בקרב החסידים ידוע הסיפור המפורסם שמספרים על החוזה מלובלין, אשר חזה בעיניו הטהורות, וראה את נשמתו של ה'מוסר' השפל, כשהיא מאירה באור יקרות. לאחר מכן הסביר, שהיה זה בשעה שהלה הדליק את נרות החנוכה. והלא דברים קל וחומר, אם אצל פחות שבפחותים כך, איך ייראו ימי החנוכה אצל, להבדיל אא"ה הגדול שבגדולים, אשר כל ימי השנה לא פסק פומיה מגרסא, ובמשך שנות דור ודורים האיר לארץ ולדרים, באור תורתו אשר דלה והשקה לעדרי רבנים ומורי הוראה?
שוחחנו עם הרה"ח ר' חיים אברהם ויזל, לפנים משגיח בישיבת 'חכמי לובלין' מיסודו של מרן בעל 'שבט הלוי', ומי שזכה לקרבה יתירה אצל רבינו הגדול.
"ימי החנוכה קיבלו אצל רבינו משמעות של חגיגה תורנית מתמשכת", הוא מספר בערגה, בהתרפקו עלי זכרונות העבר החיים בלבו ובלב התלמידים הרבים, כאילו אירעו זה עתה.
"מידי ערב, לאחר תפילת ערבית בזמנה, היה ממהר לביתו, שם הכינו לו מראש את המנורה על השולחן במטבח ולצידה הכוסיות, השמן והפתילות. והיה רבינו מכין בכבודו ובעצמו את נרות החנוכה, ולאחר מכן מוליך את המנורה בזהירות ומניח אותה לצד החלון הפונה לרשות הרבים, או אז היה נוטל במתינות ובחרדת קודש.
"לאחר מכן, היה מברך על הנרות בשמחה גדולה, ומעלה את האש בפתילות, כשהקהל כולו אפוף בחרדת קודש ונדבק בהתרגשותו של רבינו בקיימו את המצווה הגדולה הזאת. בכל ערב היו אומרים את הפיוטים ומזמרים את חלקם, אבל בדרך כלל שרו רק חלק מהם, פעם 'הנרות הללו' ו'מעוז צור', ופעם 'מזמור שיר' ו'הנרות הללו' או 'מעוז צור'. הסיבה שבגללה לא שרו את כל המזמורים הייתה בשל חוסר הזמן. רבינו היה מקדיש את עיקר הזמן של מעמד הדלקה לאמירת דברי תורה.
"בכל לילה, לאחר הדלקת הנרות, היה פוצח באמירת פלפול שנמשך כשעתיים. בשנים מאוחרות יותר, כשתש כוחו, היה אומר פלפול 'רק' במשך שעה וחצי, ולאחר מכן הצטמצם לשעה ואפילו קצת פחות. בשנים האחרונות כבר לא היה אומר פלפולים, אלא מסתפק באמירת דברי תורתו המאירים, כשגם את דברי התורה הללו אמר במשך כחצי שעה.
"את הפלפול עצמו היה מכין בין מנחה למעריב, אז היה מסתגר באוצר הספרים למשך כחצי שעה, ויוצק את יסודותיו של הפלפול שאמר לאחר הדלקת הנרות.
"בחורי הישיבה היו מתחלקים בזמן הדלקת הנר. חלקם הדליקו כמנהג אבותיהם בשקיעת החמה, ואחרים היו מכינים את הנרות, ומיד לאחר תפילת ערבית היו רצים להדליק, כשהם מנצלים את הזמן שהקדיש רבינו להכנת השמן והפתילות, ולאמירת ה'לשם ייחוד'. רבים מהבחורים היו מדליקים רק אחרי שהרבי היה מסיים את מעמד הדלקת הנר ואמירת הפלפול, כי הם רצו להדליק במתינות ובנחת, ולזמר את המזמורים ליד הנרות בחדרם".
"אחר שסיים את הפלפול, היה אומר בכל לילה דברי אגדה וחידודי הלכה המושכים את הלב, וכולם היו מטים אוזן ושמחים בשמחתה של תורה. רבינו דיבר רבות על ההפטרה של שבת חנוכה, והמעשה עם זרובבל שראה את מנורת הזהב וגולה על ראשה, והיה שואל מדוע הראו לו דווקא את המנורה, והיה רבינו מבאר, שמאז התחילה פריחת התורה, הש"ס הבבלי והירושלמי ועוד ועוד, וכל זה אחרי שאירע נס חנוכה עם המנורה שמרמזת על חכמה כידוע".
"לציון הנס, הוא היה מחלק בדרך כלל גם פרוסת 'מזונות' בהדלקת הנר השני, והיה מדבר על החסדים הגדולים שעשה עמו השי"ת שחילץ אותו מצרה וצוקה, והביאו לארץ הקודש בה זכה להתבסס ולהעמיד משפחה לתפארת ודורות של תלמידים מורי הוראה".
שוחחנו עם הרה"ח ר' חיים אברהם ויזל, לפנים משגיח בישיבת 'חכמי לובלין' מיסודו של מרן בעל 'שבט הלוי', ומי שזכה לקרבה יתירה אצל רבינו הגדול.
"ימי החנוכה קיבלו אצל רבינו משמעות של חגיגה תורנית מתמשכת", הוא מספר בערגה, בהתרפקו עלי זכרונות העבר החיים בלבו ובלב התלמידים הרבים, כאילו אירעו זה עתה.
"מידי ערב, לאחר תפילת ערבית בזמנה, היה ממהר לביתו, שם הכינו לו מראש את המנורה על השולחן במטבח ולצידה הכוסיות, השמן והפתילות. והיה רבינו מכין בכבודו ובעצמו את נרות החנוכה, ולאחר מכן מוליך את המנורה בזהירות ומניח אותה לצד החלון הפונה לרשות הרבים, או אז היה נוטל במתינות ובחרדת קודש.
"לאחר מכן, היה מברך על הנרות בשמחה גדולה, ומעלה את האש בפתילות, כשהקהל כולו אפוף בחרדת קודש ונדבק בהתרגשותו של רבינו בקיימו את המצווה הגדולה הזאת. בכל ערב היו אומרים את הפיוטים ומזמרים את חלקם, אבל בדרך כלל שרו רק חלק מהם, פעם 'הנרות הללו' ו'מעוז צור', ופעם 'מזמור שיר' ו'הנרות הללו' או 'מעוז צור'. הסיבה שבגללה לא שרו את כל המזמורים הייתה בשל חוסר הזמן. רבינו היה מקדיש את עיקר הזמן של מעמד הדלקה לאמירת דברי תורה.
"בכל לילה, לאחר הדלקת הנרות, היה פוצח באמירת פלפול שנמשך כשעתיים. בשנים מאוחרות יותר, כשתש כוחו, היה אומר פלפול 'רק' במשך שעה וחצי, ולאחר מכן הצטמצם לשעה ואפילו קצת פחות. בשנים האחרונות כבר לא היה אומר פלפולים, אלא מסתפק באמירת דברי תורתו המאירים, כשגם את דברי התורה הללו אמר במשך כחצי שעה.
"את הפלפול עצמו היה מכין בין מנחה למעריב, אז היה מסתגר באוצר הספרים למשך כחצי שעה, ויוצק את יסודותיו של הפלפול שאמר לאחר הדלקת הנרות.
"בחורי הישיבה היו מתחלקים בזמן הדלקת הנר. חלקם הדליקו כמנהג אבותיהם בשקיעת החמה, ואחרים היו מכינים את הנרות, ומיד לאחר תפילת ערבית היו רצים להדליק, כשהם מנצלים את הזמן שהקדיש רבינו להכנת השמן והפתילות, ולאמירת ה'לשם ייחוד'. רבים מהבחורים היו מדליקים רק אחרי שהרבי היה מסיים את מעמד הדלקת הנר ואמירת הפלפול, כי הם רצו להדליק במתינות ובנחת, ולזמר את המזמורים ליד הנרות בחדרם".
- באיזה נושא עסקו הפלפולים שאמר רבינו?
"אחר שסיים את הפלפול, היה אומר בכל לילה דברי אגדה וחידודי הלכה המושכים את הלב, וכולם היו מטים אוזן ושמחים בשמחתה של תורה. רבינו דיבר רבות על ההפטרה של שבת חנוכה, והמעשה עם זרובבל שראה את מנורת הזהב וגולה על ראשה, והיה שואל מדוע הראו לו דווקא את המנורה, והיה רבינו מבאר, שמאז התחילה פריחת התורה, הש"ס הבבלי והירושלמי ועוד ועוד, וכל זה אחרי שאירע נס חנוכה עם המנורה שמרמזת על חכמה כידוע".
- כיצד ציין רבינו את נס ההצלה שלו ביום השני של חנוכה?
"לציון הנס, הוא היה מחלק בדרך כלל גם פרוסת 'מזונות' בהדלקת הנר השני, והיה מדבר על החסדים הגדולים שעשה עמו השי"ת שחילץ אותו מצרה וצוקה, והביאו לארץ הקודש בה זכה להתבסס ולהעמיד משפחה לתפארת ודורות של תלמידים מורי הוראה".
- האם היה מנהגו של רבינו לחלק דמי חנוכה לציבור שהשתתף במעמד ההדלקה בביתו?