- הודעות
- 2,501
- פוסט השבוע
- 1
- תודות
- 8,958
- נקודות
- 525
בעקבות הדיון כאן,
forum-otzar-hatorah.co.il
התנהל ויכוח אם לוז הענין, מקורו בגאווה, או בקנאות לאמת הצרופה,
לי היה נראה שאין כאן לא גאווה, ולא קנאות לאמת, אלא ביטחון עצמי גבוה.
ולפני הכל יודגש שאין כאן שום נידון הקשור לאדם מסוים כלל
אלא לדון בתופעה וכפי שיתבאר היא קיימת אצל כל אחד במינון מסוים
זה וודאי מוסכם שהדבר שמחייב אותי לפעול הוא השכל, ולולי השכל איני חייב בכלום,
הינו שהשכל הוא המניע את הגוף לפעולה,
ואדם לעולם לא יעשה דבר לולי שהשכל הורהו שכך צריך לעשות,
ואם הקב"ה מחייב אותנו לעשות פעולות מסוימות, אין הדבר מספיק מה שהקב"ה ציווה, לולי השכל יבין שזה מה שצריך לעשות,
רק כל בר דעת ושכל מבין שצריך לעשות מה שהקב"ה ציווה,
אבל מה הקב"ה ציווה? לולי השכל יודע את הציווי אין סיבה לשכל להניע את האיברים לפעול,
הנה אם אם למד את ציווי ד', [הינו את התורה] והבין בשכלו א', וודאי השכל מורה לו לנהוג א', ולא ב' שהרי השכל מורה לקיים ציווי ד',
אולם כל עוד שאדם לא למד את צווי ד', השכל מורה לו להקשיב לאנשים שלמדו את צווי ד' ויצא להם ב',
ומה קורה שאדם למד ויצא לו א', והאחרים שלמדו יצא להם ב',
כאן יש ב' סיגנונות של אנשים, אחד שהביטחון העצמי שלהם גבוה, ולכן כשיצא להם א' ברור להם ב100% כא', [אין כאן גאווה, אלא בטחון בדרך הבנת שיכלם שלא טעו, עכ"פ להבנת שכלם,] וממילא יעשו כא', ומאידך יעריכו מאוד את כל מי שעושה ב', כי כך יצא להם בלימוד הסוגיא, וכמו שהשכל שלי מחייב א', השכל של השני מחייב ב',
סגנון נוסף של אנשים, שאף שיצא להם בסוגיא א', מ"מ כיון שרואים אחרים שיצא להם ב', אינם בטוחים שהגיעו למסקנא הנכונה בסוגיא, ולכן אין השכל מורה להם לעשות א' אלא לעשות ב' כהבנת האחרים.
וגם בסגנון זה יש מקרים שהרבה שייכים בהם לסגנון הראשון, תלוי בברירות של הסוגיא, ובחומר השינוי.
אשכול נספח לדיונים והתייחסויות לראיונות | האוצר שלנו
כלומר, מלמד תפקידו ללמד תורה - לא השקפה. מה??? א"ב של מלמד זה להעביר השקפה. והרי מה שמו, 'מחנך' שמו! חינוך זה השקפה. ודוקא לכן אברר היטב היטב על המלמדים של בניי מי הם ומה השקפתם וככל שהשקפתם לא תואמת את המקובל לי מרבותי, [כמובן, רק אם זה נוגד את מה שמקובל לי מרבותי, אין לי שום בעיה עם מלמדים...
forum-otzar-hatorah.co.il
לי היה נראה שאין כאן לא גאווה, ולא קנאות לאמת, אלא ביטחון עצמי גבוה.
ולפני הכל יודגש שאין כאן שום נידון הקשור לאדם מסוים כלל
אלא לדון בתופעה וכפי שיתבאר היא קיימת אצל כל אחד במינון מסוים
זה וודאי מוסכם שהדבר שמחייב אותי לפעול הוא השכל, ולולי השכל איני חייב בכלום,
הינו שהשכל הוא המניע את הגוף לפעולה,
ואדם לעולם לא יעשה דבר לולי שהשכל הורהו שכך צריך לעשות,
ואם הקב"ה מחייב אותנו לעשות פעולות מסוימות, אין הדבר מספיק מה שהקב"ה ציווה, לולי השכל יבין שזה מה שצריך לעשות,
רק כל בר דעת ושכל מבין שצריך לעשות מה שהקב"ה ציווה,
אבל מה הקב"ה ציווה? לולי השכל יודע את הציווי אין סיבה לשכל להניע את האיברים לפעול,
הנה אם אם למד את ציווי ד', [הינו את התורה] והבין בשכלו א', וודאי השכל מורה לו לנהוג א', ולא ב' שהרי השכל מורה לקיים ציווי ד',
אולם כל עוד שאדם לא למד את צווי ד', השכל מורה לו להקשיב לאנשים שלמדו את צווי ד' ויצא להם ב',
ומה קורה שאדם למד ויצא לו א', והאחרים שלמדו יצא להם ב',
כאן יש ב' סיגנונות של אנשים, אחד שהביטחון העצמי שלהם גבוה, ולכן כשיצא להם א' ברור להם ב100% כא', [אין כאן גאווה, אלא בטחון בדרך הבנת שיכלם שלא טעו, עכ"פ להבנת שכלם,] וממילא יעשו כא', ומאידך יעריכו מאוד את כל מי שעושה ב', כי כך יצא להם בלימוד הסוגיא, וכמו שהשכל שלי מחייב א', השכל של השני מחייב ב',
סגנון נוסף של אנשים, שאף שיצא להם בסוגיא א', מ"מ כיון שרואים אחרים שיצא להם ב', אינם בטוחים שהגיעו למסקנא הנכונה בסוגיא, ולכן אין השכל מורה להם לעשות א' אלא לעשות ב' כהבנת האחרים.
וגם בסגנון זה יש מקרים שהרבה שייכים בהם לסגנון הראשון, תלוי בברירות של הסוגיא, ובחומר השינוי.