ממנו להשיב לאלתר למרות עיסוקיו הרבים, לשלוח מתנות לחתן כמקובל ולסכם את הטעון סיכום לפני החתונה, אבל גם הפעם לא התייחס ר' הערשלי הגביר למכתב.

ויהי כי ארכו הימים והמחותן מברוד לא קיבל תשובה, התייעץ עם בני ביתו והחליטו בדעתם שיסעו בעצמם לריבישוב ושם יעמדו על שורש הדברים לדעת מה זה ועל מה זה.

בהגיעם לריבישוב, הכווינו אותם תשובי המקום לביתו המפואר של הגביר ר' הערשלי, אך כאשר דפקו בפתח והכניסו אותם אל הגביר נבהלו מאוד, הם הבינו שזה הוא לא אותו ר' העשרלי שאתם הם השתדכו.

הם התנצלו בפני הגביר על המכתבים החריפים, והסבירו לו את הטעות. הגביר סלח להם ברוחב לב אבל אמר להם שהוא אינו יודע מי הוא זה ואיזה הוא שהתחזה אליו והשתמש בשמו, ועל כן אינו יכול לעזור להם בעניין.

יצאו הגביר ובני ביתו בפחי נפש, כשהם אובדי עצות, והנה העלתה אמו של החתן רעיון. הרי העיר אפטא קרובה מאוד לריבישוב, שם קבורים אבותיה, אולי ייסעו לשם, יפקדו את קברי אבותיה ויתפללו לישועת ה' שתבוא בקרוב.

נסעו לאפטא, פנו לבית העלמין, והנה הם רואים ששם, בפתח בית העלמין עומד יהודי ומקבץ מעות לצדקה.

כשעברו על ידו קרא האיש לעברם "אנא הרימו תרומתכם בנדבה הגונה למצוות הכנסת כלה, עבור רבי הערשלי ריבישובער, שהוא איש קדוש, עובד ה' ותלמיד חכם מופלג".

קפץ הגביר ממקומו ואמר: "רבי הערשלי ריבישובער??? רבי הערשלי מריבישוב, בוודאי אתן לך תרומה הגונה רק תגיד לי היכן הוא מתגורר ואיפה הוא נמצא שאוכל לפגוש אותו פנים אל פנים".

השיב מקבץ הנדבות: "תוכל למצוא אותו בקלות. גש לבית המדרש של הרבי ה'אוהב ישראל', כאן בעיר אפטא, ותמצא אותו במהרה. הוא יושב שם יומם ולילה והוגה בתורה".

נשא הגביר את רגליו בריצה לבית המדרש, ומיד כשנכנס ראה את המחותן שלו, כשהוא לבוש בבגדים טלואים, וכל כולו אומר עוני ומחסור.

הבין מיד הגביר שהוא נפל קרבן למעשה הונאה. הוא סב על עקביו, וניגש לביתו של הרב אב"ד הלא הוא הרה"ק בעל ה'אוהב ישראל', וביקש להזמין לדין תורה את מחותנו העני שהתחזה לעשיר.

ר' הערשלי מצדו שמח לקראת מחותנו, וכשראה שבא לבקר בעיר עם זוגתו, מיהר לביתו וביקש מאשתו ובתו שיכינו ארוחת צהרים מכובדת עבור האורחים הנכבדים, המחותנים מברוד.

כששמעו האם והבת את בקשתו המבוהלת של האב, פכרו את אצבעותיהן בחרדה: הרי הבית ריק מכל. אין שום מצרך שאפשר לבשל או להכין עבור ארוחת הצהרים.

"הרי יש לנו תרנגול אחד", הזכיר להן רבי הערשלי, "תיקח הכלה את התרנגול אל השוחט, ולאחר מכן תכשירו אותו יחד ותכינו ממנו מטעמים לכבוד המחותנים. אם איננו יכולים לכבד אותם ביותר מכך, לפחות נגיש להם עוף ומעט תוספות לארוחת הצהרים".

לא איחרה הנערה לעשות את דבר אביה, היא תפסה את התרנגול ומיהרה אתו אל השוחט, אלא שמרוב חופזה נשמט התרנגול מידיה והחל להימלט מפניה.

כך רץ התרנגול והנערה אצה רצה אחריו, שוחה כדי לתפוס אותו, אבל הוא חומק מבין אצבעותיה וממשיך להימלט אנה ואנה, עד שנכנס אל תוך אחת מחורבות העיר…

היתה זו חורבה שאיש מבני העיר לא העז להיכנס אליה. שנים רבות היא עמדה בשיממונה, וכולם נזהרו מפני הסכנה שלא להתקרב אל ד' אמותיה. התרנגול נכנס פנימה והכלה המבוהלת והלחוצה שכל כך רצתה לכבד את המחותנים לארוחת הצהרים, לא שמה לב להיכן היא נכנסת, וכך בעודה חדורת רצון עז לתפוס את התרנגול היא נכנסה אחריו, חדר לפנים מחדר עד שבאחד החדרים נגלה לעיניה אוצר גדול של דינרי זהב.

כמובן שבאותו הרגע כבר שכחה הנערה את התרנגול והחלה לאסוף את דינרי הזהב, כשהיא ממלאת את כליה ואוספת עוד ועוד דינרים, ולאחר מכן שבה לביתה כברשותה הון עצום!

הוריה שהבחינו בעדרו של העוף השחוט נבהלו לרגע, אבל כשראו איזה אוצר היא מביאה עמה שמחו שמחה גדולה, ופתחו בשירות ותשבחות לבורא העולמים שהקרה לידיהם עושר עצום שכזה.

והנה נשמעות דפיקות על הדלת. שליח בית הדין הגיע להזמין את רבי הערשלי לדין תורה אצל המרא דאתרא. כמובן שרבי הערשלי לא התמהמה מלעשות את מצוות הרב, ובתוך זמן קצר התייצב לדין תורה.

עמד המחותן מברוד וסידר טענותיו לפני הרב: "איש זה הונה אותי" אמר בעודו מצביע על ר' הערשלי, "הוא התחפש עם בגדי עשירים ובא לברוד בעודו מתחזה לגביר עצום, הוא התאכסן באכסניה יקרה, השתדך איתי בהציגו את עצמו עשיר גדול והבטיח נדוניה גדולה לבני.

"עכשיו מתברר לי שהכל היה שקר ורמייה", הוסיף העשיר. "האיש הזה הנו עני מרוד וגם אם היה רוצה למלא אחר כל הסיכומים שסיכמנו, אין בידו את האפשרות לעשות זאת. לכן אני רוצה שבית הדין יורה על ביטול השידוך ויחייב את האיש להחזיר לי את כל המתנות היקרות שנתתי לבתו, מתוך מחשבה שהוא עשיר מופלג ושיוכל להחזיר לי כהנה וכהנה.

"לא זו בלבד, אלא שאני גם מבקש שבית הדין יטיל עליו קנס כספי, אותו יידרש לשלם כפיצוי לבני החתן על הבושה הנוראה שגרם לו כידע והכל שהוא נפל קרבן למעשה רמייה שכזה".

משסיים המחותן מברוד להרצות את טענותיו, פנה הרבי מאפטא אל ר' הערשלי תלמידו וביקש לשמוע האם יש מענה בפיו לטענותיו החזקות של המחותן.

נענה ר' הערשלי ואמר, האם המחותן הנכבד מצא איזשהו חיסרון או פגם חלילה בבתי הכלה??? לא. הוא לא מצא שום חיסרון ואין לו שום טענה עלי. אני יכול ללבוש כל בגד שאבחר ואיני מחויב ללבוש בגדי עשירים, ובאשר לנדוניה והוצאות החתונה אני מתחייב בעז"ה לשלם את הכל עד הפרוטה האחרונה.

הרבי מאפאטא התפלא עד מאוד לשמע דבריו של ר' הערשלי. הוא ידע שאין בידו אפילו פרוטה לפורטה ומהיכן יביא סכום כסף נכבד שכזה, אבל מאחר והכירו כאיש אמת שאינו מוציא שקר מפיו, קיבל את דבריו ופסק שיש לקיים את החתונה עד שלושה חודשים לכל המאוחר, והצדדים יעמדו בהבטחות והסיכומים שסיכמו ביניהם.

המחותן מברוד דרש שר' הערשלי ישלם לפחות את ה'פסק געלט', המעות שהיה נהוג לשלם לדיין עבור פסק הדין, ושאותו שילם הצד המפסיד בדין התורה. הוציא ר' הערשלי מכיסו עשרה זהובים והניחם על שולחנו של הרב, כתשלום 'פסק געלט', והרבי מאפטא שמר אצלו במגירה כמה מאותם זהובים למזכרת עולם, שיזכירו את הנס שאירע לר' הערשלי, אשר זכה ועשה עמו הקב"ה נס ופלא וזימן לידו את המעות להן נזקק בעת שעמד להשיא את בתו. (הרב יעקב א. לוסטיגמן)

 

[אחד יחיד]

פעם אחת אצל הקצות החושן הגיע קרוב לט"ו בחודש, והיה עננים ולא היה אפשר לקדש את הלבנה, היה שם אחד מתלמידיו של האוהב ישראל מאפטא, ואמר 'אם הרב'ה שלי היה כאן, הייינו יכולים לעשות קידוש לבנה, כי לפי דרגתו הוא היה גורם לפיזור ענני שמיא', מיד כששמע זאת הקצות, אמר לתלמידיו 'בואו ונצא לקדש', יצאו ונתפזרו העננים…

אז שאלו את הקצות, הרי אם הוא לא היה אומר את זה, לא היית מפזר את העננים, ומה נשתנה כשהוא דיבר, אמר להם הקצות, 'אם הוא לא היה מדבר על הרב'ה שלו, אני לא אמור לעשות ניסים, אבל עכשיו שכבר דיבר, יש כאן בזיון כבוד התורה לפי דעתו של התלמיד ההוא, הרי אני מזוהה אצלו תורה, וכיון שיש כאן בזיון תורה, שהרב מאפטא כן ואני לא, זה מחייב נס'..

(הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א בשם הרב דב קוק)

 

[אחד יחיד]

מסופר על ה״אוהב ישראל" מאפטא, שנסע פעם לשהות בשבת, באחת העיירות הסמוכות לעיר יאסיי. באותו מקום התגוררו שני בעלי בתים אמידים, שביקשו להתכבד בכבוד הגדול, לארח בביתם את האדמו״ר. התעניין האדמו״ר בטיבם ובמעשיהם של שני בעלי בתים אלה. הוברר לו שאחד מהם אינו מדקדק במצוות במיוחד, אך הוא ענוותן וצנוע ואינו מתהדר בעשירותו, לעומתו העשיר השני נודע כירא שמים המהדר במצוות, אלא שהיה מתגאה במעשיו הטובים בפני הבריות. אי לזאת בחר האדמו״ר להתאכסן אצל בעל הבית הראשון, אף שהיו מרננים אחריו שאינו ירא שמים גדול.

כאשר נשאל על ידי מקורביו, מדוע העדיף אכסניה זו על פני ביתו של המדקדק במצוה קלה כבחמורה? השיב, "על אף שאותו גביר הינו מדקדק במצוות, אבל כיון שפגום הוא במידת הגאוה, ועל המתגאה אמרו חז״ל (סוטה ה.), "אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולים לדור בעולם". ואם הקדוש ברוך הוא, כביכול, אינו יכול להימצא עם בעל גאוה במחיצה אחת, לא כל שכן אני! אבל הגביר השני שטבועה בו מדת הענוה והצניעות, אף על פי שנכשל בעבירה זו או אחרת, הרי עליו נאמר "השוכן אתם בתוך טומאתם"(ויקרא טז טז). ואם הקדוש ברוך הוא מוצא לו מקום לשכון בתוך טומאות ישראל, ודאי שאף אני רשאי להימצא באכסניה כזו".

(להתענג בתענוגים פרשת צו)