תמוז - י"ז תמוז - רבי יעקב יוסף הרמן | יומא דהילולא תמוז - י"ז תמוז - רבי יעקב יוסף הרמן | יומא דהילולא
ויתר על כל רכושו למען שמירת השבת קודש

סיפרה הרבנית שיין ע"ה על אביה הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל:

"אבא ואמא יצאו למסעם מארה"ב לארץ ישראל בקיץ תרצ"ט, הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי. נעשו סידורים עבורם לשהות מספר ימים בחיפה, בהיותם בלב ים קיבל רב החובל הוראה להפליג בנתיב עוקף, מחשש שמא הטילו מוקשים במימי הים התיכון, מפאת המלחמה העומדת בפתח. במקום להגיע ביום רביעי, כמתוכנן, עגנה האוניה בנמל חיפה ביום שישי, שעה אחת לפני השקיעה. שעות אחדות קודם לכן, פרצה מלחמת העולם השניה, עם פלישת גרמניה לפולין.

מגבירי קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האוניה, ולהוציא את כל המזוודות מהאוניה אל הרציף, כשהנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית. מהומה שלטה בכל! אבא ואמא היו מודאגים ביותר, איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל, וכמובן להגיע לביתו של הרב אלפא [- אצלו היו אמורים לשהות בחיפה] מבעוד מועד, לפני כניסת השבת קודש??

אבא חיפש את המזוודה שהכילה את ספר התורה, הטלית והתפילין שלו, ואמא לקחה רק את תיק היד, הם פילסו את דרכם ברציף, וביקשו לראות את הקצין האחראי.

הקצין האנגלי, אדם גבה קומה, האזין להסברו של אבא: "מעולם לא חיללתי את השבת קודש! להגיע לארץ הקודש ולחלל את השבת קודש כאן – לא בא בחשבון"! דמעות שטפו את לחייו של אבא. הקצין ענה: "רבי, פרצה מלחמה, אנו מפנים את האוניה ומשאירים את החבילות על הרציף, כשעוזבת האוניה – חייב גם הרציף להיות מפונה!"

"לא אכפת לי מחפצינו", ענה אבא, "רק החתם את דרכונינו, כדי שנוכל לעזוב!"

הקצין הסתכל באבא במבט מוזר: "כמה מזוודות יש לך?"

"ששה עשר ארגזים בתא המטען, ותשע מזוודות בתאנו", היתה התשובה.

"האם אתה מבין שברגע שאתה עוזב, יישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? עד מחר בערב לא יישאר זכר לחפציך, הערבים ישדדו את הכל!" אמר הקצין בהדגשה.

"אין לי כל ברירה, השבת הקדושה כמעט נכנסת. עלינו להגיע אל העיר בזמן. אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו, והנח לנו ללכת!" קולו של אבא עלה נואשות.

מתוך השתאות, קרא הקצין לקצין אנגלי אחר: "החתם את דרכוניהם, והרשה להם ללכת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו, ובלבד שיגיע העירה לפני כניסת השבת שלהם!…"

הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם.

אבא, אוחז במזוודה שהכילה את ספר התורה, ואמא, מחזיקה בתיקה, השיגו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן, כדי להדליק נרות שבת. במשך כל השבת הייתה רוחו של אבא מרוממת, שוב ושוב הוא אמר לאמא: "ה' עושה כל דבר למעני, מה אוכל אני אי פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצות "ובכל מאודך", בכל ממונך, ולקדש את שמו!"

אה איזה זכות עצומה, אשרנו שזכינו למסור את כל רכושנו למען שמו באהבה, בשביל השמירה על כבוד השבת קודש! אשרינו ומה טוב חלקנו, לא ראו על אבא שום צער מאובדן כל רכושו, רק התרגשות עצומה על כך שהוא זכה לקיים את מצוות הבורא ב"ה באהבה ובתמימותו.

במוצאי שבת, עם תום שבעים ושתים דקות לאחר השקיעה, ולאחר שאבא הבדיל, אמר לו המארח: "הבה נלך לנמל, יתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך…" אבא ואמא לא היו שותפים לאופטימיות שלו, אך הצטרפו אליו. משקרבו לאזור המואר, הצטלצל קול במבטא אנגלי: "מי הולך שם?"

אבא קרא: "מישהו מנוסעי האוניה שעגנה אתמול בשעות אחר הצהרים המאוחרות".

השומר האנגלי קרב אליהם: "מה שמך?" שאל קצרות.

"יעקב יוסף הרמן", ענה אבא.

"אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן! הובטח לי, שתבוא ברגע שתשקע השמש, אחרת בכמה שעות! המפקד שלי איים שהוא יעניש, אם יחסר משהו מחפציך, הואל נא לבדוק אם הכל בסדר, וחתום על ניירות אלו. בבקשה, סלק הכל מכאן במהירות האפשרית, אני תשוש לגמרי…"

הרב הרמן הצדיק כיבד את השבת קודש בכל נפשו ובכל כספו, באמת ובתמים, מבלי נגיעות אישיות כלל, כשכל העת עומד מול עיניו רצון הבורא בלבד, הוא ואין בלתו! זכה, ומן השמים דאגו לו לשומר שיגן על כל חפציו.

מתוך הכל לאדון הכל
 
הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל נולד בשנת ה'תר"מ (5774) בסלוצק. בהיותו כבן שמונה היגרו הוריו איתו ועם אחותו הקטנה לארצות הברית והתיישבו בלואר איסט סייד בניו יורק. אביו התקשה למצוא עבודה כמורה פרטי, ועבודות אחרות לא נמצאו מאחר שסירב לעבוד בשבת, ולכן חמש שנים לאחר מכן חזרו הוריו ואחותו לרוסיה והוא נשאר לבדו בניו יורק. התפרנס מחנות פרוות כאשר בשלב מסוים נקלע לחובות כבדים, ונאלץ לסגור את חנות הפרוות שבבעלותו. הוא החליט שלא להכריז על פשיטת רגל, והתאמץ להחזיר את כל חובותיו.

לאחר מכן התפרנס מעסק לשיווק חלב ישראל. ביתו היה פתוח תמיד לאורחים. בשבתות וכן במהלך השבוע עשרות אנשים, כולל בעלי מוגבלויות פיזיות ורגשיות שלא היה להם מקום אחר התארחו בביתו. גם ראשי ישיבות מאירופה שבאו למסעות גיוס כספים בארצות הברית, כדוגמת הרב אליעזר יהודה פינקל, הרב ראובן גרוזובסקי, הרב אליהו אליעזר דסלר והרב ברוך בער ליבוביץ', בחרו להתארח בביתו, בשל הקפדתו על כשרות מהודרת ביותר.

הקפיד על תפילה בציבור ומסר נפש עבורה. בשנת ה'תרצ"ט (5676) עלה לארץ והתגורר בירושלים, שם פתח חנות למכירת תשמישי קדושה בשכונת מאה שערים. מסר שיעורים בישיבות 'רבינו יצחק אלחנן' ו'רבינו יעקב יוסף'. הקים את ישיבת תפארת ירושלים') ישיבתו של הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל (נפטר ב י"ז בתמוז ה'תשכ"ז (5693). חי כ 73 שנים. ציונו בהר המנוחות בירושלים.

אביו: ר' יצחק אייזיק. אימו: מרת רבקה. נשותיו: מרת איידל (זיווג ראשון), מרת חיה מרים (אלמנת הגאון הרב זלמן דב וינר – זיווג שני). ילדיו (מזיווג ראשון): מרת חיה אסתר (נישאה לגאון ר' יום טוב ליפמן שטרן), מרת פרידה (נפטרה בצעירותה), מרת בסי (נישאה לגאון ר' חיים פנחס שיינברג), ר' נחום דוד (חותנו של הגאון ר' מרדכי אליפנט), מרת רוחמה שיין (סופרת ומחנכת).

מספריו: הכל לאדון הכל סיפורי הנהגותיו (נכתב ע"י בתו, מרת רוחמה שיין). סיפר הרב משה אהרון שטרן זצ"ל, שפגש פעם את הרב הגאון יחיאל מרדכי גורדון, ראש ישיבת לומז'ה. הרב גורדון סיפר לו מעשה על רבינו. בשנת ה'תרפ"ט היה הרב גורדון ראש ישיבה בלומז'ה. באותה תקופה התרחשה נפילה גדולה של עסקים באמריקה. המצב בישיבה היה נורא ואיום, התומכים האמריקאים הפסיקו לשלוח כסף לישיבות, והמצב הלך והידרדר מיום ליום.

בישיבה למדו באותה עת כארבע מאות בחורים! לילה אחד, התכנסה ההנהלה לישיבת חירום, כיצד ניתן להציל את המצב. באסיפה דובר שלא נותר מאומה בשביל להאכיל את הבחורים, מלבד חתיכת לחם ומעט מים לכל בחור בעבור ארוחת הבוקר שלמחרת. יותר מזה אין! והנורא מכול, שאין שום תקווה נראית באופק להצלת המצב.

הוחלט, שמחר לאחר התפילה, יעלה ראש הישיבה על הבימה ויודיע לבחורים, שלאחר ארוחת הבוקר יארזו את החפצים וישובו לבתיהם, הישיבה נסגרת! למחרת, אחר התפילה, הביטו ראש הישיבה והמשגיח זה בזה, ולא היו מסוגלים להוציא מפיהם את ההודעה הנוראה.

הבחורים, שלא ידעו את התכנון, ירדו כהרגלם לאכול, ומיד אח"כ פנו ללימודם. ראש הישיבה והמשגיח נבוכו. הם ידעו נכונה, שאין להם שום דרך להאכיל את הבחורים בארוחת הצהריים. מה יעשו?

"הבה ונשלח שליח לדואר", אמר ראש הישיבה בתקווה, "אולי בכל זאת הגיע צ'ק של עשרים או שלושים דולר, ונוכל לקנות מעט אוכל לארוחה נוספת". (הדולר בתקופה ההיא, היה בעל ערך גבוה ביותר). שליח נשלח לדואר. עד מהרה שב הלה ובידו מעטפה סגורה. צוות הישיבה פתחו את המעטפה, ונשימתם נעתקה מרוב תדהמה. המעטפה הכילה צ'ק על סך אלף דולר! מיהודי עלום בשם ר' יעקב יוסף הרמן.

סכום הכסף הזה סייע באחזקת הישיבה למשך חודש נוסף. לאחר החודש ההוא בס"ד השתנה המצב הכלכלי, והישיבה נותרה עומדת על תילה. כשנשאל לאחר מכן רבינו על הסיפור הזה, סיפר שבאותה תקופה כל העסק שלו ירד לטמיון!. היה לו עסק של בגדים והוא הפסיד את הכול. נותרו לו בבנק אלף ושלוש מאות דולר בלבד. אמר רבינו: "הכסף בעסק הלך לאיבוד, אציל לפחות את מה שנותר בשביל תורה".

אלף דולר הוא שלח, כאמור, לישיבת לומז'ה. עם מאתיים וחמישים דולר נוספים פתח את ישיבת 'תפארת ירושלים', ישיבתו של הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל. המלמדים ומגידי השיעורים של הישיבה חששו לפתוח את הישיבה, ללא כסף מזומן עבור השכירות. תרומתו בסך מאתיים וחמישים דולר, הספיקה לדמי השכירות, והישיבה נפתחה. בחמישים הדולרים האחרונים שנותרו הדפיס את הלוח הראשון של זמן הדלקת הנרות, כסיוע לציבור שומרי התורה והמצוות שיוכלו לדעת מתי להדליק נרות. (מתוך 'מידות והנהגות טובות')

בנו, ר' נחום דוד הרמן קנה לאביו, הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן, מתנה לשבת, קפוטה מחוייטת ויקרה מאוד. בשבת, רבינו לבש אותה בפעם הראשונה. הצדיק נהג לחלק את הטשולנט ('חמין'), ולהגישו בעצמו לאורחים הרבים, שהגיעו לביתו. אחד האורחים היה מופרע בנפשו, כשהניח רבינו את צלחת הטשולנט לפניו, לקח האורח את הצלחת, ושפך את תוכנה החם והסמיך על הקפוטה החדשה, כשהוא צועק: "אינני אוהב זאת!".

הכל היו המומים למראה עיניהם, האורח שנחרד בעצמו ממה שעולל, קפץ וברח מהבית מבלי לנסות אף לקנח את הטשולנט החם והסמיך מעל ה'קפוטה'. הרב יעקב הרמן פתח ברדיפה אחריו, ובתוך מספר דקות חזר, כשהוא מחזיק בחביבות את ידו של האורח הלז ומרגיע אותו: "במטותא ממך! אתן לך צלחת אחרת של טשולנט ואותה בוודאי תאהב!"…

רק כאשר קינח הרב את ה'קפוטה' במידת האפשר, פנה אליו בנו ר' נחום דוד, שנוכח אף הוא באירוע ואמר: "אבא! איך יש לך כל כך הרבה סבלנות??". "לאו דווקא", ענה לו אביו, "אם יש בלבך רחמים ואהבה לזולת, אינך זקוק לסבלנות". (הכל לאדון הכל)

וכך במקום להפוך את האירוע למדורת אש שלא יגמרו לדבר עליה, על ידי סבלנות והתגברות – העניין הפך להמשך סעודת שבת רגועה ושמחה.
 
בספר "הכל לאדון הכל" לתולדות חיי הצדיק ר' יעקב הרמן זצ"ל מובא סיפור מדהים:

אבא ואימא החלו את מסעם לארץ ישראל בששה עשר באוגוסט. הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי, השלושים באוגוסט. נעשו עבורם סידורים לשהות מספר ימים בביתם של הרב אלפא ורעיתו בחיפה.

בהיותם בלב ים, קיבל רב החובל הוראות להפליג בנתיב עוקף מחשש שמא מוקשו מימי הים התיכון מפאת המלחמה העומדת בפתח. במקום להגיע, כמתוכנן ביום רביעי, עגנה האנייה בנמל ביום שישי, הראשון לספטמבר, שעה אחת לפני השקיעה. שעות אחדות קודם לכן, פרצה מלחמת העולם השנייה, עם פלישת גרמניה לפולין.

מגבירי קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האנייה. כל המטענים יפורקו על הרציף, והנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית. מהומה שלטה בכל. אבא ואימא היו מודאגים ביותר. איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל, כדי להגיע בעוד מועד, לפני כניסת השבת, לביתו של הרב אלפא?

אבא תפס במזוודה שהכילה את ספר התורה ואת הטלית והתפילין שלו, ואימא לקחה רק את תיק היד. הם פלסו דרכם ברציף ובקשו לראות את הקצין האחראי. קצין אנגלי גבה קומה האזין להסברו של אבא: "מעולם לא חיללתי שבת. להגיע לארץ הקודש ולחלל את השבת כאן – לא בא בחשבון". דמעות שטפו את לחייו של אבא. הקצין ענה בקיצור נמרץ: "רבי, פרצה מלחמה! עליך לקחת זאת בחשבון".

"רק חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת, ניקח את מטעננו עם צאת השבת". ביקש אבא. "זה בלתי אפשרי", אמר הקצין, "אנו מפנים את האנייה ומשאירים את החבילות על הרציף. כשעוזבת האנייה את הנמל, חייב גם הרציף להיות מפונה".

"לא אכפת לנו מחפצינו", אמר אבא, "רק החתם את דרכונינו כדי שנוכל לעזוב". הקצין הסתכל באבא במבט מוזר: "כמה מזוודות יש לך?"

-"ששה עשר ארגזים בתא המטען ותשע מזוודות בתאנו".

-"האם אתה מבין, שברגע שאתה עוזב, יישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? עד מחר בערב לא יישאר זכר לחפציך. הערבים ישדדו את הכל", אמר הקצין בהדגשה.

-"אין לי כל ברירה. השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן. אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו והנח לנו ללכת", קולו של אבא עלה נואשות.

הקצין בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר. "החתם את דרכוניהם והרשה להם ללכת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השבת שלהם". הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם.

אבא, אוחז במזוודה שהכילה את ספר התורה ואימא מחזיקה בתיקה עצרו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן שעמדו להדליק את נרות שבת.

במשך כל השבת הייתה רוחו של אבא מרוממת. שוב ושוב אמר לאימא: "ה'בוס' עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצוות "ובכל מאודך" [=בכל ממונך, לאהוב את הקב"ה גם כשזה דורש מאתנו להקריב את כל הממון], ולקדש את שמו". לאימא קשה היה להשתתף בהתרוממות רוח זו במלואה. היא הייתה תשושה פיזית ובודדה נפשית. הגעגועים אל ילדיה העיקו על לבה ומוחה. אבדן כל רכושה בנוסף על כך, הייתה גלולה קשה לבליעה, אך היא לא התלוננה.

במוצאי השבת, עם תום שבעים ושתיים דקות לאחר השקיעה, לאחר שעשה אבא הבדלה, אמר אליו הרב אלפא: "הבה נלך לנמל. יתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך".

אבא ואימא לא היו שותפים לאופטימיות זו שלו, אך הצטרפו אליו.

משקרבו לאזור המואר, הצטלצל קול במבטא אנגלי: "מי הולך שם?"

אבא קרא: "מישהו מהנוסעים מהאנייה שעגנה אתמול בשעת אחר הצהרים המאוחרות". השומר האנגלי קרב אליהם. "מה שמך?" שאל קצרות. "יעקב י. הרמן," ענה אבא.

"אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן. הובטח לי שתבוא ברגע שתשקע השמש, אחרת בכמה שעות. הייתי אחראי על מטענך למעלה מעשרים וארבע שעות. מפקדי הקצין איים לכרות את ראשי, אם יחסר כהוא זה מחפציך. הואל נא לבדוק אם הכל בסדר וחתום על ניירות אלה. בבקשה סלק מכאן את הכל במהירות האפשרית, אני תשוש לגמרי"…
 
בספר 'הכל לאדון הכל' שנכתב ע"י הרבנית רוחמה שיין, בתו של הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל מבוני היהדות באמריקה (חמיו של ראש ישיבת תורה אור הרה"ג רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, עלה לארץ ישראל בשנת ת"ש), מסופר סיפור על כלי המקדש שנמצאו במערה בירושלים ונשלחה על כך שאלה לחפץ חיים. בת נוספת של הרב הרמן התחתנה עם ר' יוסף ליפא שטרן, בנם ר' משה אהרן שטרן היה משגיח בישיבת קמניץ, אחד מנכדי המשגיח, ר' לייבל שטרן סיפר לי גם כן את הסיפור בתוספת פרטים ומזווית אישית שלו ששמע אותו בעצמו מר' נחום דוד הרמן בנו של ר' יעקב יוסף.

כאשר נפטר ר' יעקב יוסף, הלוויה יצאה מביתו של בנו ברח' יוסף בן מתתיהו בירושלים, וכמנהג אנשי ירושלים בניו ונכדיו של הנפטר לא יצאו ללוויה. נשארנו בביתו מספר לי ר' לייבל, הייתי נער בר מצוה, ולפתע צועק ר' נחום דוד, עכשיו אני נזכר, עכשיו אני נזכר, אתם חייבים לשמוע את הסיפור! חיש קל התאספנו סביבו כל המשפחה ור' נחום דוד החל לספר:

לפני עשרות שנים, יהודי אחד קנה שטח בירושלים באזור הר הבית והיגיע עם פועל ערבי למקום לבדוק את השטח, בהתבוננות שלו על שטחו, הוא שם לב לסלע גדול שנראה לא קשור לסביבתו, וכאילו הונח שם בכוונה על ידי אדם, בכוחות משותפים עם הפועל הם מזיזים את הסלע ואז מתגלה להם פתח באדמה, הם זורקים פנימה אבן כדי לאמוד את עומקה על פי זמן רעש נפילתה פנימה, והם מבינים שזו מערה די עמוקה, גם הוא וגם הפועל הערבי רצו לרדת לתוכה, מי יודע מה יש בתוכה ואלו סודות טומנת המערה בעיר הקיימת אלפי שנים, הם מביאים חבל ארוך ומסכמים ביניהם שראשית ירד בעל הבית היהודי עם חבל לתוכה,

לאחר מכן הפועל ימשוך אותה החוצה ואז הפועל יירד פנימה. היהודי קשר לגופו חבל והשתחל אל תוך המערה, תוך כדי שהערבי שנשאר למעלה מסייע לו ומחזיק את קצה החבל. משנכנס היהודי אל תוך המערה, הוא ראה כי מדובר במערה גדולה וכי מצויים שם כלי זהב בדמות המזבח, המחתות, הארון ועוד שלל רב של כלי זהב ומטבעות.

משך היהודי בחבל כסימן לכך שברצונו לצאת מהמערה. הערבי העלה אותו, ומשיצא היהודי ביקש ממנו הערבי שגם הוא רוצה לרדת אל תוך המערה. היהודי הסכים. הערבי נאחז בחבל והשתלשל אל תוך המערה, אבל פתע איבד אחיזתו ונפל בצעקה מרה לתהום, היהודי קרא אחריו פעם ופעמיים ומשלא נענה, קשר החבל וירד לבדוק מה עלה בגורלו, וראה שהערבי נפח נשמתו. עתה הבין היהודי שלא יוכל להמלט מביאור הענין לשלטונות כשיבואו בני משפחת הערבי לחפשו כי הרי הוא היחיד שהיה יחד איתו ועל ידי זה יתוודע מקום האוצר של הכלים המקודשים לבעלי השררה והכח ומי יודע מה יהיה סופם… . לאחמ"כ החליט היהודי כי אין לו ברירה ועליו לברוח מארץ ישראל. וכך היה, הוא לקח יחד אתו את בני משפחתו ולאחר טלטולים רבים הגיע לאמריקה.

כשהגיע לניו יורק החל לתור אחר אדם גדול וירא שמים שיוכל לעזור לו בעניין זה, וכך הוא הגיע לרבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל במשך ימים מספר הוא בא לשמוע את שיעוריו בישיבת תפארת ירושלים, לאחר מכן ניגש אליו וסיפר לו בדייקנות את מה שראה בארץ ישראל, ואת כל פרשת הכסף והזהב תוך שהוא מצייר לו על דף נייר את מפת המקום בדיוק רב.

הרב הרמן הקשה על היהודי בקושיות ושאלות ולאחר שגמר בדעתו שהיהודי דובר אמת, החליט שהאדם היחיד עלי אדמות שאפשר לשאול אותו שאלה זו הוא החפץ חיים, בתחילה חשב -מספרת ביתו הרבנית שיין בספרה הכל לאדון הכל- לשלוח את ר' חיים ורשבסקי שהיה מקורבו, מאמריקה לראדין הרחוקה, וששמעה על כך בתו הרבנית שיין, מיהרה לשאול את אביה על דבר השליחות, אך הרב הרמן ענה לה קצרות: רוחמה, זהו דבר שלא אוכל לספר לך. מסיבות בלתי ידועות ואפשר שמחמת המרחק הרב החליט כך, שינה את דעתו, ובמקום זאת שלח מכתב רשום אל בנו ר' נחום דוד שלמד במיר שהיתה אז בפולניה, אליו צירף מכתב חתום אל החפץ חיים והורה לנחום דוד להעביר אליו את המכתב מיד מבלי לפותחו.

ר' נחום דוד קיבל את המכתב ומיד יצא לראדין למלא את בקשת אביו, כשהוא נושא עמו את מכתבו של אביו מאמריקה הרחוקה. כשהגיע לביתו של החפץ חיים בראדין, הציג את עצמו ואת המכתב שנשלח עבור גדול הדור, החפץ חיים ששמע זה מכבר על אביו הרב יעקב יוסף הרמן קיבל את פניו, החפץ חיים היה בדיוק לאחר ברכת המזון, סיפר ר' נחום דוד, ואני רואה אותו מתכופף לרצפה ואוסף את הפירורים כשהוא מפטיר לעצמו איננו צריכים אורחים כמו 'נקי' – הלא הוא אותו שד המובא בגמרא שמגיע לבית שלא נזהרים בפירורים. הוא מגיש את המעטפה לחפץ חיים שפותח את המכתב, ומכיון שכתב ידו של הרב הרמן היה קשה עליו לקריאה, ביקש החפץ חיים מר' נחום דוד לקוראו באוזניו, החפץ חיים, יעיד עשרות שנים לאחר מכן ר' נחום דוד, הקשיב בריכוז רב לקריאת המכתב, לאחר מכן הוציא מהארון ספרים אחדים ושקע בהם בעיון.

לאחר זמן פנה לר' נחום דוד ואמר לו שעל פי התיאור של המקום בו נחשפה תגלית זו יתכן מאוד שכלי זהב אלו הם כלי הקודש מבית המקדש, לאחר מכן שרף החפץ חיים את מכתבו של הרב הרמן, ואמר לר' נחום דוד לא לגלות כהוא זה לאיש מכל הענין, וכל הענין ישכח אמר מרן החפץ חיים, והוסיף שכל עוד היהודי הזה בחיים יישמר סוד זה. לפני שיצאתי סיפר ר' נחום דוד, אומר לי החפץ חיים שאקח עמי צידה לדרך שני סנדביצ'ים, אך אני טענתי לעומתו שיש לי מספיק אוכל שהבאתי בשבי שיספיק לזמן הנסיעה ברכבת, אך החפץ חיים דחק בי לקחת, וכמובן שאין מסרבין לגדול, ובסופו של דבר היתה תקלה ברכבת והיא התעכבה כחמש עשרה שעות ונצרכתי לאוכל שהיה עמי מביתו של החפץ חיים. אך כבר שיצאתי מביתו, אני לא מצליח לשחזר בזכרוני על מה דברתי עם החפץ חיים, ואני זוכר רק את זה שהייתי אצלו ושוחחנו, אך פרח לגמרי מזכרוני הנושא והדין ודברים שהיו לי איתו, הגעתי לישיבה, ונשכח מכל הענין.

וכעת, מסיים ר' נחום דוד את דבריו, כשאבא נפטר ואני לא יכול לשאול אותו על זה, אני נזכר בכל הסיפור ועל מה שדיברתי עם החפץ חיים, אך כמו שהחפץ חיים אמר לי לפני עשרות שנים: כל הענין יישכח ואיש לא יידע על מקומם של כלי המקדש.

(הרב אברהם פוקס מתוך 'לקראת שבת')
 
שח הגה"צ רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט"א:

יש סיפור נפלא על הרב הרמן חותנו של הגאון ר׳ חיים פנחס שיינברג זצ״ל. הוא היה מהדר מאד במצוות הכנסת אורחים, וביתו היה פתוח לכולם. פעם אחת, בשעה שתיים וחצי בלילה, דופק אצלו יהודי. הוא מיהר לקום ממיטתו ורץ לפתוח את הדלת, אולי זה פיקוח נפש. הוא שואל אותו מי אתה? אז הלה אומר: באתי לאכול ארוחת ערב, אבל אם אתה ישן אז אני לא רוצה להפריע… פשוט אמרו לי שיש פה אוכל כל הזמן, אז באתי.

הרב הרמן התחיל לבכות לפני האורח, תרחם עלי!!! תישאר פה… ולמעשה הוא נשאר ואז הוא נתן לו הרבה אוכל בעין יפה. לאחר שהאורח אכל ושבע הוא שואל אותו: אבל כבוד הרב, למה בכית?…

אמר לו: תבין, אני יהודי פשוט. אני אבוא אחרי מאה ועשרים וארצה להיכנס לגן עדן. אך יגידו לי למה שנכניס אותך, מי אתה… אבל אני אגיד להם, מעולם לא נעלתי את הדלת שלי בפני יהודי! מתי שיהודי רצה להיכנס – תמיד הוא יכל. ויש מידה כנגד מידה. אם אתה תהיה הראשון שהדלת היתה נעולה בפניך – הפסדתי את כל הגן עדן שלי!!! זה נקרא לתת לשני את ההרגשה שהוא זה שעושה לך טובה.
 
סבי, הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל, היה מתפלל מנחה גדולה ב'זכרון משה'. לאחר מנחה גדולה פנה אליו רבי אריה לוין: "הרב הרמן, אתה עוסק במכירת תפילין וספרי תורה, אולי יזדמן לך רצועות של רבי נתנאל סופר? אני מוכן לקנותן במחיר גדול, מכיון שנקרעו לי הרצועות של רבי נתנאל, ואני רוצה בהן". הוסיף רבי אריה: "אני מדבר על חלום, מי ימכור רצועות של רבי נתנאל, היכן נשיג בכלל דבר כזה, אך זרקתי לך רעיון אם במשך השנים תמצא, תמכור לי".

שאלו הסבא: "ומה מחיר יתן עבורם?" אמר רבי אריה: "ככל אשר יושת", שאלו: "גם שתי לירות?" שהיה אז סכום גדול, ענה לו ר' אריה: "כן". "אם כן, יעלה כבוד הרב עמי לבית, ואוציא מהתפילין שלי את הרצועות של רבי נתנאל סופר שיש לי, ואמכור לך במחיר 2 לירות".

תמה רבי אריה האם רבי יעקב יוסף הצדיק מוכן למכור בעד בצע כסף רצועות של רבי נתנאל?, הסביר לו סבא: "יש לי הכנסת אורחים, ובזמן האחרון אין לי כסף להחזיקו, יתכן שעל ידי 2 הלירות אוכל להחזיקו עוד מספר שבועות, ממילא חשוב לי המצוה של הכנסת אורחים יותר מרצועותיו של רבי נתנאל, שהרי אוכל לקנות רצועות כשרות במחיר זול, וההפרש אתן להכנסת אורחים".

צריך לפלס ולדעת מהי מצוה חשובה יותר, עיקר המצוה, או חומרא במצוה, ולא להביט על הרגשים.

(מתוך מדות והנהגות טובות)
 
תלאות וטלטולים רבים היו מנת חלקו של הרה"ג רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל. מאז גדל כילד עני בסלוצק שברוסיה, דרך הבריחה וחיי הבדידות בארצות הברית של אז – לפני כמאה שנה, ועד שהצליח לשקם את חייו ולפתוח חנות פרוות מצליחה, ממנה התפרנס בשפע.
הרב הרמן הטיב להעריך את מעמדו החדש, שאיפשר לו לקבוע עתים לתורה מתוך יישוב הדעת, כשעסק הפרוות שבבעלותו מניב רווחים נאים. הוא קבע במסמרות ברזל כי מדי בוקר יעסוק בתורה בין השעות תשע לעשר, והודיע כי בשעה הזו – המוקדשת ללימוד התורה, יתנתק מכל עסקיו וישקע בלימוד תורני מעמיק, כי הוא משוש חייו. כל הסוחרים, הלקוחות, הספקים והשותפים, כבר ידעו כי בשעות אלה הרב הרמן איננו. ואם טעו והגיעו – נאלצו להמתין בסבלנות…

ביום מן הימים, בשעה תשע וחצי בבוקר, נקש סוחר נודע בדלתו של הרב הרמן, וביקש להיכנס ולשוחח עמו, ומיד. הרבנית הרמן קיבלה אותו בחיוך ובשמחה, אך הודיעה כי לא ניתן להפריע לבעלה עכשיו – עד שיסיים את חוק לימודיו הקבוע…
הסוחר התעצבן על העיכוב, וקרא: 'גברת הרמן, את כנראה לא מבינה מה באתי להציע, איזו עיסקת זהב. אני נותן לו כמות סחורה אדירה במחיר כמעט אפסי, הוא יכול למכור את הסחורה הזו במחירים טובים – ולהרוויח לא פחות מ-15,000 דולר! חמישה עשר אלף דולר רווח קרובים אליכם מאוד – ואת מספרת לי שעליי להמתין עוד כמחצית השעה?!'

'מצטערת, ההוראה היא לא להפריע לו בשום מחיר עד השעה עשר!' – הסבירה הרבנית את פשר סירובה. אך הסוחר התעקש שוב ושוב, לחץ בכל הכח. גם הרבנית החלה לחוש כי אולי רווח חריג שכזה – רווח של 15,000 דולר בעיסקה אחת – מצדיק שינוי מהכללים הרגילים, ולבסוף נכנעה ללחציו וניגשה לחדרו של בעלה…

הרב הרמן ישב מול הגמרא הגדולה, שקוע באותיותיה, מלטף את השורות במבט מעמיק. היא נקשה על הדלת ופתחה אותה קלות, והרב הרמן פשוט נבהל – מה קרה שמפריעים לו באמצע הלימוד?!

הרבנית הסבירה בקצרה: 'נמצא כאן סוחר שמציע עיסקה ש-15,000 דולר רווח בצידה…' – ובעודה מדברת, הניד הרב הרמן את ראשו לשלילה, כאומר 'לא מעניין אותי עכשיו', ושב וצלל בין דפי הגמרא. 'הוא לא מסכים להמתין עד השעה עשר' – לחשה הרבנית, אך הרב הרמן כבר שקע בלימודו, כאילו אין הדבר נוגע לו…

'מצטערת!' – אמרה הרבנית לסוחר הממתין בחוסר סבלנות. 'ניסיתי, הרבה מעבר למה שאני עושה בדרך כלל. הוא יוכל לדבר איתך רק בשעה עשר!' – הוסיפה. אך הסוחר כבר איבד את סבלנותו, כעס על העיכוב, ויצא בטריקת דלת…

חלפו עשרים דקות, והנה הגיעה השעה עשר. הרב הרמן מסיים את לימודו הקבוע, ויוצא מחדר לימודו. הרבנית ניגשת אליו ושואלת: 'אינני מבינה, הרי רווח של 15,000 דולר מאפשר לך לסגור את החנות ולשקוע בלימוד התורה למשך כחצי שנה. האם לא היה כדאי לעצור את הלימוד לכמה דקות ולבצע את העיסקה? האם לא היה משתלם לקנות כמה חודשי שלווה בלימוד התורה בכמה דקות של הפסקה?!'

חייך הרב הרמן והשיב: 'אולי היה כדאי, גם במוחי חלף הרהור כזה לרגע. אבל לאחר רגע הבנתי, שגם עיסקה כה טובה – יכולה לבוא בכל זמן אחר, גם רווח כה גדול יכול להגיע בתנאים אחרים… אין זאת אלא שמשמים שלחו אותו להעמיד אותי בנסיון, לראות אם אני יכול להתמודד עם פיתוי כה גדול, אם אני מצליח לשמר את שעת הלימוד שלי בטהרתה – גם כשמפריעים גדולים וכדאיים עומדים בדרכי…' (הרב אשר קובלסקי)
 
נקישות נשמעו על דלת ביתו של הרב יעקב-יוסף הרמן בניו-יורק. אורחים רבים נהגו לפקוד את בית המשפחה, שהייתה מפורסמת בהכנסת האורחים שלה. הרב הרמן ניגש אל הדלת, וראה מולו יהודי זקן. בידו החזיק נרתיק בד בלוי ומרופט. הרב הרמן קיבלו במאור פנים, הזמינו להיכנס אל הבית, הגיש לפניו כיבוד וביקש לשמוע מה בפיו.

הזקן התיר בזהירות את השרוך ופתח את הנרתיק. ביד רועדת הוציא את תכולתו. לנגד עיני הרב הרמן נתגלה זוג תפילין. "שמע נא", אמר האורח, "איננו מכירים, אך בקשה לי אליך. אלה התפילין שלי. שנים רבות התפללתי בהן. מרגיש אני כי ימיי קרבים. רצוני להעניק לך את התפילין האלה במתנה. יש לי תפילין אחרות. האם תואיל לקחתן?".

הבקשה התמיהה מעט את הרב הרמן. מדוע חשוב כל-כך לזקן להעניק לו את התפילין? אך הוא לא הכביר בשאלות, אלא מיהר להביע את הסכמתו, לשמחתו הגדולה של האורח. השניים נפרדו והרב הרמן איחל לאלמוני שיזכה לאריכות ימים ושנים טובות ובריאות. את התפילין הניח בארון הספרים שלו.

לא חלפו ימים רבים, והזקן הלך לעולמו. הצטער הרב הרמן למשמע הבשורה, ונזכר בתפילין המונחות בארונו. "לפחות קיימתי את רצונו ושימחתי אותו לפני מותו", הרהר בליבו.

חלפו כמה שבועות. יום אחד התייצב אורח בדלת ביתו של הרב הרמן וביקש לשוחח עמו. "במה העניין?", התעניין הרב הרמן. "שמי שמואל", הזדהה האיש, "ואני בנו של ר' נתנאל הסופר, מירושלים".

הרב הרמן הנהן בראשו. מי לא שמע על ר' נתנאל, הסופר המיוחד מארץ ישראל. שמע התפילין שיצאו מתחת ידיו נישא בהערצה בפי כול. הוא היה יוצר אותן בקדושה ובטהרה, משלב הכתיבה ועד עשיית הבתים והרצועות. כתב ידו נדיר ביופיו ואיכות התפילין מדברת בעד עצמה. גם בחלוף שנים רבות נראו כחדשות.

"נודע לי", המשיך ר' שמואל, "שלפני שנים רבות הזמנת זוג תפילין מאבי, זיכרונו לברכה, ואף שילמת לו תמורתן עשרים וחמישה דולרים, אך את התפילין לא זכית לקבל"...

"נכון", נזכר הרב הרמן.

זה היה אחרי נישואיו. הרב הרמן חשק בתפילין המהודרות של הסופר מארץ ישראל, עשה הזמנה ואף שילם את ערכן – עשרים וחמישה דולרים, סכום גבוה באותם ימים. הוא קיבל מר' נתנאל הסופר מכתב המאשר את ההזמנה. בכיליון עיניים ציפה ליום שבו יקבל את התפילין. אלא שהכנת התפילין התעכבה. בחלוף שנה כתב לסופר וביקש לברר מה המצב, ונענה כי עשייתן טרם נסתיימה. לא עבר זמן רב ור' נתנאל שבק חיים לכל חי. חלום התפילין של הרב הרמן נגוז.

"לפני זמן מה חלמתי חלום מוזר", המשיך הבן לספר. "בחלומי אני ניצב לפני אבי, והוא מצווה עליי לעיין בכל מסמכיו ולשלם לבעלי חובו את המגיע להם. כשהתעוררתי, מיהרתי לקיים את הוראתו. בין המסמכים הרבים מצאתי את מכתבך, שבו מצויין כי שילמת עשרים וחמישה דולרים בעבור תפילין שלא קיבלת. אבי חלה באותה עת, וכבר לא היה ביכולתו להשלים את עשיית התפילין. מן הדין עליי לפרוע את חובו, אולם מבקש אני ממך שתמחל לי על החוב. התברכתי במשפחה גדולה, ואין באפשרותי לפרוע את כל חובותיו של אבי".

הרב הרמן התרגש למשמע הסיפור, ובו במקום מחל על החוב והצהיר כי הוא סולח לר' נתנאל בלב שלם ואין לו בליבו כלום עליו. הבן שמח. "בטוחני שעתה ינוח אבי על משכבו בשלום", אמר.

חלפו הימים, ובנו של הרב הרמן פנה אליו והתעניין אם יש ברשותו תפילין מיותרות בעבורו. פתאום נזכר הרב הרמן בתפילין שהפקיד בידיו הזקן, המונחות בארון בלי שימוש. הוא נתנן לבנו והורה לו: "גש אל סופר סת"ם, שיבדוק את התפילין האלה אם מהודרות הן ואם אפשר להשתמש בהן. אלה תפילין שניתנו לי במתנה מיהודי זקן, ואינני יודע מה טיבן".

יצא החתן אל הסופר. כעבור זמן מה נשמעו קולות בהולים קרבים והולכים אל הבית. בפתח נראו החתן והסופר סמוקי פנים ונרגשים. "הרב הרמן", התנשף הסופר, "אמור לי, מניין לך התפילין האלה?".

"אלה תפילין שנתן לי יהודי זקן לפני פטירתו. מעולם לא בדקתי אותן", השיב הרב הרמן.

"יודע אתה מי כתב את הפרשיות האלה, מי ייצר את הבתים ואת רצועות העור?", התקשה הסופר לכלוא את השתאותו. "לא תאמין – ר' נתנאל הסופר בכבודו ובעצמו! אלה תפילין נדירות ויקרות! אין להשיג כמותן".

תדהמתו של הרב הרמן הייתה מוחלטת. פתאום קלט את צירוף המקרים המצמרר. "אני לא מאמין", אמר בהתרגשות, "הלוא זמן קצר לאחר שקיבלתי את התפילין האלה בא אליי בנו של ר' נתנאל לבקש שאמחל על חובו כלפיי, והנה נפרע החוב! קיבלתי את התפילין שהזמנתי!". באצבעות רועדות ליטף את התפילין הנדירות, התפילין של ר' נתנאל הסופר.

(על-פי 'גדולי הדורות')
 
הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל המשגיח דקמניץ סיפר, שסבו הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן סייע לו רבות בתקופת שידוכיו, וכשהגיע פעם למצב שבו היה צריך להחליט לכאן או לכאן, נקט סבו בפעולה נדירה. הוא הגיע אל הכותל המערבי והתפלל להקב"ה שיתן לו רמז האם השידוך המדובר טוב לנכדו אם לאו.

והנה עוד הוא מדבר, ונייר שהיה מונח בין אבני הכותל התעופף ממקומו ונח בין רגליו. הסבא מגביה את הנייר ורואה לפניו דף מתוך סידור ובו כתובות המילים, לא פחות ולא יותר, "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים"… מיותר יהא כבר לציין שעוד באותו יום נגמר השידוך!

הלקח שיש לנו ללמוד מכאן הוא, שתפילה אמיתית הבוקעת מעמקי הלב יכולה להביא גם לתוצאות שכאלו. הרי מקומו של הדף ההוא היה צריך להיות באחד ממתקני הגניזה, והקב"ה גלגל כך שהאדם שהחזיק בו לפני מי יודע כמה שנים, הניח אותו דווקא בין אבני הכותל כדי שבסופו של דבר כאשר יבוא הרב הרמן ויתפלל על השידוך יתעופף הנייר לעברו, ובדיוק ברגע שיצאה התפילה מפיו של הרב הרמן אמר השי"ת לרוח שתוציא את הפתק מן האבנים ותגלגלו לעבר המתפלל! ראו מה גדול כוחה של תפילה פשוטה היוצאת מעמקי הלב, וכך צריך כל אדם להתפלל אל ה' אפילו בדברים הפשוטים ביותר.

(הגר"י זילברשטיין שליט"א, בתוך ספר 'מה' יצא הדבר')
 
הרב הרמן הִלְוָוה לאדם אחד סכום גדול של 5,000 דולרים. בסכום כזה, נדמה לי היה אפשר לרכוש בעת המעשה – לפני כיובל שנים, דירה שלמה בת 4 חדרים בבני ברק. בהגיע עת הפרעון, לא השיב הלווה את סכום הכסף הגדול.

הרב הרמן החליט לפנות אל מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, ולהיוועץ בו כדת מה לעשות עם הלווה הסורר. בתחילה סירב הגר"י לדון בעניינו, כי היה זה כבר לאחר עלייתו לארץ ישראל [וכידוע לא רצה מרן זצ"ל לפרסם פסקי הלכה בא"י, מטעמים הכמוסים עימו], אבל לאחר שהרב הרמן אמר לו שנולד בסלוצק, עיירה שבה כיהן הרב אברמסקי כרב וכאב"ד, ולכן גם עכשיו הוא מחזיק אותו כמורו ורבו, הסכים לדון בדברים.

כששמע את השאלה, השיב הגר"י אברמסקי ואמר להרב הרמן, שהוא מבחין כאן בפעולה מיוחדת של היצר הרע. שכן, במשך תקופה ארוכה הוא מנסה להפילך, ואינו מצליח. בכל הנסיונות שהוא מציב בפניך, אתה מפגין נגדו עוצמה ונחישות, ומוכיח לו שאינך פוחד ממנו, אלא תולה את מבטחך באלוקים חיים.

הוא ניסה להכשיל אותך בכל הנסיונות המרובים והקשים העומדים בפני יהודי אמריקה, אבל אתה ניצבת נגד בעוז ובתעצומות, וידיך לא רפו. הוא ניסה להסיט אותך מדרך החינוך המקורית, המקובלת מדור דור, ולשכנעך לחנך את ילדיך בצורה אחרת, ולא השתכנעת.

אבל, היצר הרע מצידו אינו יושב בחיבוק ידיים, וממשיך בדרכים שונות לנסות ולהפילך. הדרך שעמדה בפניו עתה היא לגרום ללווה ההוא שלא להחזיר לך את הכסף במועד שנקבע.

יודע הוא, היצר, שבעניינים של כסף, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בסכומי כסף גדולים שכאלה, ובמצב שחובתו של הלווה להשיב את הכסף היא מוכחת מאין כמותה, רק יחידי סגולה מסוגלים להחזיק מעמד, ולא להתרגז ולהקפיד על הזולת.

ובכך הוא רוצה להכשיל גם אותך, ולהביאך למצב שבו תכעס על הלווה, ותגיע לכלל מעשים שלא עשית מעודך. כך אני מאבחן את המצב אליו נקלעת, אמר הגר"י אבמרסקי להרב הרמן.

ומה עשה הרב הרמן בשומעו את הדברים? – לא יאומן!

וויתר על ההלוואה, הוציא אותה מליבו, ולא רצה לחשוב עליה יותר! כי אם מדובר בעוד נסיון של היצר להפילני בפח ובמוקש, אני לא אספק לו את מבוקשו, ולא אניח לו להתגבר עלי. ולכן, הדרך היחידה היא… לוותר על ההלוואה בת 5,000 הדולרים ולא להתחשב בה!

דומה שאין אנשים רבים בדורנו שהיו מסוגלים לעשות כמעשהו של הרב הרמן, ולא בכדי זכה איש זה למה שלא זכו רבים אחרים. אבל המסר היוצא מסיפור זה יהיה חד יותר אם נדע ונבין שהדברים קשורים גם אלינו, ולאורחות חיינו.

כי לפעמים אדם מגיע לנסיון קשה במיוחד, למבוי סתום, ולכאורה הוא אינו מוצא את הדרך להיחלץ מן הסבך. זה עלול לקרות לא רק כאשר מאן-דהוא אינו מחזיר לנו הלוואה בסדר גודל של דירה בבני ברק, אלא גם בהרבה מקרים אחרים.

'עד עכשיו, אומר האדם לעצמו, התגברתי על היצר הרע, והשתדלתי להרחיקו ממני ונקטתי לשם כך בכל דרך אפשרית. אבל כאשר מתרגש עלי נסיון כל כך קשה, ובלתי עביר לכאורה, הרי שמעתה ואילך אינני מחוייב עוד להתגבר על עצמי'.

עד כאן דבריו של היצר הרע, ובדיוק לנקודה זו כיוון הגר"י אברמסקי בדבריו, וחיזק את הרב הרמן להמשיך ולעמוד על המשמר, גם בנסיון המאוד קשה הניצב בפניו עתה. (עלון קול ברמה)
 
הרב הרמן לא סמך על העירוב במקום הישוב שלו, ולא רצה לטלטל גם את המשקפיים. פעם הבחינו ילדי בית הכנסת שכבר ביום רביעי הוא מביא את המשקפיים לבית הכנסת, כדי שלא יצטרך לטלטלם בשבת. הילדים צחקו, ושאלוהו הרי עדיין לא הגיע יום שישי, ומדוע הינך כל כך מזדרז להביא את המשקפיים לבית הכנסת?

והרב הרמן השיב להם באומרו שהרי אמרו כבר היום [בשיר של יום רביעי] 'לכו נרננה' וכבר עתה הנני נזכר באיסורי השבת, וירא שלא אעבור עליהם, ולכן הנני מביא כבר היום את המשקפיים לבית הכנסת.

ואמר רבי רפאל ברלין, שגם לאחר שעברו עשרות שנים מאז המעשה, ומאז ששמע את הדברים יוצאים מפי הרב הרמן, עדיין מהדהד בו הקול הגדול של יראת השמים והפחד מאיסורי השבת!

(עלון קול ברמה)
 
הגאון הצדיק רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, דיבר בשיחתו על דברי חז"ל בגמרא (ברכות ז, ב) שהראשונה שהביעה הכרת הטוב היתה לאה אמנו, שאמרה "הפעם אודה את השם". שאל רבי משה אהרן, אינני מבין; הרי כל הספרים הקדושים מבארים שאחד היסודות של עבודת השם זה הכרת הטוב.

אם כן, איך יתכן שלאבות הקדושים לא היתה כביכול המידה הזו, והראשונה שאמרה זאת היתה לאה? מה הכוונה בזה?

סיפר רבי משה אהרן ששאלה זו הציקה לו, והוא הלך לשאול את סבו, הגאון הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל. שמע הרב הרמן וענה תשובה מופלאה:

"ודאי שלאבות היתה את מידת הכרת הטוב. אולם מה שלאה אמנו חידשה הוא שחיוב הכרת הטוב הוא להעמיד את הדברים מול העינים, כדי שכל זמן וכל עת נוכל לראות את זה! טבע האדם הוא שהרגשות מתקררים, ולכן לאה עשתה מעשה שיחזיק את ההתעוררות, וקראה לבנה את השם 'יהודה', שיזכיר לה את הענין בכל פעם שתקרא את שמו".
 

הודעות מומלצות

המ"ב בסי' קכח' לא הזכיר דין זה אי שרי לכהן...

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון