ניסן ט' ניסן - יום פטירת ר' אריה לוין (1 צופה)

[אחד יחיד]

שכונת שערי חסד בירושלים זכתה וראתה מראות אלוקים. מאז היותה לשכונה התגוררו בה גדולי עולם וצדיקי הדורות, אבניה ורחובותיה יודעים לספר על כל אותם מעשים שבצנעה ובגלוי שנעשו ביניהם.

גם תושבי השכונה המופלאה הזו היו רגילים לדמויות הוד ולמעשים נשגבים.

לפיכך רבתה התמיהה בין תושבי השכונה למראה המוזר שהתחולל בה. הדבר הפך לשיחת היום… רבים ניסו להבין מה ולמה.

המדובר היה בגאון הצדיק ר' אריה לוין. הוא עצמו לא התגורר בשכונה אבל בימים האחרונים הוא נראה מופיע מידי כמה ימים בשכונה הוותיקה. נעמד באמצע הרחוב, מוציא ספר תהילים מחיקו ופותח באמירת תהילים נרגשת. דקות ארוכות בהשתפכות הלב, ר' אריה סוגר את התהילים וחוזר לביתו.

ויהי לפלא…

אף אחד לא הבין מהי הסגולה החדשה והמסתורית האופפת את השכונה. מדוע בוחר ר' אריה לוין – הצדיק הירושלמי המפורסם, לערוך את תפילותיו דווקא כאן באמצע רחוב אבן שפרוט שבמרכז השכונה?

'אולי הוא יודע על איזה נשמה שהתגוררה כאן וצריכה תיקון מסוים?… מי יודע… ר' אריה לא עושה דברים סתם'! שחו יושבי שער.

'אולי ר' אריה יודע על איזה גזירה רעה ובא לבטל אותה מעלינו'? נכנסו ללחץ כמה מהתושבים.

כשהמחזה נשנה כמה פעמים היה גם מי שפשוט ניגש אליו לשאול.

ר' אריה התחייך כדרכו. "ידוע לך מי היה גר בבנין הזה כאן לידנו"? שאל ר' אריה את השואל.

"בוודאי"!! הגאון מטשיבין, מי לא הכיר את דירתו שאירחה את כל תושבי השכונה בכל עת שרק חפצו בכך?!

"נו, המשיך ר' אריה בחיוך. ידוע לך בוודאי, שאין כעת אפשרות לגשת אל הכותל המערבי כאשר היה בעבר, בגלל שלטונם של הירדנים על המקום המקודש. יש לי חולה במשפחה שזקוק לישועה וחשבתי לעצמי… אם לכותל אי אפשר להגיע, אבוא לכאן, לביתו של גדול הדור, היכן שהותיר הגאון זצ"ל את רישומי עמל התורה שלו, במקום בו התייגע בתורה בלי גבול, במקום בו ענה לאינספור שאלות בהלכה ובכל מכמני התורה. אין ספק שמקום זה סגולתו לא פחותה מכל מקום קדוש אחר, ובאין לי את הכותל אני מעדיף לבוא להתפלל כאן."

***

קירות בית המדרש הישן הספוגים עמל התורה

זכורני בהיותי בחור צעיר בישיבה. המקום בבית המדרש היה צר מהכיל ובעזרת נדיבי עם נבנה בית מדרש חדש ומפואר.

המשגיח הגאון רבי נתן כהן זצוק"ל התעקש לערוך לא רק חנוכת הבית לבית המדרש החדש אלא גם טקס של פרידה מבית המדרש הישן.

זה לא היה שגרתי כל כך. בעיניו של בחור זה לא היה מובן מה רוצה המשגיח.

כששמענו את דרשתו במעמד, הבנו את המסר אותו הוא רצה להעביר לנו דווקא בין כתליו של בית המדרש הישן.

הוא שאל שאלה פשוטה. כידוע קדושת המקדש קדשה לעתיד לבוא. עד לימנו אנו, הנכנס למקום העזרה בטומאה חייב כרת. גדולי ישראל מכל הדורות הרעישו בחומרת האיסור לעלות להר הבית ובצורך להיזהר בחמורה שבחמורות הנ"ל.

לעומת זאת בהר סיני, מיד עם סיום המעמד הנשגב נשמעת תקיעת שופר וכל אחד יכול לעלות להר, אפילו בהמות יכולות לרעות על ההר.

"והגבלת את העם סביב לאמור השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת… אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל המה יעלו בהר"

קדושתו של מעמד הר סיני בכוחה היה לקדש את ההר ברמה שאם מישהו יגע בו הוא ימות מיד. מעמד חד פעמי שהקב"ה נגלה בעצמו על משהו גשמי ומקדש אותו. לא משהו שנתפס בשכל פשוט.

מדוע לא נותרה מהקדושה הזו שום רושם רגע אחרי??

לעומת זאת, במקום המקדש עד היום הקדושה עומדת בעינה באותו תוקף כאילו הוא עדיין בנוי ועומד, מדוע בהר סיני לא נשארה שום קדושה והכל התפוגג מיד עם סיום המעמד הנשגב?

וכאן תירץ המשגיח תירוץ נוקב בשמו של הרב דסלר זצ"ל.

בהר סיני קיבלו תורה… מעמד נשגב ועצום, נורא הוד.

אבל עם ישראל היו בו פסיביים. הם לא התאמצו בו ולא נתנו איזה כח ומאמץ משלהם, הכל היה השפעה רוחנית עליונה עליהם.

בית המקדש היה מקום של עבודה!

הכהנים עבדו את עבודת הקרבנות כדי לעשות נחת רוח לה' ולכפר על בני ישראל. הלווים עמדו בשיר כדי לעורר את לב העם לתשובה שלימה ולקיים את רצון ה' בהקרבת התמיד ובהלל של מועדים. כל כלל ישאל עבדו שם את הבורא במאמץ. 'כי ביתי בית תפילה יקרא'. זה לא היה מקום שבאו בו לעשות מעשים טכניים. הייתה שם עבודה שבלב ולא רק.

קדושה שעושה את האדם לא משאירה רושם, קדושה שהאדם עצמו הוא זה שפועל אותה, היא משאירה רושם עצום לדורות!

המשגיח האריך אז לבאר שקירות בית המדרש הישן הספוגים עמל התורה משאירים רושם בלב כל אחד ודיבר על הזכות להספיג ראשונים את בית המדרש החדש.

מסר עצום והרבה חיזוק קיבלתי באותו מעמד קצר… שיהיה האדם עושה את הקדושה ולא הקדושה עושה אותו.

אז יישאר רושם לדורות! (הרב ישראל היימן)

 

[אחד יחיד]

סיפור שהתרחש עם הגאון הצדיק המפורסם, רבי אריה לוין זצ"ל. שעוד בצעירותו היה ידוע כתלמיד חכם העוסק בתורה בריתחא דאורייתא, ורבותיו בישיבת וולוז'ין העריכו מאוד את גדלותו בתורה. למרות זאת, לאחר נישואיו היה עוסק רבות לאורך היום בחסדים עם חולים, אסירים, וקשי יום שהיו זקוקים לעזרתו.

לאשתו הרבנית, היו טענות על כך, והיא אמרה לו כי היא התחתנה עם בעל תלמיד חכם, ותפקידו הוא לעסוק בעמל התורה כפי יכולתו. ואכן אף הוא הסכים עם דבריה, אך טען שהוא מרגיש שצרכי החסד "רודפים אחריו" ומתגלגלים לפתחו, ואינו מסוגל להשיב ריקם את הצריכים לכך. והסכימו ביניהם, שישאל את פי רבו הגדול, הגאון המקובל רבי שלמה אלישיב זצ"ל, בעל ה"לשם שבו ואחלמה", מהי הדרך הנכונה בה עליו לילך.

בעל הלשם זצ"ל השיב לו, שבאותו תחום שאליו הוא נמשך ביותר, ובו הוא מרגיש את הסיפוק הרוחני הגדול ביותר, עליו להשקיע את עיקר מאמציו, כי לתפקיד זה הוא נועד משמים. וכאשר ענה רבי אריה לוין ואמר לו כי אמנם הוא מאוד אוהב ללמוד, אך בעשיית חסד עם נדכאים ומסכנים הוא מרגיש את האושר וההתעלות הגדולה ביותר, אמר לו רבו הגאון זצ"ל, כי אם כך הוא, הרי שזה תפקידו בעולם, ובכך עליו להשקיע את כוחותיו הגדולים. ובירכו שיזכה שבע"ה יהיו לו בנין וחתנין רבנן. ואכן, זכה הג"ר אריה לוין זצ"ל ונתקיימה בו ברכה זו בשלימות, ובניו היו ת"ח מרביצי תורה נודעים, וחתניו היו גדולי תורה מופלאים, הגרש"א יודלביץ זצ"ל, הגר"א פלצ'ינסקי זצ"ל, ומרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

 

[אחד יחיד]

הצדיק הירושלמי המפורסם, הרב אריה לוין, היה משגיח בתלמוד התורה "עץ חיים" בירושלים. בתלמוד התורה היו מוגשות ארוחות, למרות שהייתה זו תקופה קשה מאוד של מחסור. באחת הארוחות הוגש פודינג כקינוח. אחד הילדים ביקש מנה נוספת וקיבל. משביקש מנה שלישית ובקשתו סורבה, הוא התעצבן ושפך את כל הסיר. המחנכים העבירו אותו לטיפולו של הרב אריה לוין, שתפקידו כמשגיח היה לתת לילד עונש מלווה בשיחת מוסר נוקבת.

למרות שרבי אריה היה חם ואבהי, חייכן ושופע אהבה, בכל זאת הילד ידע שהוא כבר עבר את הגבול ולכן הגיע לחדרו של הרב בשעה היעודה מלא בפחד ובחשש מאימת המשגיח.

כשנכנס לחדר ניגש אליו רבי אריה בחום והגיש בפניו מנת פודינג, תוך כדי שהוא אומר לילד בְּרֹךְ: "שמעתי שאתה אוהב פודינג אז הכנתי עבורך מנה נוספת…" הילד התרגש מאוד מהמחווה הנדירה, מהחום ומהרגישות, לבו התמלא ברגשות חרטה, והמעשה האצילי והאהבה הגדולה של רבי אריה לוין השפיעו על הילד יותר משעות של שיחות מוסר, עונשים, גערות וצעקות. המעשה הזה נחרט בלבו והשפיע עליו לכל החיים והוא נעשה מחנך דגול ואהוב. (הרב שלום ארוש)

לחץ כדי לכווץ...

הרב אברהם בהרן הקים את האולפנה ב"כפר אליהו". הוא היה איש חינוך מובהק, וחיבר את הספר "החברה והשפעותיה".

בגיל שבעים עשו לו יום הולדת, ובמסיבה הוא חשף מה הביא אותו לעסוק בחינוך. "כמעט וקיבלתי על עצמי בנדר לעסוק בחינוך" אמר, וכך סיפר:

התייתמתי בגיל צעיר. למדתי בחיידר "עץ חיים" בירושלים והמשגיח היה רבי אריה לוין זצ"ל. באותה תקופה העניות הייתה נוראה, וכמעט לא היה מה לאכול. שנות צנע קשות עברו על תושבי ירושלים. בבית שלנו, כמו ביתר הבתים, אכלו רק לחם עם קצת שמן, פרוסת בצל ועגבנייה.

בכל ראש חודש היו מחלקים בחיידר מעט קומפוט "לכבוד ראש חודש", וחודש אחד, לא יאומן כי יסופר: חילקו פודינג שוקולד. מאד אהבתי את זה… מאיפה היה לילד מצרך כזה…

כל הילדים עמדו בתור, בשורה ארוכה, והטבחית נתנה לכל אחד כוס קטנה עם פודינג. ואני, את חטאי אני מזכיר, לא יכולתי להתאפק. לאחר שקיבלתי את המנה שלי, נעמדתי עוד פעם בתור כדי לקבל עוד מנה… הטבחית קלטה שבאתי פעם שנייה, וצעקה בקול רם: "גנב! גנב! קיבלת כבר פעם אחת"! והיא לא הסתפקה בזה, אלא תפסה אותי בצווארון ולעיני כל ילדי החיידר גררה אותי לחדרו של רבי אריה לוין תוך שהיא ממשיכה בצעקותיה על הגנב שנתפס בקלקלתו.

איזה בושות היו לי… חשבתי לעצמי: 'הלוואי שהקב"ה ייקח אותי מהעולם… גם אם ישאיר אותי אני עוזב את הכול. לא מעניין אותי כל ה'עץ חיים' הזה אם ככה שופכים דם של ילד על פודינג'…

היא פתחה בסערה את הדלת של המשגיח וצעקה: "כבוד הרב! תפסתי גנב. תחנך אותו. מה שווה כל התורה שלו אם הוא גונב"…

"תודה לך", השיב רבי אריה. "בבקשה סגרי את הדלת ואני אטפל בו".

הטבחית יצאה וסגרה את הדלת אחריה. ואז, רבי אריה קם מהכיסא, חיבק אותי, נישק אותי ואמר: "כנראה אתה מאד אוהב פודינג שוקולד. הנה אתה רואה כאן על השולחן עומד פודינג כזה שהביאו גם לי. אני בכלל לא מתלהב ממנו כי יש לי סכרת. קח אותו, שיהיה לך עוד אחד… ובפעם הבאה, בראש חודש שיחלקו פודינג, אל תעמוד פעם שנייה בתור, אלא לכתחילה תבוא אלי לחדר, ואני אתן לך את פודינג השוקולד שלי"…

באותו רגע חשבתי, וקיבלתי את זה על עצמי כמו נדר: כשאהיה גדול – אעסוק בע"ה בחינוך! אני אקים מוסד ברוח החינוך של רבי אריה לוין, להכיר את הרגשות של השני, ולהבין את נפשו.

 

[אחד יחיד]

סיפר לי הרב הבר בשם חמיו רבי דב יפה זצ"ל, שלרבי אריה לוין, המשגיח של "עץ חיים", היה חדר בקומה הראשונה, מעל החצר של החיידר. הוא אהב להסתכל בהפסקות על הילדים המשחקים בחצר, ללמוד על אופיים והתנהגותם.

יום אחד הגיע אליו בנו לביקור. היה זה בדיוק בזמן ההפסקה. פנה רבי אריה לבנו ואמר: "הבה ונסתכל מבעד לחלון על הילדים המשחקים בחצר". כעבור כמה דקות של צפייה, פנה שוב רבי אריה לבנו ואמר: "ספר לי בבקשה מה ראית"?

נענה הבן והשיב: "ראיתי שלושה דברים:

"דבר ראשון: ראיתי שכל הילדים רצים, משחקים בתופסת, וילד אחד עמד לבדו ליד הגדר ובעט באבן הלוך וחזור. ככל הנראה הוא ילד היפראקטיבי, נפשו מפוזרת, ומשום כך הוא בועט באבנים שוב ושוב, בלי הפסק וללא תכלית. נראה לי שלא יצא ממנו כלום". היום יודעים איך להתמודד עם ילדים כאלו. באותה תקופה לא ידעו איך להתמודד אתם ולכן אמר את מה שאמר.

"דבר שני: שני ילדים ישבו על הרצפה ושיחקו בגולות. הגיע ילד שלישי ונתן לאחד מהם צביטה חזקה בגב. הילד צעק מרוב כאבים ,אך כשהסתובב לראות מי צבט אותו, הילד הצובט כבר ברח. לדעתי זהו ילד אכזר, עם מידות מגונות, גם ממנו לא יצא כלום.

"הדבר השלישי: ראיתי ילד יושב בצד בוהה. לא משחק עם כולם, לא בתופסת ולא בגולות. גם לא בועט באבנים וגם לא צובט. סתם כך יושב ובוהה. נראה הילד הזה נמצא בדיכאון עמוק וכאילו מיואש מהחיים".

נענה רבי אריה לוין ואמר לבנו: "בא ואגיד לך מה אני רואה. הילד הראשון שבעט באבן, ראית את הנעליים שלו? הן קרועות לגמרי. הוא מתבייש לשחק עם נעליים כאלו ביחד עם כל הילדים. מה הוא עושה? מחפש איזושהי הצדקה לנעליו הקרועות, כדי שיוכל לתרץ ולומר שהנעליים שלו קרועות בגלל שהוא אוהב לשחק באבנים.

"את הוריו של הילד השני שצבט את רעהו אני מכיר היטב. אתמול בלילה הייתי אצלם בביקור בית. הולך שם 'שישו ושמחו' בין האבא לאמא, והם קראו לי כדי לטפל בשלום הבית ביניהם. מה הילד הזה רואה כל הזמן? מרירות. הוא גדל באווירה שכזאת ולכן התנהג כפי שהתנהג. הצביטה לא נבעה, חלילה, ממידות מגונות, ובע"ה כאשר יימצא באווירה נעימה – הכל יחלוף.

"הילד השלישי, האבא שלו אברך כולל. הילד הזה לא אכל כמעט כלום בארוחת ערב. כך גם בארוחת הצהריים. הוא לא בדיכאון ולא בייאוש, הוא פשוט חלש מכדי לשחק עם ילדים אחרים".

הוסיף רבי דב יפה ואמר: מה למדתי מרבי אריה לוין? אתה נכנס לכיתה ורואה שלושים ילדים. זה לא שלושים ילדים, זה שלושים עולמות! כל ילד הוא עולם בפני עצמו! צריך להכיר כל אחד ואחד לפני ולפנים כדי להבין אותו ולחנך אותו כראוי.

היום בעולם המערבי בוחנים ילדים לפי הישגים. שוויו של ילד נמדד לפי התעודה שלו. כולם מחפשים רק תכלס'. תעודה, תואר.

ביהדות זה לא ככה! כל אחד הוא עולם בפני עצמו, כל אחד והכלים שלו, כל אחד והיכולות שלו. "ככוכבים לעולם ועד", יש אמנם הרבה כוכבים, אבל לכל כוכב יש שֵׁם משלו ותפקיד משלו. תפקידו של זה אינו תפקידו של זה.

(רבי יעקב שיש שליט"א – דורש טוב שמות)

 

[אחד יחיד]

התורה המיתולוגי "עץ חיים" בשכונת מחנה יהודה, מנצלים כל רגע של ההפסקה.

בכניסה לתלמוד תורה, מתחת לגרם המדרגות, שכן חדרו – או ליתר דיוק: קיטונו הצר – של המשגיח, אוהבן של ישראל, רבי אריה לוין זצ"ל. תמיד ראינו אותו רכון על הספר ליד הסטנדר. חיוכו הטוב כמו לא מש מעל גבי פניו בשעת לימודו ובשעת תוכחתו, תמיד באותה ארשת רצינות הנסוכה ביראת שמיים ובחיוך עמוק.

"איצ'ע דוד", קרא לפתע לעברי, בעודי עושה פסיעותי לכיוון כיתתי עם הישמע הפעמון המבשר את סיום ההפסקה. נפניתי לחדרו, והמשגיח הורה לי לשבת. כבוד גדול חשתי אז בחדרו, מעין יראת הרוממות לכל הגה היוצא מפיו.

"איפה שליימה'לע ידידך?", שאל. "למה הוא לא הגיע היום?"

"לא יודע", עניתי ואז בעצם נזכרתי שאכן בן כיתתי שליימה'לע לא הופיע הבוקר ללימודים. "חבר טוב צריך לדעת היכן חברו נמצא", סנט בי המשגיח, "אולי הוא חולה או שיש לו סיבה אחרת".

המשגיח לא התעכב. הוא הורה לי ללבוש מעיל, ויצאנו יחדיו לעבר ביתו של הילד. ביתו היה ברחוב שטראוס, לא רחוק מהתלמוד תורה. עשינו צעדינו במהירות, ובמהלך כל הדרך שתק המשגיח ולא פצה את פיו, כולו מהורהר פסע המשגיח, ואני מלווהו.

את פנינו קידמה אמו המבוגרת של שליימה'לע, היא עצמה אוד מוצל מאש, שחוותה שנים קשות. לנוכח המשגיח החוצה בצעדים לא קלים את מדרגות האבן הירושלמית ומטפס בכבדות לקומת הבית, הפטירה האם כי בנה ישן שנת ישרים, מאחר שאתמול הלך לישון מאוחר.

שריר לא נע בפניו של המשגיח, והוא המשיך לעלות. האם רצה והעירה את בנה הישן. נכנסנו לסלון הבית, והמשגיח התיישב ליד מיטתו של שליימה'לע. כשראה אותנו נבהל, אבל המשגיח בחיוכו הרחום אמר לו: "רצינו לבקרך ולאחל לך רפואה שלימה". שליימה'לע כמו חיכה למילים אלו וכחכח בגרונו, משל הוא חולה וזקוק למנוחה.

כדרכו היה המשגיח מתבל את דבריו בדברי תורה ומוסר, וכך אמר אז: "התורה מספרת לנו כי רבקה אי מנו הלכה לדרוש את ה' בבית מדרשם של שם ועבר. אומרים לנו חז"ל (בראשית רבה סג, ז) שהיא היתה בדילמה גדולה: 'כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, רץ יעקב ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודת כוכבים, עשיו מפרכס לצאת.

מה עשתה? ותלך לדרוש את ה' – לדעת מה תהא בסופה'. לא מה תהא בסופה של עצמה, לא לזאת היתה דאגתה נתונה, כי אם לאיזה כיוון ילך הילד, לבית המדרש או לבתי עבודה זרה. רבקה אמנו לא יכלה להשלים עם מהלך שכזה, היא לא הסכימה שיהיה לה בן שפוסח על שני הסעיפים", חידד המשגיח והיטיב את מבטו על שליימה'לע שישב מהורהר.

"אצל עשיו נאמר (בראשית כה, כז): ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה. נכתב פעמיים איש, שכן הוא העמיד פנים רבות, ולא היו פיו ולבו שווים. אך אצל יעקב אבינו נאמר: ויעקב איש תם ישב אהלים, שכן היה איש אחד בכל דרכיו. פיו ולבו היו שווים. הוא הלך בדרך ה' ויש רק דרך אחת כזו.

"שלמה המלך ע"ה, שאתה קרוי על שמו", המשיך המשגיח ברכות ובנועם, "אומר: 'למען תלך בדרך טובים'. למה לא נכתב 'בדרכים טובות'? בפשטות הכוונה היא ללכת בדרך שהלכו בה טובים וצדיקים, אבל אולי גם הפירוש שאין הרבה דרכים בעבודת ה', דרך נכונה וטובה יש רק אחת.

"יהודי לא מתבלבל, הוא מכיר את מקומו בבית המדרש. מי שהוא רגע כאן ורגע כאן, רגע בבית המדרש ורגע בע-ב-ו-ד-ה ז-ר-ה, הוא עשיו", הרים המשגיח את קולו, אולי לראשונה בחייו.

המשגיח קם ממקומו ואני מלווה אותו בחזרה לחיידר. הרושם שביקור זה עשה עלי נותר בי עד עצם היום הזה. כשאני חושב למה בחר בי המשגיח שאלווה אותו, אני סבור כי רצה להחכימני מצוות תוכחה כיצד.

למחרת היום הופיע שליימה'לע בכיתה. פניו היו שטופות בדמע, פנים חדשות באו לכאן. הוא התיישב בבית המדרש והחל לומד בשקידה מופלאה, אינו מרים את עיניו מהגמרא.

לפנות ערב פנה אלי וביקשני שאשמש לו חברותא ב"מתמידים". מיד הסכמתי והתחלנו ללמוד בהתמדה. הצמאון שלו היה מופלא, והוא רק ביקש ללמוד עוד ועוד.

רק כעבור חודשים ספורים נפתח לפניי שליימה'לע וגילה באוזניי כי כמעט היה מאחורי המתרס. הציץ – ונפגע. ה' ירחם, והמשגיח הצדיק הוציא את נשמתו השבורה מכלאה.

כשאני נפגש כיום בשמחות עם רבי שלמה, אנחנו מחייכים זה לזה ונוצרים סוד כמוס עמוק בלבנו.

(הרב יצחק דוד גרוסמן מתוך הספר 'אור השבת)

 

[אחד יחיד]

נכדו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצוק"ל סיפר, שביום אחד נכנס לבית סבו וראהו יושב עם זוג במשך שעות ארוכות ומנסה להשכין ביניהם שלום. משיצאו מביתו, ישב ר' אריה לוין על יד השולחן מהורהר.

התיישב מולו הנכד ושאלו: "במה מהרהר הסבא?"

השיב ר' אריה: "בלתי אפשרי לחבר בין בני זוג אם כל אחד מרגיש שהשני חייב לו עולם ומלואו!"

המשיך ר' אריה וסיפר לנכד:

"כשעליתי לארץ, הגעתי לירושלים. בני היישוב הישן קיבלו אותי בחשדנות, הם קראו לי 'החלוץ', עד שהתוודעתי לגאון הגדול רבי צבי פסח פראנק זצוק"ל, והוא חיתן אותי עם אחות של רעייתו שנקראה גם היא 'החלוצה'. החתונה התקיימה בעניות גדולה בחצר ביתו של הגאון רבי צבי פסח, ובני ירושלים איחלו לנו שנזכה להקים בית ברוח ישראל סבא בלא השפעות חיצוניות.

כשהסתיימה החתונה, פניתי לרעייתי הטריה ואמרתי לה: 'אני מבקש שנקבל על עצמנו להשתית את הבית על ארבעה כללים ברורים', וכך סיכמנו:

א. נסתפק תמיד במה שיש לנו ונשמח בכך.

ב. לא נתעצב ולא נריב על דבר שהפסדנו או שהחמצנו.

ג. לא יישמע מביתנו קול צעקה.

ד. ביתנו יושתת על ויתור תמידי".

ואכן, כל אדם שרצה ללמוד מהם חיים תקינים בין בני זוג – לא הוזקק לשיעור או לשיחה מפי ר' אריה; די היה לו להתבונן בהתנהגותם המופתית של בני הזוג לוין אחד לשני ולקבל שיעור חי בשלום בית!

בתו, הרבנית פלצ'ינסקי סיפרה, שכשנישאה לבעלה הגדול – לא היה להוריה כסף מספיק לדירה. כיוון שכך, חילק ר' אריה את דירתו בת שני החדרים, הותיר לעצמו חדר אחד ואת החדר השני העניק לזוג הצעיר, וכך חיו במשך תשע שנים!

ומעידה בתו: "קיר אחד הפריד בין חדרנו לחדר ההורים, ובכל תשע השנים לא שמענו פעם אחת של שינוי בטון הדיבור!!!"

סודו של רבי אריה ורעייתו מתבסס על הכלל הראשון שהשתית בביתו, וממנו נובעים שאר הכללים:

אם האדם מסתפק במה שיש ומבין שלא "מגיע לו" דבר ומה שקיבל זה מתנת הא-ל – הוא מודה על כך ואין לו סיבה להתעצב על חסר כל שהוא; אין לו סיבה להרים את קולו, כיוון שדבר אינו אמור להרגיזו; ומובן שיכול הוא להשתית את ביתו על ויתורים, שהרי אם הכול מתנת חינם – אין הוא מוותר על מאום משלו!

(מתוך הספר 'להאיר', מאוצרותיו של הרה"ג רבי יחיאל מאיר צוקר שליט"א)

 

[רפרם הלוי]

תנ"ך עם הגהות בכתב יד קודשו של הגאון מוילנא זיע"א, ואכן בעקבות כך הוציאו לאחר מכן את התנ"ך עם הגהות הגר"א

לחץ כדי לכווץ...

יש כזה ספר?

 

[אחד יחיד]

אני זוכרת מעשה זה כאילו התרחש רק אתמול. בהיותי כבת שש צעדתי לצדו של אבא ברחובות ירושלים כשידי נתונה בידו. לפתע נגלתה מקצה הרחוב דמות שכמותה לא ראיתי מעודי: יהודי ירושלמי נמוך קומה, זקן ושבע ימים, זקנו הלבן יורד על פי מידותיו, אור קורן מפניו, וכל מציאותו אומרת זכות וטוהר.

בדיוק כך תיארתי לעצמי את דמותו של אליהו הנביא, והנה אני זוכה לראותו פנים אל פנים.

"אבא"! משכתי בידו. "הבט, הנה אליהו הנביא!"

"זהו זיידע רבי אריה שאליו אנו הולכים", חייך אבא… סבא-רבא הגאון רבי אריה לוין זצ"ל הוא הדמות היחידה שאני זוכרת מהדור שמעל סבי וסבתותי. רבי אריה, סבא של אמא, היה כנראה אחד ממעצבי דמותה העיקריים: שתי תכונותיה הבולטות של אמא – מסירותה למען תורתו של אבא ונתינת כל כולה למען הזולת – היו פירות ההנהגה והחינוך של סבא רבי אריה.

כאשר התקיימה שמחת אירוסיהם של אבא ואמא, דיבר סבא הסטייפלר בפני גיסו החזון איש בשבחה של אמא. בין השאר סיפר, כי הבריות אומרות על הכלה שהיא דומה בתכונותיה לסבא רבי אריה לוין. ירושלמים רבים שהכירו את רבי אריה ואת אמא-נכדתו, ציינו בהשתאות את הדמיון הרב בין הסב לנכדה. רבנית חשובה התבטאה בפני על אודות אמא: "לא הבנתי איך ילוד אשה יכול להיות טוב כל כך, אבל אם היא נכדה של רבי אריה – הכל מובן"…

אכן, כשם שסבא רבי אריה ורעייתו באבע חנה הפקירו את עצמם ואת ביתם למען הזולת, כך נהגה אף בתם, סבתא הרבנית אלישיב, ובעקבותיהם נהגה כך גם נכדתם, הלוא היא אמא. וכשם שבנותיו של סבא רבי אריה חונכו להקריב את כל כולן למען תורת בעליהן, כך חונכה גם אמא, ואף ישמה זאת למעשה כל ימי חייה.

את התכונות המופלאות שעברו ב'תורשה' מדור לדור זיהה אף רבי אריה בעצמו. שנים רבות לאחר נישואיהם של הורי, התבטא רבי אריה בפני תלמידו הרב ניסן שוב: "שמח אני לראות את נכדתי הולכת בדרכי אמה, הרואה בסיוע לתורתו של בעלה את ייעוד חייה, ועל כן אינה מאפשרת לבעלה לעסוק בצורכי הבית". אמא אף התחנכה על ידי סבא רבי אריה בעצמו. בהיותה אחת מהנכדות הגדולות נעשתה שותפה למעשי החסד הרבים שלו, והיא המשיכה את דרכו ללא הפסק עד עלות נשמתה לשמי רום. (מתוך 'בית אמי')

 

[אחד יחיד]

אמנם סבא רבי אריה לא היה 'אליהו הנביא', אולם היה כמלאך מושיע לרבים. כפי ששני לוחות הברית, המסמלים את שני חלקי התורה – מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו – מצומדים ומשולבים זה בזה, כך זה היה סבא הצדיק רבי אריה לוין: גדולתו העצומה בתורה ובעבודת הבורא השתלבה בגדלות עצומה של אהבת הבריות. נדכאים ושבורי לב מצאו אצלו נוחם ועידוד וזכו לקבל ממנו יחס חם ואוהב, ואפילו חוטאים ועבריינים התקבלו אצלו בחיבה ובחמלה.

אין אלו מילים בעלמא: האדם היחיד ששם נפשו בכפו וביקר באופן קבוע בבית החולים למצורעים בירושלים היה רבי אריה! אפילו קרובי המשפחה של המצורעים חששו להיכנס לבניין, והם היו משוחחים עם יקיריהם מהמרפסת של המבנה הסמוך. אמנם רבי אריה נזהר ממגע ישיר עם החולים כדי שלא להידבק חלילה, אולם הוא היה משוחח עמהם, נוסך בהם תקווה ועידוד ואף מסייע להם למלא את זמנם בדברים של ערך – לומד עמהם וקורא לפניהם את פרשת השבוע.

בית החולים למצורעים היה בבעלות נוכרים, ועל כן לחולים היהודים לא היה מזון כשר. סבתא חנה היתה מבשלת להם ארוחות טעימות, וסבא היה מביא את האוכל לבית החולים.

שח האדמו"ר מסוכטשוב: באחד מימי ראש חודש ביקשני רבי אריה לנסוע עמו לבית חולים למצורעים בבית לחם ולסייע לו בנשיאת סלי מזון בעבור החולים. משהגענו למקום, הופתעתי: החולים כולם היו ערבים! "רבי אריה" הבעתי את תמיהתי, "מה מצאתם לנכון לכתת רגליים מחוץ לעיר ולהסתכן בהידבקות ממצורעים שונאי ישראל?"

"יש שם במחלקה יהודי בודד", השיבני, "ולמענו אני נוסע"… (מתוך 'בית אמי')

 

[אחד יחיד]

כאשר חיפשה ממשלת המנדט דמות תורנית שתספק את צורכי הדת של האסירים היהודיים, הציעו רבני ירושלים את רבי אריה לתפקיד זה, ומאז נקרא 'רב האסירים'. היו אלו אסירים פליליים, בהם גם עבריינים שפלים, אך רבי אריה לא נרתע מהם: הוא קרבם במאור פנים והשתדל להחזירם למוטב.

מעשה היה בגנב שעזב את דרכו הרעה בזכות קרבתו לרבי אריה. "לעולם לא אשוב לגנוב", הצהיר הלה, "אלא רק עוד פעם אחת – משום שברצוני להעניק לרבי אריה מתנה יקרת ערך"…

באחד הלילות לן בביתו של רבי אריה אסיר משוחרר, גנב לשעבר. והנה, בבוקר התברר כי הלה נעלם יחד עם הפמוטות וגביעי הכסף… פנה רבי אריה לסבתא חנה והכריז בפניה: "הריני מוחל במחילה גמורה לאותו גנב כדי שלא ייענש בגיני" והוסיף בהתעוררות: "הבה נבטיח לעצמנו כי מקרה זה לא ימנע בעדנו מלארח אנשים שכאלה גם להבא"..

לא אחת הרהר רבי אריה האם הוא נוהג נכון בהקדישו זמן רב למעשי חסד, כיון שהשתוקק לעסוק בתורה בכל שעות היממה, ואילו מעשיו אלו גזלו ממנו זמן רב. באחת מפגישותיו עם רבו, ה'לשם' הקדוש, שטח בפניו את לבטיו. "אם אכן מצליח אתה בחסדיך, אות הוא כי לכך נוצרת", הרגיע ה'לשם', "לך בכוחך זה והושע את ישראל!" (מתוך 'בית אמי')

 

[אחד יחיד]

ועוד בהקשר של סבא רבי אריה ואליהו הנביא. אמא היתה מספרת על גילוי אליהו שהיה לסבא רבי אריה.

מדי שנה בשנה, בפרוס חג הפסח, היה רבי אריה עורך מגבית 'קמחא דפסחא' בעבור עניי ירושלים. שנה אחת היתה שנת בצורת, העוני היה גדול, ולא עלה בידו לאסוף את הסכום הדרוש. רבי אריה הסתובב בשוק שבעיר העתיקה כשעצב גדול בלבו. והנה, בעודו ממתין בתחנת האוטובוס, ניגש אליו ערבי, שאל לשמו ומסר לו מעטפה סגורה. כשפתח רבי אריה את המעטפה, הופתע לגלות כי היא מכילה את הסכום החסר בדיוק!

ואמא היתה מסיימת: "סבא רבי אריה התבטא כי צר לו על שאליהו הנביא התגלה אליו בדמות של ערבי בלבד".

ואני אמרתי לאמא כי אין הדבר נורא כל כך – הן גם לאברהם אבינו נגלו המלאכים בדמות ערבים…

(מתוך 'בית אמי')

 

[אחד יחיד]

איש החסד הגאון רבי אריה לוין זצ"ל. לבו הרחום חס על כל איש מישראל, אף על הפחותים שבהם, ומשכך היה מבקר את האסירים בבתי הכלא.

ערב אחד נשמעות נקישות על דלת ביתו ובפתח עמד אחד האסירים שזה עתה שוחרר מכלאו. מאחר והוא מתגורר הרחק מירושלים ולא היה בידו פרוטה הוא פנה אל הרב כדי לבקש ממנו דמי נסיעה…

הרב והרבנית הכניסוהו לביתם בסבר פנים יפות, העניקו לו את הסכום המבוקש, אך לא הסכימו שייצא בטרם יסעד את לבו.

לאחר שסיים את ארוחתו הודה לו רבי אריה על שביקר אותם. "בזכותך קיימנו שתי מצוות, 'הכנסת אורחים' ו'גמילות חסדים'", הוסיף רבי אריה להיטיב על לבו של האסיר המשוחרר.

אך האירוח לא הסתיים בכך. רבי אריה התחנן בפני האורח: "הנה השעה כבר התאחרה, מדוע תצא עתה לביתך בחשכת הליל? במטותא ממך הישאר עמנו הלילה, ומחר בבוקר תשוב לביתך בשעות היום!". האורח הסכים, הרבנית הציעה לו מיטה והוא נשכב לנוח.

לפנות בוקר, כשקם רבי אריה לתפילת שחרית כוותיקין מבחין הוא כי ה'אורח' נעלם מן הבית, ואתו נעלמו גם הגביע ופמוטי הכסף…

רבי אריה העיר את רעייתו וסיפר לה על גניבת כלי הכסף ואמר: "אני מוחל לגנב בלב שלם, איני חפץ שייענש אדם בסיבתי… אך הבה ונבטיח אחד לשני", הוסיף רבי אריה ואמר לרעייתו, "שמקרה מצער זה לא ימנע בעדנו מלארח גנבים בביתנו גם בעתיד…". (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

תור של שואלים השתרך על מפתן דלתו של הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, ממתינים שישוב מן השיעור ומפעולות החסד הרבות – חתונת מצווה, ביקור חולים וניחום אבלים.

מקורבו שהמתין אף הוא אמר לשניים שקדמו לו כי דבר־מה קצר ודחוף לו אל הרב בפרטיות, וביקש מהם להיכנס אל הרב לפניו לכמה דקות קצרות. הם הסכימו.

כשחזר הרב, נכנס המקורב ואמר לרבי אריה שהשניים שקדמו לו הסכימו שייכנס ביחידות לפניהם. לפליאתו הכניס הרב אף אותם אל החדר, ולאחר שהושיבם על מיטתו ביקש את סליחתם ויצא עם מקורבו אל הרחוב, והסביר לו: "אנחנו יכולים לשוחח אף בחוץ, ומדוע נשאיר את האורחים להמתין ברחוב…?". (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

מתוך מעשה שאירע עם הסבא שלנו, הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, נוכל ללמוד עד כמה מוטל עלינו שלא לבייש את הזולת, גם אם פשע וחטא נגדנו.

פעם הגיעה לר' אריה הזמנה להתייצב בבית המשפט. מי שהכיר את חמיו של מרן הגרי"ש אלישיב יודע עד כמה המונח 'בית משפט' היה זר ומנוכר לו. ובכל זאת, אם קוראים, צריכים ללכת אל השופט.

בעומדו לפני השופט, שומע ר' אריה שקיימת נגדו תלונה שהוא אינו עומד בכתב-ערבות על סכום כסף גדול שחתם למלווה אחד. תמה צדיק זה מאוד, לעצמו, כי מעולם לא חתם ערבות לאף אחד. את כל 'עסקיו' היה מבצע בכסף מזומן, מהמשכורת הדלה שקיבל ממשרת המשגיח ב'עץ חיים'. ואם כן מה לו ולכתב-ערבות.

הוא ביקש לראות את השטר, וכמובן שהכל היה מזויף… גם המלווה, שזייף את השטר, בראותו במה ובמי מדובר, עמד מבויש ונכלם לפני השופט.

במצב כזה, היה רבי אריה יכול בקלות לומר לשופט 'הכל מזויף, ותראה אפילו את המלווה, כיצד הוא נראה'…

אבל הצדיק הזה, שזכה לחתנים גדולי-עולם, לא עשה כך. הוא בחר 'להודות' בפני השופט ואמר שאכן חתם על כתב-הערבות, אבל כיון שמדובר בסכום גדול הוא מבקש שיאפשרו לו להחזיר את ה'חוב' בכמה תשלומים – – – העיקר, לא לבייש יהודי. ואיזה יהודי? – שלא התבייש לזייף שטר ולתבוע את הצדיק הזה.

פליאני, כיצד הזקן והפיאות של הזייפן הלז נותרו על כנן בעת שביצע את המעשה הנפשע?!

גם לאחר מכן, השתדל ר' אריה לא לעבור ליד ביתו של האיש ההוא כדי לא להיתקל בו ולביישו. שימו לב במקום שהמלווה יזהר בכך, ר' אריה עושה זאת…

צדיק יסוד עולם! (הרב יצחק זילברשטיין)

 

[אחד יחיד]

באחת ההזדמנויות הסביר הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל לנכדו, מדוע כה מקפיד הוא שלא יספידוהו בהלווייתו לאחר מאה ועשרים, וכה סיפר:

הדבר אירע בימי הרעב אשר במלחמת העולם הראשונה. כיתר אנשי ירושלים אף אני ובני ביתי סבלנו מחרפת רעב פשוטו כמשמעו.

באחד הימים שלח עבורי נדיב מחו"ל סכום כסף באמצעות גבאי צדקה ירושלמי אחד, אך הגבאי לא מיהר לתת לי את הכסף. אני כלל לא ידעתי מכך, אך באחד הימים קיבלתי מכתב מאותו נדיב שכתב לי בקפידה: 'למה אינך מאשר את קבלת הכסף ששלחתי לך על ידי פלוני?'…

נדהמתי והלכתי לאותו גבאי צדקה וביקשתי את הכסף. "עלי לבדוק תחילה האם מתגורר בירושלים עוד אדם הקרוי אריה לוין" השיב האיש, "שמא כספים אלה נועדו לו ולא לך!"…

"מכיר אני את אנשי ירושלים", אמרתי לו, "ולמיטב ידיעתי וזיכרוני, אין עוד אדם המתגורר בעיר הקרוי גם הוא בשם 'אריה לוין', מה עוד שאותו נדיב כותב לי מפורשות שהכסף ששיגר אליך נועד עבורי. הגבאי לא התרשם מהדברים ועיכב את העברת הכסף בעוד כמה ימים".

בינתיים נפטר אחד מילדיי, רחמנא ליצלן, מחמת הרעב. לעולם לא אשכח כיצד מלמל בני לפני פטירתו ביקש ואמר לי 'אבא תן לי פת לחם תן לי לחם' ולא היה לי מה לתת לו… בימי השבעה הופיע אותו גבאי בביתי למסור לי את הכסף. 'יכול אתה לקחת את הכסף ולתתו לאחרים', אמרתי לו בכאב, 'לי זה כבר לא יוכל לעזור…'

ימים ספורים לאחר קומי מה'שבעה', נסתלק גם אותו גבאי לעולמו. עמדתי בין קהל המלווים ושמעתי כיצד מהללים המספידים את המנוח, כיצד עשה שליחותו באמונה, עד כמה היה מקפיד להעביר הכספים שקיבל ליעדם, וכמה משפחות ניצלו בשל כך מחרפת רעב…

עמדתי בצד והרהרתי בלבי הן 'בדידי הווה עובדא', ו'לב יודע מרת נפשו'. חשבתי לעצמי כי כאן בעולם הזה מפליגים בשבחו של נפטר, אולם בעולם הבא, שם הכול גלוי וידוע, שם בוודאי באים ואומרים לאדם: 'ראה מה אומרים עליך בעולם הזה, האם היית מאחז את עיני הבריות?!"…

אותה שעה קיבלתי על עצמי לבל יספידוני לאחר מותי.

('המבשר' – פסיפס – פרשת ויקרא תשע"ז)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט״א רב שכונת עזרת תורה בירושלים מספר מעשה נורא

אבי זצ"ל סיפר מעשה נורא שסיפר לו רבי אריה לוין היה יהודי בשם ר' יוסף ששכב בלי הכרה בבית החולים ביקור חולים בירושלים, ורבי אריה עמד ליד מיטתו. פתאום פקח החולה עיניו וראה את רבי אריה, ואמר לו אני חוזר עכשיו מבית דין בשמים שהחליטו להחזירני לעולם כדי לתקן מעשי, אך לא ידעתי הדרך. פתאום אני שומע אחד קורא אותי יוסף, אני מסתכל אני רואה על ההר אחד יושב וקורא לי. ניגשתי אליו ואמר לי אתה מכיר אותי? אמרתי לא, אז הוא אמר אני אזכיר לך.

המנהג בערי אירופה בכפרים שבליל שבת היו באים הרבה עניים בכל עיר בכל כפר, אשר לא היה להם מקום לאכול בשבת, המנהג היה שבסוף התפילה לפני תפילת עלינו לשבח, היו כל העניים נעמדים על יד הדלת, וכשנגמרה התפילה כל אחד לקח איתו עני לאכול על שולחנו.

באותה שבת היו הרבה עניים, ואני ביניהם. הייתי אדם גדול ושמן. כולם הסתכלו עלי, פסחו עלי ולקחו מישהו אחר מחשש שאוכל יתר על המידה. בסופו של דבר נשארתי לבד בבית הכנסת, ואף אחד לא רצה לקבל אותי. באותה שבת אתה ואבא שלך הייתם האחרונים שעזבו את בית הכנסת, אביך הסתכל עלי ואמר: "יוסף בא אנחנו לא לוקחים אותו". עזבתם את בית הכנסת ואני פרצתי בבכי, אין לי מה לאכול.

אחרי עשר דקות חזרת, שאלתי אותך מה קרה? אמרת שכשהלכת הביתה אמרת לאבא ולאמא שלך איך אנחנו יכולים לאכול אם יש יהודי שאין לו מה לאכול? איפה הרחמנות? איך אנחנו יכולים לעזוב מישהו בלי אוכל בשבת? בכית, ואבא שלך אמר לך, טוב תקרא לו. חזרת, הבאת אותי, והייתי אצלכם בשבת. אמרתי לך אז שאשלם לך בעד המצוה הזו. מאז לא נפגשנו כל ימי חיי. עכשיו אני רואה אותך אחרי הרבה שנים, יוסף, מה אני יכול לשלם לך? תגיד לי! אמרתי לו, בית הדין שלחו אותי חזרה לעולם המעשה, ואני לא יודע את הדרך. הוא הראה לי את הדרך וכשהלכתי לפי הוראותיו קמתי בבית החולים.

(מתוך 'מידות והנהגות טובות')

 

[אחד יחיד]

בערב סוכות אחד הגיע הגה"צ רבי אריה לוין זיע"א למאה שערים, ונכנס לאחת החנויות שעברה הסבה לסוכות, ובמקום ספרים, מוכרים ארבעת המינים. ביקש הצדיק מהמוכר לקנות אתרוג, המוכר מסר לו אתרוג, וללא בדיקה הכניס אותו למעיל הארוך שלבש, שילם ויצא החוצה.

יהודי חשוב שראה את הדבר, התפלא מאוד, ניגש לר' אריה שהכיר אותו, ואמר לו: כל צעיר פה בודק את האתרוג בזכוכית מגדלת, ואתה הצדיק והתלמיד חכם, הכנסת את זה לכיס המעיל ללא בדיקה?

אמר לו ר' אריה לוין: יש שני הידורים שכתובים בתורה: אחד "והדרת פני זקן" ואחד "פרי עץ הדר", ויהודים מוכנים להוציא על זה הרבה כסף, וזה יפה מאוד.

אני לקחתי על עצמי את ההידור של "והדרת פני זקן", ואני ממהר מכאן לבית החולים למצורעים בטלביה, ושם אני מהדר את "והדרת פני זקן" ואני לקחתי על עצמי את זה, ואני מקווה שאני עושה את זה באמת ובאמונה.

(סיפורים נפלאים – סוכות תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

פעם אחת הוזמן רבי אריה זצ"ל לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס הממלכתי 'גימנסיה הרצליה' בתל אביב, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים בצל הגרדום עם שני נידונים למוות מאסירי המחתרות הי"ד, הוא סיפר שהוא הגיע לבקרם, והביא להם תפילין כדי שיזכו להניחם לפני מותם, הם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול על שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין, הנידונים למוות לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן לליבם ונישקו אותן ללא הרף.

אמר רבי אריה לוין לקהל שומעיו, עמדתי שם מהצד, ובראותי מחזה מרטיט זה חשבתי לעצמי, וכי רק בפעם האחרונה שמניחים תפילין צריכים להתרגש ולבכות? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך לבו על התפילין? הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים ויש לו את האפשרות לקיים בכל יום ויום מצות תפילין, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו!! וכמה עלינו להודות להקב"ה שנתן לנו חיים של תורה, כמה אנו צריכים לשמוח כל יום שאנחנו זוכים ללמוד תורת חיים, וכשחושבים כך, הרי הלימוד הוא חי וחדש כל יום כאילו הוא מתנה מופלאה שנתנה באותו יום! רק ככה התורה חיה ומשתמרת בקרבנו ונותנת לנו חיים!

(אור דניאל ויקרא)

 

[אחד יחיד]

בצוואתו כתב הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין, בתוך דבריו: "אבקש בכל לשון של בקשה שלא להספידני כלל (...) גם אחר-כך בתום 'השבעה' ו'השלושים'. בפרט בהישיבה הקדושה 'עץ-חיים', לא לגרום חלילה שום ביטול תורה, בפרט שלא הספידו גדולים וטובים ממני, מלמדי התלמוד-תורה עשרות בשנים (...) ואוי ואבוי לאותה בושה וחרפה כשמספרים בשבחו שאין בו, בפרט אותי שאין בי לא תורה, שאינני בקי אפילו פרק במשניות כראוי, גם במקרא אין לי ידיעה, לצערי הגדול...". (שיחת השבוע)

 

[אחד יחיד]

זה היה בימי שלטון הטורקים בארץ. יהודי ירושלים סבלו מעוני נורא. באותם ימים הוקמה בעיר-הקודש ישיבת 'תורה וחסד'. עם מקימיה נמנו כמה מבוגרי הישיבה הידועה בוולוז'ין, ובהם גם רבי אריה לוין. כדי להקים את הישיבה ולהחזיקה מוכרחים היו לגייס תרומות בחו"ל. קבוצה של שליחים יצאה אפוא לכמה מארצות אירופה, כדי להתרים יהודים עשירים. רבי אריה נשלח לאנגליה. הוא כיתת את רגליו מכתובת לכתובת, תיאר לפני שומעיו את חומרת המצב בירושלים ועוררם לחשיבות התמיכה בלומדי התורה.

במסעו נזדמן רבי אריה לביתו של יהודי אנגלי אמיד, והתחבב עליו. בין השניים התפתחה שיחה ידידותית ובמהלכה נתוודע הלה למשפחתו ברוכת-הילדים של רבי אריה ולמצבו הכלכלי האישי, הדחוק מאוד. האיש הרים תרומה נכבדה לישיבה ואף הבטיח לשלוח לירושלים תמיכה כספית בעבור רבי אריה ומשפחתו.

בימים ההם הייתה העברת כספים מחו"ל לארץ-ישראל בגדר משימה קשה. במיוחד קשה היה להעביר כסף מאנגליה לארץ, שכן האנגלים נלחמו אז בטורקים ובין המדינות היה נתק. העברת כספים נעשתה אפוא רק באמצעות שליחים נאמנים שנסעו לארץ, על-פי-רוב דרך סוריה.

הסדר בכספי התמיכה ביהודי ארץ-ישראל היה שהשליחים מסרו את כספי התרומות לגבאי הצדקה, ואלה היו מחלקים אותם כראות עיניהם או על-פי הוראות התורמים שצורפו לתרומותיהם.

זמן- מה לאחר שובו של רבי אריה מאנגליה לארץ קיבל מכתב מהיהודי שעמו התיידד באנגליה ובמכתב נאמר כי אכן עמד בדיבורו ושלח לו עשר לירות סטרלינג, סכום נכבד למדיי באותו זמן. רבי אריה המתין כמה ימים לקבלת הכסף, וכשלא שמע דבר מגבאי הצדקה, הלך לביתו ושאלו אם הגיע על שמו כסף מחו"ל.

הגבאי עלעל בפנקסו ולבסוף אמר: "אכן, התקבל כסף על שם ר' אריה לוין, אך עליי לברר תחילה אם אין בירושלים אדם נוסף בשם זה, כדי שאהיה בטוח שאמנם אליך התכוון שולח התרומה". קיבל עליו רבי אריה את הדין בשתיקה מיוסרת וחזר לביתו.

בינתיים חלה אחד מילדיו של רבי אריה. עכשיו נעשה הצורך בכסף חיוני ממש, כדי לקנות מזון ותרופות לילד החולה, ואילו בידי רבי אריה לא הייתה פרוטה. חזר אפוא לבית הגבאי וביקש לקבל את עשר לירות הסטרלינג שנשלחו אליו מאנגליה. "עדיין לא סיימתי את הבדיקה", השיב לו הגבאי בטון ענייני וקר.

רבי אריה נודע בסבלנותו הנדירה לכל אדם, אך הפעם איבד את שלוותו. "אז אני כבר סיימתי את הבדיקה, ואני אומר לך בוודאות כי אין עוד אריה לוין בכל ירושלים", אמר בסערת-נפש. "וחוץ מזה, בידי מכתב ששיגר אליי התורם מאנגליה ובו הוא שואל אם עשר לירות הסטרלינג ששלח בעבורי כבר הגיעו לידי".

אבל גבאי הצדקה לא התרשם מטיעוניו של רבי אריה. "כשאני אסיים את הבירור, אעביר את הכסף ליעדו", אמר.

כעבור כמה ימים אחדים הלך לעולמו הילד החולה של רבי אריה. בקשתו האחרונה הייתה לאכול פרוסת לחם, אך בבית לא היה אפילו פירור של לחם כדי למלא בקשה אחרונה זו!

בימי ה'שבעה' הגיע אותו גבאי צדקה לנחם את רבי אריה. באותה הזדמנות מסר לו את הכסף באמרו: "סיימתי את הבדיקה, ואכן אין עוד ר' אריה לוין בכל ירושלים. הכסף שלך". ואולם רבי אריה השבור והכאוב סירב לקבל ממנו את הכסף.

כעבור שלושה ימים נפטר בפתאומיות גבאי הצדקה.

בהלווייתו הוספד הגבאי. אחד המספידים נשא נאום חוצב להבות. בין השאר דיבר ביושרו של הנפטר וציין ש"מעולם לא עיכב בידו כסף שקיבל, אלא תמיד העבירו במהירות האפשרית ליעדו". רבי אריה, שהיה נוכח בשעת מעשה, לחש באוזני אחד מבני ביתו: "סהדי במרומים כמה יכולים דברי המספידים להיות רחוקים מן האמת".

המקרה הזה, כך לפי דברי נכדו, הוא שעמד מאחורי צוואתו הגורפת של רבי אריה לבל יספידוהו כלל. (שיחת השבוע)