'מה הוא עשה?' – שאלו יהודים ששמעו על פטירתו של הגאון הגדול רבי יחזקאל ברטלר זצ"ל, ולא הכירו אותו.
'באיזה תפקיד תורני הוא שימש?' – הוסיפו לברר.
אבל לא, הוא לא שימש באף תפקיד תורני, הוא פשוט מילא את תפקידו בעולם, במלוא מובן המילה…
ואם נתעקש בכל זאת להגדיר מה הוא היה, אז הוא היה 'תלמיד חכם'… עד כמה שבכוחן של מילים פשוטות אלו, להכיל עוצמות גבוהות כל כך של 'ידיעת התורה', 'יגיעת התורה', עמקות וסברה ישרה…
מעטים הם בני האדם שרמתם הלימודית כה גבוהה, ואינם משמשים באף משרה תורנית, או מתעטרים בתואר תורני כלשהו. זו היתה – ללא ספק – ענווה וצניעות. אבל זה גם נבע משום שאין תפקיד תורני כלשהו שיכול להכיל את השגותיו הגבוהות בלימוד, ומעטים היו הלמדנים שהשיגו את כישוריו, והבינו את שיחו…
התואר היחיד אותו קנה בזכות ולא בחסד, הוא: "תלמידו המובהק ושואב נאמן מים רבים, ממעין קדשו של רבינו הגדול ה'חזון איש' זצ"ל", כפי שהגדיר אותו ידידו, הגאון הגדול רבי דב לנדו שליט"א.
***
גיסו הגאון רבי אריה שכטר שליט"א סיפר בלוויה שבהיותו נער כבן חמש עשרה, בא אליו בן דודו הגאון רבי דוד פרנקל זצ"ל בשליחות מרן ה'חזון איש', ואמר לו בטענה כלשהיא שה'חזון איש' קורא לו.
כשהגיע אליו, ביקש ממנו ה'חזון איש' שיוציא מהארון גמרא 'בבא קמא' והחל ללמוד איתו בחברותא, ומאותו יום למדו כל יום, במשך ארבע וחצי שנים, כארבע שעות…
מאז, לא זזה ידו מתוך ידו. ר' יחזקאל למד עם ה'חזון איש', אכל אצלו, ואף ישן איתו בחדרו… עד אותו ליל שבת המר והנמהר, לאחר שלמדו וחזרו מהטיול הקבוע, מרן ה'חזון איש' לא חש בטוב וביקש מר' יחזקאל שיחזיק לו את הראש, וכך הוא נסתלק לבית עולמו בתוך ידיו של תלמידו הנאמן, חביבו כבנו…
לאחר פטירת מורו ורובו ה'חזון איש', הוא עבר ללמוד בישיבת 'מיר' בירושלים. התאכסנו יחד באותו חדר – מספר גיסו הג"ר אריה שכטר שליט"א – בלילות הוא חלם את החזון איש, והיה מתווכח איתו בלימוד. ובבוקר הוא היה מספר לנו על איזה נושא הם דיברו בחלום…
על עומק התקשרותו עם ה'חזון איש', נוכל ללמוד מהעובדה שלאחר פטירת ה'חזון איש' הסכימו הכל, אף אחיו של ה'חזון איש', הגאון רבי מאיר קרליץ זצ"ל, שר' חאצקל יניח את התפילין של ה'חזון איש'. ובכל ערב שבת היה מחזיר את התפילין לרבי מאיר, ושב ביום ראשון להשאילם ולהניחם במשך השבוע.
***
כשהיה ילד קטן בן שבע, לאחר השואה האיומה, למד בבתי אבות פוניבז'. באחד מביקוריו של הרב מפוניבז' זצ"ל בבתי אבות, הוא נאם בפני התלמידים, ורצה לקרב את לב הילדים ל'עולם התורה', בתוך דבריו אמר: המהר"ם אומר 'מקשין העולם', על איזה עולם הוא מדבר? עולם החייטים?! עולם הנגרים?! עולם התורה!! זהו 'העולם'!!
בתום דבריו נגש אליו העילוי הצעיר 'חאצקל ברטלר' ואמר לו: מדוע נזקק הרב להביא ראיה על עולם התורה מ'מקשין העולם' של המהר"ם, הרי הגמ' כבר אומרת: 'כולי עלמא לא פליגי'! ומיני אז הבינו הכל שמתנוצץ כאן אור גדול…
***
וכך ספד לו ידידו הג"ר דב שליט"א: 'מה אדיר היה בגאונותו, גאונות מדהימה לבבות, עמקות בלתי נדלית של הבנה חדה וחודרת, חושפת מעמקי חכמה בשרשי אמיתות התורה, בכל אשר עסק ודיבר. כל מי שרק עסק עמו בדברי תורה, היה נפעם ונרעש מעצמת חכמתו ותפיסתו בכל מקצועות התורה, והכל ביושר חשיבה והבנה חדה ודקה עד מאוד, מפליאה ומשכנעת כל לב מבין, אמת אמת תפסיה להאי…'
רבי דב סיפר שר' חאצקל זצ"ל אמר לו בשם ה'חזון איש', שאדם מוכשר צריך ללחום נגד הכשרונות הגורמים לו לחשוב שהכל הולך בנקל. וראויים הדברים למי שאמרם, כפי שספרו תלמידיו שלמרות כישרונותיו האדירים, היה עמל פעם אחר פעם להבין כל תג ותג, בעומק העיון.
***
בפטירתו של רבי יחזקאל, איבד 'עולם התורה' מושג של 'שקיעות' ומושג של 'בקיאות'. מושג של 'גאונות' ומושג של 'עמל'. לא נותר לנו אלא לזכור את המושגים, לתפוס בקצותם, ולנסות להידמות לקצות דרכיו.