- הודעות
- 4,363
- תודות
- 11,020
- נקודות
- 885
כתב הרמ"א בסי' קל"ט (ס"ג) בשם המהרי"ל, שכיום סומא יכול לעלות לתורה. וכתב המשנ"ב (סקי"ג) שמ"מ לפרשיות פרה וזכור נכון שלא לקרותו. ובשער הציון (סק"ו) הביא שהרמ"א בדרכ"מ כתב שלא נראה לו כהמהרי"ל, אלא שכך נהגו, וממילא בפרשת פרה שיש אומרים שהיא מדאורייתא, ובפרט בפרשת זכור שלכו"ע היא מדאורייתא, נכון להיזהר, עכ"ד.
והנה מה שמצינו שפרשת זכור היא דאורייתא, היינו שעיקרה היא מדאורייתא, אבל לעניין קריאתה בציבור, נסתפק המשנ"ב בסי' תרפ"ה (סקט"ז) ובשעה"צ (סק"ה) אם היא מדאורייתא, כן העירו בדרשו (הע' 15).
ולכאורה יש לעיין שא"כ מדוע צריך להחמיר לגבי מי יעלה לתורה, והרי לצד שאין צריך ציבור מדאורייתא, כל ששמעו יצאו, ואין נפק"מ אם העולה עשה כתקנת חכמים לקרוא עם הקורא מתוך הכתב. ובעצם גם אם צריך ציבור מדאורייתא, פרט זה שהעולה צריך לקרוא בעצמו בפשטות אינו מדאורייתא.
וצריך לומר שכיון שעיקר הקריאה היא מדאורייתא, מחמירים גם בפרטים שחכמים הוסיפו. וכעין זה כתב הביאור הלכה בסי' רע"א (סי"ג ד"ה של רביעית) שבקידוש צריך ליקח כוס עם השיעור הגדול, כיון שעיקרו מדאורייתא, והיינו שאף שעיקר ההלכה שעל היין לאו דאורייתא, צריך להחמיר.
והנה הרא"ש כתב שאין להוכיח ממה שר"א שחרר את עבדו, שמצוה דרבים דרבנן דוחה מצווה דאורייתא, כיון שיתכן שמטרת השחרור הייתה לקריאת פרשת זכור. ולכאורה קשה על הצד בשעה"צ שקריאת פרשת זכור בציבור היא רק מדרבנן, שמה ששחרר עבדו זה רק לצורך הדרבנן של ציבור. ועל כרחך שכיון שעיקרו דאוריתא חמיר טפי.
והנה מה שמצינו שפרשת זכור היא דאורייתא, היינו שעיקרה היא מדאורייתא, אבל לעניין קריאתה בציבור, נסתפק המשנ"ב בסי' תרפ"ה (סקט"ז) ובשעה"צ (סק"ה) אם היא מדאורייתא, כן העירו בדרשו (הע' 15).
ולכאורה יש לעיין שא"כ מדוע צריך להחמיר לגבי מי יעלה לתורה, והרי לצד שאין צריך ציבור מדאורייתא, כל ששמעו יצאו, ואין נפק"מ אם העולה עשה כתקנת חכמים לקרוא עם הקורא מתוך הכתב. ובעצם גם אם צריך ציבור מדאורייתא, פרט זה שהעולה צריך לקרוא בעצמו בפשטות אינו מדאורייתא.
וצריך לומר שכיון שעיקר הקריאה היא מדאורייתא, מחמירים גם בפרטים שחכמים הוסיפו. וכעין זה כתב הביאור הלכה בסי' רע"א (סי"ג ד"ה של רביעית) שבקידוש צריך ליקח כוס עם השיעור הגדול, כיון שעיקרו מדאורייתא, והיינו שאף שעיקר ההלכה שעל היין לאו דאורייתא, צריך להחמיר.
והנה הרא"ש כתב שאין להוכיח ממה שר"א שחרר את עבדו, שמצוה דרבים דרבנן דוחה מצווה דאורייתא, כיון שיתכן שמטרת השחרור הייתה לקריאת פרשת זכור. ולכאורה קשה על הצד בשעה"צ שקריאת פרשת זכור בציבור היא רק מדרבנן, שמה ששחרר עבדו זה רק לצורך הדרבנן של ציבור. ועל כרחך שכיון שעיקרו דאוריתא חמיר טפי.
