כשאנחנו שותקים ליענקי המסומן וחבריו - הם ממשיכים להסתובב! (2 צופים)

[נדיב לב]

ג' חשוון. הר נוף.

בשעת ערב מוקדמת. עננים כבדים רבצו מעל השכונה ההומה. גשם ראשון החל לרדת בטפטוף מהוסס, כאילו שואל רשות אם להפר את השגרה.

גם בבית הוריו של יענקי טפטפו טיפות. לא של מים, אלא מין שקט סמיך כזה. שקט של שאלות שתלויות באוויר, של הכרעות חמקמקות, ושל בחור אחד מסתגר שיודע שהגיע הזמן להחליט.

אבל הוא לא בחר. דחה. התחמק, התעסק בכל, רק לא בזה.

זמן אלול עבר, תשרי חלף, והוא עדיין באותה נקודה, מכונס, מתמוסס, דהוי.

מיום שנזרק מהישיבה, מסלול חייו השתנה, נמתח באלכסון, מתעתע בו, בהוריו, בכולם.

פעם אמר, אצא לעבוד, פעם אמר אהיה לוחם. בסוף נשאר במצב המתנה. פוסע בין סימני שאלה, הלוך חזור, ובינתיים מוסיף עוד אפשרות מעורפלת - אולי בכלל ירכוש מקצוע. איזה? לא ידע. וחוזר חלילה, מסתובב בתוך עצמו, בלי לקטוע את לולאת הספיקות. בלי לגבש החלטה, לכאן או לשם.

נוח לו עכשיו להתמזג עם סימני השאלה, למצוא בהם מפלט. זהו אזור הנוחות שלו, ואין בלתו. סימני קריאה, תשובות נחרצות, אינם חלק מעולמו. לפחות לא עכשיו.

הגשם פסק לפני שעה קלה.
הרחובות עוד נשאו את ריח הלחות הטרייה, והוא בלי שום תכנון מוקדם, סתם כדי להעביר את הזמן - עלה על קו 29. גאולה הייתה היעד, אף שלא חיכה לו שם דבר מסוים.

הוא שוטט בבטלה בין החנויות, קרא בעייפות פשקווילים דהויים על פתיחת בתי קולנוע בערבי שבת, סקר ויטרינות נוצצות שהציגו סחורה מתורכיה, והתעכב לרגע אצל האחים חדד.

מפה לשם הקיבה החלה לרטוט. פיצה אורי כבר סגר אז התפשר על קלינטון. פגש במפתיע את ר’ אהרון דב. ומאז, חייו השתנו.

-----

ישיבת כנסת התורה. תמוז. תשפ"ה.

במגירה התחתונה בשידה הקטנה, שמר ראש הישיבה פנקס ישן.
הכריכה סדוקה, הדפים מצהיבים, ובעמוד הראשון, נכתב בכתב יד מעט דהוי, "תלמידים שעזבו - לתפילה".

הוא לא אהב לפתוח אותו. הפנקס הזה כאב לו, אבל הרגיש מחויב. פעם בשנה, לקראת סוף הזמן, היה פותח את הפנקס, מדפדף בזמן... כמו לוח שנה ישן, מהסוף להתחלה ושוב מהתחלה לסוף. מוסיף. שמות. תאריכים. ועדים. מחזורים.
לא בחר במילים גדולות. לא "יצא לתרבות רעה", לא "עזב את הדרך", לא "ירד מהפסים". רק תיעד, הזכיר, התפלל.

יצחק ל. מחזור ב, עזב בוועד ראשון - כיום עוזר שר בהמתנה...
אהרן ב. מחזור ג' עזב בוועד שני - כיום רואה חשבון, יצא לחפש פרנסה כשרה.
משה ח. מחזור ד', עזב בוועד שלישי - כיום נהג אוטובוס, אמר שהוא שומע דף היומי בהפסקות.
דוד נ. מחזור ד' (היה מחזור קשה...) עזב בוועד ראשון - כיום נגר אומן. עשה מדף מיוחד לש"ס שוטנשטיין בבית.
שלומי מ. מחזור ח', עזב בוועד שלישי - כיום בין מילואים למילואים, ועבודות מזדמנות ביניהם.
שמאי ש. מחזור י', עזב בוועד ראשון - כיום עובד במשרה זמנית במשרד לאיבוד זכויות.
יהודה ל. מחזור י', (היה קורונה...) עזב בוועד ראשון - כיום הייטקיסט. פיתח אפליקציה שמגדירה כל ענין בצווי דינים.
חיימי ק. מחזור י"א, (הקורונה ממשיכה...) עזב בוועד שני - כיום לומד במכללת 'קמח בלי תורה'...
לוי ח. מחזור י"ג, עזב בוועד ראשון - כיום חייל בגדוד נצח בשחור-לבן...
חנניה ט. מחזור י"ג (השביעי באוקטובר...) עזב בוועד שני - כיום כונן באיחוד הצלה.
בעמוד האחרון: פלוני אלמוני, מחזור ט"ו - טרם החליט עדיין מהסס. אולי לצבא. נכתב בעיפרון לא בעט.
דף ועוד דף, חיים אחרים. חיים שהמשיכו, רק לא כאן.

פעם אחת, ראה בפנקס את השם יעקב. שם בודד, ללא שם משפחה, בלי פרטים נוספים. נכתב בעיפרון לא בעט.
הוא דפדף קדימה ואחורה. לא מצא פרט מסגיר, שום זכר. יעקב? מי זה היה?

במראה ממול (גדלות האדם....) ראה פתאום את עצמו, צעיר יותר, מבולבל, עיניו נבוכות, ומעל ראשו סימני שאלה קופצים, משתוללים,
עליו מדי זית שצצו כמו מתוך זיכרון ישן שלא קרה, אבל אולי היה יכול לקרות. אולי.

הוא נזכר שוב במבט החומל של ר’ אהרון דב מלפני ארבעים שנה בקלינטון, באוזן שהקשיבה באמת, במילה אחת טובה שנזרקה לעברו. ומאז, משהו בו התיישר.

ראש הישיבה ר' יעקב סגר את הפנקס.
ובכה.

----

יש הרבה 'יענקים' כאלה. צעירים נבוכים שמסתובבים בין "אולי" ל"אולי". תקועים בין שאלות לתשובות שלא מגיעות.
סבוכים בלולאה של התלבטות, בלי לקטוע, גם בלי לבחור. בלי הכוונה, בלי החלטה. מסתובבים במעגל, מחכים שמשהו יקרה. שמישהו יראה. איזה אהרון דב אחד.

ובינתיים, הזמן עובר. הם עוברים.

ואנחנו, אולי הגיע הזמן שנתקרב, נשאל, נציע, נהיה שם. לא בשביל לשפוט, אלא כדי להאזין.
כי לפעמים די שמישהו יראה, יקשיב, יאמר מילה טובה - וסימן שאלה אחד יתחיל להתיישר. להפוך לדרך. לדרך האמת.

.

 

[נדיב לב]

הסיפור הזה לא נכתב בחלל ריק. הוא נולד מתוך כאב, ומתוך צורך נואש להדהד את הדברים, בעקבות מקרה טראגי שהתרחש לפני כמה שבועות, בו משפחה יקרה איבדה את בנה בנסיבות קשות שאי אפשר לפרטן כאן. התחושה המעיקה שליוותה אותי למשמע הסיפור, מצאה ביטוי בכתיבת השורות הללו. כי אולי, רק אולי, ניתן היה למנוע את האובדן, לו היה זוכה הבחור לקצת יותר יחס, מבט רגיש, כתף תומכת, מילה טובה. אולי.

 

[גליציאני]

לפנינו יצירה מרגשת ועשירה, החושפת במיומנות רבה את נבכי נפש האדם. הכותב ה"ה נדיב לב, אשר התפעמתי זה מכבר מיכולותיו הספרותיות הגבוהות, מיטיב לפרוש בפנינו מסע התבגרות והתמודדות, הנסוך בנימַה עדינה של כאב ותקווה. תיאוריו המטפאוריים, כמו הטפטוף המהוסס והשקט הסמיך, יוצרים לעיני המעיין עולם חי ונושם.
המעבר החד בין סיפורו של יענקי הנבוך לבין דמותו של ראש הישיבה, והגילוי המרגש אודות קיומו של "יענקי" בפנקס הישן, טווה קשר עמוק בין העבר להווה, ומעניק לסיפור ממד של סגירת מעגל והמשכיות. הבחירה בביטוי "פנקס ישן... לתפילה" מדגיש את הכאב והאחריות של ההנהגה הרוחנית כלפי תלמידיה, גם אלו שסטו מן הדרך המצופה, דבר שאכן כדאי להדגיש בציבור, שלצערנו אינו מודע לכך, ונוהג בהתמדה להטיל ביקורת במשגיחים. [אך ד"ז דורש אשכול נוסף].
הטקסט הנ"ל נוגע בהצלחה בנקודות רגישות, והמסר המרכזי העולה ממנו, היא החשיבות העצומה של קשב אמיתי, הכלה, ומתן יד תומכת לאותם "יענקים" למיניהם, שלא כ"כ מצאו את מקומם, המסר מהדהד בעוצמה רבה ומעורר מחשבה עמוקה וכנה על אחריותנו ההדדית. זוהי קריאה איתנה לחמלה אנושית ולראיית האדם שמעבר לתיוגיו, באשר הוא.

 

[נדיב לב]

לפנינו יצירה מרגשת ועשירה, החושפת במיומנות רבה את נבכי נפש האדם. הכותב ה"ה נדיב לב, אשר התפעמתי זה מכבר מיכולותיו הספרותיות הגבוהות, מיטיב לפרוש בפנינו מסע התבגרות והתמודדות, הנסוך בנימַה עדינה של כאב ותקווה. תיאוריו המטפאוריים, כמו הטפטוף המהוסס והשקט הסמיך, יוצרים לעיני המעיין עולם חי ונושם.
המעבר החד בין סיפורו של יענקי הנבוך לבין דמותו של ראש הישיבה, והגילוי המרגש אודות קיומו של "יענקי" בפנקס הישן, טווה קשר עמוק בין העבר להווה, ומעניק לסיפור ממד של סגירת מעגל והמשכיות. הבחירה בביטוי "פנקס ישן... לתפילה" מדגיש את הכאב והאחריות של ההנהגה הרוחנית כלפי תלמידיה, גם אלו שסטו מן הדרך המצופה, דבר שאכן כדאי להדגיש בציבור, שלצערנו אינו מודע לכך, ונוהג בהתמדה להטיל ביקורת במשגיחים. [אך ד"ז דורש אשכול נוסף].
הטקסט הנ"ל נוגע בהצלחה בנקודות רגישות, והמסר המרכזי העולה ממנו, היא החשיבות העצומה של קשב אמיתי, הכלה, ומתן יד תומכת לאותם "יענקים" למיניהם, שלא כ"כ מצאו את מקומם, המסר מהדהד בעוצמה רבה ומעורר מחשבה עמוקה וכנה על אחריותנו ההדדית. זוהי קריאה איתנה לחמלה אנושית ולראיית האדם שמעבר לתיוגיו, באשר הוא.

לחץ כדי לכווץ...

יישר כח על הסקירה המפרגנת. אבל כתבתי את הסיפור במטרה לעורר דיון מעמיק בנוגע לכל 'היענקים' שמסתובבים עכשיו "בגאולה"... ומשלא התרחש עד כה הדיון, אולי אאתגר את ציבור הקוראים באמצעות מספר שאלות ממוקדות.

האם הכרתם, נפגשתם, עם 'יענקים' כאלה בשכונה, בסביבה? עזרתם להם? איך? ובכלל שתפו אותי במחשבות רגשות תובנות שלקחתם אם בכלל מהסיפור... מוזמנים.

 

[אם היו]

מאוד אהבתי את הרעיון המרכזי בסיפור שבא לבטא כמה חיוך קטן יכול לעשות מהפך גדול שאין לנו מושג עד היכן הוא יגיע, מה שכן הפריע לי זה הקיצוניות שבמשל כי לא מכל חיוך לבחור כזה יגדל ראש ישיבה ולא כל רואה חשבון עזב את הישיבה מוקדם (ואפילו קומם אותי ששמת אנשים שעובדים לפרנסתם בצורה טובה וכשירה וקובעים עיתים לתורה באותה שורה עם חיילים [בלי להיכנס לויכוח האם חייבים להם הכרת הטוב, כי אני מדבר רק מבחינת כמה שומרים על אור"ח חרדי]).

 

[נדיב לב]

מאוד אהבתי את הרעיון המרכזי בסיפור שבא לבטא כמה חיוך קטן יכול לעשות מהפך גדול שאין לנו מושג עד היכן הוא יגיע, מה שכן הפריע לי זה הקיצוניות שבמשל כי לא מכל חיוך לבחור כזה יגדל ראש ישיבה ולא כל רואה חשבון עזב את הישיבה מוקדם (ואפילו קומם אותי ששמת אנשים שעובדים לפרנסתם בצורה טובה וכשירה וקובעים עיתים לתורה באותה שורה עם חיילים [בלי להיכנס לויכוח האם חייבים להם הכרת הטוב, כי אני מדבר רק מבחינת כמה שומרים על אור"ח חרדי]).

לחץ כדי לכווץ...

תודה ששיתפת אותי במה שאהבת, ויותר מכך במה שפחות אהבת, התחברת, ואפילו הפריע וקומם אותך. כי זה נותן לכותב, לי, הזדמנות להרחיב, להסביר ולנסות לכוון את הקורא ללוז הסיפור והמסר שמאחוריו.

הציר המרכזי בסיפור והמסר המשתרך בעקבותיו - שתשומת לב אחת יכולה ליישר ספיקות, לסלול דרך, לבחור הנבוך. גם אם לא בכל מצב, אבל פעמים רבות היא מסוגלת לכך. (וידוע הסיפור עם אותו בחור מפוניבז' שרצה לעזוב חיי תורה ובזכות שימת לב של אחד הבחורים לסדר את צווארון חליפתו, השתכנע לנטוע רגליו בעולמה של תורה).
לעומתו, הבחורים שפרשו מעולם התורה בגיל צעיר יחסית, ורה"י מתפלל עליהם, זו אנקדוטה בפני עצמה, שאין לה חיבור וקשר עם המסר המרכזי. כך שזה די ברור שלא כל רואה חשבון בעתיד, עזב את הישיבה בגלל חיוך קטן שלא 'חויך' לעברו. כי לכל אדם בסוף יש את בחירותיו שלו.
וכמובן הרשימה לא באה לערוך השוואה חלילה בין מי שעובד לפרנסתו ובין מי שיצא להתחייל, ממש לא. מלבד מכנה משותף שזה וזה סלקו רגלם מעולמה של תורה בצעירותם, שינו את אורח חייהם ביחס לבן תורה ממוצע, ברמה כזו או אחרת, אך ללא השוואה.

 

[האיש השרוי בשמחה]

ג' חשוון. הר נוף.

בשעת ערב מוקדמת. עננים כבדים רבצו מעל השכונה ההומה. גשם ראשון החל לרדת בטפטוף מהוסס, כאילו שואל רשות אם להפר את השגרה.

גם בבית הוריו של יענקי טפטפו טיפות. לא של מים, אלא מין שקט סמיך כזה. שקט של שאלות שתלויות באוויר, של הכרעות חמקמקות, ושל בחור אחד מסתגר שיודע שהגיע הזמן להחליט.

אבל הוא לא בחר. דחה. התחמק, התעסק בכל, רק לא בזה.

זמן אלול עבר, תשרי חלף, והוא עדיין באותה נקודה, מכונס, מתמוסס, דהוי.

מיום שנזרק מהישיבה, מסלול חייו השתנה, נמתח באלכסון, מתעתע בו, בהוריו, בכולם.

פעם אמר, אצא לעבוד, פעם אמר אהיה לוחם. בסוף נשאר במצב המתנה. פוסע בין סימני שאלה, הלוך חזור, ובינתיים מוסיף עוד אפשרות מעורפלת - אולי בכלל ירכוש מקצוע. איזה? לא ידע. וחוזר חלילה, מסתובב בתוך עצמו, בלי לקטוע את לולאת הספיקות. בלי לגבש החלטה, לכאן או לשם.

נוח לו עכשיו להתמזג עם סימני השאלה, למצוא בהם מפלט. זהו אזור הנוחות שלו, ואין בלתו. סימני קריאה, תשובות נחרצות, אינם חלק מעולמו. לפחות לא עכשיו.

הגשם פסק לפני שעה קלה.
הרחובות עוד נשאו את ריח הלחות הטרייה, והוא בלי שום תכנון מוקדם, סתם כדי להעביר את הזמן - עלה על קו 29. גאולה הייתה היעד, אף שלא חיכה לו שם דבר מסוים.

הוא שוטט בבטלה בין החנויות, קרא בעייפות פשקווילים דהויים על פתיחת בתי קולנוע בערבי שבת, סקר ויטרינות נוצצות שהציגו סחורה מתורכיה, והתעכב לרגע אצל האחים חדד.

מפה לשם הקיבה החלה לרטוט. פיצה אורי כבר סגר אז התפשר על קלינטון. פגש במפתיע את ר’ אהרון דב. ומאז, חייו השתנו.

-----

ישיבת כנסת התורה. תמוז. תשפ"ה.

במגירה התחתונה בשידה הקטנה, שמר ראש הישיבה פנקס ישן.
הכריכה סדוקה, הדפים מצהיבים, ובעמוד הראשון, נכתב בכתב יד מעט דהוי, "תלמידים שעזבו - לתפילה".

הוא לא אהב לפתוח אותו. הפנקס הזה כאב לו, אבל הרגיש מחויב. פעם בשנה, לקראת סוף הזמן, היה פותח את הפנקס, מדפדף בזמן... כמו לוח שנה ישן, מהסוף להתחלה ושוב מהתחלה לסוף. מוסיף. שמות. תאריכים. ועדים. מחזורים.
לא בחר במילים גדולות. לא "יצא לתרבות רעה", לא "עזב את הדרך", לא "ירד מהפסים". רק תיעד, הזכיר, התפלל.

יצחק ל. מחזור ב, עזב בוועד ראשון - כיום עוזר שר בהמתנה...
אהרן ב. מחזור ג' עזב בוועד שני - כיום רואה חשבון, יצא לחפש פרנסה כשרה.
משה ח. מחזור ד', עזב בוועד שלישי - כיום נהג אוטובוס, אמר שהוא שומע דף היומי בהפסקות.
דוד נ. מחזור ד' (היה מחזור קשה...) עזב בוועד ראשון - כיום נגר אומן. עשה מדף מיוחד לש"ס שוטנשטיין בבית.
שלומי מ. מחזור ח', עזב בוועד שלישי - כיום בין מילואים למילואים, ועבודות מזדמנות ביניהם.
שמאי ש. מחזור י', עזב בוועד ראשון - כיום עובד במשרה זמנית במשרד לאיבוד זכויות.
יהודה ל. מחזור י', (היה קורונה...) עזב בוועד ראשון - כיום הייטקיסט. פיתח אפליקציה שמגדירה כל ענין בצווי דינים.
חיימי ק. מחזור י"א, (הקורונה ממשיכה...) עזב בוועד שני - כיום לומד במכללת 'קמח בלי תורה'...
לוי ח. מחזור י"ג, עזב בוועד ראשון - כיום חייל בגדוד נצח בשחור-לבן...
חנניה ט. מחזור י"ג (השביעי באוקטובר...) עזב בוועד שני - כיום כונן באיחוד הצלה.
בעמוד האחרון: פלוני אלמוני, מחזור ט"ו - טרם החליט עדיין מהסס. אולי לצבא. נכתב בעיפרון לא בעט.
דף ועוד דף, חיים אחרים. חיים שהמשיכו, רק לא כאן.

פעם אחת, ראה בפנקס את השם יעקב. שם בודד, ללא שם משפחה, בלי פרטים נוספים. נכתב בעיפרון לא בעט.
הוא דפדף קדימה ואחורה. לא מצא פרט מסגיר, שום זכר. יעקב? מי זה היה?

במראה ממול (גדלות האדם....) ראה פתאום את עצמו, צעיר יותר, מבולבל, עיניו נבוכות, ומעל ראשו סימני שאלה קופצים, משתוללים,
עליו מדי זית שצצו כמו מתוך זיכרון ישן שלא קרה, אבל אולי היה יכול לקרות. אולי.

הוא נזכר שוב במבט החומל של ר’ אהרון דב מלפני ארבעים שנה בקלינטון, באוזן שהקשיבה באמת, במילה אחת טובה שנזרקה לעברו. ומאז, משהו בו התיישר.

ראש הישיבה ר' יעקב סגר את הפנקס.
ובכה.

----

יש הרבה 'יענקים' כאלה. צעירים נבוכים שמסתובבים בין "אולי" ל"אולי". תקועים בין שאלות לתשובות שלא מגיעות.
סבוכים בלולאה של התלבטות, בלי לקטוע, גם בלי לבחור. בלי הכוונה, בלי החלטה. מסתובבים במעגל, מחכים שמשהו יקרה. שמישהו יראה. איזה אהרון דב אחד.

ובינתיים, הזמן עובר. הם עוברים.

ואנחנו, אולי הגיע הזמן שנתקרב, נשאל, נציע, נהיה שם. לא בשביל לשפוט, אלא כדי להאזין.
כי לפעמים די שמישהו יראה, יקשיב, יאמר מילה טובה - וסימן שאלה אחד יתחיל להתיישר. להפוך לדרך. לדרך האמת.

.

לחץ כדי לכווץ...

תשמע אתה אלוף יש בכל שבוע כתבה של יעקב ב' פרידמן בבקהילה אותו הדבר בדיוק ממש נכון אמת לאמיתה וע''ז אמרו שימת לב קטנה מחברת לבבות שלמים

 

[נדיב לב]

אותו הדבר בדיוק ממש נכון אמת לאמיתה וע''ז אמרו שימת לב קטנה מחברת לבבות שלמים

לחץ כדי לכווץ...

תודה רבה.
ואדרבה אשמח שיעלו לכאן סיפורים שמבטאים את זה נכוחה.

 

[האיש השרוי בשמחה]

תודה רבה.
ואדרבה אשמח שיעלו לכאן סיפורים שמבטאים את זה נכוחה.

לחץ כדי לכווץ...

אנוכי ממש מכיר בישיבה בחורים שהיו עם רגל חצי בחוץ ושרדו את המשבר רק בגלל שמישהו שם לב אליהם. והיום אני בכולל ועיני ראו וחזו אברכים ממש שנשברו והגעתי אליהם והחמאתי על איזו סברא באתי לשאול שאלה להבין איזה רש''י והמהפך בין רגע ומאז הכל היסטוריה.
ותמיד אני אומר לחבירי לפרגן להתעניין לא עולה כסף הכל חינם אבל הרווח הוא של עשירים במידות. חברה גם פה מישהו חדש כותב משהו רוצה שיתחסו תנו לו לייק תגיבו א''א לדעת מה זה עושה שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאו.

 

[אם היו]

תשמע אתה אלוף יש בכל שבוע כתבה של יעקב ב' פרידמן בבקהילה אותו הדבר בדיוק ממש

לחץ כדי לכווץ...

אתה מתכוון לומר שגילית מי זה נדיב לב?

 

[נפקא מינא]

הסיפור הזה לא נכתב בחלל ריק. הוא נולד מתוך כאב, ומתוך צורך נואש להדהד את הדברים, בעקבות מקרה טראגי שהתרחש לפני כמה שבועות, בו משפחה יקרה איבדה את בנה בנסיבות קשות שאי אפשר לפרטן כאן. התחושה המעיקה שליוותה אותי למשמע הסיפור, מצאה ביטוי בכתיבת השורות הללו. כי אולי, רק אולי, ניתן היה למנוע את האובדן, לו היה זוכה הבחור לקצת יותר יחס, מבט רגיש, כתף תומכת, מילה טובה. אולי.

לחץ כדי לכווץ...

אולי בכל זאת...?

 

[נפקא מינא]

והחמאתי על איזו סברא באתי לשאול שאלה להבין איזה רש''י והמהפך בין רגע ומאז הכל היסטוריה.

לחץ כדי לכווץ...

מגלה טפח מכסה טפחיים. תתאר לנו איך הם הרגישו לפני ואיך הועילה המחמאה שלך וגרמה להם מהפך בין רגע.

 

[נדיב לב]

אולי בכל זאת...?

לחץ כדי לכווץ...

בחור מטובי עולם הישיבות, פרש מהדרך, יצא לצבא בודד גלמוד, ומת שלא כדרך העולם.

ואגב, אמליץ על האשכול שפתח מכובדנו @מבקש תורה

עתיד ילדינו בידינו...

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[האיש השרוי בשמחה]

בחור מטובי עולם הישיבות, פרש מהדרך, יצא לצבא בודד גלמוד, ומת שלא כדרך העולם.

לחץ כדי לכווץ...

שתי שאלות 1 הוא יצא לצבא שהוא טוב 2 מתי זה קרה

 

[האיש השרוי בשמחה]

סליחה שאני אומר דברים שאולי יתעצבנו אבל צריך שהרבנים יאמרו בכל רם וברור יש אנשים שגם אם לא ילמדו יום שלם אלא ילכו לישיבה חצי יום הם לא גויים הם בסדר וצריך שההורים לא יסתכלו על הבחור כגרוע אלא שווה בין שווים ואז הרבה מן הדרך יפטר ולא נצטרך להגיע לסיפורי הרב נדיב לב כי מותר לנו להגיד לאנשים מתקשים אתם הכי טובים גם שחצי יום עובדים ואז הם כ''כ יהנו ולא יפזלו החוצה

 

[נדיב לב]

שתי שאלות 1 הוא יצא לצבא שהוא טוב 2 מתי זה קרה

לחץ כדי לכווץ...

מסתבר שלא. התרחש לאחרונה.

 

[נדיב לב]

סליחה שאני אומר דברים שאולי יתעצבנו אבל צריך שהרבנים יאמרו בכל רם וברור יש אנשים שגם אם לא ילמדו יום שלם אלא ילכו לישיבה חצי יום הם לא גויים הם בסדר וצריך שההורים לא יסתכלו על הבחור כגרוע אלא שווה בין שווים ואז הרבה מן הדרך יפטר ולא נצטרך להגיע לסיפורי הרב נדיב לב כי מותר לנו להגיד לאנשים מתקשים אתם הכי טובים גם שחצי יום עובדים ואז הם כ''כ יהנו ולא יפזלו החוצה

לחץ כדי לכווץ...

תודה.
רק אכתוב כמה הערות על הניסוח לטובת כולנו.
יעצבנו ולא יתעצבנו.
בקול ולא בכל.
ואז הרבה מן הדרך יפטר. צ"ל ואז נפטור הרבה מקרים כאלה.
"כי מותר לנו להגיד לאנשים מתקשים אתם הכי טובים גם שחצי יום עובדים". לשים פסיק, בין מתקשים לאתם. פסיק בין עובדים לואז. ועוד כמה פסיקים ששכחתי.

 

[האיש השרוי בשמחה]

תודה.
רק אכתוב כמה הערות על הניסוח לטובת כולנו.
יעצבנו ולא יתעצבנו.
בכל ולא בקול.
ואז הרבה מן הדרך יפטר. צ"ל ואז נפטור הרבה מקרים כאלה.
"כי מותר לנו להגיד לאנשים מתקשים אתם הכי טובים גם שחצי יום עובדים". לשים פסיק, בין מתקשים לאתם. פסיק בין עובדים לואז. ועוד כמה פסיקים ששכחתי.

לחץ כדי לכווץ...

אבל לפחות אתה מסכים

 

[נדיב לב]

אבל לפחות אתה מסכים

לחץ כדי לכווץ...

זה קצת יותר מורכב.
תאר לך שהרבנים יאמרו זאת ברחל בתך הקטנה, בקול ובפומבי. מה יהיה אז עם ציבור הלומדים האיכותי?
מה שאין כאן מה שהצעתי, לזרוק חיוך, לעודד גם בלי לומר במפורש ובקול גדול, יכול למנוע מקרים דומים.

 

[האיש השרוי בשמחה]

זה קצת יותר מורכב.
תאר לך שהרבנים יאמרו זאת ברחל בתך הקטנה, בקול ובפומבי. מה יהיה אז עם הציבור הלומדים האיכותי?
מה שאין כאן מה שהצעתי, לזרוק חיוך, לעודד גם בלי לומר במפורש ובקול גדול, יכול למנוע מקרים דומים.

לחץ כדי לכווץ...

אתה צודק אבל צריך לחשוב על עצה במקום שכל ילד שקצת זולג מוגדר אצלנו כילד מזלג תנו לו להרגיש טוב גם אם הוא לא בפונב'ז או תפארתה חברון או וולפסון