הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, התארח פעם בביתו של מרן החפץ חיים זצ"ל. כמנהגו, קיבלו החפץ חיים בכבוד גדול ודאג לכל צרכיו לפרטי פרטים. תיכף בהגיעו מהדרך, ערך לפניו שולחן והגיש לו ארוחה דשנה. כל העת, דאג החפץ חיים להנעים את שהותו של האורח בביתו: הוא שוחח עמו בדברי תורה, ולא סרו עיניו מצרכיו של האורח הדגול.
בהגיע הערב ופנו כבר ללכת לישון, לא הטיל המארח, החפץ חיים, את מלאכת סידור והצעת המיטות על מי מבני ביתו, אלא הוא בעצמו סידר עבור האורח את חדרו ופרס לו את כלי המיטה. נבוך מאוד היה רבי זלמן, 'גדול הדור בכבודו ובעצמו דואג לי?! היתכן?!'
הוא ביקש מהחפץ חיים שיניח ויפסיק לשרתו. "אני אעשה זאת בעצמי", ביקש רבי זלמן, "לא נוח לי לראות כך את החפץ חיים טורח עבורי", הוסיף רבי זלמן לבקש, אך החפץ חיים אינו משיב מאומה וממשיך במלאכתו, סידור המיטות, ודאגה לשאר צרכיו.
למחרת בבוקר, הלכו מרנן החפץ חיים ורבי זלמן לבית הכנסת להתפלל תפילת שחרית, בדרכם נתנו את הטלית והתפילין לתלמיד שליווה אותם, כדי שיביאם עמו לבית הכנסת. בהגיעם לבית הכנסת, חיפש רבי זלמן את הבחור שנשא את הטלית והתפילין, אך הבחור איננו, כאילו בלעה אותו האדמה. בלית ברירה, ניגש רבי זלמן אל החפץ חיים לברר אצלו היכן הבחור והיכן התפילין שלו.
אמר לו החפץ חיים: "מדוע יטרח כבודו בהנחת התפילין? הלא אני יכול לעשות זאת עבורו!" או אז הבין רבי זלמן את פשר הנהגתו של החפץ חיים באירוחו אמש בביתו, הלא מצוות הכנסת אורחים חשובה לאין ערוך, ואם יכול הוא לעשות זאת בעצמו לבדו, אל לו לוותר עליה ולמוסרה בידי אחר. מצווה נשגבה כל כך היא כמצווה שבגופו, ששלמות עשייתה היא לא ע"י שליח, אלא בגופו ובמעשיו יכבד את אורחיו.
www.hamichlol.org.il
