עדיין לא ציטטו כאן את לשונו של החזו"א,
שאין הוא רגיל בוויכוח כיוון שבדרך כלל אין זה מביא תועלת לאף אחד.
נדמה לי שהגרי"ג היה מדבר בשיחות בישיבה בפוניבז' הרבה כנגד וווכוחים.

וכעת ראיתי בקונטרס פניני החיזוק מ"ח קניני תורה אות י' שהביא שאם הווכוח בא בתואת ניצוח זה בודאי גרוע מאוד אך אם בא במידות טובות צריך לשים לב שלא להעביר את הזמן על ווכוחים ואין להאריך בוויכוח בלי תועלת אלא אם יש לו סברא חדשה או ראיה להעמידו על האמת זה בסדר
והביא ששמע מהגרב"ד שליט"א שהיה ר' אלחנן וסרמן אומר שאין להאריך בווכוחים אלא כל א' ישאר בדעתו, יע"ש.
 
נערך לאחרונה:
כולנו מכירים את המשפט "אין אמת אחת" או "אין אמת מוחלטת".
אבל כמו שאין אמת אחת, גם האמיתה של המשפט הזה עצמו, היא לא מוחלטת, אלא נתונה לפרשנות.
במה דברים אמורים.

יש שתי סוגי אמיתות.
יש אמת, שמצביעה על עובדה. למשל זה שולחן ולא שעון. זו אמת בסיסית, שכל תשובה אחרת מאשר שולחן היא שקרית במוחלט.
או חשבון של אחד ועוד אחד שווה שתיים, זו אמת בסיסית. אם נאמר את ההיפך ונטען שאחד ועוד אחד לא נותן שתיים הרי נתפס בדבר שקר.

מאידך, כאשר ניגשים לקבוע פרשנות, הפרשנות יכולה להיות אמת, ומאידך פרשנות הפוכה גם היא נכונה, ומוגדרת כאמת לא פחות מהפרשנות הראשונה.

איך זה ייתכן?
ההסבר פשוט, אבל אתן דוגמא כדי שנבין.

אם אדם טוען שהחיים הם נס אדיר והדבר הנפלא ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא צודק לגמרי. ומאידך גם חבירו שטוען שהחיים הם הבל הבלים מלווים בסבל קשיים וחוסר מנוחה, גם הוא צודק.
נו ובכל זאת מי מבניהם יותר צודק? ואם נשאל בצורה יותר חדה, מי מהם משקר?

התשובה, אין אמת אחת!

כי בשונה מעובדות שזה דבר אובייקטיבי הפרשנות היא "מלכת הספק". היא נובעת ממה שהאדם חווה, מרגיש ומנתח מתוך עולמו הפנימי. לכן, מה שאחד מרגיש כאמת מוחלטת, לא הופך את השני לטועה.

ולכן כאשר נשאלת השאלה, האם יש טעם להתווכח?
התשובה, היא כן בהחלט. כי הוויכוח נופל בדרך כלל בפרשנות. ופרשנות כאמור היא מלכת הספיקות, ולכן הכלי היחיד שמאפשר לנו לברר אצל השני מהי האמת שלו, להרחיב את המבט שלנו ולראות זווית נוספת של האמת המורכבת, זה הוויכוח!

אך כמובן, תנאי בסיסי לכך הוא שהוויכוח יהיה מתוך רצון אמיתי לברר. לוודא שאנו באמת מקשיבים אחד לשני. (כי זה תכליתו של ויכוח ועל אחת כמה קיומו של כל פורום או במה ציבורית לשיח וכמו שהרחבתי כאן) כאשר אדם מגיע רק כדי להגן על עמדתו ואינו מוכן כלל לשמוע אפשרות אחרת, הדיון עלול להפוך משיחה של בירור לשיח של עמדות. וכאן הרחבתי לנתח אשכול שלטעמי מירב התגובות בו נכתבו בלי להרגיש דווקא מתוך פוזיציה שאינה ניתנת לערעור....

מכאן ניתן להבין לעומק נקודה נוספת באשר לוויכוח או יותר נכון להגדיר, תוצאות הוויכוח (כל פעם אני מתפעל מזה מחדש וכפי שיוסבר).
הנה כולנו מכירים את המציאות הזו כשאר לאחר שעבר זמן מעת הוויכוח לפתע אנו מוצאים את עצמנו מזדהים ומקבלים את הפרשנות של השני.
מדוע זה כך? הלא בעת הוויכוח האמנתי באמת ובתמים שהשני טועה, אם כן כיצד לפתע לאחר שהלהבות שככו אני מקבל את דבריו?

אז הרשו לי להציע תזה שמסבירה איך התהליך הזה מתרחש ואשמח לשמוע מהחברים אם יש תימוכין לזה.

ידוע לכולם על החלוקה בין המודע לתת מודע (ידוע שר' ישראל סלנטר כבר הקדים את פרויד והגדיר את זה כוחות מאירים וכוחות כהים. עיין כאן). האדם אינו פועל רק מתוך המחשבות שהוא מודע אליהן ברגע נתון, אלא גם מתוך רבדים עמוקים יותר של תודעה, המשפיעים עליו ומעצבים את תפיסת עולמו.

אם כך אני רוצה לטעון ולהסביר, כאשר אדם נמצא בעיצומו של ויכוח, פעמים רבות (לפחות בשלב הראשון) הוא פועל בעיקר המישור המודע, ושם נכנס גם האגו. האדם חש צורך להגן על עמדתו, ולכן הוא משוכנע שהוא צודק והצד השני טועה. באותו רגע הוא אפילו אינו בהכרח מסוגל לראות את הנקודה שמציג מולו השני. וזאת אפילו שמדובר שהאדם מחפש את האמת, אבל עצם העובדה שעד היום הוא חשב שזה 1 לא נותן לו לקבל שזה 2.

אולם, כל זה ברובד המודע החיצוני, אבל ברובד הפנימי של הנפש (בתת מודע), כאשר מסתלקים רעשי הרקע, האמת נשמעת. שם אין מחיצות של כבוד וניצחון. ולכן גם אם בשעת הוויכוח האדם מתנגד בתוקף, הזרע נזרע ובתהליך עומק איטי האמת מחלחלת פנימה, עד שבסופו של דבר היא מתקבלת אצלו.

ולכן זו טעות למדוד את תועלתו של ויכוח רק לפי התגובה המיידית. העובדה שאדם לא השתכנע באותו רגע, ואף הגיב בהתנגדות, אינה אומרת שהוויכוח היה חסר תועלת. אלא אדרבה, הוויכוח האמיתי מתחיל רק לאחר שהוא הסתיים! בינו נא זאת.
 
אתה בעצם אומר שהויכוח נועד בכדי שכל אחד ישתמש באחר, במקום שאנו נתחבר אחד לשני ע"י ויכוח וננסה לקבל את גישותיהם של עוד הרבה אנשים חכמים סביבנו, עדיף שכ"א יתחפר בצד שלו וישתמש בכל מי שסביבו בכלי להאלים את הצד שלו... נשמע לך הגיוני, אמיתי ויהודי??!!!!!!
אמרתי את המצוי
לא את הרצוי
 
הוכח כאן מדעית שאפשר להתווכח על כל דבר, כולל אם ראוי להתווכח או לא... (דבר שנהגתי לעשות תקופה מסוימת בצעירותי).
אצלנו ספרו ששני בחורים אמרו אחד לשני בא נתוכח אמר הראשון אין בעיה אני יגיד כן ואתה תגיד לא השיב הלה מה פתאום אני יגיד כן ואתה לא וכו'
 
כל יהודי שהורתו ולידתו בבית המדרש, אומנות הויכוח הוא לחם חוקו,
אך ודאי שכל אחד צריך לברר עם עצמו בכל ויכוח שהוא, בסוגיה, בהשקפה, עניני העולם,
האם באמת הוא פתוח לשמוע צד שני, או שהוא צועק את דעתו והויכוח לא מתקדם לשום מקום,
וכמובן ששאלה זאת יכולה להשליך גם על פורום זה שיהיה יותר תועלתי.
כדי שיהיה תועלת בויכוח צריך לדעת איך לנהל אותו נכון
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון