כשאבר'מלה מקבל סוכריה | מכתבי הייליג שטרם פורסמו

[אוֹצֶר המפתחות]

כשאבר'מלה מקבל סוכריה

מסע החיפוש של איש האמונה הראשון​

מובא כאן מאמר נוסף מכתביו של @הייליג ז״ל, שטרם פורסמו. תודה לרב @נחל גרר

לא ביום אחד זה קרה...

כבר זמן רב הוא מחפש אותו, איך לחפש ולמצוא הוא עדיין לא ידע, אך היה ברור לו שחייבים למצוא אותו.

מי זה? איה הוא? מה הוא?

כל אלו שאלות קשות מאד.

אך הנחישות היתה המניע לחיפוש.

למה בכלל לחפש? ומה לא טוב כך, בחוסר הידיעה על הנעלם הגדול מכל נעלמים? לא! לא יתכן לקבל משהו ממישהו ולא להכיר את המישהו הזה, זה מביך, מטריד, מרגיז... לא מוסרי אפילו.

היה היה ילד אחד ושמו אברם, הוא נולד באור כשדים לאביו תרח, והיתה לו מידה אחת בולטת בשלל מידותיו הנהדרות – הכרת הטוב! חייבים להכיר טובה למי שנתן לך טובה...

יום אחד הוא קיבל סוכריה מאבא, והיא היתה טעימה ועריבה לחיך.

"תודה רבה, אבא, שעשית לי סוכריה" ניסה אברם להכיר טובה.

"אני לא עשיתי שום סוכריה"... אני קניתי אותה מהחנוני ממול.

רץ אברם הקטן למכולת, בעודו מתנשף חיבק את החנוני בחום, ובלהט זעק לעברו:

- "תודה דוד יקר" ... שאתה עושה סוכריות טעימות לילדים.

- שטיא! אני עשיתי סוכריה? אני קניתי אותה מהסיטונאי פלוני.

וכך צעדיו המהירים הופנו לפלוני המיטיב... אין מה לעשות – חייבים להכיר טובה, אחרת, הרגיש אברם הקטן, חייו אינם חיים.

הפלוני התגלה כחייכן גדול, הלה מילא את פיו שחוק לתמימותו של הזאטוט: אני? אני בורא סוכריות? וכאן באה הרצאה מקיפה על תהליך התהוות הסוכריה המדוברת, מאילו חמרים הורכבה וכו' וכו'. חומרים? שאל הנער? איה הם? מי עשאם? האיש הפנה אותו לשדות המוריקות של מר חקלאי, הוא שמגדל אותם במסירות, לו התהילה.

וכבר היה אברם בדרכו לאחוזת מר-מגדל-סוכריות. הוא פגש אותו עמל על היבול, כשידיו הגרומות אוספות את לקט שדהו. בפנים תמהות הביט אל הנער העושה את דרכו היישר אליו.

- "תודה רבה לך אדוני" אמר אברם בהתרגשות "חיפשתי אותך זה כמה... אתה זה שמיטיב עם הילדים ועושה להם סוכריות"?! הכפרי הנבער השקיע זמן רב מדי לטעמו, רק בכדי להבין את ההקשר הלא-פתור שלו לסוכריית הילד. וכשקלט את מקור הטעות, לקח את תפקידו של מורה לגיל הרך, והסביר לילד בשפה פשוטה, איך הטבע עובד, והזרע נזרע, והשמים, כן השמים... שם למעלה, מוזילים גשמי ברכה ונדבה אשר יגרמון לשתילי הצמח המיוחד להניב פירות, ומשם מתחיל 'מסע הסוכריות' לצאת לדרכו...

"שם למעלה"... ואיך יורד גשם?

"ומי מצמיח"?

"ואיך זה גדל"?

מסתבר, שהקלישאה 'טבע' לא היתה עמידה דיה בפני חקרנותו של אברהם העברי, חקירה כנה שמחפשת אמת אמיתית.

אברהם אבינו, הילד של תרח לשעבר, הגיע במסע האמונה שלו למחוז הצפוי - - - הוא פגש במלך!

מלך העולם!

המנהיג היחיד לכל פרטי הבריאה.

גם אם הסיפור הוא לקוח מהדמיון המנסה להבין את מבטו של אברהם על השמש והירח, מבא המתחקה לא על רק על דמות גרמי השמים אלא דווקא על המנהל אותם, המחולל, המנהיג, המשגיח, המפיח בהם חיות ולכולם בשם יקרא.

בנקודה זו, כדאי להיות עם אברם הקטן-הגדול, המחפש האלמותי של הכרת הטוב לאחראי האמיתי על הטובה שהוא חווה. כלומר, בבסיס של "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו" מונח הגרעין של הכרת הטוב... היא השורש, היסוד, הסיבה, העילה, עמוד התווך של אמונת הבורא והסגידה לו.

ללמדך, בן תבל העתיד להיות, כי הפניית העורף מהנהון מול המיטיב, אינה רק חוסר אמונה, או אי ידיעה אודותיו. ההתעלמות המופגנת ממקור הטוב, משורש התענוג, מנקודת המוצא של החיים המופחים בך – הנם לא אחרים מאשר חוסר-יושר בסיסי... נהנתנות ללא תודה גועלית שכזו מעידה על תכונה שלילית של אדם נטול מוסר.

אברהם – תיקון הדורות שלפניו – לא היה כזה.

הוא ראה עולם והבין שיש לו בנאי. הוא נתקל בנוף וקלט שיש לו מצמיח. הוא הביט ביקום וחשב מיד על מקיימו.

הוא ראה את עצמו מוזן על ידי אותו כח נעלם ועצמתי, ונבהל להווכח שאינו יודע שום דבר אודותיו.

מכאן ואילך הדרך היתה קצרה למגמת ההכרה.

חייבים להכירו – ויהי מה!

אמר אברהם.