עשי"ת, יום כיפורים כשהתנה מחילתו במחילת חבירו

[נדיב לב]

הסתפקתי, באדם שחטא רבות כלפי חבירו, מה הדין כשאמר לחבירו אני לא מוחל לך על חטא קטן שעשית לי אם לא תמחול לי על כל החטאים או על חטא גדול שעשיתי לך, ובעקבות כך מחל לו חבירו, האם נחשב מחילה.

ולכאורה המחילה של השני ודאי לא הוי מחילה כיון דלא מחל לו בלב שלם. ואמנם באופן שמחל בפיו ולא מחל בלבו ידוע בשם הסבא מקלם שגם בענין מחילת חבירו דברים שבלב אינם דברים ודי בכך שמוחל בפיו. אמנם החז"א נקט שאינו מועיל וכל הדין דברים שבלב אינם דברים זה דווקא בדברים שעיקרם בפה משא"כ במחילה שעיקר ענינה הוא בלב שיסיר מלבו את הקפדתו עליו לא שייך דין זה. ויתירה מכך בנידו"ד י"ל שגם הסבא מקלם יודה דליתא מחילה, מכיון ומעשיו (התנאי שעשה) מוכיחים זאת ויש לדון.

וכן יש לפלפל לגבי מחילת הראשון שלא רצה למחול אם השני לא ימחל לו ועובר בזה אל ל"ת ולא תיטור (כי אם השני לא היה מוחל לו, לא היה מוחל גם הוא, ואף שלבסוף השני מחל לו, אבל על ל"ת סוף סוף עבר) האם מחילת השני מועילה גם לגבי ענין זה של לא תיטור, שאם לא הרי שוב גם הראשון לא היה מוחל (כל עוד השני לא מחל על הכל) וממילא נמצא דליתא כלל בשם מחילה גם כלפי השני.