אצטט את מה שראיתי משכבר הימים ב"שם משמואל"
חמשה עשר בשבט.
יש להתבונן בענין יום ט"ו שבט שאין אומרים בו תחנון הלוא מה שהוא ר"ה לאילן הוא דבר טבעי שיצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ומה ענין שלא יאמר בו תחנון אחר שאין בו קדושה ולא מצוה ולא נעשה בו נס ולא ענין מעניני ישראל, וחמשה עשר באב אמרו ז"ל בש"ס שלהי תענית איזה טעמים שהי' בו ענינים נוגעים לישראל, אבל ט"ו בשבט מה רבותא דידי', ונראה דהנה כתיב כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי וגו', הנה המשיל הנביא דבר ה' לגשמים המצמיחים, ונראה דענין האילן הוא המחבר את הפרי לארץ, והוא ממוצע בין הארץ להפרי, ויש בו כח המחבר, ונראה שרמז יש בגימטריא שלו אילן גימטריא צ"א כמספר שני השמות הוי' ואד', אשר שמים וארץ מתיחסים אליהם, והוא חיבור שמים וארץ, ומן מהותו שבגשמיות נלמוד על רוחניותו וע"כ נמשל בו האדם כדכתיב כי האדם עץ השדה, כי צורת האדם הוא לחבר העליונים ותחתונים, באשר יש בו נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים, ואמרו ז"ל בטעם עגלה ~~~~ה מפני שלא הניח לו לעשות פירות מאי פירות מצות, כי מצות הם בהתדמות פרי הגדל באילן שיש בהפרי כח רוחני המזין ומחי' את האדם, כידוע פירוש האריז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו מוצא פי ה' שיש בהלחם, וגוף הפרי הוא נושא להרוחניות שבו, כן המצות הם רמ"ח אברים דמלכא וגוף המצוה היא נושא להרוחנית שבמצוה, ואדם העושה את המצוה באשר יש בו כח המחבר עליונים ותחתונים, ע"כ נמצא כח במעשה מצות שהוא עושה חיבור וצירוף עליונים ותחתונים, מעשה המצוה מהתחתונים ורוחנית שבו מהעליונים, דומה לאילן שיש בו כח המחבר ומוציא פרי שיש בו חיבור כנ"ל, ואף שנמצא פרי הארץ שיש בהם רוחנית ומצא פי ה', ומ"מ אינו נעשה ע"י אמצעי, וכמו שנמצא גם במקומות הארץ מקום המקדש שהי' מעולם המחבר עליונים ותחתונים כבמדרש אף בלי אמצעות האדם אלא שהקדושה שבמצות היא באמצעות האדם:
והנה כמו גשמים המצמיחים את הפירות כן הארה אלקית שניתנת בלב אנשים היא המעוררת את האדם שיעשה פירותיו, וזהו שדימה דבר ה' ע"י הנביא נמי לגשם ושלג, ובכן כמי שאמרו ז"ל בפ"ק דר"ה בענין גשמים הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא הקב"ה מורידן בזמנן וכו', הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר"ה ופסקו עליהם גשמים מרובין לסוף חזרו בהם לפחות מהם א"א שכבר נגזרה גזירה אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה, כן נמי הוא בענין הארה אלקית בלב האדם שהיא כדמיון הגשמים, ובר"ה פוסקין לכל איש כמה הארה אלקית ינתן בו, שייך נמי אם חזר בו להוסיף או לפחות אי אפשר אלא אי זכה ניתן לו ההארות בזמן הצריכה לו בעת תורה ותפלה או בעת שהוא נצרך לשמירה שלא יפול לחומריות, ולהיפוך ח"ו הוא להיפוך שניתן בו במקום שאינה צריכה לו ובעת בלבול וטירוד הדעת שהולך לאיבוד:
והנה כמו הגשמים הגשמיים מתגלות פעולתם באילנות אחר שליש השנה שעלה שרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה, כן נמי מראש השנה ואילך לצדיקים שנכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, או מיוה"כ ויום ראשון של סוכות ואילך שהוא חסד שבחסד, שנתקרבים גם הבלתי ראוים מצד מדת הדין, נכנס באדם יום אחר יום הארה אלקית והתעוררות כנ"ל, והאיש שאיננו שוטה המאבד מה שנותנין לו נתוסף בו חיות ורגש הנפש וכשהגיע שליש השנה כבר נשלם בחי' הלב שבאדם כבמדרש פ' שמות, שהלב ניתן בשליש העליון שבאדם, והיא כדמיון שרף שעלה באילנות שהפירות חונטין מעתה, כן באדם כתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, אך כאשר עבר שליש השנה ונשלם בו בחי' הלב, מתחיל זמן יותר בהיר לתורה ועבודה אחר שעברו ירחין דעשו ומכינים עצמן לארבע פרשיות שבאדר ופורים וניסן ופסח וספירה ושבועות, שהימים מתעלין והולכים יום אחר יום, והם ימי עבודה בתורה ומצות באופן יותר נעלה מכל השנה בחיות ורגש והתעוררות הלב, ובכן כמו שהוא ר"ה לאילן המחבר כנ"ל, כן הוא באדם הדומה לאילן שאז מתחלת תקופה חדשה בהתפעלות הלב יותר ויותר מעד כה, ואף לאנשים שמיעטו בעבודה עד הנה ואינם מרגישים, מ"מ ההארה אלקית בודאי עשתה את שלה בהעלם עכ"פ וניתן בו בחי' לב, ואם עוד יתיישב בדעתו עוד ימצא בעצמו את בחי' לב ורגש יותר מאשר עד הנה:
ולפי האמור יובן מחלוקת ב"ש וב"ה ששניהם לדבר אחד מתכוונים ואילן הגשמי הוא דוגמא לאדם ושניהם מודים שמחשבים שליש השנה שיגמר בחי' הלב הניתן משני שלישי האדם ולמעלה, אך ב"ש מדברים לפי מדתם מדת הדין וצדיקים הזוכים בדין נכתבים ונחתמין בר"ה לאלתר לחיים, ונפסק להם גשמים רוחניים כנ"ל, ונשלם שליש השנה באחד בשבט שנשלם בחי' הלב, ולעומת האדם נמשך טבע האילן שהוא דוגמתו, וב"ה שמדתם חסד מחשבים מט"ו תשרי יום ראשון של סוכות חסד שבחסד, שמשם ואילך מתחילין לחשוב שליש השנה כאמרם ז"ל מה דהוה הוה ומכאן ולהלן חושבנא, ואחריהם נמשך טבע האילן, ע"כ יגמר שליש השנה שהוא גמר בחי' הלב בט"ו בשבט:
ולפי האמור יובן היטב ענין ט"ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, שהוא באמת זמן שמחה לישראל הרוצין לעבוד את ה' בבחי' לב ולא בקרירת רוח ומצות אנשים מלומדה: ע"כ.
