מאמר תורני זיקה אחר מיתה (1 צופה)

זיקה אחר מיתה​

א.
גמ' הו"א מחיים אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה, וילה"ס דכוונת הגמ' אם כוונתה לומר דבאמת לא פקע הזיקה והיא קיימת גם אחר מיתה או דהזיקה ודאי פקעה דהא אינה קיימת אלא דאיסור קרובות נשאר וכמו בכל אשה דאיסור קרובותיה נשאר גם אחר שפקעה האישות בגט או במיתה [ואף דמבואר להדיא בגמ' דאחר חליצה או ייבום כיון דאין הזיקה קיימת הותרו קרובותיה משא"כ בכל אשה, היינו משום דבכל אישות בכוחה לאסור לעולם דאינה עומדת ליפקע, אלא דפעמים נפקעת ע"י דבר צדדי כמיתה או גירושין וע"כ האיסור נשאר, אמנם הזיקה הרי יסודה ותכליתה הוא ליפקע ע"י ייבום או חליצה וע"כ אין בכוחה לאסור אלא עד הייבום או החליצה, וזהו ג"כ החילוק בזיקה גופה בין יבו"ח למיתה, דמיתה דהיא הפקעה צדדית אינה מתרת את איסורי הזיקה שהיה בכוח הזיקה לאסור עד היבו"ח והרי לא ייבם או חלץ ולכן האיסור נשאר [לפי צד זה בגמ'], ומ"מ מבואר בגמ' דאיכא הכא טעם להתיר יותר מבכל אשה דהכא הו"א דאחר מיתה מותרת דכיון דהזיקה מעיקרא אין בכוחה לאסור אלא לזמן, שמא כל הפקעה תתיר איסוריה דאין בכוחה לאסור אלא בעודה קיימת, וזהו גופא הביאור לפי צד קמא שהזכרנו דמבו' דאליבא דאמת כך הדין דאם אחר מיתה פקעה הזיקה גם איסוריה מותרים אלא דקמ"ל דלא פקעה הזיקה וכמו שיבו' להלן מהראשונים והטעם כמש"נ].

ונפק"מ לכאו' בחקירה זו כשמת הוא האם מותרת בקרוביו [שאינם אסורים לה מחמת הראשון כגון אחיו מן האם שאינו אח הראשון] דהתם לכאו' ליכא למימר דהזיקה קיימת דהא מת בעל הזיקה [ועי' להלן] וע"כ אי נימא דגם אחר מיתתה פקע הזיקה ומ"מ אסור ה"נ הכא ואי נימא דאחר מיתתה לא פקע הזיקה ומש"ה אסור א"כ הכא דפקע יהא מותר, [ובאמת דעיקר הנידון תליא לכאו' בפלוגתת ראשונים, דהנה איתא לקמן (נה:) דבעי' קרא לפטור משמש אשת איש מתה דהו"א לחייב הואיל ולאחר מיתה נמי איקרי שארו [שארו וירש אותה] קמ"ל דפטור, והקשו התוס' שם (ד"ה לאחר) דהלא בב"ב (קיד:) פשיטא לגמ' דאין הבעל יורש את אשתו בקבר ואמאי והא איקרי שארו, ותי' דהיינו מהך דרשא גופא דפטור משמש מיתה, ומבו' דס"ל דמסק' הגמ' דאינה נקראת שארו, אמנם התוס' בב"ב שם (ד"ה מה) תירצו בשם הרשב"א דיש חילוק אם מת הוא או היא מתה דהתם איירי במת הוא ומש"ה אינה שארו ולקמן איירי במתה היא ומש"ה עדיין שארו היא, [ומה דפטור במשמש מתה הינו משום דאינה ביאה] ומבו' דאם מת הוא לכו"ע פקעה האישות דהלא מותרת לשוק ובמתה היא נח' הראשונים אם פקעה האישות, והנה לדעת התוס' לקמן דבמתה פקעה האישות כ"ש דזיקה פקעה במיתתה וע"כ כהצד הא', ורק בדעת התוס' בב"ב דבמתה היא לא פקעה האישות, בזיקה דהיא יותר חלשה ילה"ס וכנ"ל].

ב.
והנה מותבי' בגמ' אשמואל מהא דתנן עשה בה מאמר ומת חולצת ולא מתייבמת וא"א יש זיקה אפי' בלא מאמר הו"ל צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה, וילה"ק מאי ראיה דשמא התם פקע הזיקה משום שמת, אלא די"ל דהראיה משום דשמואל איירי אפי' לאחר מיתה ומוכחי' כלפי החלק דאחר מיתה, והכא הלא אין שייך הסברא הנ"ל דהזיקה פקעה ורק האיסור נשאר משום דבעי' שתתייבם מכח הזיקה, וע"כ דהנידון הוא מצד עצם הזיקה אם קיימת היא אחר מיתה או לא ומבו' לכאו' כהצד הראשון.

אמנם באמת קשה לפרש כן בדברי הגמ', דא"כ יקשה לדעת התוס' בב"ב הנ"ל שחילקו בין מת הוא למתה היא דמאי ראיה איכא דהכא מת הוא ושמא מש"ה פקעה זיקה דלא גרע מאישות אבל התם דמתה היא שמא לא פקע הזיקה, וע"כ צ"ל לכאו' בדעת התוס' דבאמת פקעה הזיקה אחר מיתתו לכו"ע, אלא דס"ל לגמ' דהזיקה מחיים היא המפלת לאחר מיתה ואי"צ שתשאר הזיקה גם אחר מיתה אלא מה שהיה מחיים הוא הסיבה לייבום גם אחר מיתתו וכמו בכל אשה דנופלת לייבום גם אחר שפקעה האישות ע"י מיתתו, וע"כ שפיר מוכחי' מהא דאין זיקה אפי' מחיים.

ומעתה ליכא ראיה להנידון הנ"ל משום דלא איירי' בזיקה דאחר מיתה כלל אלא בזיקה דמחיים וכמש"נ.

ג.
אמנם ברשב"א ובתו"י מבואר דלא כסברא וכפירוש זה, דעיי"ש שהקשו מאי ראיה מייתי' ממתני' דנימא דמתני' ס"ל דאין זיקה ושמואל ס"ל כמ"ד יש זיקה דהלא הוא כבר פלוגתת תנאים [ובתחילה דן ברשב"א לומר הוא משום דהוה סתם משנה, אלא דהק' ע"ז דאיכא גם סתם משנה כדשמואל עיי"ש], ותי' דראיית הגמ' הוא כלפי אחר מיתה וכנ"ל דהכא הלא מת וע"כ בעי' לפרושי מתני' אפי' כמ"ד יש זיקה ונאמר דאחר מיתה פקעה זיקה עיי"ש, ולפ"ז ודאי איכא ראיה לנידונינו עכ"פ משיטת הרשב"א והתו"י דהנידון אחר מיתה הוא אם הזיקה קיימת או שאינה קיימת.

ולפי"ז ילה"ק הקושיא הנ"ל דמאי ראיה איכא דשמא דוקא במת הוא הותרה הזיקה ולא במתה היא, [ואף דאפשר דס"ל כסברת התוס' לקמן שלא חילקו בזה, מ"מ קצת הערה היא דהא ודאי חזי' בגמ' דבעי' קרא להתירה לשוק במתה היא [דהיינו במשמש מתה שפטור] אף דכבר ידעי' דמותרת לשוק במת הוא, והיינו דיותר פשוט להתיר במת הוא, וא"כ ה"נ שמא דוקא משום שמת הוא פקע הזיקה].

ד.
ומה שאפש"ל בזה הוא דאף דבמת הוא איכא יותר סברא לומר שנפקעה הזיקה, אמנם כ"ז הוא רק בדליכא נפילה לייבום מכח המת דאז יש סברא לומר דכיון דבעל הזיקה מת כבר ליכא זיקה, אמנם בדאיכא נפילה לייבום ליכא סברא זו כיון דהזיקה עדיין קיימת ומפלת לייבום, אלא דבזה איכא הנידון שיש גם במתה היא, והיינו דבמתה היא אף דבאישות לא פקעה האישות לגמרי אעפ"כ הזיקה דהיא יותר חלשה יש בזה צד שפוקע וכנ"ל כיון דאינה קיימת בעולם, ונידון זה שייך גם במת הוא אפי' בנופלת לייבום מכוחו ודוק.

ולפ"ז כבר ליכא ראיה למה שהוכחנו בדעת התוס' בב"ב דאף דפקע הזיקה נופלת לייבום מכח מה שהיתה זקוקה מחיים דאי מכח הזיקה דעכשיו ודאי פקעה הזיקה, דכיון דאיכא נפילה לייבום מכח הזיקה לא פקעה הזיקה ושפיר נופלת מכח הזיקה דהשתא וממילא יש לפרש דברי הגמ' כפשוטם דגם דמתה ולא קיימת הזיקה, ושפיר מוכח דאחר מיתה הזיקה קיימת בעצמותה ולא רק האיסורים הנהוגים מכחה.​