חודשי השנה חודש תמוז (2 צופים)

[כתר]

א. לפי ההקבלה בין חודשי השנה ל"תרי עשר" הנביאים, חודש תמוז, החודש העשירי, הוא כנגד ספרו של הנביא חגי.

הנביא חגי היה אחד משלושת הנביאים "האחרונים", כדברי הגמרא (יומא ט, ב). עיקר נבואתו נסובה על בניית בית המקדש, וכוללת דברי תוכחה כנגד העיכוב וההתרשלות בבניית בית המקדש, וכן דברי ברכה ועידוד לבונים אותו. ויש לבאר את הקשר בין נבואתו של חגי, למהותו של חודש תמוז.

ובפרט יש לבאר את דברי חגי (ב, ט) "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָא-וֹת", וברור שבדבריו התכוין לכבוד בית המקדש השני. ותמוה, שהרי אדרבה, במסכת יומא (כא, ב) אמרו חז"ל: "אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני [דהיינו שהיו בבית ראשון ולא בבית שני], ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים". ואם כן מהו איפוא "הכבוד" הגדול שיהיה בבית השני, שעליו התנבא חגי.

ב. נציין את המאורעות הבולטים בחודש תמוז:

• הובקעה העיר – כדברי המשנה במסכת תענית (פ"ד מ"ו) "חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז", ואחד מהדברים: "הובקעה העיר". ועל כך הקשו בגמרא (תענית כח, ב) "והכתיב (ירמיה נב, ו) בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר, וכתיב בתריה (שם פסוק ז) וַתִּבָּקַע הָעִיר", ומשמע שחומת ירושלים הובקעה בט' תמוז, ולא בי"ז כאמור במשנה. ותירצו: "אמר רבא, לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה, דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו". ומבואר בדברי הגמרא כי תענית י"ז בתמוז בזמנינו נקבעה לציון הבקעת חומת ירושלים בימי בית שני, ולא לציון הבקעתה בימי בית ראשון [שהיתה בט' תמוז]. וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' תקמט סע' ב) "ואף על גב דכתיב בקרא (ירמיה לט, ב) בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר, אין מתענים בט' בתמוז אלא בי"ז, מפני שאף על פי שבראשונה [בזמן בית המקדש הראשון] הובקעה בט' בו, כיון שבשניה [בזמן בית המקדש השני] הובקעה בי"ז בו, תיקנו להתענות בי"ז בו, משום דחורבן בית שני חמיר לן".

ויש לבאר את פשר דברי מרן השו"ע, במה חמור יותר חורבן הבית השני מחורבן הבית הראשון.

• לידת יוסף הצדיק – כפי שמובא בסדר בדורות (חלק ימות עולם, ב' אלפים קצ"ט) "יוסף נולד כ"ז תמוז (שלשלת הקבלה) והבחיי כתב א' תמוז ב' אלפים קצ"ט לבריאת עולם, וכן הוא בספר הישר". ובספר מועד לכל חי (סימן ט אות ג) כתב: "מה טוב מי שהולך להשתטח על קברו של יוסף הצדיק זיע"א ביום ר"ח תמוז, דנולד יוסף בר"ח תמוז".

העמדת השמש על ידי יהושע – בסדר עולם רבה (פרק יא) מובא: "בג' בתמוז וַיֹּאמֶר [יהושע] לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן, וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ (יהושע י, יב-יג)".

ויש לבאר את הקשר שבין מאורעות אלו לספר חגי ולחודש תמוז.

• משה רבנו עלה למרום לפייס את הקב"ה לאחר חטא העגל – כמבואר בדברי רש"י (תענית ל, ב) "ובי"ח [בתמוז] טחן את העגל ודן את הפושעים ועלה למרום". וצריך ביאור מה ביקש משה רבנו ללמדנו בכך שלא התמהמה, ותיכף ומיד לאחר חטא העגל, שב ועלה למרום לפייס את הקב"ה שימחל על חטא העגל.

ויש לבאר את הקשר בין כל המאורעות שהוזכרו לעיל שהתרחשו בחודש תמוז, לנבואותיו של חגי.


חודש תמוז – שבט ראובן – אות ח – חוש הראיה – יד ימין בנפש

ג. בספר בני יששכר (מאמרי חדשי תמוז-אב, מאמר א אות ג) כתב: "הנה תמצא בסידור השבטים לדגליהם, ראובן נגד תמוז", ויש לבאר מה הקשר בין חודש תמוז, הנביא חגי, ושבט ראובן.

ובספר יצירה מובא על פי גירסת האריז"ל: "המליך אות ח' בראיה ותמוז בשנה ויד ימין בנפש, וגירסת הגאונים: "המליך אות ח' בשיחה". וכתב הפרי צדיק (ר"ח תמוז אות ה) "בודאי שניהם אמת, שדברי הגאונים הם דברי קבלה, וגירסת האריז"ל בודאי גם כן אמת. האבר המיוחד לחודש זה הוא יד ימין בנפש, דב' אלפי תורה התחיל מאברהם אבינו והוא היה הראשון שקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ואברהם מידתו חסד, וחסד דרועא ימינא [זרוע ימין] הוא יד ימין בנפש", והדברים סתומים וחתומים, ויש לבארם.

• • •

החכמה והעושר תלויים בסייעתא דשמיא

ד. מפתח ביאור הדברים נמצא בפסוק מספרו של חגי (ב, ח) "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָא-וֹת", שנדרש בדברי הגמרא (נדה ע, ב) "מה יעשה האדם ויחכם, אמר להם [רבי יהושע בן חנניא לאנשי אלכסנדריא] ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו, הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב, ו) "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה". ועל כך הקשו: "מאי קא משמע לן", ופירש רש"י: "למה ליה למימר להו ירבה בישיבה הואיל וברחמים הדבר תלוי", ותירצו: "דהא בלא הא לא סגי". דהיינו שצריך גם להרבות בישיבה וגם לבקש רחמים, כי האחד בלא השני לא מועיל.

ובהמשך הסוגיא: "מה יעשה האדם ויתעשר. אמר להם, ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה. אמרו לו, הרבה עשו כן ולא הועילו. אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר (חגי ב, ח) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב. מאי קא משמע לן, דהא בלא הא לא סגי. מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים, אמר להם ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו בשעת תשמיש. אמרו, הרבה עשו כן ולא הועילו. אלא יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר (תהלים קכז, ג) הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן. מאי קא משמע לן, דהא בלא הא לא סגי".

מדברי חז"ל למדנו כי לכל מעשה השתדלות שאנו עושים כדי להשיג חכמה, עושר או בנים, חייבת להתלוות תפילה לסייעתא דשמיא למעשינו. כי ללא סייעתא דשמיא, אפילו אם ירבה בישיבה או ירבה בסחורה, לא יצליח להשיג את מבוקשו.

וגם במלחמת היצר, ידועים דברי הגמרא (סוכה נב, ב) "אמר רבי שמעון בן לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר (תהלים לז, לב) צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ. ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמר (שם פסוק לג) ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ".

וכאשר אדם זוכה להתעורר לחזור בתשובה, הקב"ה מעניק לו סיוע ועזר, כדברי רבנו יונה בפתיחה לספרו שערי תשובה: "והתבאר בתורה כי יעזור השי"ת לשבים, כאשר אין יד טבעם משגת".



סייעתא דשמיא – עזר למעשים שהאדם עושה בעצמו

ה. אלא שכמובן, הסייעתא דשמיא היא עזר למעשים שעל האדם לעשות בעצמו, וכדברי השפת אמת (קדושים תרל"ו) "במדרש (תנחומא קדושים פרשה ט) ישלח עזרך מקודש (תהלים כ, ג) – מקודש, מקידוש מעשים שבידך, ומציון מעשים שבידך. כי האדם נברא באופן זה שיצטרך לסיוע עליון, כמאמר אם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. אכן הסיוע תלוי גם כן בעבודת האדם. וזהו שאמר מקידוש מעשים שבידך. והיא בחינת תורה ומצוות, כי התורה קודש, והמצוות הם במעשה גשמיי, רק שהם רמזים וציונים לדברים עליונים. ועל ידי קיום המצוות במעשה זוכה אחר כך לקדושת התורה".

וכדברי השפת אמת (נשא תרנ"ו) "שהקב"ה טוב ומטיב וחפץ חסד, רק שצריכים התחתונים לפתוח פתח כחודה של מחט, שיוכלו לקבל ברכה מעולם העליון הנבדל מעולם הטבע".

הסייעתא דשמיא הניתנת לאחר הכנת "כלים" מצדו של האדם, היא בחינת "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש", כדברי השפת אמת (בהעלתך תרמ"ז) "יש ב' עניינים, שצריכים להמשיך כח משמים לזה העולם, וזה פעל משה רבנו ע"ה שהוריד התורה מן השמים. אך צריכים גם כן להכין עצמנו להיות כלי מוכן לקבל השפע משמים. וזה בחינת תפילין של יד, דכתיב וקשרתם. אבל תפילין של ראש היא הארה הבאה מלמעלה, כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך".

[וזה גם תפקידו של הכהן הנושא כפיו בברכה לישראל, כדברי השפת אמת (נשא תרנ"ו) "כי הקב"ה רצה כי כל עובד ה' ימשיך ברכה על בני ישראל, כמ"ש במדרש (במ"ר יא, ב) עומד אחר כתלנו, שהקב"ה טוב ומטיב וחפץ חסד, רק שצריכים התחתונים לפתוח פתח כחודה של מחט שיוכלו לקבל ברכה מעולם העליון הנבדל מעולם הטבע. לכן בעבודת הכהן במקדש שמקרב ומדבק התחתונים להשורש, אז נמצא מקום לקבל הברכה. ולכן כהנים שלוחי דידן ודרחמנא. דידן לקרב אותנו לאבינו שבשמים, ודרחמנא למשוך רחמים וברכה לבני ישראל"].



ו. יסוד זה מתבאר מהמעשה המובא במדרש (שיר השירים רבה א, ג) ברבי חנינה בן דוסא שראה את אנשי עירו מעלים עולות ושלמים לבית המקדש בירושלים, אך מאחר ולא היתה לו אפשרות להעלות בהמות לקרבן בירושלים בגלל עניותו הרבה, לקח רבי חנינא אבן אחת "וסידקה וסתתה וכרכמה", וביקש להעלותה לירושלים. כשחיפש לשכור פועלים להעלות את האבן לירושלים, אמרו לו: "תן לנו שכרנו מאה זהובים ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים. אמר להם, וכי מנין לי מאה זהובים או חמשים לתת לכם, ולא מצא, הלכו להם. מיד זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמרו לו רבי תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אבנך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו, ונתן ידו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים. ביקש ליתן להם שכרם ולא מצאם. בא המעשה ללשכת הגזית, אמרו לו דומה רבינו שמלאכי השרת העלו לך את האבן לירושלים".

והקשה החפץ חיים (הובא בספר מאיר עיני ישראל) "לשם מה חיכה הקב"ה עד ששלח את המלאכים לרבי חנינא בן דוסא ולא שלחם תיכף בתחילה לעזור לו. ועוד, מדוע התנו המלאכים עם רבי חנינא שיתן ידו עמהם לסייע להם במלאכתם". ואמר החפץ חיים: "אלא מכך למדים, שאדם אל לו להתייאש בשום אופן וצריך לעשות מצידו כל שביכולתו, אע"פ שבדך הטבע נראה הדבר כבלתי אפשרי. ואז לאחר שהוא ממצה את יכולתו, הקב"ה שולח עזרתו בדרך נס".

ובספר משנת יוסף (דרשות ח"ב, מאמר סז) כתב: "יש ללמוד ממעשה זה של רבי חנינא בן דוסא, לפתוח בחשק וברצון פתח בלבו בעבודת ה', ואז שולח לו הקב"ה סייעתא דשמיא לבצע מחשבתו. וידוע הויכוח בין הקב"ה שאמר (מלאכי ג, ז) שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם", לכנסת ישראל שביקשה (איכה ה, כא) הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה. והקב"ה ברחמיו אינו מבקש שנשוב לגמרי, אלא די בפתח כפתחו של מחט, ועל ידי זה יפתח לנו כפתחו של אולם. וגם לפתח קטן זה של "כמחט" יש מקודם סייעתא דשמיא, על ידי ששורה הקב"ה שכינתו, וממילא על ידי קדושה מתעורר האדם לפתוח פתח קטן תחילה, ושוב פותח לו הקב"ה כאולם. וזה מרומז בפסוק (שיר השירים א, ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו. ואיתא במדרש "משכני" מלשון "שכינה", ועל ידי השראת השכינה אחריך נרוצה, שנפתח לבנו כפתחו של מחט, ושוב הביאנו המלך חדריו ויפתח כפתחו של אולם. כן היה ברבי חנינא בן דוסא, שבהתלהבותו הגדולה להביא קרבן בבית המקדש, ובעבודתו עם האבן, עשה אתערותא דלתתא גדולה, וממילא שלח לו הקב"ה מלאכים, להעלות קרבנו למקדש".

יחד עם זאת, הבני יששכר חידש בספרו אגרא דכלה (דף רפ"ג) כי הסיעתא דשמיא שאדם זוכה בה אינה מגרעת משכרו: "הנה הנאמר (תהלים סב, יג) וּלְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ. דקשה מהו החסד. אך הפירוש הוא, אם עושה האדם המצוה על ידי סייעתא דשמיא, אף על פי כן ישולם לו שכרו כאילו היה מעשהו בלי סיוע של מעלה".



ז. בהטעמת הדברים כתב השפת אמת (קרח תרל"ו) "אך באמת עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג) ואי אפשר להתקיים בדין, כמו שאמרו חז"ל (הובא ברש"י בראשית א, א) עלה במחשבה במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מידת הרחמים. הרי שאי אפשר להתקיים במידת הדין בלבד. והטעם כי העולם הזה אינו בשלמות, ועל כן יש בו חסרון. ובכוונה ברא השי"ת כן שלא להיות הקיום בשלימות בלי עזר עליון".

הנה כי כן נתבאר כי בריאת העולם והאדם נעשו באופן שיש לאדם לעשות ולפעול במעשים, אך בד בבד עליו לדעת ולהבין, כי במעשיו בלבד, ללא סייעתא דשמיא ועזר ממרומים, לא ישיג את השלמות.

מסופר על תלמידי הבעל שם טוב שהתווכחו מהו ה"שער" החשוב ביותר שצריך להתפלל עליו במיוחד במוצאי שבת בסעודת המלוה מלכה בתפילת "ריבון העולמים" [שמבקשים מהקב"ה שיפתח "שערים" [המסודרים לפי אל"ף בי"ת] ובהם: שערי אורה, שערי אורך ימים ושנים, שערי ברכה, שערי בינה, שערי חכמה שערי פרנסה, ועוד]. אודל, בתו של הבעל שם טוב, שמעה את הויכוח, ואמרה כי שערי "סייעתא דשמיא", הם ה"שערים" החשובים ביותר.

כאשר שאלו התלמידים את רבם, הבעל שם טוב, השיב להם שהיא אכן צדקה בדבריה, כי ללא סייעתא דשמיא אין קיום לכל שאר ה"שערים" (מובא בספר תורת זאב, אגרות, עמ' צו).



מדרגתם של האבות וזכותם – לעורר סייעתא דשמיא

ח. עוד מבואר בדברי השפת אמת (תולדות תרנ"ב ד"ה בענין חפירת) כי מדרגתו של אברהם אבינו במידת ה"חסד" היתה לקבל סייעתא דשמיא ממרומים: "מדרגת אברהם למצוא סייעתא דשמיא לעורר חסד עליון, ועל ידי השתוקקות להתדבק בשורש העליון מאירים לו מן השמים ומושך כח מן השורש". ונראה להוסיף בביאור דבריו, כי אברהם אבינו היה "עמוד החסד", וחסד מתבטא בעשיה עבור הזולת, אך עם כל זאת יש צורך בסייעתא דשמיא לעורר את מידת החסד.

ומצאנו תוספת ביאור במדרגתו של אברהם אבינו, בספר נטעי אשל (פרשת נח ד"ה ברש"י נח היה) שכתב לבאר את דברי רש"י (בראשית ו, ט) "אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, ובאברהם הוא אומר (שם כד, ב) אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו. נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו". ולכאורה דברי רש"י "מאליו" אינם מובנים, שהרי אמרו חז"ל [לעיל אות ב] "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו". וביאר הנטעי אשל: "ובשפת אמת (נח תרל"ד) פירש שאין הכי נמי, ודאי שבלי סייעתא דשמיא אי אפשר להתגבר על היצר הרע והכל מהשי"ת. אלא שלפעמים זוכה האדם לסייעתא דשמיא גדולה כזו שיוכל ללכת מאליו בלי סעד, ולפעמים זוכה לסייעתא דשמיא יותר קטנה באופן שצריך עדיין סעד לתומכו. ואברהם אבינו זכה לסייעתא דשמיא הגדולה שהיה מתחזק בצדקו מאליו".

ואף מדרגתו של יעקב אבינו היתה לעורר סייעתא דשמיא בתורה ותפילה, כדברי השפת אמת (וישלח תרמ"ה) בביאור דברי חז"ל שיעקב אבינו "התקין עצמו לדורון למלחמה לתפילה", וז"ל: "הם ג' העניינים שצריכים לכל אדם בעבודת השי"ת להלחם עם הסטרא אחרא. מצד זכרון חסדי השי"ת, הוא מידת אברהם אבינו, ומכח אהבה זו יכולין לכבוש היצר הרע. וגם כן צריכים להכין בגבורה מצד יראת ה' ופחד הדין, בחינת יצחק. והעיקר מצד סייעתא דשמיא בתורה ותפילה שהיא בחינת יעקב אבינו. והצדיקים הקב"ה עוזר מן השמים, כאשר ראינו שהקב"ה הזמין ליעקב אבינו המלאכים, כמו שכתוב (בראשית לב, א) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים". גם כאן מבואר שהסייעתא דשמיא שזכה בה יעקב אבינו הגיעה לאחר מעשיו השתדלותו ב"דורון תפילה ומלחמה".

הברכה שנתברך יעקב אבינו (בראשית כז, כח) "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ", פירש רש"י בשם המדרש: "מהו האלקים, בדין, אם ראוי לך, יתן לך. ואם לאו, לא יתן לך". ותמה השפת אמת (תולדות תרמ"ה) "וקשה אם כן מאי בעי ברכה". כלומר, כדי לקבל את מה שמגיע בדין לא צריך ברכה. ואם כן מהי איפוא הברכה שהתברך יעקב אבינו. וביאר השפת אמת: "אך הוא כמו שכתוב פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. כי התחלה צריך להיות מן התחתונים, להיות כלי מוכן לקבל הברכה והשפע". ומבואר כי יעקב אבינו נתברך להיות "כלי מוכן" לקבל מהקב"ה סייעתא דשמיא למעשיו. ואף זה היה לאחר שהשתדל בפעלו לקבל את הברכות.

הנועם אלימלך (פרשת קרח) כתב שגם זכות האבות יכולה לעורר סייעתא דשמיא לזכות לעבוד את הקב"ה בשלמות, כדבריו: "זכות אבות הוא דבר גדול, ועומדת לו לאדם בשעה שהוא רוצה לעבוד את ה' שיהיה לו סייעתא מן השמים לעשות מצוות בשלמות". וגם בדבריו מודגש כי לזכות בסייעתא דשמיא יש צורך ברצון והשתוקקות.

וכתב השפת אמת (בחקותי תרנ"א) "כי תכלית כל העבודות לזכות בסוף לסייעתא דשמיא".

• • •

בחודש תמוז – "דבר והיפוכו" בסייעתא דשמיא לטוב ולמוטב

ט. כשם שמעשה טוב מצדו של האדם גורם לקבלת עזרה ממרומים לסייע לו להשלים את חפצו, גם לאידך גיסא, כאשר עושה מעשה לא טוב, מקבל "סייעתא" למעשיו, כמאמרו של ריש לקיש (עבודה זרה נה, ב) "מאי דכתיב (משלי ג, לד) אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן – בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו". כאשר הפעולה חיובית, הכוונה טהורה, זוכים לסייעתא דשמיא להוסיף ולהתעלות בקדושה ובטהרה. וכאשר חלילה להיפך, המעשה שלילי, הכוונה בלתי רצויה, מהשמיים "פותחים" ומרחיבים את שערי הטומאה, והחוטא מדרדר מדחי אל דחי.

ומעתה נוכל לבאר את מהותו של חודש תמוז והמאורעות שהיו בו והקשר לנבואתו של חגי.

בספר יצירה [לעיל אות ג] נאמר: "בחודש תמוז המליך אות ח' בראיה", וכתב השם משמואל (ר"ח תמוז תרע"ב) בביאור הדברים: "והנה אות ח' היא רומזת לחטא, אבל לשון חטא מצינו משמש דבר והיפוכו, כי חטא הוא חסרון כמו (מלכים א א, כא) וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים, שפירש"י חסרים מלשון קולע אל השערה ולא יחטיא, וע"כ הוא שם מושאל לשוגגין שעכ"פ הם חסרים מהשלמות, ומצינו ג"כ בלשון טהרה כמו (ויקרא יד, נב) וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת. וכן מצינו בלשון ראיה שמשמשת דבר והיפוכו, יש מלשון (כתובות קח, ב) רואה אני את דברי אדמון, ומלשון זה (אסתר ב, ט) הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ. ויש מלשון ביזיון כמו (שיר השירים א, ו) אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שפירש"י אל תסתכלו בי לביזיון. והטעם יש לומר כי הראיה תלויה במחשבת הלב, אם אדם רוצה לראות טוב הוא רואה בדבר הזה טוב, כי טובת העין היא מעוררת את חלקי הטוב שבדבר הזה להאיר נגד עיניו, ולהיפוך להיפוך. ובזה יש לפרש המליך אות ח' בראיה ששניהם ענין משמש דבר והיפוכו". ומבואר בדברי הספר יצירה כי האות ח' וחוש הראיה מסמלים "דבר והיפוכו".

חטא – חסרון מצד אחד וטהרה מצד שני. ראיה – בזיון מצד אחד וראיה חיובית מהעבר השני.

השם משמואל מוסיף: "והנה לפי סדר הדגלים מיוחס חודש זה לראובן מלשון ראיה, שהוא משמש דבר והיפוכו. והנה ראובן פתח בתשובה תחילה ותשובה נעשים לו זדונות כזכויות". וכוונתו לדברי חז"ל (ב"ר פב, יא) "ראובן בכור לעיבור, בכור ללידה, בכור לנחלה ובכור לתשובה". ודבריהם מתבארים על פי המדרש (ב"ר פד, יט) "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר (בראשית לז, יט). והיכן היה, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר בשקו ובתעניתו, כשנפנה הלך והציץ לאותו בור הדא הוא דכתיב וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר. אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחילה". ובמקום אחר אמרו חז"ל (ב"ר פב, יא) "ראובן בכור לעיבור, בכור ללידה, בכור לנחלה ובכור לתשובה".

ראובן היה ה"בכור" לעשות את מעשה התשובה – שמהותה "דבר והיפוכו", להפוך את הזדונות לזכויות.

נמצא כי מהות חודש תמוז, ובכלל זה האות ח', חוש הראיה, שבט ראובן, היא "דבר והיפוכו", וכמו כן ה"סייעתא דשמיא" המשמשת בדבר והיפוכו – "בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו".

ונראה על פי האמור להוסיף ביאור בדברי הספר יצירה שבחודש תמוז "המליך אות ח' בראיה ותמוז בשנה ויד ימין בנפש", וגירסת הגאונים: "המליך אות ח' בשיחה". ראיה, יד ימין ושיחה מסמלים פעולות עשייה שהם התנאי לזכות להצליח בסייעתא דשמיא – מהותו של חודש תמוז.


מאורעות חודש תמוז – לפעול במעשה כדי לזכות בסייעתא דשמיא

י. ממוצא הדברים נראה כי ה"בריח התיכון" במאורעות חודש תמוז הוא החובה לפעול במעשה כדי לזכות בסייעתא דשמיא.

• לידת יוסף הצדיק – בספרנו רץ כצבי (חדשי השנה ח"ב במאמרים על המזלות) נתבארה בהרחבה מדרגתו של יוסף הצדיק במידתו "יסוד" הכוללת את "כל" התכונות והמידות הנאצלות והמיוחדות בהם ניחן. אך כל המידות והתכונות הללו יסודם במעשים שבגינם זכה יוסף הצדיק לסייעתא דשמיא להצליח ולהשכיל בכל דרכיו.
• העמדת השמש על ידי יהושע – לא היתה אילולא המעשים שיהושע עשה כשיצא למלחמה, שבזכותם הקב"ה סייע לו במלחמתו.
• משה רבנו עלה למרום לפייס את הקב"ה לאחר חטא העגל – כי ללא מעשה, אי אפשר לזכות בסייעתא דשמיא. ולכן מיד לאחר שחטאו בעגל הזדרז משה רבנו ולא התמהמה, ופתח את ה"פתח" בבקשת הכפרה, ואז זכה לסייעתא דשמיא שעוונם נמחל.

בית המקדש השני נבנה ללא רצון ותשוקה – ולכן לא זכה לסייעתא דשמיא

יא. בספר ישראל ושורשיו (חלק ג פרק ג) ביאר הרב אלכסנדר שפרן, רבה הראשי של ג'נבה, מדוע בית המקדש לא נבנה בהר סיני שבו ניתנה התורה אלא בהר המוריה, כי "בסיני שיתוף הפעולה בין ה' לאדם אירע ביוזמתו של הקב"ה ויצא לפועל בעיקר על פי מעשהו של הקב"ה. מהר סיני ירד השי"ת לעבר האדם. בית המקדש נבנה על הר המוריה, המקום שבו התרחשה עקידת יצחק ונתגלתה מסירותו המוחלטת של האדם לה'. גם בהר המוריה נוצר שיתוף פעולה בין ה' לאדם ביוזמתו של הקב"ה, אך שם הוא יצא אל הפועל בעיקר הודות למעשה האדם. בהר המוריה האדם עולה אל בוראו. לכן הר המוריה שנתקדש במעשה האדם, עולה איפוא בערכו על הר סיני, הגם שהר סיני נתקדש במעשה האלוקים".

על פי זה, ועל פי המבואר לעיל נראה לבאר את הקשר בין נבואתו של חגי למהות חודש תמוז והמאורעות שהיו בו.

עיקר נבואתו של חגי היתה בנושא בניית בית המקדש, והיו בה דברי תוכחה כנגד העיכוב וההתרשלות בבניית בית המקדש, ודברי עידוד לבונים אותו. חגי התנבא "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָא-וֹת", ביודעו כי יש סיכוי שכבודו של הבית השני יהיה הרבה יותר גדול מכבודו של הבית הראשון. ומה שלבסוף זה לא קרה, ואדרבה, בבית שני לא היו ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים שהיו בבית ראשון – מפני שהסייעתא דשמיא שזוכים תלויה באיכות המעשים.

ואילו באמת היו בונים את בית שני עם תשוקה ורצון, היו זוכים להתגשמות הנבואה "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן". ועל כך התנבא חגי בדברי תוכחה כנגד העיכוב וההתרשלות בבניית בית המקדש ובדברי עידוד לבונים אותו, כדי שיבנו את הבית בתשוקה גדולה וברצון טהור ואז יש סיכוי לזכות בסייעתא דשמיא בבנין הבית השני.

אך למרבה הצער, עם ישראל לא בחר להשתדל לבנות את הבית במרוצה וזריזות, ולכן נפסק בשו"ע, שצמים בי"ז בתמוז ולא בט' תמוז, כי חורבן הבית השני חמור יותר – בגלל שלא בנוהו עם התשוקה והרצון הנצרכים, ולפיכך לא זכו לסייעתא דשמיא במעשיהם.

• • •

ומכאן נלמד כי עלינו להזדרז ולפעול בתשוקה וברצון, ליזום ולפעול ליצור ולעשות את המעשה הראשון, לפתוח אפילו פתח זעיר כחודו של מחט, ואז נזכה שהקב"ה יפתח לנו שערי "סייעתא דשמיא", שהם השערים החשובים ביותר לברכה והצלחה.