- הודעות
- 3,442
- פוסט השבוע
- 4
- תודות
- 16,885
- נקודות
- 695
ושוב אותה "חוצצת משפטית", חופנת בידה המגואלות צרור אבנים, מידה אותם אחת אחת על פני שדה חרושה.
ושוב אותה "קורצת משפטית", רותמת כבלי סדום, טוענת אש וגפרית - להמטיר על חלקת האלוקים הנצחית.
ושוב אותה "ריקה משפטית", מגייסת טיעוני סרק נבובים משוללי הגיון אל מול חוקי האלוקים.
אבל עזבו אותה. היא רק חקיינית עלובה, לעומת חבריה אנשי המשפט והרשע.
קראתי לאחרונה סיפור שהתרחש שנים ספורות קודם להקמת המדינה, שמשקף בצורה חדה עד כמה מערכת משפטית עלולה להגיע למקומות הזויים.
וכך היה המעשה.
גד פרומקין, שופט יהודי - אחד משני השופטים היהודים שכיהנו בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי - דן באחת הפרשיות הקשות שהובאו לפניו.
נער יהודי בן שש עשרה, שהצליח להימלט מאימת הנאצים ולעלות לארץ ישראל באמצעות זהות מזויפת, ערער על החלטת השלטון הבריטי לגרשו חזרה מן הארץ. למרות שמיסטר פרומקין הכיר היטב את משמעות הדבר עבור נער יהודי צעיר, הכריע בעד הגירוש.
בנימוקיו כתב: "ידעתי משמעותו של דבר זה אצל צעיר יהודי... מוחזר לכל הסבל והרדיפות שיהיו מנת חלקו בסביבתו הקודמת... אולם שום מטרה אינה יכולה להצדיק דרכים לא כשרות, ומי שמבקש לעלות לארץ הקודש עליו לעמוד בפני הקשיים ולחתור להגיע למחוז חפצו בלי להיאחז באמצעי תרמית". סוף ציטוט מתוך פסק הדין שהובא בספרו האוטוביוגרפי "דרך שופט בירושלים".
לא נתפס!
נער צעיר, פליט שנמלט מציפורני הנאצים החייתיים שמבקש למצוא מקלט בארץ ישראל, עומד מול מערכת משפטית מנותקת קרת לב וחסרת הגיון שמעמידה את עקרון החוק מעל נסיבות חייו הטראגיות.
כאשר המשפט הופך להיות "דת בשר ודם", מהר מאוד היא מתנתקת מן האדם שמאחוריו, מן הסיפור, מן השורשים ומן המציאות הוא עלול להגיע למסקנות שכל בר דעת היה שולל במחי יד. אבל לא אצל אדוני השופט!
אך האנקדוטה הזו מעבר לתרעומת שהיא מציפה, היא מגלמת בתוכה שאלה עמוקה שמופנה לעבר נערי החוקים והסעיפים, האם משפט יכול לעמוד לבדו בלי ראייה אנושית רחבה? בלי מגוון שיקולים היסטוריים אמוניים? האם לא השתגעת גברתי הרועצת?
ושוב אותה "קורצת משפטית", רותמת כבלי סדום, טוענת אש וגפרית - להמטיר על חלקת האלוקים הנצחית.
ושוב אותה "ריקה משפטית", מגייסת טיעוני סרק נבובים משוללי הגיון אל מול חוקי האלוקים.
אבל עזבו אותה. היא רק חקיינית עלובה, לעומת חבריה אנשי המשפט והרשע.
קראתי לאחרונה סיפור שהתרחש שנים ספורות קודם להקמת המדינה, שמשקף בצורה חדה עד כמה מערכת משפטית עלולה להגיע למקומות הזויים.
וכך היה המעשה.
גד פרומקין, שופט יהודי - אחד משני השופטים היהודים שכיהנו בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי - דן באחת הפרשיות הקשות שהובאו לפניו.
נער יהודי בן שש עשרה, שהצליח להימלט מאימת הנאצים ולעלות לארץ ישראל באמצעות זהות מזויפת, ערער על החלטת השלטון הבריטי לגרשו חזרה מן הארץ. למרות שמיסטר פרומקין הכיר היטב את משמעות הדבר עבור נער יהודי צעיר, הכריע בעד הגירוש.
בנימוקיו כתב: "ידעתי משמעותו של דבר זה אצל צעיר יהודי... מוחזר לכל הסבל והרדיפות שיהיו מנת חלקו בסביבתו הקודמת... אולם שום מטרה אינה יכולה להצדיק דרכים לא כשרות, ומי שמבקש לעלות לארץ הקודש עליו לעמוד בפני הקשיים ולחתור להגיע למחוז חפצו בלי להיאחז באמצעי תרמית". סוף ציטוט מתוך פסק הדין שהובא בספרו האוטוביוגרפי "דרך שופט בירושלים".
לא נתפס!
נער צעיר, פליט שנמלט מציפורני הנאצים החייתיים שמבקש למצוא מקלט בארץ ישראל, עומד מול מערכת משפטית מנותקת קרת לב וחסרת הגיון שמעמידה את עקרון החוק מעל נסיבות חייו הטראגיות.
כאשר המשפט הופך להיות "דת בשר ודם", מהר מאוד היא מתנתקת מן האדם שמאחוריו, מן הסיפור, מן השורשים ומן המציאות הוא עלול להגיע למסקנות שכל בר דעת היה שולל במחי יד. אבל לא אצל אדוני השופט!
אך האנקדוטה הזו מעבר לתרעומת שהיא מציפה, היא מגלמת בתוכה שאלה עמוקה שמופנה לעבר נערי החוקים והסעיפים, האם משפט יכול לעמוד לבדו בלי ראייה אנושית רחבה? בלי מגוון שיקולים היסטוריים אמוניים? האם לא השתגעת גברתי הרועצת?
