אדר כו אדר. יומא דהילולא דהג''ר חיים ברים זללה''ה. ניגון בלי מילים?? ועוד דברים מפליאים!

[אחד יחיד]

מסכת חסדיו היתה מסועפת ומחושבת בכל ענין וענין. הוא בחר את החנויות בהן רכש מוצרי מזון או ספרים, לפי מידת החסד הגדולה יותר שיכול היה לגמול עם בעל החנות, אם היה רבינו נזקק לרכוש ספר מסוים- היה עושה זאת אצל סוחר ספרים אחד שחנותו היתה פתוחה רק למספר שעת ביום ואף לא הכילה ספרים רבים.

רבינו היה מודיע לו מספר ימים קודם, שבעוד ימים אחדים יצטרך לרכוש ספר מסוים, והלה היה מזמין ספר זה במיוחד עבורו, למרות שבשאר החנויות היו הספרים מצויים למכביר, ועל אף שחנות זו רחוקה היתה, ובדרך אליה עבר על פניהן של מספר חנויות ספרים. הקפיד לקנות אצל אותו סוחר ספרים שאין פרנסתו מצויה בשפע, בידעו שכך גומל הוא חסד עצום בקניית הספר.

פעם נודע לו על מו"ל ממכריו שהדפיס את ספרו הק' של אחד מתלמידי הרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע, ומשום מה עמדו הספרים וחיכו לגואל. רכש רבינו את את כל הספרים, כאילו הודפסו עבורו בלבד, ומהם נתן דורון דרשה לבר מצוה שעלה לביתו להתברך, או שהזמינו לשמחתו. (שנות חיים)

 

[אחד יחיד]

ברחובות הסמוכים לבית רבינו, שכנה בקתתו של חייט עני תמים ויר"ש, שמזה שנים נשכח מלב ואנשים לא הביאו לו עבודות תפירה, עד שכמעט שכח את סודות מקצועו. רבינו הקפיד להביא אליו את בגדיו שהוצרכו לתיקון, למרות שהחייט לא היה אומן. חייט זה הטלטל מביתו שבאחת משכונותיה המרוחקות של דרום ירושלים עד לבקתתו שבשכונת מא"ש.

רבינו שידע שאין בכיסו של החייט כסף אפילו להוצאת הנסיעה מביתו ועד למקום עבודתו, הקפיד להכנס אליו פעם בשבוע ולתת לו דמי ביקור, שהספיקו להוצאת הנסיעה השבועית. הגיעו הדברים לכך שאם שכח פעם להגיע אל החייט, היה החייט עולה לבית רבינו כדי לקבל את פדיונו השבועי. לימים, ביקש רבינו מנכדו, לזכור את היום השבועי בו יש להכניס את דמי הנסיעה לחייט, שבעקבות גילו המתקדם התקשה לעלות את המדרגות לבית רבינו.

הסכום השבועי היה קבוע ולא ירד, גם אם באותו שבוע לא הביא לו רבינו בגדים לתיקון. מוסיף נכדו ומספר: "בתחילה כששלח אותי להכניס את הכסף לחייט, היה משתמש בביטוי ממנו הבנתי כאילו מדובר בתשלום על עבודת חייטות. עד לאחר מספר שבועות רצופים שהבנתי, שלא יתכן שלרבינו יש מידי שבוע בגדים לתיקון – ירדתי לסוף כוונת פשר השילומים"… (שנות חיים)

 

[אחד יחיד]

בשכנותו של רבינו, סמוך לחצרו, קבע חייט אחד את מושבו. אף הוא, נחלתו לא שפרה עליו, אולם הוא לא הסכים לקבל צדקה. רבינו היה נכנס אליו מפעם לפעם כדי לקנות משהו מדברי הסידקית על השולחן בפתח. בנוסף לכך, הוא היה מכניס לו מפעם לפעם בגד לתיקון. בימי השבעה על רבינו עלה החייט ודמעות בעיניו, וסיפר לקהל המנחמים שצבאו בהמונם, שרבינו הציל את חייו. הוא סיפר כי בעת שנחלה בדרכי הנשימה ר"ל, רצו הרופאים לנתחו כדי להציל חייו, אולם כאשר באו לספר על מצבו לרבינו, אמר לו כי לא יסכים לניתוח בשום פנים ואופן, וברכו שיתרפא בלי ניתוח. ואכן בזכות ברכת קדשו חלפה המחלה כלעומת שבאה, לתמיהת הרופאים. (שנות חיים)

 

[אחד יחיד]

מעשה באחד ממיודעיו שהיה בעל משפחה גדולה, ופתח חנות לממכר מוצרים שונים. רבינו דירבן את בני משפחתו והרבה מתלמידיו שיפקדו את החנות, ויקנו בה את המוצרים הדרושים להם, על מנת לעודדו ולהביא ברכה והצלחה בפרנסתו (רבינו פטר מחובה זו את מי שאמר לו שיש לו מקום קבוע לקניותיו אלו, והמוכר במקום ההוא עלול להפגע על ידי כך). כאשר ראה רבינו על כמה מהם שמהססים הם, הבין כי הכסף אינו מצוי באמתחתם, ונתן להם מכספו כדי לכלכל שניהם כאחד, ולא ידע בעל החנות כיצד יצאו מוניטין לחנותו ולסחורתו תוך ימים אחדים. (שנות חיים)

 

[אחד יחיד]

אחד מנאמניו ייסד ישיבה לצעירים מצוינים, וביקש מרבינו שישתדל אצל כמה ממכריו שיפקידו את בניהם בישיבתו, כדי להעלותם בתורה וביר"ש. התבטא רבינו באזניי ואמר: "אמנם, גם ללא בקשתו הייתי עושה כן, אולם דע לך כי עשר ישיבות קטנות נוסדו עכשיו ע"י קרובי ותלמידי, שהתייעצו עמי ובקשו את ברכתי, ואיככה אוכל להעדיף אחת על חברתה? בקשות מעין אלו טורדות את שלוותי. אחת אוכל לברכם, שיצליחו כולם כאחד להגדיל תורה ולהרבות גבולם בתלמידים הגונים".

עוד באותו ענין סיפר רבינו, על עשיר שהגיע למרן החזו"א זלה"ה, על מנת לתרום סכום הגון עבור ישיבתו של החזו"א, בהיותו סבור כי לחזו"א ישיבה משלו. אותו עשיר שאל את החזו"א איזו מהישיבות היא שלו? התחייך החזו"א וענה: "כולן שלי!", כל הישיבות קרובות היו לליבו וחפץ היה בטובתן ובשגשוגן. (שנות חיים)

 

[אחד יחיד]

הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל, היה רגיל לספר על אדם גדול שהיה נעמד מדי יום שישׁי בפתח ביתו קודם שיצא לבית הכנסת לקבלת שבת ואמר: "רבונו של עולם! דאגת לי לכל צרכי לשבת, נתת לי יין לקדוש, לחם משנה לבצע, בשר ודגים וכל מטעמים, אנא זכיני גם לחוש את קדושׁת השׁבת עצמה!"

יש אומרים שכוונתו היתה למרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', ויש אומרים שהיתה זאת הנהגת רבי חיים עצמו. (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל, נמנה על חשובי התלמידים מבני ירושלים שבאו לעתים קרובות לקבל לקח ממרן ה'חזון איש' זצ"ל, ולהסתופף בצל קדשו.

רבי חיים היה רגיל לומר בהתפעלות מיוחדת, כי דרשת חז"ל (מגלה יא, א) על הפסוק: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" – "שהעמדתי להם בית רבי וחכמי הדורות" – הכוונה היא על ה'חזון איש'! "זהו נס הצלת התורה בימינו, ששׁתל השׁם יתברך בדורנו את ה'חזון-איש'!…" – הפטיר ברגש. (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

רבי חיים סיפר, שכאשר ביקש ממנו הגאון רבי שלמה כהן זצ"ל, לשתף אותו בזכרונות שראה וקיבל אצל ה'חזון איש', כדי לשבצם בחבורו הנפלא 'פאר הדור', השיב לו רבי חיים כך: "וכי חושבים אתם שזה הולך כך בקלות, שולפים סיפורים מהשׁרוול אודות ה'חזון איש'? הרי הוא היה ממש קודש קודשים! עליו התכוון ה'מסילת ישרים' בכתבו 'הנה הם ממש כמקדש וכמזבח'!…".

והוסיף רבי חיים להצטדק ולומר: "מדי פעם כשאני שרוי באטמוספרה גבוהה, מסוגל אני להוציא מפי סיפור או שניים אודותיו, אך לעמוד סתם כך ולספר בפשטות ובקלילות על ה'חזון איש' – לא שייך אצלי…". (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל מספר, כי פעם פגש את מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', שב מתפילה בכותל המערבי, ורוחו טובה עליו. הוא שיער כי זו שעת הכושר, ולכן שאל אותו – "על מה הרב התפלל בכותל?", ורבי יחזקאל השיב לו כך בפשטות ובכנות:

"אמרתי לקדוש ברוך הוא: 'רבונו של עולם! תשלח כבר את המשיח. ומדוע אני צריך את המשיח? מה השייכות שלי עם משיח? כי רצוני ללמוד עימו תורה, שהרי הוא לומד תורה היישר ממך יתברך, בלי אמצעים. אולם בינתיים עד שתשלח לנו את המשיח אבקש ממך – רבונו של עולם, אנא! תלמד איתי אתה תורה! תאיר את עיני במאור תורתך הקדושה!'". (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

זכורני בימי קדם – סיפר הרה"ג ר' משה מנחם טויבנפלד שליט"א – כאשר מו"ר הגאון ר' חיים ברים זצ"ל שימש בתור ראש ישיבה בישיבתינו פה בשיכון סקווירא, זכיתי לשמשו ולעזור לו בהרבה דברים. בדירתו היה אדם אחד טרדן שהיה רגיל לבא לפניו ולשהות שמה זמן רב, עד שהבחורים שהיו משמשים אותו הבינו כי בואו של אותו אדם הוא דבר קשה מאד לסדר היום של הגאון הראש ישיבה, כי האיש ההוא היה רגיל לבא אף בזמנים שהראש ישיבה היה מאד טרוד ועסוק, והאיש ההוא כשהיה נכנס לא היה יוצא משם אלא אם שח ודיבר זמן רב עם הראש ישיבה.

המשמשים שלו דיברו פעם כי מן היושר והחובה הוא לרמוז לאדם ההוא שלא יתמיד כל כך בביקוריו, כי הוא גוזל את זמנו היקר של הראש ישיבה, שכידוע היו רבים צריכים לו, אך הראש ישיבה בשלו, שחס ושלום לא יהין שום אחד מהם לרמוז דבר, לא כולו ולא מקצתו, כי גדול כבוד הבריות שדוחה את הכל. וככה היה רגיל להיות יושב ומשוחח עם האיש ההוא במאור פנים וכאילו הוא נהנה מאד מדבריו, עד שהלה כבר חשב באמת שהראש ישיבה צריך לביקוריו.

פעם ישב האיש ההוא ושוחח לו עם הראש ישיבה. הבחורים ששימשו אותו ישבו אז בחדר שני והקשיבו לשיחה המתנהלת, והדבר העלה שחוק רב בפיהם איך הראש ישיבה מתעניין ומדבר על דברים שלא רק שלא העסיקו אותו, אלא אף היה רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב. הבחורים שחקו ביניהם, עד שקול השחוק עלה על גדותיו ונשמע בחדר הראש ישיבה.

כשהאיש ההוא הלך משם, ראינו מחזה שלא כרגיל: הגאון הראש ישיבה, שמעולם לא דיבר בלא חיוך על פניו, ומכל שכן שמעולם לא ראינו אותו שיכעוס על איזה דבר – הפעם עשה קולות וצעקות על הבחורים הללו, שכמה מהם היו מבחירי וחשובי תלמידיו – היתכן שיתנהגו כך, לשחוק מאיש ישראל ולגרום לו בושה וחרפה! ('בפיקודיך אשיחה', הובא בספר זכרונם לברכה ח"ב)

 

[אחד יחיד]

פעם היה דבר מעניין אצל הראש ישיבה זצ"ל: איש אחד, בעל הבית פשוט 'מודרני', אשר דירתו היתה בשכנות לשיכון סקווירא, עשה לו קביעות לבא ללמוד עם הראש ישיבה בכל לילה ממש. גם זאת היה מ'מסכת מדות' של הראש ישיבה, כי בכל עת אשר בא האיש ההוא היה מקבלו כאילו הוא פנוי מכל דבר ומוכן לדבר. האיש ההוא לא היה מברר אם הראש הישיבה פנוי בשעה שהוא מגיע או לא, רק היה בא בתמידות ויושב ללמוד עמו, והיה נראה כאילו הוא שכר את הראש ישיבה שילמד עמו.

פעם אחת אירע דבר. האיש ההוא בא כהרגלו בכל לילה, אבל כל לבושו היה באופן משונה מאד. גם זקנו היה מגולח באופן ['סטייל'] חדש. הוא היה מעוטר בבתי עיניים שהיו עשויים באופן משונה מאד. אחד ממשמשי הראש ישיבה היה שם באותה שעה, והיה חשש גדול שהוא לא יוכל להתאפק מלצחוק בפני האורח ההוא. הגאון רבי חיים זצ"ל חשב מיד על רעיון טוב, והתחיל תיכף לספר מעשה שקרה אצל הרה"ק מברדיטשוב זיע"א, וזה תוכנו: כידוע, להרה"ק מברדיטשוב זיע"א היתה דרך בעבודת השי"ת עם תנועות שונות ומשונות, תפלתו היתה מעורבת עם קולות גדולים ועם רקידות. פעם החליט הרה"ק זיע"א לשבות שבתו אצל הרה"ק ר' ברוכ"ל ממעז'יבוז זיע"א, אך הרה"ק התנה עמו תנאי מקודם, כי היות ואצלו העבודה היא על דרך חשאי והשקט, לכן לא רוצה בשום אופן שיבלבלו, ולא יתן לו לבא לשבת קודש רק אם הוא מקבל על עצמו לעשות את כל עבודתו בשקט ובחשאי. הרה"ק מברדיטשוב זיע"א הסכים על הדבר והגיע לשבת קודש. עבודתו בקבלת שבת ובזמירות על השלחן היו שלא כהרגלו, רק בקול נמוך ובשקט, אך כאשר הביאו את הדגים לסעודה שאל אותו המשמש האם הוא אוהב 'פלפלין' – הנקרא בלשון אשכנז 'פעפער' – לשימם בתוך הדגים. כאן לא היה יכול הרה"ק מברדיטשוב עוד להתאפק מכל העבודה שהספיק לעצור בתוכו כל העת, והוא קפץ על השלחן ורקד עליו בקולות וצעקות: "פעפער האב איך ליב?! דער באשעפער האב איך ליב!" – האם פלפלין אני אוהב?! את השי"ת אני אוהב!

זה היה הסיפור שסיפר הגאון רבי חיים בזמן שהיהודי ההוא נכנס, ואף שנה ושילש את דברי הרה"ק מברדיטשוב זיע"א, בצורה ובנוסח שנאמרו, בקולות וצעקות "פעפער האב איך ליב?! דער באשעפער האב איך ליב!" מובן מאליו שהסיפור העלה שחוק על שפתי המשמש, וכן על שפתי היהודי שנכנס, וכך יכול היה המשמש לפרוק את הצחוק שהיה עצור בו, בלי שהלה יעלה כלל על דעתו שיש מן הצחוק גם במראהו המוזר. כך השכיל הגאון הראש ישיבה להציל נפש ישראל מכלימה וחרפה…

('בפיקודיך אשיחה', הובא בספר זכרונם לברכה ח"ב)

 

[אחד יחיד]

"את הסיפור הזה שמעתי לפני מספר שנים, מיהודי יקר, הרה"ח ר' יוסל יאקב מארה"ב. הוא סיפר לי שלפני שנים, באחד הביקורים שלו בארץ, הוא נכנס לקנות 'מזונות' במגדניית קצבורג המפורסמת, ברח' יחזקאל בירושלים.

"והנה בדלפק עומד יהודי מבוגר, קראו לו הרב פריי. הוא היה תלמיד חכם עצום, ידע את כל הש"ס והרבה מעבר לש"ס, ובכל זאת עבד כמוכר פשוט במגדנייה, שוקל בורקסים, לוקח כסף מחזיר עודף… איש מאוד מאוד 'פשוט'.

"הרב יאקב נכנס עמו בדברים, והבין מתוך דבריו שהמוכר החביב הוא בנו של רבה של העיירה שוראם בהונגריה. הוא היה מגדולי הדור והיתה לו ישיבה עם כ-400 תלמידים.

"נו נו", שאל הרב יאקאב במוכר הבורקסים… "בנו של הרב של שוראם מוכר בורקסים ורוגלך? לא יכולתם למצוא איזו 'שטעלע', איזו משרה תורנית מכובדת?…".

"הרב פריי חייך בענווה, וסיפר לו: "אתה צודק", הוא אמר וסיפר בדרך צחות, "כשעליתי לארץ ובחרתי להתגורר בירושלים עיר הקודש, היה לי די ברור שעתידי לפני", הוא סיפר, "אני בנו של אחד מחשובי הרבנים בהונגריה, אני משתדל ללכת בדרכיו. כשאגיע לירושלים, אגש לבית הדין של 'העדה החרדית', ואגיש מועמדות להתמנות כדיין מן המניין.

"באנו לירושלים, וכמובן שהיינו רעבים מהדרך. נכנסתי למכולת כדי לקנות כיכר לחם, ולהפתעתי ראיתי שהמוכר עומד עם גמרא ביד ומעיין בה בין לקוח ללקוח. זה קצת הצחיק אותי, הוא מוכר במכולת, מה לו ולגמרא? הצצתי וראיתי שהוא לומד 'בבא בתרא'. החלטתי לבחון אותו, ושאלתי בעדינות איזו שאלה מהדף שבו הוא אוחז, כדי לראות מה הוא יודע.

"להפתעתי, המוכר ידע מצוין והשיב לי בבהירות נפלאה. חשבתי לעצמי, נו טוב, הרי הוא לומד את זה ממש עכשיו, בוא נשאל אותו משהו שמופיע חמישה או עשרה דפים אחורה, נראה אם הוא זוכר מה הוא למד לפני שבוע… והוא ידע!

"החלטתי לבדוק מה קורה עם הדפים הבאים, שאותם לכאורה הוא עדיין לא למד, וגם אותם הוא ידע. עברתי למסכתות אחרות, ובתוך זמן קצר קיבלתי פיק ברכיים. האיש היה תלמיד חכם עצום, הוא יודע ש"ס שולחן ערוך, מדרשי חז"ל, הכל הוא שולף מהזיכרון בלי שום קושי…

"חזרתי הביתה ואמרתי: דיין ב'עדה החרדית' אני כבר לא אהיה. אולי כדאי לעשות 'הסבת מקצוע', הלכתי לעבוד במאפייה ולמכור 'מזונות', כי בירושלים אפשר להיות תלמיד חכם וגם למכור בחנות!".

"היהודי הזה", מספר רבי ישראל ברים, "היה אח של סבא שלי, קראו לו רבי משה ברים, והיארצייט שלו יחול ממש בימים הקרובים, ב'איסרו חג' של שבועות.

"ולמה אני פותח בסיפור על הדוד ולא על הסבא?", מקשה הרב ברים על עצמו, "התשובה היא, שסבא שלי היה אומר שמכל שלושת האחים, היחיד שהצליח הוא דווקא רבי משה.

"הם היו שלושה אחים, רבי משה ברים שהיה בעל מכולת, רבי יהושע ברים שהיה ראש ישיבת באיאן, והסבא רבי חיים ברים שהיה ידוע ומפורסם כאחד מגדולי הדור, וכיהן במספר תפקידים תורניים בכירים. ומכל השלושה, הם הסתכלו דווקא על המוכר במכולת כעל סיפור של הצלחה… כי הוא הצליח לברוח מהכבוד, בשונה מהם שלצרכי פרנסה נאלצו לקבל גם ליטרות של כבוד, שהיה להם לזרא…". (נכדו רבי ישראל ברים)

 

[אחד יחיד]

"הסבא נולד ברובע היהודי בעיר העתיקה. אביו, רבי מרדכי דוד, היה גם הוא מוכר 'פשוט' במכולת ברובע היהודי. הם התגוררו – זוג הורים וארבעת ילדיהם – שלושת האחים האמורים ואחותם הרבנית מרים אדלר ע"ה – בדירת חדר.

"לסבא היה חבר ילדות מאוד טוב, קראו לו הגאון רבי בן ציון פריימן, וכשהם היו כבני עשר, הם היו לומדים בחברותא לפנות בוקר. הלימוד היה בבית הכנסת 'בית יעקב' שהיה מתחת לבית הכנסת 'החורבה', והשעה היתה כל כך מוקדמת, שהם היו צריכים להעלות אור בעששית כדי לצעוד בסימטאות החשוכות.

"היתה להם תורנות מי מעיר את מי, וכך היה הסדר שבכל פעם אחד אחר מבין השנים היה מעיר את חברו, ולשם כך הם היו קושרים בלילה חבל ליד ומוציאים אותו דרך החלון, והחבר שתפקידו היה להעיר באותה הפעם היה מושך בחבל פעם פעמיים, עד שחברו משך חזרה כדי לסמן לו שהוא התעורר. הם היו צריכים כמובן להתארגן בשקט מוחלט, כדי שלא להעיר את כל בני המשפחה שישנו איתם כולם באותו החדר…

"אבי מורי שליט"א סיפר לי שהוא שמע מהסבתא שלו, אמא של רבי חיים ברים, שבילדותו היה הסבא רבי חיים חלש מאוד בצורה ממש קיצונית. היא נתנה לאבא דוגמא מה זה נקרא 'ילד חלש' וסיפרה שאם היה קורה שרבי חיים היה חוזר מהחיידר בשעה 13:00 בצהרים, ולא היה משהו לאכול הוא היה עלול להתעלף מרוב חולשה. הם היו עניים מרודים, ולא היה מה לאכול, לכן אם הארוחה הדלה הרגילה שלו התאחרה במעט, זה כבר נכנס ממש למצב של סכנה.

"ובכל זאת, זה לא הפריע לו לקום לפנות בוקר ולרוץ ללמוד, ולא סתם ללמוד, אלא גם להגיע לרמות כאלו של ידיעת התורה בגיל צעיר במיוחד.

"חבר ילדות נוסף של סבא היה הגאון רבי משה הרשלר, שלימים עשה חלק נכבד מההגהות על ספרי הראשונים. הם הלכו כילדים להיבחן אצל הגאון רבי איסר זלמן מלצר על מסכת גיטין. אחד מהם נבחן על כל גיטין עם ה'פני יהושע', והשני נבחן על כל גיטין עם 'הקצות החושן'.

"רבי איסר זלמן בחן אותם ונהנה מאוד מהידע המעמיק והמקיף שלהם בכל המסכת, וכשסיים הוא אמר להם: 'האמת ששניכם יודעים את כל מסכת גיטין גם עם ה'קצות' וגם עם 'פני יהושע'. עכשיו נשאר רק לחכות שתגדלו ואז נראה מה יצא מכם, נראה אם תגדלו להיות כמו ה'קצות' או כמו ה'פני יהושע'…'. (נכדו רבי ישראל ברים)

 

[אחד יחיד]

"בהמשך עבר הסבא ללמוד ב'עץ חיים' אצל רבי איסר זלמן. באותה תקופה עודד רבי איסר זלמן את התלמידים לכתוב חידושי תורה, והיה מבקש שיביאו לו לראות מה הם כתבו.

"ואכן, הסבא שלי היה כותב חידושי תורה, ומאחר והיה לו מוח חריף מאוד וגאונות עצומה, הוא היה כותב מערכות מדהימות, הוא היה מתחיל עם חמש שאלות, מתרץ את כולן בתשובה אחת, ולאחר מכן מקשה עליה חמש שאלות נוספות ושוב מתרץ אותן עם תשובה אחת. כח הפלפול שלו היה מיוחד במינו, וכשרבי איסר זלמן היה קורא את חידושי התורה שלו, הוא היה ממש יוצא מגדרו מהתפעלות עצומה.

"פעם אחת הביא התלמיד לרבו איזו מערכה אחת שהוא כתב בגאונות יוצאת דופן, מעל לכל מה שכתב עד כה, רבי איסר זלמן קפץ מהכסא שלו, וקרא לרעייתו שתבוא מהר: 'בילא הינדא', הוא קרא לה, 'בילא הינדא, דו בענקסט זיך צו ר' אהרנ'ן? דא האסטו א צווייטער ר' אהרן!!!' (את מתגעגעת לרבי אהרן? כאן יש לך רבי אהרן שני!)'.

כוונתו היתה לחתן שלהם, רבי אהרן קוטלר שהיה גאון עצום, והם מאוד אהבו והעריכו אותו והתגעגעו אליו. הוא ראה בסבא, רבי חיים ברים, כמי שצפוי להיות רבי אהרן קוטלר השני…

"ואכן, כשסבא התארס עם רעייתו, סבתי הרבנית ע"ה, היא הוזמנה להגיע לרבי איסר זלמן מלצר ולהתברך מפיו, לאחר שזכתה להתארס עם אחד מבכירי תלמידיו. רבי איסר זלמן פנה לכלה ואמר לה: 'אם תתני לחתן שלך ללמוד, הוא יהיה כמו רבי אהרן קוטלר!'.

"את הסיפור הזה שמעתי כמה וכמה פעמים מפיה של סבתי, בעלת המעשה. היא היתה מסיימת את הסיפור ואומרת: 'אני נתתי לו ללמוד, ועכשיו אני מחכה שההבטחה של רבי איסר זלמן תתממש…'.

"באחת הפעמים שהיא סיפרה לי את זה, היה הסבא זצ"ל בחדר הסמוך ושמע את הסיפור וגם את הסיומת שלו… הוא נענה ואמר: 'זה עוד לא מאוחר מדי… זה עדיין אפשרי…'. הוא כבר היה אז בן יותר משבעים שנה…

"האמת שהוא באמת היה גאון בקנה מידה עצום, אבל הוא כל כך לא החזיק מעצמו וכל כך השפיל את עצמו, והרבנית לא הבינה את הדרך הזאת, היא באה מבית הונגרי. בכל העולם התייחסו אליו בכבוד גדול, אבל בבית פנימה הוא שידר הרגשה, שהוא אולי היה מתאים יותר לשמש כמוכר במכולת". (נכדו רבי ישראל ברים)

 

[אחד יחיד]

"בהמשך, שמע הסבא שיש בבני ברק תלמיד חכם מופלג וגאון עצום המכונה ה'חזון איש', ידידו הגאון רבי אברהם יעקב ויינר, בעל ה'שארית יעקב', היה זה שסחב אותו. הוא אמר לו, 'בוא ניסע לבני ברק, אנחנו חייבים לפגוש אותו'.

"נסיעה מירושלים לבני ברק, לא היתה ענין של מה בכך. הם נסעו לתל אביב, ומשם לבני ברק, זה לקח בערך חצי יום לעשות את כל הדרך הזאת. הנסיעה הזאת הפכה לקבועה, הצטרף אליהם גם הגאון רבי משה יהושע לנדו זצ"ל, ושם אצל החזון איש הוא קנה חכמה ודעת, וקיבל ממנו הרבה תורה, ודרכי לימוד, והיה ממש אחד מתלמידיו המובהקים של מרנא החזון איש.

"סבא היה מספר שאחד הדברים שהוא קנה מהחזון איש, היה הדרכה חשובה לחיים: 'מה נקרא להצליח בחיים, לעבור את השבעים שנה בלי לפגוע ביהודי!'…

"אנחנו הרי מודדים הצלחה בדרכים שונות, יש שיגידו שהצלחה תלויה בכסף, ככל שהילד שלך יותר עשיר, זה אומר שגידלת ילד מוצלח יותר, יש כאלו שרואים הצלחה בתארים אקדמאיים, אחרים מסתכלים על פיתוחים ופריצות דרך מדעיות, יש אנשים שיגידו שמי שהבן שלו נהיה ראש ישיבה, זכה להצלחה גדולה. וכי יש לך אדם מאושר יותר ממי שזוכה לראות את בניו מרביצי תורה למאות ולאלפי תלמידים?

אבל החזון איש אמר, שההגדרה הנכונה להצלחה היא שונה לחלוטין! יהודי שהצליח לעבור את ימי חייו בלי לפגוע באף יהודי אחד – זה נקרא להצליח בחיים!

"פעם אחת אמר להם החזון איש: 'הרי אתם מירושלים, ובירושלים מתגורר הרב מבריסק. האם אתם נכנסים אצלו לפעמים לשמוע ממנו שיעורים?'

"הם שמעו שה'חזון איש' שואל כזאת שאלה, וראו אותה כהוראה מפורשת ללכת ולשמוע שיעורים מפי הרב מבריסק.

"כששבו לירושלים הם פנו לביתו של מרן הרב מבריסק, דפקו בדלת, וכשהרב פתח את הדלת הם אמרו לו: 'רצוננו לשמוע שיעורים מהרב'.

"נענה הרב מבריסק ואמר להם: 'אני גדרתי גדר, שבכל שיעור אני מכניס עשרה תלמידים. לא יותר. ומאחר ובשיעור שלי כבר יש עשרה קבועים, אני לא מקבל בשלב זה תלמידים נוספים!'.

"כששבו לביקור נוסף אצל החזון איש, הם אמרו לו את התשובה: 'הרב מבריסק הודיע לנו שהוא היה מאוד רוצה אומנם לקבל אותנו בין תלמידיו, אבל יש לו גדר שהוא אינו מקבל יותר מעשרה תלמידים, ולכן אינו יכול לקבל תלמידים חדשים'.

"מששמע זאת החזון איש, הוא אמר שהוא לא מבין איזו מן תשובה הם עונים לו: 'אני אמרתי לכם שכדאי לשמוע שיעור מהרב מבריסק, ואתם אומרים שהוא לא מכניס אתכם. מה עשה הלל הזקן כשלא הכניסו אותו לבית המדרש? הוא הקשיב דרך הארובה! אז אתם תקשיבו דרך החור של מנעול הדלת…'. (נכדו רבי ישראל ברים)

"כשחזרו התלמידים לירושלים, הם הלכו אל הרב מבריסק. סבא פשוט פרץ בבכי, הוא אמר לרב מבריסק שהוא מבין את זה שיש גדר שיהיו רק עשרה תלמידים, אבל אם לא אזכה ללמוד בדרך האמת, למה לי חיים?

"מששמע הרב מבריסק את תחנוניו, הוא הרהר בדבר ולבסוף פסק את פסוקו: 'אני את הגדר שגדרתי לעצמי איני יכול לשבור', אמר, 'ולכן מספר התלמידים בשיעור יישאר עשרה בלבד. אבל מאחר ואתם כל כך רוצים לשמוע את השיעורים שלי, אני אמנה את בני ר' בערל שיחזור בפניכם על השיעורים הללו'.

"ואכן כך היה. היתה להם קביעות לשמוע את השיעורים של הרב מבריסק מפני בנו רבי בערל, כל שבוע במוצאי שבת קודש, ומיני אז זכה סבי להתקרב בקרבה יתירה גם לרב מבריסק זצ"ל". (נכדו רבי ישראל ברים)

 

[התורה]

הגה"צ רבי אברהם חיים ברים זצ"ל
כ"ו אדר תשס"ב​

הגאון רבי אברהם חיים ברים זצ"ל, איש האשכולות מדמויות ההוד שבירושלים של מעלה. נולד בירח טבת תרפ"ב לאביו החסיד רבי מרדכי דוד זצ"ל מיקירי קרתא דשופריא.
כבר מימי נעוריו התבלט כלמדן ומתמיד מופלג ושמו יצא לתהילה כעילוי עצום. בהתמדתו כי רבה שקוד היה על תלמודו יומם וליל ביגיעה עצומה. בהיותו עלם צעיר, תלמיד בישיבת 'עץ חיים' הירושלמית נטלו ראש הישיבה הגאון הנודע רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל אשר עמד על כשרונותיו המבורכים, שכלו הזך והישר וסגולות נפשו והביאו אל חדרי תורתו פנימה, הדריכו בנתיבות התורה ואף קבע עמו חברותא, להתקרבות מיוחדת זכה רבי אברהם חיים באותה עת גם אצל הרב זצ"ל מבריסק.

בהגיעו לפרקו היה לחתנו של הגה"צ רבי ישראל טויסיג זצ"ל ממטרסדורף. חותנו הגדול מרבה היה להשתעשע עמו בשעשועי דאורייתא בהערכה והערצה מופלגת, בראותו בו חד מגדולי הדור העתיד.
רבי אברהם חיים זצ"ל היה מהמיוחדים שבקבוצה הראשונה של אברכי ובני ישיבה מופלגים בעלי שיעור קומה, עמם פתח הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל בשנת תש"ד את ישיבת מיר המעטירה בירושלים, והיה מבאי ביתו הקרובים.
זכה להתקרב אל מרן החזו"א זצ"ל אשר פתח בפניו את אוצרות רוחו, כשעד מהרה נמנה על המיוחדים שבאותה חבורה מצומצמת וקרובה של בית החזו"א.
באותה עת נקרא לשמש כמרביץ תורה בישיבת סלבודקה שבבני ברק, וכעבור כעשור, משהוקמה ישיבת 'אהל יעקב' ע"י תלמידי רבו החזו"א נתקבל לעמוד בראשה.
איש חסיד היה דבוק בלב ונפש לרבותיו הק' צדיקי בית רוז'ין, ובראשם רבו כ"ק אדמו"ר רבי מרדכי שלמה זי"ע מבויאן, אליו היה מקושר בלב ונפש ובהתבטלות מלאה. רבו הק' השיב לו אהבה וחיבה בלתי רגילה לימים היה רבי אברהם חיים זצ"ל מעמודי התווך של עדת באיאן המפוארה בארה ק תחת הנהגת כ"ק אדמו"ר שליט מבאיאן, כשהוא בטל אליו כל כולו.
רבי אברהם חיים עצמו היה סמל לאות ומופת אצל צמאי דעת ומבקשי תורת הבעש"ט אשר דבקו בו בעוז.
ביום כ"ו אדר תשס"ב תמה יריעת חייו ונתבקש להרביץ תורה בישיבה של מעלה, זי"ע. (קובץ "נזר התורה" אלול תשס"ח, גליון מחוברים).​

 

[התורה]

גאונותו במידות
מסופר על הגאון ר' חיים ברים זצ"ל שפעם דיבר בדרשה והוציא דף קטן והסתכל כל הזמן במשך הדרשה בפתק שהיה לפניו, בסיום דרשתו השאיר בלא משים את הפתק, בדקו וראו שהדף ריק, שאלו אותו למה לקח דף וקרא מתוכו, הרי מצאו אח"כ כי לא כתוב כלום.
ענה ברוב ענוותנותו: לפני היה בעל דרשן וראיתי שהסתכל בדף שהכין לעצמו, ואני לא הכנתי בדף, וחשבתי שבאם אני יגיד את דרשתי בלי דף וזה יצליח יותר מאשר דרשתו, יגידו, תראו, הוא בלי דף והוא עם דף ותראו דרשה של מי מוצלחת יותר, על כן גם אני הוצאתי את פתקי.
דרך החיים, גליון מחוברים