כבר ידוע לרבים, הד' דאחד היא ד רפויה [מדגש קל דבג"ד כפ"ת], וברוב קהילות ישראל חוץ מעדת התימנים נשתכחה הצורה של הדגש והרפוי באותיות ג' וד'
וכיון שכן אין באפשרותינו להאריך באחד כיון שבלתי אפשרי להאריך בבג"ד כפ"ת כאשר הן דגושות בדגש קל,
אצל התימנים מאריכים בד' דאחד והיא קצת דומה לז' שלנו [זה נקרא שעושים ד' עם לשון בין השיניים, זה יוצא משהו בין ד' לז' ואפשר להאריך בזה עד שנגמר האוויר:) ]
נ.ב. אם אתה אשכנזי אל תנסה בנוכחות אנשים כי לא תצליח ורק יהיו לך פדיחות:)
 
שו"ע הרב (סא, ז): "ומה שאמרו להאריך בד' של אחד לא אמרו להאריך ולמשוך בקריאת הד' שהרי כל אות שבסוף התיבה ואין נקודה תחתיה היא נחטפת לגמרי אלא יאריך במחשבתו להמליכו בד' רוחות בקריאת הד' ואחריה בטרם שיתחיל ברוך שם".
 
ראיתי באיזה ספר (לא זכור איזהו) עצה לבני אשכנז
באות ד' הרי מדביקים הלשון על החיך העליון אזי יניחנו שמה דבוק בשתיקה (בפה פתוח) כל זמן שירצה להאריך בכוונתו דכל זמן דביקות הלשון בחיך בפה פתוח עדיין עומד בביטוי אות הזה
 
ראיתי פעם מישהו שגם הסביר את זה, ובכל אופן כך מובא באורחות רבינו.
שמנהג הסטייפלר היה לנגן אייייי אחרי המילה אחד
 
איך אפשר להאריך בד' של אחד?

המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו

אי' בגמ' (ברכות יד.) תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. ובירושלמי (שם ב, א) אי' סומכוס בר יוסף אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה.

וכ' השו"ע (או"ח סי' סא ס"ו) ז"ל ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם.

וכ' בכף החיים (שם סקכ"ז) בשם ילקוט הראובני והגרח"פ שכ' ז"ל מי שמאריך בדל"ת של אחד הבל פיו היוצא ממנו עושה תל תלולה מהארץ עד לרקיע ועובר דרך ז' רקיעים. עכ"ל.

וראיתי בס' פסקי תשובות שכ' ז"ל ואין הכוונה שיאריך באמירת אות דלי"ת, שהרי אם יאריך בו לא ימלט שלא תשתנה משמעותה (כעין דה או דוי וכדו'), אלא הכוונה שמיד בגמר אמירתה יאריך במחשבתו על הכוונה הנזכרת. עכ"ל. ע"ש שציין לד' המשנ"ב (סקכ"א) ומג"א (סק"ו) וכה"ח הנ"ל. ואחר המחילה אף אחד מהם לא כתב שאין צריך להאריך באות דלי"ת רק שלא ידגישנה יותר מדי והוא ענין אחר לגמרי. ע"ש היטב ודו"ק. (וע"ע בד' הפוסקים שיובאו להלן שמוכח דלא כדבריו)

איברא דבשו"ע הרב (שם ס"ז) כ' קרוב לזה וז"ל ומה שאמרו להאריך בד' של אחד לא אמרו להאריך ולמשוך בקריאת הד' שהרי כל אות שבסוף התיבה ואין נקודה תחתיה היא נחטפת לגמרי אלא יאריך במחשבתו להמליכו בד' רוחות בקריאת הד' ואחריה בטרם שיתחיל ברוך שם. עכ"ל.

וצ"ע שהרי הפוסקים (הב"ח בשם מהר"ש מלובלין והו"ד בדברי חמודות, שכנה"ג, פר"ח, אליה רבה, עלת תמי עטרת צבי, מגן גיבורים, כף החיים) כתבו להדיא שיאריך בדלי"ת היינו בנשימת הרוח שמוציא מפיו שכמבטא האות דלי"ת וזה דלא כדבריו. וז"ל הב"ח פי' כשידגיש בד' יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו שיעור שיחשוב בלבו וכו' ולא כאותן המאריכין בד' כנקודת הציר"י תחת הדלי"ת ומפסידין הכוונה וכך קבלתי ממורי החסיד הרב הגדול מהר"ש ז"ל מלובלין. עכ"ל.

ונראה ע"פ ד' הפוסקים הנ"ל דהדברים כפשטן שיאריך כשמבטא האות ד' כשיעור שימליכנו בשמים ובארץ ובד' רוחות (ואם מאריך יותר ע' בפר"ח שמצדד להקל וע' בכה"ח שיש סעד למאריכים יותר כשמכוונים ע"פ הסוד) ולפי דרך ההגיה הספרדית של אות ד' רפויה שהוא כמו הביטוי של TH באנגלית במילת THE (ולא כביטוי שלו למשל במילת- TRUTH,שהוא אינו כד' רפויה אלא כת' רפויה) אפשר לקיימו בקלות. וע"ש בכה"ח (ססקכ"ז) שכ' וז"ל ולא יוכל האדם להאריך בדלי"ת אם לא תהיה רפויה דאי לאו הכי תהיה כמו 'אחדי' וכו' ותלך משמעות של אחד וכיו"ב כ' עוד שם (סקל"א).

ורוב בני אדם מסוגלים לבטא ד' רפויה כראוי (והראיה מאלו שלומדים אנגלית ומבטאים את המילה THE כראוי) ואולי מקצת בנ"א ובפרט יוצאי אשכנז, צריכים קצת לתרגל זאת אבל הוא אפשרי בד"כ[1]. (ואם מתקשה בזה אפשר לבקש מא' מבני תימן שמורגלים בהגית ד' רפויה כראוי, שיסביר לו).





[1] אמנם מי שהדבר גורם לו עצבנות ו'נערווין' לא יקפיד ע"ז בשום אופן.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון