כתבי ר' יהושע ענבל

[חכמתא]

חדשים ישנים ובפרט חומרים שפחות התפרסמו
תודה מראש

 

[שמחנו]

בענין התכלת

 

[גמח]

סקירה ותגובה חריפה שכתב הרב אבי קלמן על ספרו של ענבל "תורה שבעל פה".




אודות הספר 'תורה שבעל פה – סמכותה ודרכיה'

תורה שבעל פה – סמכותה ודרכיה. שמונה פרקים על סמכותה ודרכיה של התושבע"פ, מאת הרב יהושע ענבל שליט"א. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשע"ה. (סביבות 770-780 עמ').

להלן סקירה הבוחנת נקודה מסוימת בחיבור זה (ובפרט בפרקים מסוימים בו5), כפי שהעמידני עליה ת"ח (העוסק בהרבצת תורה ואמונה לצעירים המבררים את מקומה של תורתנו הקדושה בחייהם) המשתתף בפורום 'אוצר החכמה'. כמו כן, עשיתי שימוש בציטוטים שהובאו כבר באשכול אודות ספר זה בפורום הנ"ל, כפי שהערני עליהם החכם הנ"ל.

לאחרונה נתבשרנו בבשורה טובה, הוצאת ספר מקיף וכוללני על סמכות תושבע"פ ודרכיה. המחבר, המשמש בתפקידים בכירים רבים: ראש כולל לדיינות, חבר מערכת ה'אנציקלופדיה תלמודית' וקובץ 'ישורון', ראש צוות מחקר בהיסטוריה מקראית של 'ערכים', הינו ת"ח מופלג, סיני ועוקר הרים, אשר התפרסם כאן, בפורום זה, במאמרו המשובח הסוקר את ספרו של ד"ר בראון על החזון איש.

המעיין בספר, מתרשם עמוקות מכישרונו הפנומנלי של הגאון המחבר, מבקיאותו המקיפה (בספרי הקודש לגווניהם, ולהבדיל בספרי מחקר בכמה תחומים) ומניתוח מעמיק (לעיתים אף מקורי), מהיקף הנושאים והסוגיות הנידונים בחיבור, ומיכולתו של המחבר לסקור בבהירות את הגישות השונות שנאמרו בתחום[1], להביא ראיות רבות כנגד גישות מסוימות, ואף להציע פתרון ודרך משלו לביאור הדברים[2].

כפי שעולה מעצם שמו של הספר, מטרת המחבר כפולה: הן להשיב לטענות שונות של מכחישי-התושבע"פ (ובעיקר המודרניים שבהם, אנשי 'מדעי היהדות' לגווניהם), והן לתת סקירה מקיפה על דרכי תושבע"פ, בתמציתיות ובחדות, תוך שהוא משאיר לעצמו מרחב להבעת עמדותיו וחידושיו, יחד עם ביקורת תקיפה ולא מתפשרת על חוקרי 'חכמת ישראל' (בשל שטחיותם, חוסר הבנתם את הטקסט, המגמתיות שלהם הגוברת על היושרה, ועוד).

מעבר לרכישת המידע הרב שבספר, וקבלת פתרונות שכליים הגיוניים ומתקבלים לתמיהות הרבות שהעלו ע"י אנשי 'הביקורת', חוקרי תושבע"פ המודרניים לגווני כפירתם, הקורא אף מתרשם מחוסר יכולתם לנתח את התלמוד בדרך ישרה ונכונה, הן בשל בורות רבים מהם, והן בשל העובדה שבכדי להבין את התלמוד יש ללומדו היטב תחילה, ורק אח"כ לחקור אותו, כפי שמבהיר המחבר במקומות רבים[3]. [כמה נאים הדברים להגהמ"ח, אשר לבד בקיאותו המקיפה – בספרי הקודש ולהבדיל בתחום המחקר – כעולה מספר זה, חיבר גם ספר עיוני על השולחן-ערוך יו"ד].

נראה שהמחבר הצליח להכניס לספרו כמות כבירה של מידע, שלא היה מבייש אנציקלופדיה בת כמה כרכים. טוב היה אם הספר היה עובר עריכה נוספת בכדי להקל על הקורא[4], אך עדיין הוא משובח, קריא, מרחיב-אפיקים, מעמיק ומקיף, ואף מרתק.

הבאת הספר בכור-הבחינה, לעמוד על גישתו הייחודית, לבדוק אותו ולבקרו ממומים מהותיים (ולא שגיאות מקומיות), מחייבת סקירה ממעוף הציפור, הבנה של הפרטים השונים, וקליטת הכיוון הכללי של החיבור. אני מקווה שלא נכשלתי[5].

האם הספר מאפיין?​

בשל ההיקף העצום של הנושאים בספר, לא נוכל לבחון אותם אחד-לאחד ולעיין בהם כראוי. ננסה לעמוד על נקודה מסוימת, החורזת את הספר מתחילתו לסופו, ויש בה בכדי להוות הערה על המטרה השנייה אותה סימן לעצמו המחבר (לתת סקירה על דרכי תושבע"פ).

בולטת בספר גישתו הרציונליסטית של המחבר, והדגשת קו זה בדברי רבותינו, תוך השמטת/צמצום דעת החולקים. נמחיש את הדבר בעזרת כמה דוגמאות:

• התחשבות ההלכה במדע - המחבר (בעמ' 479) כותב: "אזהרת חכמים שאין לאכול בשר ודגים נדחתה ע"י הפוסקים האחרונים"[6]. חד וחלק. האם המחבר מכיר 'הכשר' שלא יסיר את תעודת הכשרות מעסק המערבב בשר ודגים? (וראה להלן הערה 36 עוד דוגמה בנושא קרוב - השמטת שיטת ר"ת).
• בעמ' 240-241 (ובהמשך) מונה המחבר עשרות ומאות מקומות בהם חלקו אחרונים על דברי הראשונים, אך במקביל ראוי לעשות רשימה של מקומות בהם השיגו גדולי הדורות על חכמים שהעזו לחלוק על קודמיהם (לעיתים אף כאשר מדובר בפער קטן יחסית), ובפרט על הראשונים.
• כמו כן, ניתן לערוך רשימה של מקומות בהם רע"א (וה"ה לגאוני עולם נוספים), עוסק בכובד ראש בדברי המהרש"א (אשר חי סה"כ כמאתיים שנים לפניו), ומתייגע הרבה לפרש דבריו, ולעיתים אף חוזר בו מסברתו בשל הו"א של המהרש"א (כפי שהובא בשם הרב שך, בספר 'שימושה של תורה').
• בעמ' 250-252 מציין המחבר לטעויות אצל גדולי-הדורות, שנעלם מהם מקור מסוים. כדי לאזן ולהעמיד את התמונה על דיוקה, ראוי היה לערוך במקביל רשימה של מקומות בהם כיוונו הפרשנים לאמת באופן מפליא ומפתיע, וכן למקומות רבים בהם פירשו דברי חכם כלשהו באופן הנראה מחודש, או רחוק מפשטות דבריו/לשונו, ולאחר גילוי כתבי-יד של הקדמונים ניווכח לדעת שכיוונו אל השׂערה ולא יחטיאו.
• [לזכותו של המחבר ולשבחו, יש לציין שבשני תחומים ערך המחבר רשימה ארוכה שכזו, דהיינו בנוגע לידיעותיהם המדעיות בחכמת הטבע של רז"ל[7] (ראה עמ' 455-467, 519-547, 561-572, 74), וכן בנוגע לפירושיהם על המקרא שהתבססו על מידע שלא ציינו אליו (ראה עמ' 60-67, 92-105, 423-428, ובסוף הסקירה הנוכחית). מה חבל שהוא לא ערך רשימות על חכמתם של חז"ל (בתחומים אחרים מלבד מדעי הטבע וההיסטוריה), צדיקותם, מידותיהם הטובות, פיקחותם, נאמנותם-להלכה וקדושתם[8].]
• בדומה, בהערה 2 בעמ' 229 מובאים מקרים בהם כתבו חז"ל והפוסקים שאין ללמוד הלכה ממעשה הקדמונים (מימות התנ"ך). כמובן, שאילו בא המחבר לערוך רשימה הפוכה (של הלכות שנלמדו ממעשה הקדמונים) הייתה זו ארוכה פי כמה.

והדברים משמעותיים יותר כשאנו עסוקים בגישות שונות של חכמי ישראל.

למשל, בספר מובאים בכמה מקומות דברי כמה מהגאונים השוללים את אפשרות נס הנעשה ע"י חכם (עמ' 731-732, ובפרט את כוחם של חכמי ישראל להחיות מתים, עמ' 413-414), אך לא מוזכר כלל שעמדה זו חריגה היא, ורוב ככל חכמי ישראל – הראשונים ובפרט האחרונים – האמינו באמונה שלימה ביכולתם של חכמים להחיות מתים[9], לבוא ב'קפיצת הדרך', לעשות ניסים[10] ולהשתמש ב'שמות' שונים. חריפה יותר תגובתו הידועה של רב האי גאון לאמירות קרובות, שדעות אלו נבעו מקריאה יתירה בספרי נכרים[11].

[וזאת מעבר לסיפורי מופתים, ניסים ונפלאות שנכתבו על חכמי ישראל בדורות האחרונים, בידם האמונה של תלמידיהם המובהקים, כדוגמת סיפורי רבי חיים ויטל על האר"י הקד' זיע"א, ובהקדמת הגר"ח וולואז'ינר לספרא דצניעותא, וכן סיפורים שכתבו גדולי הדורות על עצמם כהקדמת המהרש"ל ליש"ש (כפי שהובא בשם הגדולים), וכיו"ב רבים, עד דורנו אנו.]

יש להזכיר שבספרי מוסר רבים בדורות האחרונים, כדוגמת 'מעוז הדת', 'חיי עולם' ואחרים, רוכזו בהרחבה מקורות מסוג זה, בכדי לחזק את האמונה בחכמי ישראל, ולטעת בלבבות הערצה אליהם.

דרך אגב, יצוין שהערה זו קיימת אף בנושא דומה: המחבר מתאמץ פעמים רבות להסביר ניסים המתוארים באגדות חז"ל עפ"י הטבע, אף שדעת רבים-רבים מגדולי הדורות לפרשם כניסים (כפשטות סגנונם בחז"ל). למשל בייחס למאמר חז"ל על מי שמתה אשתו וצמחו לו דדים כשל אשה[12] (עמ' 386 בהערה, ועמ' 652) או בייחס ל"ענני כבוד" (עמ' 424, וכן בעמ' 96, ואם המדבר היה ערפלי, מדוע זהו עניין לחוג מידי שנה?? ומדוע מידע זה עדיף מעצם הידיעה על עמוד הענן?).

סוג דומה של פירושים ייחודיים נמצא בפרק ז. למשל, הפסוק "ביום אכֳלך ממנו מות תמות" מתפרש כנזק גנטי (עמ' 595, ראה ראב"ע שיטה אחרת בראשית ב, יז, המתאים לדבריו, אולם ראה שבת נה: וברמב"ן ובשאר מפרשי המקרא שם). ובאופן דומה מתאר המאמר חז"ל (ב"מ פז.) "עד אברהם לא היה זקנה... אתא אברהם, בעא רחמי והוה זקנה... עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא" (עמ' 596, ומדוע קשור הדבר ל"בעא רחמי"?).

אגדות חז"ל​

בפרקים הקודמים הערנו על תפיסת עמדות מיעוט (ביחס לניסים וכד'), והצגתן כ'זרם המרכזי' בתושבע"פ.

כמו כן, המחבר מצטט מדברי רב שרירא גאון: "דברי אגדה לא כשמועה הם... אין סומכים עליהם... ואומדנא נינהו" (עמ' 359). יודע המחבר כי ציטוטים אלו ודומיהם הועלו ע"י מתנגדי תושבע"פ מזה מאות שנים, וכבר הבהירו את כוונתם חכמי ישראל[13], למשל, המהר"ל מפראג ביאר היטב את משמעות הדברים[14] בספרו 'באר הגולה' (באר שישי, עמ' קלד, מובא בספר 'מעין חתום' – שערים לאגדות חז"ל, מאת הרב משה פיליפ, פ"ת תשס"ח, עמ' 215-216) ע"ש (והוא הפוך מגישת המחבר המשתדל להראות שדבריהם מושתתים על מסורת עתיקה). אגב, בפשטות, גם כוונת שאר הציטוטים מדברי הגאונים, שהובאו בספר תושבע"פ שם (עמ' 360), מתפרשת ע"ד זו (או קרוב לה).

כמו כן, דברי הרמב"ן בוויכוחיו עם המינים, שהובאו בעמ' 361, כבר נידונו רבות[15], עי' בהערות הרב שעוועל שם, וכן בשדי חמד[16] (כללים א' אות קנ, ופאת השדה שם אות ע), ואכמ"ל.

מפליא הדבר שהמחבר אפילו לא טרח להעמיד כנגדה רשימת מקורות שונה, לפיה אין להטיל כלל ספק באמינות ובסמכות האגדות, כדוגמת[17]:

• "אמנם ידעתי כי החכמים בתלמוד לא כתבו מאומה רק דברים כנים ואמיתיים, ואם מופלאים הם לשומעיהם - הלא יש כאלה רבים במקרא" (ויכוח רבנו יחיאל מפאריז, מובא בספר 'מעין חתום' הנ"ל עמ' 135).
• "...וכל איש חכם ונבון, יתפלא על הקירוב שיש לדבריהם אל הפשט עם עומק המופלא מאוד מאוד, ואיש אשר הוא זר מדברי חכמה, יתפלא על הריחוק מן פירוש הכתוב, וגם דבריהם אינם נראים לו. ואין זה דבר חדש, כי גם בתורה ובכל המקרא הוא כך, כי האדם אשר הוא זר מדברי חכמה, נראה לו בתורה קצת דברים רחוקים. אך האיש המשכיל יאמר כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק - הוא ממנו.
• וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כולם, אין אחד מהם, הן גדול הן קטן, שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו, כאשר הוא מעמיק בפירוש הכתוב ימצא אותו..." (מהר"ל מפראג, בספר באר הגולה, באר השלישי, עמ' מד, ובמהדורת הר"ח פרדס - פ"ב ד"ה וכל איש; יצוין כי בספר זה מצויים ביטויים דומים לרוב).
• "...וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין, ג"כ דבוק בדיבורו של הקב"ה, כי התורה כולה, בכלליה ופרטיה ודקדוקיה, ואפילו מה שתלמיד קטן שואל מרבו, הכל יצא מפיו יתברך למשה בסיני..." (נפש החיים, שער ד ר"פ ו, עמ' רטז-ריז במהד' ב"ב תשמ"ט).
• "...והעיקר המחייב כל מי אשר בשם ישראל יכונה, להאמין באמונה שלימה, [כי] כל מה שנמצא בדברי רז"ל, בהלכות ואגדות, בש"ס ומדרשים, כולם דברי א-להים חיים, כי כל מה שאמרו הוא ברוח ה' אשר דיבר בם[18], ומסוד ה' ליראיו" (לשם שבו ואחלמה, ספר הדעה ב, דרוש ד ענף יט סי' ו).

(וכמובן, אלו רק דוגמאות, וניתן להביא עשרות מקורות לעמדה זו מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים).

בקלות ניתן לשער את תגובתם – או את תגובת מרן החזו"א (שדבריו מובאים בעמ' 366) – להצעתו של הגהמ"ח (עמ' 514, בשם הרש"ר הירש, בלא כל הסתייגות[19] והבאת עמדה אחרת), שדברי חז"ל (ב"ק טז. בטעות נדפס בספר יז.): "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים", היא הסתמכות ע"ד פליניוס או פלוטארכוס, "מבלי שהדבר מחייב שאִמתו אותה. אלא שרצו לומר שגם אם ידיעה זו נכונה, האדם המקיים מצוה ניצול מגורל מוזר זה"[20]... – האם הלומד ידיעה שגויה ופרימיטיבית זו חייב בברכות התורה?

כמו כן, המחבר מונה באריכות את השיטות השונות ביחס לאגדה: פשט, משל, חלום, מליצה, גוזמא, בדיחותא ועוד, אך כלל לא הזכיר את הגישה הקבלית (המודגש בשל"ה הקד' ובספרים נוספים[21]) שכל דברי חז"ל הם רמיזות עליונות, בדר"כ יש להן פשט (ולעיתים הן רק משל), אך המכוון איננו הפשט או אפילו הדרש והרמז, אלא הסודות הפנימיים.

יתירה מזו, כשאנו באים לעיסוק מרובה, ארוך ואינטנסיבי בדברי אגדות תמוהות (קרוב למאה עמ' בספר!), ראוי היה להקדים סעיף ארוך שיבאר וידגים את מאמר חז"ל: "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו" (מדרש תנאים לדברים יא, כב, ספרי שם, פר' עקב פיסקא מט).

מי לנו גדול מאבי התעודה, הרמב"ם ז"ל[22], שעל אף שהוא נמנה אחד המיוחד שבאבות הרציונליזם הישראלי, כתב בהרחבה על מעלת ההגדות: "הדרש הנמצא בתלמוד... הוא תכלית גדולה למה שכתוב בו מן החידות הנפלאות, והחמודות [= הברקות מחשבתיות] הפלאיות, לפי שאותן הדרשות, אם יעויין בהם עיון פנימי - יובן מהן הטוב הגמור שאין למעלה ממנו, ויגלה מהן מן העניינים הא-להיים ואמיתות העניינים... וכל מה שכילו בו הפילוסופים דורות" (הקדמה למשנה, מהדורת הר"י שילת, מעלה אדומים, ירושלים תשנ"ו, עמ' נב).

"ולפיכך ראוי לאדם, אם יבוא לידו מדבריהם עניין שירחיקהו השכל לפי מחשבתו, לא ייחס החיסרון לאותם הדברים, אלא לשכלו" (שם עמ' נג). "ואין לאדם, עם החכמה וההשתדלות בדרישה, אלא לייחד לבו לה' ולהתפלל ולהתחנן אליו שיבוננהו ויישירהו ויגלה לו הסודות הגנוזים בכתובים..." (שם, לעיל; וע"ש עוד בהמשך).

ובנוגע למאמר ספציפי כתב: "וכבר כללו החכמים ע"ה זה העניין כולו בקצר שבאֳמרים, והקיפו העניין הקפה שלימה, עד שאתה, אם תבחן קוצר אותן המילים איך הביעו זה העניין הגדול והעצום אשר כבר חיברו בו חיבורים ולא הכילוהו, - תדע שנאמר בכוח א-להי בלא ספק!!!" (הקדמה לאבות, סוף פ"ה, מהד' הנ"ל עמ' רמד).

כמו כן[23], נאים הדברים להיאמר גם ביחס לדבריו בנוגע לגישות השונות לביאור אגדות תמוהות שבתלמוד – ראוי למחבר להדגים כמה מקומות בהם דרך פרשנית זו היא המיישבת היטב את האגדות[24].

למשל, גישתו של המהר"ל שדברי חז"ל באים לבטא רעיונות, למשל, כאשר חז"ל מנהלים דו-שיח בין יצורים שונים, הכוונה להסברה מטאפורית, למשל, "כל הדברים אשר נאמרו כאן מה שאמר הקב"ה, ושאילת המלאכים, ותשובת משה, אינו ויכוח דברים. רק מה שמתחייב מן השי"ת נקרא שכך 'אמר' ה' יתברך. ומה שמתחייב מן המלאכים נקרא שכך 'אמרו' המלאכים. ומה שמתחייב מצד משה נקרא שכך 'אמר' משה" (תפארת ישראל פכ"ד, עמ' עב). הדגמה שיטתית של מקורות רבים תראה שזוהי הגישה הכללית במאמרי חז"ל רבים[25] (ראה מש"כ המחבר בעמ' 391, 392-393, 446-447, ועוד), גם כאלו שהמחבר לפי דרכו מתקשה להסביר.

[אגב, דומה שגישה זו בכוחה לבאר הרבה מהאגדות על המקרא, הנראות כתמוהות, ובעצם כוונת חז"ל לחדור לעומק הסיטואציה ולחדד במשל מחודד את התחושות הנפשיות[26] של הדמויות הנוכחות והפעילות במאורע, וכן של המשמעות הרוחנית של המאורעות. כך למשל ניתן לבאר את המסופר בברכות לא: על שמואל הקט המורה הוראה בפני עלי].

עוד מספרים חז"ל (עירובין סג.): "...ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר ר"א לאימא שלום אשתו: תמה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו.... וליטעמיך שמו ושם אביו למה? אלא: שלא תאמר משל היה". מבואר שאם היה הסיפור ללא שמו ושם אביו, יתכן להיות כי "משל היה"[27].

גם את הגישה הנוטה להסביר את דברי חז"ל כפשטם לחלוטין[28], יכול היה המחבר לבסס יותר ע"י ריכוז מקומות בהם נראים דברי חז"ל מופקעים מההיגיון ומהמציאות, אך לאחר העיון/התגליות החדשות, מתגלה האמת כדבריהם (ראה למשל, עמ' 562, 498, 385-386, 94-104, 92, ובפרק ז' במקומות רבים).

מטרת החיבור​

בתגובה יטען – מן הסתם – הרה"ג המחבר שליט"א, שספר בסגנון כזה, של הערצה לחכמתם של מעתיקי השמועה, לאישיותם הכבירה, למידותיהם הטובות, לקדושתם וליכולתם העל-טבעית, הינה טובה וישרה, אך ספר שנכתב במגמה כזו - אין בו כוח להשיב לטועים הנמשכים אחרי טענות המחקר 'המדעי', המצטייר כשכלתני ואינטליגנטי, ומנסה לצייר את היהדות כדבקות והערצה שאיננה עומדת במבחן ובביקורת השכל.

לפיכך, דווקא ספר המוכן להטיל ספק ביכולתם של חכמינו ז"ל לעשות מופתים ולהחיות מתים, המוכן להשוות את המתואר בתנ"ך ובדברי חז"ל לתעודות היסטוריות שלהערכת החוקרים נכתבו בתקופה מקבילה, והמקבל את האפשרות להעביר ביקורת על חכמי הדורות, - הוא אשר יביא מזור ותרופה לחששותיהם של המפקפקים, והוא אשר ישיב לתמיהותיהם של המבקרים[29].

ספר זה, סביר להניח, לא נועד עבור מי שלא יצא מגבולותיהם – המטאפוריים – של ישיבת פוניבז', אורחות התורה ופורת יוסף, אלא דווקא למי אשר קרא ספרות 'מדעית', למי אשר נתקל באינטרנט באתרי כפירה מגוונים, למי אשר גלש ושתה ממי פורום 'עצור כאן חושבים', למי שטענות שונות כנגד נאמנות תושבע"פ חדרו לאוזניו, ולדומיהם.

נשיב לו, יהי כן, ספרו נועד לאוכלוסייה זו, והוא אכן עשוי להביא לה מענה, להיות לה לברכה ולתועלת, ושכרו רב מן השמים על פעלו הטוב, ואעפ"כ ספרו איננו מייצג את התורה שבעל פה, כשמו.

ספר משובח זה, שנועד להסביר לקורא את סמכות תושבע"פ ודרכיה, להכיר לקורא את מבנה המשנה וקדמותה, להוכיח לקורא את קדמות המסורת, לבאר את מבנה הדרשות ועניינם, להסביר את שיטת חז"ל באגדותיהם ואת יחסם להיסטוריה ולמדע, להראות שפעמים רבות חז"ל הסתמכו על מקורות שלא הזכירו או על מסורות עתיקות (שלא נודעו לנו בלתי מחקר היסטורי וארכאולוגי מקיף), להראות שמסורת תושבע"פ לא נפסקה במהלך הדורות כלל, ועוד, – עליו להיות מקיף, כוללי ומייצג את הגישות השונות של חכמי ישראל לדורותיהם, והעובדה שהוא תופס עמדות הקיימות בשוּלֵי תושבע"פ, ומדחיק את עמדות ה'זרם המרכזי' של היהדות, היא מגרעה באובייקטיביות של מחקרו, ובהיותו מייצג ומאפיין.

[בהערת אגב, נשוב ונזכיר שאם מטרת הספר רק לקיים "דע מה שתשיב", יש לציין זאת בפירוש בשם הספר ובכריכתו, ולסגנן אותו כך שיתאים יותר לבורים שנחשפו למחקרי ה'יהדות', מאשר לת"ח שסגנון המחקר זר להם ולרוחם.]

שנית, כדאי לדעת ולהבין, כי המטרה בדורותינו איננה רק ליישב את תמיהות החוקרים, והמענה לקושיותיהם ול'פירכותיהם' איננו ניצחון והכרעה במערכה. וזאת משום שעיקר הארס שלהם מונח בגישה ובהתייחסות היסודית. כאילו "כל אנפין שווים", כאילו ההתייחסות למוסרי התורה צריכה להיות זהירה, ביקורתית ואף חשדנית, ובטח שלא מעריצה...

כדי שאדם יתמסר ללימוד תורה, לקיום מצוות ולעבודת ה', תוך מאמץ אינטנסיבי ומפרך, בדרך המסורתית המדייקת בכל פרט והנזהרת מכל טעות, תוך ענווה והקשבה לדברי רבותינו, תוך הקפדה על דקדוק ההלכה ועמל של תיקון המידות, יחד עם התמסרות וויתור על תענוגות החיים מתוך אהבת נותן התורה יתברך ודבקות במידותיו, – עליו לפתח בקרבו הערצה לקודש, לנשגב, לתורתנו הקד', לגדולי התורה וחכמיה.

לא בחינם האריכו לחכמי הדורות לפתח יחס כזה לחז"ל, לראשונים ולאחרונים. עמדה נפשית זו חיונית לא פחות[30] מאשר ידיעה על קדמות המשנה (עמ' 44-60), על רציפות המסורת שמתן תורה היה בחג השבועות (עמ' 66-67) או של מסורות חז"ליות אחרות (עמ' 32-44, 33-44, 61-64, 65-66, 83, 112, 119, 318-319 בהערה, 323, ועוד).

שלישית, אין הדבר מוכרע שלא ניתן לחבר חיבור שישיב בצורה לוגית ורציונאלית לטענות אנשי הביקורת לגווניהם, ויזהר לנטוע בקוראיו יחס של כבוד והערצה לתושבע"פ ולמעביריה. מן הסתם, אילו השקיע הרה"ג המחבר זמן ומאמץ בכיוון זה, סביר להניח שהיה מוצא את הדרך הישרה להשיב בניתוח שכלי קר לטענות הביקורת, ולהוסיף טיעונים המעוררים את הרגש להעריץ ולאהוב את חכמי התורה.

הזוהר הקדוש, התלמוד וקבלת דברי החוקרים​

בהמשך לאותה שיטה ניגש המחבר לעשות ב'חכמת הא-לוהות'. כמובן, ששם הדברים מורכבים עוד יותר, בעיקר כשהוא ניגש לעסוק בנושא של קדמות הזוהר הקדוש, עד שדברי המחבר הופכים מתמיהים עד מאד. המחבר (בעיקר בעמ' 728-7734) מנסה – כנראה מתוך רצון 'להסתדר' עם קושיות החוקרים – לאחד את כל השיטות, כאילו לא הייתה 'מלחמת עולם' על דברי הרב היעב"ץ ז"ל[31], וכאילו הרד"ל ז"ל ושאר חכמי הרזים ג"כ הסכים עמו בכל דבריו.

בפורום כבר הובאו דברי כמה גדולי עולם[32], העונקים חמה בקומתם, שהתנגדו חריפות לטענות על איחור הזוהר הקדוש. ואין צורך להאריך בציטוטים, שהמחבר מכירם טפי מינן.

יתירה מזו, חלק מהציטוטים שהמחבר מצטט, תוך דילוגים בסימני שלוש נקודות, באים בדיוק לשלול את טענתו (למשל, דברי המקובל רי"א חבר, הנודע בגאונותו וקדושתו וכאחד מממשיכי קבלת הגר"א זיע"א, המובא חלקית בעמ' 729). ונבאר הדברים, בעזרת הקדמה קצרה.

ברור לכל ירא-שמים, שחתימת התלמוד הבבלי הייתה בימי רב אשי, רבינא ומר בר רב אשי. אעפ"כ כתבו הראשונים על כמה סוגיות מתקופה מאוחרת יותר שחדרו לתלמוד (ונתקבלו כחלק ממנו). מלבד זאת, הראשונים עסוקים במאות (ואולי אלפי) מקומות לברר את הגרסה הנכונה בתלמוד ולהסיר מעקשים (שלעיתים משפט או יותר מכך, נוסף ע"י מעתיק טועה). אעפ"כ ברור לכל שחתימת התלמוד הייתה בימי רב אשי, רבינא ומר בר רב אשי.

כעת נשוב לזוהר הקדוש. חכמי המקובלים סבורים שעיקרו הוא תורות וענייני חכמה שקבלו מרשב"י, חבריו ותלמידיו, שנרשמו ע"י תלמידי תלמידיו, כמה דורות מאוחר יותר. אין זה שולל כלל שיש הוספות מאוחרות, שכן גם בזוהר שלטו ידי מעתיקים שלא ירדו לסוף דעתו, ומחמת שמיעטו לעסוק בו חכמי ישראל (ובוודאי עסקו בו פחות חכמים מהעסוקים בתלמוד), ממילא מצויים בו יותר הוספות ושיבושים. – אך האם זה אומר שעיקרו מאוחר? חלילה! לשיטתם (של רוב ככל המקובלים, מתלמידי האר"י הקד' והגר"א וכו') הזוהר מוקדם לתלמוד, וההוספות המועטות שיש בו צריך להסירן. (ואין צורך בשום הסבר של התגלות וכו'[33]).

לא זהו המקום היחידי בו נמשך המחבר אחרי דברי החוקרים (עמם הוא נמצא בוויכוח). בפרק ג סעיף ו: "פרשנות המשניות", עוסק הרה"ג המחבר באחת התמיהות העצומות והמפורסמות של חוקרי התלמוד: "המעיין בתלמוד יוכל להתרשם שקיימת לכאורה סתירה מובנית בייחס האמוראים אל המשניות. מצד אחד המשניות, ואף הברייתות, הן מקור סמכות חד-משמעי בעיני האמוראים ואין שום דרך לנטות ממנו, ומן הצד השני נראה כאילו הם עושים במקור הסמכות כבתוך שלהם: 'רישא רבי פלוני וסיפא רבי אלמוני', 'תברא', 'חסורי מחסרא והכי קתני', באופן המאפשר להכניס למשנה תוספת של משפטים שלמים" (עמ' 198).

המחבר מאריך להשיב על טענה זו, בדברי טעם, תוך הוכחות רבות וחותכות לדבריו, ויישר כוחו.

מה חבל שבעמוד השני בפרק הוא כותב: "עניין האוקימתות הזרות... הוא ג"כ פסק הלכה שאין לקיים משפט זה אלא באופן של אוקימתא, אבל אין זה אומר שמי שניסחו התכוון באמת לאוקימתא, ולא באו אלא לומר 'אי איתמר הכי איתמר', שאין לו קיום אלא באופן זה" (עמ' 199, ההדגשה שלי ואיננה במקור; וע"ע עמ' 203-206).

בדברים אלו המחבר הלך בעקבות החוקרים, הטוענים שבעצם כל התלמוד הוא שַׂק של שקרים, האמוראים נמנעו מלחלוק על המשנה שהתקבלה בישראל, בכדי שההמון יקשיב להם. לפיכך עשו דבריהם דרך עורמה, חלקו על המשנה, אך אמרו שהיא מדברת דווקא באופן מושנה וחריג (כדוגמת "שור פיקח שעלתה לו נשיכה בגבו" בב"ק לה.).[34]

לפני שנים לא רבות, נפתח דיון ופולמוס זה ברבים, בתוך הציונות-הדתית, בנוגע ל'שיטת הרבדים' (כינוי חביב למחקר התלמוד העוקר את קדושתו), לה התנגדו גדולי חכמי דורנו[35]. הטיעונים והמקורות שהמחבר מביא לשיטה זו (עמ' 199-200) נידונו אז באריכות, ויש להשיב על רובם[36].

לשבחו ולזכותו של הגאון המחבר יש לציין שבאופן כללי הוא שולל דרך זו, ומראה בפרק באריכות (עמ' 198-199, 200-203) כי פרשנות האמוראים מכוונת לאמת הפשוטה של אופן סידור המשנה, תוך ההכרה על דרכי העריכה המאוחרת (בימי רבי) של משניות קדומות (מלפני ימות בית שמאי ובית הלל).

כבוד התורה​

נקודה נוספת שאסור לשתוק עליה, היא התייחסותו של המחבר לכמה מחכמי ישראל. הדוגמה הבולטת היא השמטת תארי הכבוד הנדרשים בפני חכמי התורה שעסקו גם במחקר, ובהם הגאונים רבי דוד צבי הופמן, רבי יצחק אייזיק הלוי[37], רבי ראובן מרגליות ואחרים[38].

כמו כן, אנו נתקלים לעיתים בלשונות מזלזלים כלפי רבותינו הראשונים זיע"א. למשל, "מפורסמים דברי התלמוד שחכמי ישראל נחלקו עם חכמי אומות העולם בשאלת צורת גלגול המזלות ונצחו חכמי אומות העולם... היו אמנם מפרשים שניסו להסביר דבר זה בצורות דחוקות שונות, אבל בוודאי הכוונה בדברים היא כפשוטה, כפי שמבין כל קורא" (עמ' 469). נוסח 'משכילי' זה מכוון – לא יאומן – כלפי רבנו תם[39]...

[גם התייחסותו לעמדה שדברי חז"ל הינם משלים (עמ' 380), לעניות דעתי וטעמי, מתמיהה בסגנונה ובתוכנה. – יש לציין, שעמדה זו מקיפה כמעט את כל חכמי ישראל, הן אלו אשר סברו שאין לפרש אגדות תמוהות כפשטן, והן אלו אשר סברו שהוצאתן משפטן היא קרובה לאפיקורסות[40], מ"מ הסכימו שעיקר המכוון באגדות אלו הוא לנמשל, לתוכן הפנימי המוצפן בהם, ולא למעשה כפשטותו.

כמו כן, הביטוי (בעמ' 258): "כמה פלפולים נאמרו בכדי ליישב את הפסוקים אל נכון, החל מכמות בלתי מבוטלת של 'מכירות יוסף', וכלה ב..." – דומה שראוי להתנסח בנוסח מכובד יותר כלפי גדול הפרשנים, רש"י ז"ל (בראשית לז, כח), ובפרט כאשר באופן דומה ביארו רבים מרבותינו הראשונים. גם בעמ' הבא (259) ראוי היה להיזהר יותר בכבוד ראב"ע.]

ממעלות החיבור - חידושים​

והנה ידוע מאמר הקדמונים שאם יש דבר אחד טוב בספר הוא מציל על כולו (עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תיח), וקל וחומר בספר שלפנינו המלא מכל טוב, מזן אל זן, חידושים מרהיבים ומשובבי נפש. אם היינו באים לפרט ולסקור חידושים אלו, ולו רק בראשי פרקים, נדרשנו לקונטרס ארוך. ובכל זאת נציין כמה דוגמאות לדברים ש'תפסו' אותי, בהם החכים אותי המחבר בדברים שלא ידעתי כלל.

המחבר (בעמ' 38-39 בהערה 5, ובעמ' 89-90, 423-426 ועוד) מאריך להראות שאמירות רבות של חז"ל, הנראות כתירוץ דחוק/מחודש הנאמר בשל ההכרח עקב קושיא כלשהי, מבוססות על מקורות בכתוב (או על מסורות עתיקות[41]), מבלי שחז"ל הזכירום בפירוש. נזכיר דוגמאות בודדות:

• "בב"ב טו. על הברייתא: 'שמואל כתב ספרו', שאלו חכמים: והכתיב (ש"א כח, ג) 'ושמואל מת'? ותירצו דאסקיה גד החוזה ונתן הנביא. תירוץ זה נראה כ'שליפה' בעלמא, כשליתר ביטחון הזכירו שמות שניהם... אבל האמת שהוא מפורש במקרא, שנאמר: 'ודברי דויד המלך הראשנים והאחרֹנים הִנם כתובים על דברי שמואל הרֹאה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החֹזה' (דה"א כט, כט), וברור שאין הכוונה לשלושה ספרים מקבילים, כי..." (עמ' 423).
• "רבי עקיבא חבריו דנים כמה מכות לקו המצרים על הים... בהגדה של פסח. אין הם מסבירים כלל מניין להם שלקו המצרים מכות בים סוף? והנה פסוק מפורש מדבר על כך: '...הם הא-להים המכים את מצרים בכל מכה במדבר' (ש"א ד, ח). המכות במדבר הם – בלי ספק – המכות שהוכו המצרים כאשר רדפו אחר ישראל למדבר..." (עמ' 424, ובהערה שהמילה 'בכל' אפשר שרומזת שלקו 50 מלקות, כגמטריה של 'כל').
• "נחמיה העמסוני התקשה בשאלה מה אפשר בפסוק 'את ה' א-להיך תירא', מה אפשר לרבות מן המילה 'את', ורבי עקיבא בא ולימד: לרבות תלמידי חכמים [פסחים כב: ועוד]. ובאמת הוא מקרא מפורש בספר שמואל: 'ויירא כל העם מאד את ה' ואת שמואל' (ש"א יב, יח), ובלי ספק סמך רבי עקיבא על המקרא, אלא שבדבריו לא נתפרש" (עמ' 425).
• "שבת קיג: אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה שנער - שכל מתי מבול ננערו לשם. נראה כאילו ר"ל דורש את המילה 'שנער' לשון ניעור ותו לא, ובאמת סמך על מקרא מפורש (ירמיהו נא, מט): 'לבבל נפלו חללי כל הארץ'." (עמ' 426).

הגאון המחבר אף מראה את השימוש של המקרא בדרך רמז, כאשר תחלופת ישמעאלים-מדיינים-מדנים, מביאה בסיום מכירת יוסף את משפט המחץ (בראשית לז, כו): "והמדנים (- המריבות[42]) מכרו אותו אל מצרים"...

וכן משפט סתמי כדוגמת (בראשית כה, כט): "ויזד יעקב נזיד", "הפותח את פרשת הכנת התבשיל התמים שדרכו נמכרה הבכורה ליעקב (השווה שמות יח, יא: "כי בדבר אשר זדו עליהם). או: 'ויהי כי זקן יצחק ותכינה עיניו מראות', שמתכוון גם לכך שלא ראה יצחק את האמת מאחורי התנהגות הצדקנית של בנו עשיו" (עמ' 259).

כך גם לגבי "פסוק מוכר: 'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו'... ברור שפשט המקרא עוסק בציד שהיה מביא עשיו לפיו של יצחק, אך מן הצד השני ברור שהלשון 'כי ציד בפיו' המתאים יותר לאריה שנתפס כאשר גוויית צבי במלתעותיו, לא נכתבה בכדי. הרמז כאן שקוף לפחות כמו הפשט: בפיו של עשיו יש ציד, איש ערום וחלקלק הצד את אביו הזקן בדיבורים" (עמ' 258).

בדרך זו מבאר המחבר (עמ' 259-261, 433-438) כמה וכמה דרשות של חז"ל הנראות מנותקות מפשוטו של מקרא ("ויסע לוט מקדם", "וחייתה נפשי בגללך", ועוד).

לסיום​

סקירה זו נגעה רק בנקודה בודדת בחיבור מקיף ויסודי זה. נסינו להראות שהמחבר משתדל לנקוט כדעת הרציונאליים שבחכמי ישראל (לעיתים הדבר מתבטא אפילו בנקיטה כעמדות שוליים וכנ"ל), ככל הנראה מתוך כוונה להשיב לאנשי 'ביקורת התלמוד'. יתכן שמטעם זה בעצמו, כשהביא חוקרים חרדיים שהיו גדולי תורה, עשה זאת בהשמטת תוארי כבוד (אפילו מינימאליים). לדעתנו, בשתי נקודות אלו שגה הגאון המחבר, אשר אין חולק על גדלותו וחכמתו.

כל זה איננו שולל את הזכויות המרובות שיש לו בהפצת ספרו, הן בהצלת יהודים מכפירה ומטעויות בתפיסת האמונה, והן בידע הרב והעצום שמביא לקורא, אף אם הוא רגיל בלימוד תורה ביסודיות.

בדעתי לכתוב בלי נדר עוד פרק הסוקר צדדים אחרים ביצירת ענק זו, ועוד חזון למועד אי"ה.

---

[1] הכוונה לסוגיות בהן קיימות גישות שונות המחבר מכריע ביניהם (כדוגמת דרשות חז"ל; אגדות חז"ל על המקרא; ועוד). בסוגיות אחרות בולט כישרונו זה של המחבר ביכולתו להצליח לספק הוכחות רבות לטיעוניו ולסקור אותם בבהירות (רציפות המסורת; הסתמכות חז"ל על מידע שאיננו מוזכר בפירוש; רמזים המוצפנים במקרא; דרשות המבססות הלכות הידועות מהמסורת; היחס בין טעמי מצוות והגיונן לסגנונה המשפטי של ההלכה; ועוד).
[2] על אף שהמחבר כותב "...אף שאין חיבור זה אמור לעסוק בתיאוריות..." (עמ' 316), ובכ"ז יש בספר כמה וכמה תיאוריות משובחות ומעניינות (ובפרט בפרק השביעי של החיבור).
[3] הן במאמר הנ"ל על ספרו של בראון, והן בספר הנוכחי במקומות רבים (עמ' 68-72, 74-85, 91-92, 105, 217-223, 253, ועוד).
[4] חלוקת הסעיפים לתתי סעיפים ואותם - לענפים; הבחנה אחידה בין כותרות בגדלים שונים; הפניה בין חלקים שונים בספר תעשה מדויקת יותר אם תכלול את ציון העמוד, ולא רק הפרק והסעיף; הקדשת פרק פני עצמו לאגדות – ולא רק סעיף; בפרקים ארוכים הסוקרים גישות שונות ומנווטים ביניהם, נדרש סידור ברור יותר לתוכן הפרק, ולקשר בין המאמרים השונים שבתוכו, וסיכום בסוף כל מסכת מאמרים; תיקון ציוני מקורות שגויים או לא ממוקדים (כדוגמת אורחות רבנו ח"א, קובץ אגרות, שו"ת יד חנוך, ועוד); יצירת אינדקס משוכלל ונוח, ומפתח מקורות במקרא, בתלמוד ובמפרשיהם (ובפרט של מקורות המקבלים ביאור חדש בחיבור); תוספת מקורות עליהם 'בנה' המחבר אך משום מה לא ציין להם (למשל, בעמ' 218: "...הרי שהערצתו לחזו"א לא ידעה גבולות" - עי' שו"ת שרידי אש, ירושלים תשנ"ט, ח"א סוף סי' קמח); ועוד.
[5] וראה להלן הערה 23. באופן כללי, הדברים נסובים על פרקים מסויימים מהחיבור בלבד, ובכל דברינו לא אמרנו מילה על הפרקים העיוניים המרתקים של הספר: "לדרכה של תושבע"פ" (פרק ג, עמ' 106-223), "דרשות חז"ל" (263-358), המהווים – כל אחד מהם – יחידה עיונית מרתקת, המזקיקה מחקר מקיף ועיון יסודי בכדי לדון בה. כמו כן, הפרקים המדעיים של החיבור (בעיקר פרקים ו-ז) ראויים לסקירה מקיפה מפי ה'מבינים' בתחום.
[6] במוסגר הגהמ"ח מציין שהמגן אברהם כתב זאת בלשון "אפשר", ולא ציין שכך גם המ"ב שם ס"ק ג שהעתיק דבריו בלשון "אפשר", ולאחר מכן בס"ק ד כתב בד' הרמ"א להצריך קינוח והדחה, ונראה שלא סמך ע"ז בפנ"ע. כמו כן, הביא כן בשם שו"ע הגר"ז, ובבורותי אינני יודע היכן מצא כן בדבריו, אך במק"א (חו"מ, הל' שמירת הגוף והנפש, סוף סעיף ט) כתב אדמו"ר הזקן: "והרגיל לשפוך מים שהם חמים ביותר מדאי על בשרו קשה לצרעת... וכן האוכל דג ובשר כאחת כמו שנתבאר ביו"ד סימן קט"ז", ולא חילק בין התקופות. (שאר המקורות שציין - לא בדקתי). גם בחכמת אדם (שער איסור והיתר סח, א) ובקיצור שו"ע (לג, א) סתמו לאיסור. גם בספר בן איש חי (שנה שניה, פנחס, בהקדמה ובאות ח) ביאר באורך שחובה להחמיר בזה. ועי' שו"ת חת"ס (יו"ד סוף סי' קא).
[7] אגב, אחת הראיות שהביא המחבר (עמ' 531-532) שמספר הכוכבים זהה בין מאמר ר"ל (בברכות לב:) לבין המדע העכשווי (אם לא חל שינוי בינתיים...), אך לדרך המחבר יש לתפוס מספרים אלו כהפלגה גדולה, ולא כציון מספר מדויק (ראה בעמ' 384-389).
[8] לבד רשימות קצרות לצורך נושא אחר, ראה למשל בעמ' 86-90.
[9] הניסוח: "בעקבות מעשה זה מקובל לומר כי 'כל מי שמוזכר בתלמוד יכול היה להחיות מתים'." (עמ' 413), דומה שהנחה מקובלת זו (המופיעה רבות בספרי האחרונים – המושפעים מחכמת הנסתר במידת מה – לסוגיהם) מקורה בעשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו ז"ל. אגב, העובדה שעמדה זו היא דעתו האישית של אנטונינוס (ראה עמ' 414 הערה 99), המכיר אישית את רבי וסביבתו, מהוה דווקא חיזוק לעמדה זו, לא פחות ממקבילה ממגילה עתיקה או מפפירוס שזה עתה נמצא... [כמובן, יתכן להעמידה דווקא בדורות התנאים, או כמשל, ראה שו"ת מהרשד"ם או"ח סוף סי' יז (הוזכר כ"פ בשיחות הרצי"ה), וע"ש שאיננו שולל גם שחיה מתים כפשוטו אלישע].
[10] ראה דברי הרשב"א (בפירושי ההגדות חולין ז., הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשס"ט, עמ' קכג): "ממה שנתפרסם פרסום רב בתורה, גם בספרי התלמוד, ושנאמנהו אנחנו עד שלא נצטרך לדבר בו, [הוא] התחדש[ות] אות ופלא לעת הצורך, לעם כולו ע"י נביא או אפילו לאחד מן החסידים, ונמשך העניין מאבות לבנים, עד שנמצא לרבותינו ז"ל כן בהרבה מקומות, כעניין תנורו של עכנאי שקרה לרבי אליעזר וחכמים, ועניין רבה ורבא, וכאלה רבים". (מובא בספר 'מעין חתום' – שערים לאגדות חז"ל, מאת הרב משה פיליפ שליט"א, פתח תקווה תשס"ח, עמ' 153-154, וע"ש עמ' 157, שגם רבי ידעיה הפניני בדרשי, הובאו דבריו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תיח, הסכים לדברים אלו). ראה דברי ריא"ז: "ויש מן (הדרשות) [המדרשים] שהן על דרך מעשה ניסים, שמראה הקדוש ברוך הוא כוחו, ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים... וכאלה ימצאו רבים בדברי החכמים, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (ב"ב נח.), על רבי בנאה שהיה מציין המערות, וכל העניין האמור שם. ועוד אומר שם, שהיה מגושא אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכל אותן העניינים מעשה ניסים, כמו שהיו נעשים ונגלים לנביאים שאין כן לשאר בני אדם. ויש מאלה רבים (במעשיו) [כמעשים] של רבה בר בר חנה שהם דברים מותמהים, שהיה מראה השם יתברך לחסידיו המאמינים בו בלב שלם" (שלט"ג ע"ז (ו.) בשמו, מובא בשל"ה הקד' כללי התלמוד יז, שצד; ותמה על המחבר שהביא מקצת מדבריו בעמ' 396, וכמדומה שלא הביא דבריו אלו).
וראה גם ספר העיקרים (מאמר ג פרק ל): "...ופעמים ימצא איש תספיק מדרגתו, מצד ריבוי עשית מצות והכוונות הראויות, שיהיה מושגח בעולם הזה ומוצל מכל הפגעים, כרוב חסידי ישראל, עד שישתנה הטבע כפי רצונם, כמו שהיה זה ברבי חנינא בן דוסא ובנחום איש גם זו ורבי פנחס בן יאיר ודומיהם. ופעמים ימצא איש אחד מצד ריבוי המצות והכוונות הראויות וההשגה שישיג בא-ל ית', שיגיע בעולם הזה למדרגת ישעיהו ואלישע ודומיהן, וזו מדרגה שאין למעלה ממנה שהיא מדרגת גדולי הנביאים שהיו אחרי משה". ראה גם באלשיך הקד' (תהלים פט, ו, שציטט מאמר הזוה"ק והדגימו על חכמי התלמוד).
[11] ראה אוצר הגאונים חגיגה יד: עמ' 13, מובא בספר 'מעין חתום' הנ"ל, עמ' 60-63.
[12] שם הדברים אף בניגוד לפרשנות הגמרא עצמה (שבת נג:): "תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית! אמר רב יהודה: בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם, שנשתנו עליו סדרי בראשית". - ומבואר שזהו שלא כדרך הטבע.
[13] הזכרנו את המהר"ל, אך ודאי יודע הגהמ"ח מרבים מחכמי ישראל שהסבירו את דברי הגאונים באופן שאיננו מטיל ספק בסמכות האגדה (שלא כדברי 'מאור עיניים' המוחרם, או – להבדיל – הרש"ר הירש, ראה להלן הערה 19). למשל, ראה דברי הרב דסלר ב'מכתב מאליהו', ח"ד עמ' 353-354 (מובאים בספר 'מעין חתום' עמ' 344-345).
[14] גם הוא הזכיר כי לא מר בר רב אשי חתום על ציטוטים אלו, ואף המחבר בעמ' 366 הערה 76 רמז לאפשרות זו (דבר שלא מנע ממנו מלצטט את המאמרים הנ"ל בלא שום הסתייגות בעמ' 395-360.
[15] ולענ"ד פשוט לקורא המשכיל, שכוונת הרמב"ן שסוד רמוז באגדה זו, אלא שבדרך הוויכוח לא היה אפשר לו לשכנעם בכך, ודבר מוכח מראשית הדברים (שלא הובא בספר תושבע"פ): "חזר פראי פול ואמר כי בתלמוד אמרו שכבר בא המשיח... אמרתי: באמת שאינני מאמין שנולד המשיח ביום החורבן, וההגדה הזאת או שאיננה אמת, או שיש לה פירוש אחר מסתרי החכמים..." וע"ש בכ"ד.
[16] צויין בשו"ת עשה לך רב (לרבי חיים דוד הלוי זצ"ל, ח"ה סי' מט), והובא בספר 'מעין חתום', הנ"ל, עמ' 332-334.
[17] רשימה זו לא בהכרח סותרת את הקודמת, אך היא שוללת את הפרשנות הסתמית שלה בדורותינו.
[18] המחבר מזכיר גישה כזו בעמ' 432, 439, וחבל שלא הביא את דברי הלשם. יש לציין, שכמובן דברים אלו אינם מחייבים שכל האגדות התרחשו היסטורית כפשטן, אלא גנוז בהם רעיון רוחני עליון, וכל הלומד בהם מקיים מצות ת"ת, וחייב לברך לפניה. (מעלה זו גדולה מלימוד כל חכמת האומות, ברום הישגיהם הפילוסופיים והמוסריים).
[19] יש להתפלא שהמחבר איננו מזכיר (אלא ברמיזה, ראה בעמ' 366) את הביקורת בישיבות ליטא לגווניהן על דרכו של הרש"ר הירש בסוגיה זו (כפי שהובא בעמ' 361-362). למשל ראה למשגיח הדגול, רבי שלמה וולבה זצ"ל, ב'אגרות וכתבים', ירושלים תשס"ו, איגרת רלו (מובן ב'מעין חתום', עמ' 349-351).
[20] כמובן שפירוש זה איננו מבאר את הטעם בראשית המאמר (ב"ק טז.): "צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד". מעבר לכך, המחבר כ"כ מאריך להראות (בפרק ז) את 'מדעיותם' של חכמים, א"כ האם עשו ניסוי מדעי לבחון זאת?
[21] דברי הגר"א בביאורו (יו"ד סי' קעט ס"ק יג) ביחס לאגדות: "...כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות, לא פנימיות של בעלי הפילוסופיה... שהם חיצוניות, אלא של בעלי האמת", שהוזכרו בעמ' 509-510, אף הם משתייכים לתפיסה זו (וראה ביאורו למשלי א, ו, שאף לדרכו יש מקומות שאינם לפי פשטן). כמו כן, בשולחן ערוך הרב בעל התניא (הל' ת"ת פ"ב ס"ב) כתוב: "...כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה' גנוזים באגדות". (שני מאמרים אלו הובאו בספר 'מעין חתום' עמ' 251-252).
[22] וראה מה שאסף המהר"צ חיות בספרו 'מבוא התלמוד' (פי"ז, מובא בספר 'מעין חתום' הנ"ל, עמ' 252-253) מכל כתבי הרמב"ם.
[23] בשל היות הספר כולו, ופרק זה בפרט, גדול ועצום, מכיל פרקים רבים, כותרות משנה רבות, ורעיונות רבים ומגוונים, יתכן שלא עמדתי על טיבם של דברים, ובקורתי בנקודה זו שגויה. (יתכן שהיה כדאי לערוך את הספר יותר, בכדי להקל על המעיין).
[24] עצם הנחת המוצא של המחבר כי כל האגדות עניינם זהה (מסורות שחיו בלב העם כולו, והדיוק בפרטיהן למותר), זקוקה ביסוס. סביר להניח שיש אגדות שהתרחשו כפשוטו, אחרות שרק משל היו (להצפין בהן רזי החכמה כדברי הרמב"ם הנודעים), אחרות שנאמרו ע"ד ההפלגה, אחרות שהתרחשו בחלום (עמ' 372-373), ואחרות שנאמרו לתשובת המינים דרך בדיחות (ראה רש"י סנהדרין מג. ד"ה יהרג נקי, בחסרונות הש"ס; וכן בתוספתא סוטה פ"ו הל' ה-ו [ובמהדורת ר"ש ליברמן ה"ט] שהובאה בעמ' 446). כך גם נקטו רבים מחכמי ישראל, וציינו כללים, דרכים ושיטות לשייך באמצעותם כל אגדה למשמעותה האמיתית.
[25] ידועים דברי חז"ל: "שאלו לחכמה החוטא מהו עונשו, אמרה להם 'וחטאים תרדֹף רעה' (משלי יג, כא). שאלו לנבואה החוטא מהו עונשו, אמרה להם 'הנפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל יח, ד). שאלו לתורה חוטא מה עונשו, אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה החוטא מהו עונשו, אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו" (פסיקתא דרב כהנא, מנדלבוים, פסקה כד - שובה, אות ז, מובא בספר בעמ' 127; וכעי"ז באוצר המדרשים לאייזנשטיין, עמ' 494, ילקוט שמעוני תהלים רמז תשב ד"ה זכור רחמיך; וראה בירושלמי מכות פ"ב ה"ו). והתמיהה בוקעת ועולה: וכי מהיכן ידענו על כוחה של תשובה, אם לא מהתורה, הנבואה והחכמה? ומלבד כן, וכי התורה, החכמה והנבואה מדברות? ודאי שהכוונה לומר מה מתחייב מצד מדרגת התורה (כהסבר המהר"ל בנתיבות עולם, ח"ב, נתיב התשובה פ"א עמ' קמח). כמו כן, נראה שלזה נתכוון הרמב"ן המובא בהערה 15 לעיל.
[26] למשל, ראה לנחמה ליבוביץ' ע"ה, בספר 'עיונים בספר בראשית', שמסבירה את הדו-שיח המפליא המתואר במדרש (פר' ויגש) כמתחולל בלבם של שבטים, התוהים היכן העורמה שכה אפיינה אותם במעשה שכם ובמכירת יוסף? "אבל אשמים אנחנו על אחינו"... וראה בספר 'מבוא התלמוד' (למהר"צ חיות ז"ל,פכ"ט, מובא בספר 'מעין חתום' הנ"ל, עמ' 292-295), וש"נ לתוס' ע"ז יז. וחולין ז.
[27] וראה בספר 'לאמונת עתנו' (משיעורי מו"ר הרב צב"י טאו שליט"א, ריש חלק ט') גבי המסופר על הלל הזקן ע"ה (שבת לא.) מטוב ענוותנותו, שייתכן שלא התרחש מאורע זה, אלא הביאוהו חכמים מטביעות עינם, לדוגמה וודאית, שאפילו אילו היה מתרחש כזה - לא הייתה פוקעת סבלנותו. כמובן, יתכן מאד שמאורע זה התרחש במציאות, אך הדבר איננו משנה כלל!!! (וראה עמ' 402 הערה 94).
[28] ראה מהרש"א שהביא המחבר בעמ' 403, וכ"ה בח"א בכורות נז: וב"ב עג. (הביאו המחבר בעמ' 396 הערה 90, ע"ש מש"כ ע"ד), שם עג:-עד: וברכות ג. (וע"ש נה: ד"ה שכל החלומות וכו'), ועוד, כמפורסם (אבל עי' ח"א ב"ב טז. ד"ה אלמלא מקרא); וראה בדברי הגר"א (המובאים בהערה 21). וידוע המסופר מהגאון החזון-איש שחשש ליינו של לאומר שאגדות החורבן הן גוזמה, כמובא בפאר הדור ובספר הליכות שלמה, ודלא כמש"כ המחבר בעמ' 386-389 (ויש להתפלא שהמחבר כלל לא הזכיר גישה כזו בדבריו). [יש לציין, שפעמים רבות אף המפרשים המקבלים את העובדה שיש מהאגדות שפירושן איננו כפשטן, מ"מ פירשו אגדות רבות – הנראות לנו כתמוהות – כפשטן, ולא ראו בתמיהות אלו עילה בכדי להוציאן מפשטן, לדוגמה ראה דברי ריא"ז (המובאים בחלקם בהערה 10).]
[29] יסביר הגהמ"ח, שאדם המושפע מטענותיהם של החוקרים, אפילו לא יטרח לבדוק ולחפש תשובה בספר המניח שחז"ל לא יכולים לטעות, שסגננו מלא הערצה לחכמתם ולקדושתם שאינן נתפסות; ודווקא ספרו יכול להביא ישועה ורפואה למסתבכים ברשת זו.
[30] כמובן, אין באמירה שכזו בכדי לשלול את החשיבות למענה לטענות אפיקורסיות לגווניהם (שלא ייווצר הרושם כאילו אין בכוחנו להשיב), אך יש לדעת שאצל רבים מאוד ההכרעה איננה שכלית גרידא, ועיקר ההתמודדות וההתלבטות נוגע למישורים אחרים, נפשיים ואחרים, וכמדומה שזו כוונת הרב סולובייצ'יק זצ"ל (שהגאון המחבר כה הרבה לתמוה עליה בעמ' 588-589, 593), כי שאלת 'גיל העולם' לא היא עיקר הקושי של האינטלקטואל הדתי, יודע הוא שהמדעים העוסקים בחקר העבר עדיין בחיתוליהם, ואף מדע הטבע ההוויים מרעננים את התיאוריות שלהם מפעם לפעם, והתיאוריות שהיום הינן ודאיות עלולות בהחלט להתברר כשגויות, ואף אם יתבררו כוודאיות ויעמדו לאורך זמן רב, עדיין הקושיה איננה מוחלטת, שכן הרבה מהידיעות ההיסטוריות שיש לנו בתושבע"פ (ואולי אף בתורה שבכתב, ראה אגרות הראי"ה ח"א סי' צא וקלד) ניתנות להתפרש בדרך משל. לעומת זאת, בעיות הנוגעות לייחס בין המוסר לתורה, או בין התורה לתרבות המודרנית והפוסט-מודרניסטית (להשלכותיהן הנפשיות), עלולה להיות הרבה יותר משמעותית.
[31] ראה שם הגדולים (מערכת ספרים, אות ז, סעיף ח - זֹהר): "עתה מקרוב בא לידי מטפחת ספרים. וראיתי בהעברה בעלמא שעשה פלילות עד שכתב שאינו לתנא אלא לאחרון ופקפק על הגדולות והנוראות אשר בזוהר. ולפום ריהטא הייתי תמה מאד על דבריו בכלל ובפרט, ורבותינו אריון דאורייתא מהר"ם קורדובירו והאר"י זצ"ל, בעלי רוח הקודש ואשר נגלה אליהם אליהו זכור לטוב, ובכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם, הם נגדו, ואחריהם כמה קדישי עליונין. ולכן נראה לי כי גם הרב ז"ל ידע באמת ובתמים עניין [קדמות] הזוהר הקדוש. אך בקנאתו על כת הארורה [- תלמידי ש"ץ] שעוברים על כריתות ומיתות בי"ד ותלו עצמם בלשונות הזוהר בדברי שווא ושקר לכן הראה פנים לקעקע ביצתם ולומר משום עת לעשות פקפוקים אלו וכוונתו לשמים..." (וראה להלן הערה 31).
[32] רבי חיים ויטל: "...ויראה כי כל דברי הרשב"י ע"ה הם ברוח-הקודש, והיה רואה בעיניו כל נשמות החכמים העתידים להיבראות..." (- משמע בדבריו לגבי כל דברי האמוראים המופיעים בזוהר הקד' - שרשב"י חזה אותם ברוח קודשו). משנת חכמים (אות שלב?): "בחיבור נורא זה מספר הזוהר אין להסתפק בעיקרן של דברים כהווייתן, שיצאו מפי רשב"י וחבריו, ולכן המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה; אך המסדר עשה התקשרות הדברים כאשר עליו באו אל נכון". שם הגדולים (מערכת ספרים, אות ז, סעיף ח - זֹהר): "ראיתי כתוב מהרב מהר"א רוויגו וז"ל: מצאתי בזהר כ"י ישן נושן אצל מורי מהר"ם זכות נר"ו: מצאתי כתוב באמת כי ראש המקובלים ר' נחוניא ן' הקנה והוא חיבר ספר הבהיר, ואחריו רשב"י עשה ספר הזהר וחיבר בו כמה חבורים כמו התיקונים. וכשמת רשב"י ורבי אלעזר וכל הדור ההוא אבדה חכמת הקבלה. עד שהקרה ה' לפני מלך אחד ממלכי מזרח שציווה לחפור במקום אחד על עסקי ממון. ונמצא שם ארון אחד ובו ספר הזהר..." ע"ש בכל דבריו (מקצתם הובאו בהערה 30 ע"ש).
[33] ובדברי מהרח"ו (שהובאו לעיל הערה 31) מבואר בהיפך, שרשב"י הוא שחזה ברוח-קודשו את האמוראים שעתידים לבוא, וכתב הדברים בשמם (ולא האמוראים חזו דברים מנשמת רשב"י וכתבו בשמו).
[34] אגב, חוקרים אלו עצמם עשו אותו דבר לתלמוד: "לפעמים חורגים מחקרים כאלו מכל גבול בסיסי וטבעי של כללי היסק... ברור שמבחינת גבולות כללי ההיסק והסמכות, מדובר באי-קבלת התלמוד כסמכות, ואין משמעות לדרך בה בחר הבוחר לערוך למקור הסמכות 'קריאה מחדש'. אין משמעות לסמכות [ולטקסט בכלל – א.ק.] כשיש חופש בלתי-מוגבל לדרכים לגשת אל הטקסט..." (כדברי המחבר בעמ' 119-220).
[35] הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, ויבלטו"א הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, הרב אביגדֹר נבנצל שליט"א, הרב אליהו בקשי דורון שליט"א, הרב שלמה משה עמאר שליט"א, הרב דב ליאור שליט"א, הרב עמיאל שטרנברג שליט"א ורבים אחרים.
[36] לגבי השמועות שהמחבר מביא בשם הגר"א, ידוע שרבי אברהם בנו (בספרו 'רב פעלים') מביא בשמו שמועות אחרות, וידוע מש"כ בשו"ת קול מבשר (לרבי משולם ראטה זצ"ל) להשיב על הדברים (וחבל שהמחבר לא הזכיר את הדברים). האריך בכ"ז הרב שלמה אבינר שליט"א בספרו 'חיי עולם' ע"ש. כמו כן, האפשרות לתת פרשנות נוספת למשנה – או לפסוק – איננה אומרת שהקדמון שנתן פרשנות מסוימת לא סבר שזוהי הפרשנות הנכונה. [ויש עִמי עוד אריכות בזה במק"א.]
[37] הכינוי "הפולמוסן החרדי" המוצמד לשמו במקום אחד בספר (עמ' 31) הינו מזעזע כל נפש עם קורטוב אידישקייט (לשם השוואה, נחום סוקולוב קרא לו "פטיש החזק", ראה שם; וראה בעמ' 270 על התייחסות גדולי דורו לדמותו).
[38] וכבר העירו בפורום בהרחבה על הניסוח "דבריו של האדמו"ר [מקומרנא] מוגזמים ומופרכים..." (עמ' 753). מתאים יותר היה לנסח את הדברים כך: "אין לפרש את דבריו כמשמעותם הפשוטה, שכן שגיאה מהותית" וכו'. [יש לציין, שעצם ההתייחסות לאר"י ז"ל כאחד הפוסקים שנויה במחלוקת, ויש שראו בו את גדול המקובלים (האחרונים), והמכריע שביניהם ואכמ"ל].
[39] ראה שיטה מקובצת כתובות יג: ד"ה השבתנו על המעוברת, בשם הרא"ש ז"ל: "ואמר ר"ת ז"ל דאע"ג דנצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל היינו ניצחון בטענות, אבל האמת הוא כחכמי ישראל..." (דברים אלו הובאו גיליון הש"ס לרע"א במקום - פסחים צד: דבר המלמד על גישתו לשאלה בה עוסק המחבר). יש לציין שדבר זה מובא כנימוק לשיטתו ההלכתית של רבנו תם, עי' דברי ירמיהו וציוני מהר"נ אש (פ"ד מהל' שבת ה"ד) ושו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סי' כא אות ו; ח"ו או"ח סי' מא אות א) וש"נ. [על עצם השמטת המחבר לגישה זו, ולמקורות רבים ההולכים בכיוון זה, ראה מש"כ לעיל בפנים סביבות הערה 6].
[40] כדוגמת המהרש"א והגר"א המוזכרים לעיל בהערות 21 ו-28.
[41] המחבר מאריך לכל אורך החיבור להשוות את דברי חז"ל למסורות עתיקות, ראה עמ' 92-105 (ובמקומות אליהם ציינו לעיל).
[42] המילה "מדנים" במשמעות מריבות מופיעה בספר משלי (ו, יט; י, יב; וע"ש ו, יד, בקרי ובכתיב).

 

[גמח]

לדרכי התחברות ופסיקת המ"ב והחזו"א
התפרסם בישורון כרך לא

 

[שמחנו]

...

 

[י מינצר]

סקירה ותגובה חריפה שכתב הרב אבי קלמן על ספרו של ענבל "תורה שבעל פה".




אודות הספר 'תורה שבעל פה – סמכותה ודרכיה'

תורה שבעל פה – סמכותה ודרכיה. שמונה פרקים על סמכותה ודרכיה של התושבע"פ, מאת הרב יהושע ענבל שליט"א. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשע"ה. (סביבות 770-780 עמ').

להלן סקירה הבוחנת נקודה מסוימת בחיבור זה (ובפרט בפרקים מסוימים בו5), כפי שהעמידני עליה ת"ח (העוסק בהרבצת תורה ואמונה לצעירים המבררים את מקומה של תורתנו הקדושה בחייהם) המשתתף בפורום 'אוצר החכמה'. כמו כן, עשיתי שימוש בציטוטים שהובאו כבר באשכול אודות ספר זה בפורום הנ"ל, כפי שהערני עליהם החכם הנ"ל.

לאחרונה נתבשרנו בבשורה טובה, הוצאת ספר מקיף וכוללני על סמכות תושבע"פ ודרכיה. המחבר, המשמש בתפקידים בכירים רבים: ראש כולל לדיינות, חבר מערכת ה'אנציקלופדיה תלמודית' וקובץ 'ישורון', ראש צוות מחקר בהיסטוריה מקראית של 'ערכים', הינו ת"ח מופלג, סיני ועוקר הרים, אשר התפרסם כאן, בפורום זה, במאמרו המשובח הסוקר את ספרו של ד"ר בראון על החזון איש.

המעיין בספר, מתרשם עמוקות מכישרונו הפנומנלי של הגאון המחבר, מבקיאותו המקיפה (בספרי הקודש לגווניהם, ולהבדיל בספרי מחקר בכמה תחומים) ומניתוח מעמיק (לעיתים אף מקורי), מהיקף הנושאים והסוגיות הנידונים בחיבור, ומיכולתו של המחבר לסקור בבהירות את הגישות השונות שנאמרו בתחום[1], להביא ראיות רבות כנגד גישות מסוימות, ואף להציע פתרון ודרך משלו לביאור הדברים[2].

כפי שעולה מעצם שמו של הספר, מטרת המחבר כפולה: הן להשיב לטענות שונות של מכחישי-התושבע"פ (ובעיקר המודרניים שבהם, אנשי 'מדעי היהדות' לגווניהם), והן לתת סקירה מקיפה על דרכי תושבע"פ, בתמציתיות ובחדות, תוך שהוא משאיר לעצמו מרחב להבעת עמדותיו וחידושיו, יחד עם ביקורת תקיפה ולא מתפשרת על חוקרי 'חכמת ישראל' (בשל שטחיותם, חוסר הבנתם את הטקסט, המגמתיות שלהם הגוברת על היושרה, ועוד).

מעבר לרכישת המידע הרב שבספר, וקבלת פתרונות שכליים הגיוניים ומתקבלים לתמיהות הרבות שהעלו ע"י אנשי 'הביקורת', חוקרי תושבע"פ המודרניים לגווני כפירתם, הקורא אף מתרשם מחוסר יכולתם לנתח את התלמוד בדרך ישרה ונכונה, הן בשל בורות רבים מהם, והן בשל העובדה שבכדי להבין את התלמוד יש ללומדו היטב תחילה, ורק אח"כ לחקור אותו, כפי שמבהיר המחבר במקומות רבים[3]. [כמה נאים הדברים להגהמ"ח, אשר לבד בקיאותו המקיפה – בספרי הקודש ולהבדיל בתחום המחקר – כעולה מספר זה, חיבר גם ספר עיוני על השולחן-ערוך יו"ד].

נראה שהמחבר הצליח להכניס לספרו כמות כבירה של מידע, שלא היה מבייש אנציקלופדיה בת כמה כרכים. טוב היה אם הספר היה עובר עריכה נוספת בכדי להקל על הקורא[4], אך עדיין הוא משובח, קריא, מרחיב-אפיקים, מעמיק ומקיף, ואף מרתק.

הבאת הספר בכור-הבחינה, לעמוד על גישתו הייחודית, לבדוק אותו ולבקרו ממומים מהותיים (ולא שגיאות מקומיות), מחייבת סקירה ממעוף הציפור, הבנה של הפרטים השונים, וקליטת הכיוון הכללי של החיבור. אני מקווה שלא נכשלתי[5].

האם הספר מאפיין?​

בשל ההיקף העצום של הנושאים בספר, לא נוכל לבחון אותם אחד-לאחד ולעיין בהם כראוי. ננסה לעמוד על נקודה מסוימת, החורזת את הספר מתחילתו לסופו, ויש בה בכדי להוות הערה על המטרה השנייה אותה סימן לעצמו המחבר (לתת סקירה על דרכי תושבע"פ).

בולטת בספר גישתו הרציונליסטית של המחבר, והדגשת קו זה בדברי רבותינו, תוך השמטת/צמצום דעת החולקים. נמחיש את הדבר בעזרת כמה דוגמאות:

• התחשבות ההלכה במדע - המחבר (בעמ' 479) כותב: "אזהרת חכמים שאין לאכול בשר ודגים נדחתה ע"י הפוסקים האחרונים"[6]. חד וחלק. האם המחבר מכיר 'הכשר' שלא יסיר את תעודת הכשרות מעסק המערבב בשר ודגים? (וראה להלן הערה 36 עוד דוגמה בנושא קרוב - השמטת שיטת ר"ת).
• בעמ' 240-241 (ובהמשך) מונה המחבר עשרות ומאות מקומות בהם חלקו אחרונים על דברי הראשונים, אך במקביל ראוי לעשות רשימה של מקומות בהם השיגו גדולי הדורות על חכמים שהעזו לחלוק על קודמיהם (לעיתים אף כאשר מדובר בפער קטן יחסית), ובפרט על הראשונים.
• כמו כן, ניתן לערוך רשימה של מקומות בהם רע"א (וה"ה לגאוני עולם נוספים), עוסק בכובד ראש בדברי המהרש"א (אשר חי סה"כ כמאתיים שנים לפניו), ומתייגע הרבה לפרש דבריו, ולעיתים אף חוזר בו מסברתו בשל הו"א של המהרש"א (כפי שהובא בשם הרב שך, בספר 'שימושה של תורה').
• בעמ' 250-252 מציין המחבר לטעויות אצל גדולי-הדורות, שנעלם מהם מקור מסוים. כדי לאזן ולהעמיד את התמונה על דיוקה, ראוי היה לערוך במקביל רשימה של מקומות בהם כיוונו הפרשנים לאמת באופן מפליא ומפתיע, וכן למקומות רבים בהם פירשו דברי חכם כלשהו באופן הנראה מחודש, או רחוק מפשטות דבריו/לשונו, ולאחר גילוי כתבי-יד של הקדמונים ניווכח לדעת שכיוונו אל השׂערה ולא יחטיאו.
• [לזכותו של המחבר ולשבחו, יש לציין שבשני תחומים ערך המחבר רשימה ארוכה שכזו, דהיינו בנוגע לידיעותיהם המדעיות בחכמת הטבע של רז"ל[7] (ראה עמ' 455-467, 519-547, 561-572, 74), וכן בנוגע לפירושיהם על המקרא שהתבססו על מידע שלא ציינו אליו (ראה עמ' 60-67, 92-105, 423-428, ובסוף הסקירה הנוכחית). מה חבל שהוא לא ערך רשימות על חכמתם של חז"ל (בתחומים אחרים מלבד מדעי הטבע וההיסטוריה), צדיקותם, מידותיהם הטובות, פיקחותם, נאמנותם-להלכה וקדושתם[8].]
• בדומה, בהערה 2 בעמ' 229 מובאים מקרים בהם כתבו חז"ל והפוסקים שאין ללמוד הלכה ממעשה הקדמונים (מימות התנ"ך). כמובן, שאילו בא המחבר לערוך רשימה הפוכה (של הלכות שנלמדו ממעשה הקדמונים) הייתה זו ארוכה פי כמה.

והדברים משמעותיים יותר כשאנו עסוקים בגישות שונות של חכמי ישראל.

למשל, בספר מובאים בכמה מקומות דברי כמה מהגאונים השוללים את אפשרות נס הנעשה ע"י חכם (עמ' 731-732, ובפרט את כוחם של חכמי ישראל להחיות מתים, עמ' 413-414), אך לא מוזכר כלל שעמדה זו חריגה היא, ורוב ככל חכמי ישראל – הראשונים ובפרט האחרונים – האמינו באמונה שלימה ביכולתם של חכמים להחיות מתים[9], לבוא ב'קפיצת הדרך', לעשות ניסים[10] ולהשתמש ב'שמות' שונים. חריפה יותר תגובתו הידועה של רב האי גאון לאמירות קרובות, שדעות אלו נבעו מקריאה יתירה בספרי נכרים[11].

[וזאת מעבר לסיפורי מופתים, ניסים ונפלאות שנכתבו על חכמי ישראל בדורות האחרונים, בידם האמונה של תלמידיהם המובהקים, כדוגמת סיפורי רבי חיים ויטל על האר"י הקד' זיע"א, ובהקדמת הגר"ח וולואז'ינר לספרא דצניעותא, וכן סיפורים שכתבו גדולי הדורות על עצמם כהקדמת המהרש"ל ליש"ש (כפי שהובא בשם הגדולים), וכיו"ב רבים, עד דורנו אנו.]

יש להזכיר שבספרי מוסר רבים בדורות האחרונים, כדוגמת 'מעוז הדת', 'חיי עולם' ואחרים, רוכזו בהרחבה מקורות מסוג זה, בכדי לחזק את האמונה בחכמי ישראל, ולטעת בלבבות הערצה אליהם.

דרך אגב, יצוין שהערה זו קיימת אף בנושא דומה: המחבר מתאמץ פעמים רבות להסביר ניסים המתוארים באגדות חז"ל עפ"י הטבע, אף שדעת רבים-רבים מגדולי הדורות לפרשם כניסים (כפשטות סגנונם בחז"ל). למשל בייחס למאמר חז"ל על מי שמתה אשתו וצמחו לו דדים כשל אשה[12] (עמ' 386 בהערה, ועמ' 652) או בייחס ל"ענני כבוד" (עמ' 424, וכן בעמ' 96, ואם המדבר היה ערפלי, מדוע זהו עניין לחוג מידי שנה?? ומדוע מידע זה עדיף מעצם הידיעה על עמוד הענן?).

סוג דומה של פירושים ייחודיים נמצא בפרק ז. למשל, הפסוק "ביום אכֳלך ממנו מות תמות" מתפרש כנזק גנטי (עמ' 595, ראה ראב"ע שיטה אחרת בראשית ב, יז, המתאים לדבריו, אולם ראה שבת נה: וברמב"ן ובשאר מפרשי המקרא שם). ובאופן דומה מתאר המאמר חז"ל (ב"מ פז.) "עד אברהם לא היה זקנה... אתא אברהם, בעא רחמי והוה זקנה... עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא" (עמ' 596, ומדוע קשור הדבר ל"בעא רחמי"?).

אגדות חז"ל​

בפרקים הקודמים הערנו על תפיסת עמדות מיעוט (ביחס לניסים וכד'), והצגתן כ'זרם המרכזי' בתושבע"פ.

כמו כן, המחבר מצטט מדברי רב שרירא גאון: "דברי אגדה לא כשמועה הם... אין סומכים עליהם... ואומדנא נינהו" (עמ' 359). יודע המחבר כי ציטוטים אלו ודומיהם הועלו ע"י מתנגדי תושבע"פ מזה מאות שנים, וכבר הבהירו את כוונתם חכמי ישראל[13], למשל, המהר"ל מפראג ביאר היטב את משמעות הדברים[14] בספרו 'באר הגולה' (באר שישי, עמ' קלד, מובא בספר 'מעין חתום' – שערים לאגדות חז"ל, מאת הרב משה פיליפ, פ"ת תשס"ח, עמ' 215-216) ע"ש (והוא הפוך מגישת המחבר המשתדל להראות שדבריהם מושתתים על מסורת עתיקה). אגב, בפשטות, גם כוונת שאר הציטוטים מדברי הגאונים, שהובאו בספר תושבע"פ שם (עמ' 360), מתפרשת ע"ד זו (או קרוב לה).

כמו כן, דברי הרמב"ן בוויכוחיו עם המינים, שהובאו בעמ' 361, כבר נידונו רבות[15], עי' בהערות הרב שעוועל שם, וכן בשדי חמד[16] (כללים א' אות קנ, ופאת השדה שם אות ע), ואכמ"ל.

מפליא הדבר שהמחבר אפילו לא טרח להעמיד כנגדה רשימת מקורות שונה, לפיה אין להטיל כלל ספק באמינות ובסמכות האגדות, כדוגמת[17]:

• "אמנם ידעתי כי החכמים בתלמוד לא כתבו מאומה רק דברים כנים ואמיתיים, ואם מופלאים הם לשומעיהם - הלא יש כאלה רבים במקרא" (ויכוח רבנו יחיאל מפאריז, מובא בספר 'מעין חתום' הנ"ל עמ' 135).
• "...וכל איש חכם ונבון, יתפלא על הקירוב שיש לדבריהם אל הפשט עם עומק המופלא מאוד מאוד, ואיש אשר הוא זר מדברי חכמה, יתפלא על הריחוק מן פירוש הכתוב, וגם דבריהם אינם נראים לו. ואין זה דבר חדש, כי גם בתורה ובכל המקרא הוא כך, כי האדם אשר הוא זר מדברי חכמה, נראה לו בתורה קצת דברים רחוקים. אך האיש המשכיל יאמר כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק - הוא ממנו.
• וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כולם, אין אחד מהם, הן גדול הן קטן, שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו, כאשר הוא מעמיק בפירוש הכתוב ימצא אותו..." (מהר"ל מפראג, בספר באר הגולה, באר השלישי, עמ' מד, ובמהדורת הר"ח פרדס - פ"ב ד"ה וכל איש; יצוין כי בספר זה מצויים ביטויים דומים לרוב).
• "...וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין, ג"כ דבוק בדיבורו של הקב"ה, כי התורה כולה, בכלליה ופרטיה ודקדוקיה, ואפילו מה שתלמיד קטן שואל מרבו, הכל יצא מפיו יתברך למשה בסיני..." (נפש החיים, שער ד ר"פ ו, עמ' רטז-ריז במהד' ב"ב תשמ"ט).
• "...והעיקר המחייב כל מי אשר בשם ישראל יכונה, להאמין באמונה שלימה, [כי] כל מה שנמצא בדברי רז"ל, בהלכות ואגדות, בש"ס ומדרשים, כולם דברי א-להים חיים, כי כל מה שאמרו הוא ברוח ה' אשר דיבר בם[18], ומסוד ה' ליראיו" (לשם שבו ואחלמה, ספר הדעה ב, דרוש ד ענף יט סי' ו).

(וכמובן, אלו רק דוגמאות, וניתן להביא עשרות מקורות לעמדה זו מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים).

בקלות ניתן לשער את תגובתם – או את תגובת מרן החזו"א (שדבריו מובאים בעמ' 366) – להצעתו של הגהמ"ח (עמ' 514, בשם הרש"ר הירש, בלא כל הסתייגות[19] והבאת עמדה אחרת), שדברי חז"ל (ב"ק טז. בטעות נדפס בספר יז.): "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים", היא הסתמכות ע"ד פליניוס או פלוטארכוס, "מבלי שהדבר מחייב שאִמתו אותה. אלא שרצו לומר שגם אם ידיעה זו נכונה, האדם המקיים מצוה ניצול מגורל מוזר זה"[20]... – האם הלומד ידיעה שגויה ופרימיטיבית זו חייב בברכות התורה?

כמו כן, המחבר מונה באריכות את השיטות השונות ביחס לאגדה: פשט, משל, חלום, מליצה, גוזמא, בדיחותא ועוד, אך כלל לא הזכיר את הגישה הקבלית (המודגש בשל"ה הקד' ובספרים נוספים[21]) שכל דברי חז"ל הם רמיזות עליונות, בדר"כ יש להן פשט (ולעיתים הן רק משל), אך המכוון איננו הפשט או אפילו הדרש והרמז, אלא הסודות הפנימיים.

יתירה מזו, כשאנו באים לעיסוק מרובה, ארוך ואינטנסיבי בדברי אגדות תמוהות (קרוב למאה עמ' בספר!), ראוי היה להקדים סעיף ארוך שיבאר וידגים את מאמר חז"ל: "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו" (מדרש תנאים לדברים יא, כב, ספרי שם, פר' עקב פיסקא מט).

מי לנו גדול מאבי התעודה, הרמב"ם ז"ל[22], שעל אף שהוא נמנה אחד המיוחד שבאבות הרציונליזם הישראלי, כתב בהרחבה על מעלת ההגדות: "הדרש הנמצא בתלמוד... הוא תכלית גדולה למה שכתוב בו מן החידות הנפלאות, והחמודות [= הברקות מחשבתיות] הפלאיות, לפי שאותן הדרשות, אם יעויין בהם עיון פנימי - יובן מהן הטוב הגמור שאין למעלה ממנו, ויגלה מהן מן העניינים הא-להיים ואמיתות העניינים... וכל מה שכילו בו הפילוסופים דורות" (הקדמה למשנה, מהדורת הר"י שילת, מעלה אדומים, ירושלים תשנ"ו, עמ' נב).

"ולפיכך ראוי לאדם, אם יבוא לידו מדבריהם עניין שירחיקהו השכל לפי מחשבתו, לא ייחס החיסרון לאותם הדברים, אלא לשכלו" (שם עמ' נג). "ואין לאדם, עם החכמה וההשתדלות בדרישה, אלא לייחד לבו לה' ולהתפלל ולהתחנן אליו שיבוננהו ויישירהו ויגלה לו הסודות הגנוזים בכתובים..." (שם, לעיל; וע"ש עוד בהמשך).

ובנוגע למאמר ספציפי כתב: "וכבר כללו החכמים ע"ה זה העניין כולו בקצר שבאֳמרים, והקיפו העניין הקפה שלימה, עד שאתה, אם תבחן קוצר אותן המילים איך הביעו זה העניין הגדול והעצום אשר כבר חיברו בו חיבורים ולא הכילוהו, - תדע שנאמר בכוח א-להי בלא ספק!!!" (הקדמה לאבות, סוף פ"ה, מהד' הנ"ל עמ' רמד).

כמו כן[23], נאים הדברים להיאמר גם ביחס לדבריו בנוגע לגישות השונות לביאור אגדות תמוהות שבתלמוד – ראוי למחבר להדגים כמה מקומות בהם דרך פרשנית זו היא המיישבת היטב את האגדות[24].

למשל, גישתו של המהר"ל שדברי חז"ל באים לבטא רעיונות, למשל, כאשר חז"ל מנהלים דו-שיח בין יצורים שונים, הכוונה להסברה מטאפורית, למשל, "כל הדברים אשר נאמרו כאן מה שאמר הקב"ה, ושאילת המלאכים, ותשובת משה, אינו ויכוח דברים. רק מה שמתחייב מן השי"ת נקרא שכך 'אמר' ה' יתברך. ומה שמתחייב מן המלאכים נקרא שכך 'אמרו' המלאכים. ומה שמתחייב מצד משה נקרא שכך 'אמר' משה" (תפארת ישראל פכ"ד, עמ' עב). הדגמה שיטתית של מקורות רבים תראה שזוהי הגישה הכללית במאמרי חז"ל רבים[25] (ראה מש"כ המחבר בעמ' 391, 392-393, 446-447, ועוד), גם כאלו שהמחבר לפי דרכו מתקשה להסביר.

[אגב, דומה שגישה זו בכוחה לבאר הרבה מהאגדות על המקרא, הנראות כתמוהות, ובעצם כוונת חז"ל לחדור לעומק הסיטואציה ולחדד במשל מחודד את התחושות הנפשיות[26] של הדמויות הנוכחות והפעילות במאורע, וכן של המשמעות הרוחנית של המאורעות. כך למשל ניתן לבאר את המסופר בברכות לא: על שמואל הקט המורה הוראה בפני עלי].

עוד מספרים חז"ל (עירובין סג.): "...ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר ר"א לאימא שלום אשתו: תמה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו.... וליטעמיך שמו ושם אביו למה? אלא: שלא תאמר משל היה". מבואר שאם היה הסיפור ללא שמו ושם אביו, יתכן להיות כי "משל היה"[27].

גם את הגישה הנוטה להסביר את דברי חז"ל כפשטם לחלוטין[28], יכול היה המחבר לבסס יותר ע"י ריכוז מקומות בהם נראים דברי חז"ל מופקעים מההיגיון ומהמציאות, אך לאחר העיון/התגליות החדשות, מתגלה האמת כדבריהם (ראה למשל, עמ' 562, 498, 385-386, 94-104, 92, ובפרק ז' במקומות רבים).

מטרת החיבור​

בתגובה יטען – מן הסתם – הרה"ג המחבר שליט"א, שספר בסגנון כזה, של הערצה לחכמתם של מעתיקי השמועה, לאישיותם הכבירה, למידותיהם הטובות, לקדושתם וליכולתם העל-טבעית, הינה טובה וישרה, אך ספר שנכתב במגמה כזו - אין בו כוח להשיב לטועים הנמשכים אחרי טענות המחקר 'המדעי', המצטייר כשכלתני ואינטליגנטי, ומנסה לצייר את היהדות כדבקות והערצה שאיננה עומדת במבחן ובביקורת השכל.

לפיכך, דווקא ספר המוכן להטיל ספק ביכולתם של חכמינו ז"ל לעשות מופתים ולהחיות מתים, המוכן להשוות את המתואר בתנ"ך ובדברי חז"ל לתעודות היסטוריות שלהערכת החוקרים נכתבו בתקופה מקבילה, והמקבל את האפשרות להעביר ביקורת על חכמי הדורות, - הוא אשר יביא מזור ותרופה לחששותיהם של המפקפקים, והוא אשר ישיב לתמיהותיהם של המבקרים[29].

ספר זה, סביר להניח, לא נועד עבור מי שלא יצא מגבולותיהם – המטאפוריים – של ישיבת פוניבז', אורחות התורה ופורת יוסף, אלא דווקא למי אשר קרא ספרות 'מדעית', למי אשר נתקל באינטרנט באתרי כפירה מגוונים, למי אשר גלש ושתה ממי פורום 'עצור כאן חושבים', למי שטענות שונות כנגד נאמנות תושבע"פ חדרו לאוזניו, ולדומיהם.

נשיב לו, יהי כן, ספרו נועד לאוכלוסייה זו, והוא אכן עשוי להביא לה מענה, להיות לה לברכה ולתועלת, ושכרו רב מן השמים על פעלו הטוב, ואעפ"כ ספרו איננו מייצג את התורה שבעל פה, כשמו.

ספר משובח זה, שנועד להסביר לקורא את סמכות תושבע"פ ודרכיה, להכיר לקורא את מבנה המשנה וקדמותה, להוכיח לקורא את קדמות המסורת, לבאר את מבנה הדרשות ועניינם, להסביר את שיטת חז"ל באגדותיהם ואת יחסם להיסטוריה ולמדע, להראות שפעמים רבות חז"ל הסתמכו על מקורות שלא הזכירו או על מסורות עתיקות (שלא נודעו לנו בלתי מחקר היסטורי וארכאולוגי מקיף), להראות שמסורת תושבע"פ לא נפסקה במהלך הדורות כלל, ועוד, – עליו להיות מקיף, כוללי ומייצג את הגישות השונות של חכמי ישראל לדורותיהם, והעובדה שהוא תופס עמדות הקיימות בשוּלֵי תושבע"פ, ומדחיק את עמדות ה'זרם המרכזי' של היהדות, היא מגרעה באובייקטיביות של מחקרו, ובהיותו מייצג ומאפיין.

[בהערת אגב, נשוב ונזכיר שאם מטרת הספר רק לקיים "דע מה שתשיב", יש לציין זאת בפירוש בשם הספר ובכריכתו, ולסגנן אותו כך שיתאים יותר לבורים שנחשפו למחקרי ה'יהדות', מאשר לת"ח שסגנון המחקר זר להם ולרוחם.]

שנית, כדאי לדעת ולהבין, כי המטרה בדורותינו איננה רק ליישב את תמיהות החוקרים, והמענה לקושיותיהם ול'פירכותיהם' איננו ניצחון והכרעה במערכה. וזאת משום שעיקר הארס שלהם מונח בגישה ובהתייחסות היסודית. כאילו "כל אנפין שווים", כאילו ההתייחסות למוסרי התורה צריכה להיות זהירה, ביקורתית ואף חשדנית, ובטח שלא מעריצה...

כדי שאדם יתמסר ללימוד תורה, לקיום מצוות ולעבודת ה', תוך מאמץ אינטנסיבי ומפרך, בדרך המסורתית המדייקת בכל פרט והנזהרת מכל טעות, תוך ענווה והקשבה לדברי רבותינו, תוך הקפדה על דקדוק ההלכה ועמל של תיקון המידות, יחד עם התמסרות וויתור על תענוגות החיים מתוך אהבת נותן התורה יתברך ודבקות במידותיו, – עליו לפתח בקרבו הערצה לקודש, לנשגב, לתורתנו הקד', לגדולי התורה וחכמיה.

לא בחינם האריכו לחכמי הדורות לפתח יחס כזה לחז"ל, לראשונים ולאחרונים. עמדה נפשית זו חיונית לא פחות[30] מאשר ידיעה על קדמות המשנה (עמ' 44-60), על רציפות המסורת שמתן תורה היה בחג השבועות (עמ' 66-67) או של מסורות חז"ליות אחרות (עמ' 32-44, 33-44, 61-64, 65-66, 83, 112, 119, 318-319 בהערה, 323, ועוד).

שלישית, אין הדבר מוכרע שלא ניתן לחבר חיבור שישיב בצורה לוגית ורציונאלית לטענות אנשי הביקורת לגווניהם, ויזהר לנטוע בקוראיו יחס של כבוד והערצה לתושבע"פ ולמעביריה. מן הסתם, אילו השקיע הרה"ג המחבר זמן ומאמץ בכיוון זה, סביר להניח שהיה מוצא את הדרך הישרה להשיב בניתוח שכלי קר לטענות הביקורת, ולהוסיף טיעונים המעוררים את הרגש להעריץ ולאהוב את חכמי התורה.

הזוהר הקדוש, התלמוד וקבלת דברי החוקרים​

בהמשך לאותה שיטה ניגש המחבר לעשות ב'חכמת הא-לוהות'. כמובן, ששם הדברים מורכבים עוד יותר, בעיקר כשהוא ניגש לעסוק בנושא של קדמות הזוהר הקדוש, עד שדברי המחבר הופכים מתמיהים עד מאד. המחבר (בעיקר בעמ' 728-7734) מנסה – כנראה מתוך רצון 'להסתדר' עם קושיות החוקרים – לאחד את כל השיטות, כאילו לא הייתה 'מלחמת עולם' על דברי הרב היעב"ץ ז"ל[31], וכאילו הרד"ל ז"ל ושאר חכמי הרזים ג"כ הסכים עמו בכל דבריו.

בפורום כבר הובאו דברי כמה גדולי עולם[32], העונקים חמה בקומתם, שהתנגדו חריפות לטענות על איחור הזוהר הקדוש. ואין צורך להאריך בציטוטים, שהמחבר מכירם טפי מינן.

יתירה מזו, חלק מהציטוטים שהמחבר מצטט, תוך דילוגים בסימני שלוש נקודות, באים בדיוק לשלול את טענתו (למשל, דברי המקובל רי"א חבר, הנודע בגאונותו וקדושתו וכאחד מממשיכי קבלת הגר"א זיע"א, המובא חלקית בעמ' 729). ונבאר הדברים, בעזרת הקדמה קצרה.

ברור לכל ירא-שמים, שחתימת התלמוד הבבלי הייתה בימי רב אשי, רבינא ומר בר רב אשי. אעפ"כ כתבו הראשונים על כמה סוגיות מתקופה מאוחרת יותר שחדרו לתלמוד (ונתקבלו כחלק ממנו). מלבד זאת, הראשונים עסוקים במאות (ואולי אלפי) מקומות לברר את הגרסה הנכונה בתלמוד ולהסיר מעקשים (שלעיתים משפט או יותר מכך, נוסף ע"י מעתיק טועה). אעפ"כ ברור לכל שחתימת התלמוד הייתה בימי רב אשי, רבינא ומר בר רב אשי.

כעת נשוב לזוהר הקדוש. חכמי המקובלים סבורים שעיקרו הוא תורות וענייני חכמה שקבלו מרשב"י, חבריו ותלמידיו, שנרשמו ע"י תלמידי תלמידיו, כמה דורות מאוחר יותר. אין זה שולל כלל שיש הוספות מאוחרות, שכן גם בזוהר שלטו ידי מעתיקים שלא ירדו לסוף דעתו, ומחמת שמיעטו לעסוק בו חכמי ישראל (ובוודאי עסקו בו פחות חכמים מהעסוקים בתלמוד), ממילא מצויים בו יותר הוספות ושיבושים. – אך האם זה אומר שעיקרו מאוחר? חלילה! לשיטתם (של רוב ככל המקובלים, מתלמידי האר"י הקד' והגר"א וכו') הזוהר מוקדם לתלמוד, וההוספות המועטות שיש בו צריך להסירן. (ואין צורך בשום הסבר של התגלות וכו'[33]).

לא זהו המקום היחידי בו נמשך המחבר אחרי דברי החוקרים (עמם הוא נמצא בוויכוח). בפרק ג סעיף ו: "פרשנות המשניות", עוסק הרה"ג המחבר באחת התמיהות העצומות והמפורסמות של חוקרי התלמוד: "המעיין בתלמוד יוכל להתרשם שקיימת לכאורה סתירה מובנית בייחס האמוראים אל המשניות. מצד אחד המשניות, ואף הברייתות, הן מקור סמכות חד-משמעי בעיני האמוראים ואין שום דרך לנטות ממנו, ומן הצד השני נראה כאילו הם עושים במקור הסמכות כבתוך שלהם: 'רישא רבי פלוני וסיפא רבי אלמוני', 'תברא', 'חסורי מחסרא והכי קתני', באופן המאפשר להכניס למשנה תוספת של משפטים שלמים" (עמ' 198).

המחבר מאריך להשיב על טענה זו, בדברי טעם, תוך הוכחות רבות וחותכות לדבריו, ויישר כוחו.

מה חבל שבעמוד השני בפרק הוא כותב: "עניין האוקימתות הזרות... הוא ג"כ פסק הלכה שאין לקיים משפט זה אלא באופן של אוקימתא, אבל אין זה אומר שמי שניסחו התכוון באמת לאוקימתא, ולא באו אלא לומר 'אי איתמר הכי איתמר', שאין לו קיום אלא באופן זה" (עמ' 199, ההדגשה שלי ואיננה במקור; וע"ע עמ' 203-206).

בדברים אלו המחבר הלך בעקבות החוקרים, הטוענים שבעצם כל התלמוד הוא שַׂק של שקרים, האמוראים נמנעו מלחלוק על המשנה שהתקבלה בישראל, בכדי שההמון יקשיב להם. לפיכך עשו דבריהם דרך עורמה, חלקו על המשנה, אך אמרו שהיא מדברת דווקא באופן מושנה וחריג (כדוגמת "שור פיקח שעלתה לו נשיכה בגבו" בב"ק לה.).[34]

לפני שנים לא רבות, נפתח דיון ופולמוס זה ברבים, בתוך הציונות-הדתית, בנוגע ל'שיטת הרבדים' (כינוי חביב למחקר התלמוד העוקר את קדושתו), לה התנגדו גדולי חכמי דורנו[35]. הטיעונים והמקורות שהמחבר מביא לשיטה זו (עמ' 199-200) נידונו אז באריכות, ויש להשיב על רובם[36].

לשבחו ולזכותו של הגאון המחבר יש לציין שבאופן כללי הוא שולל דרך זו, ומראה בפרק באריכות (עמ' 198-199, 200-203) כי פרשנות האמוראים מכוונת לאמת הפשוטה של אופן סידור המשנה, תוך ההכרה על דרכי העריכה המאוחרת (בימי רבי) של משניות קדומות (מלפני ימות בית שמאי ובית הלל).

כבוד התורה​

נקודה נוספת שאסור לשתוק עליה, היא התייחסותו של המחבר לכמה מחכמי ישראל. הדוגמה הבולטת היא השמטת תארי הכבוד הנדרשים בפני חכמי התורה שעסקו גם במחקר, ובהם הגאונים רבי דוד צבי הופמן, רבי יצחק אייזיק הלוי[37], רבי ראובן מרגליות ואחרים[38].

כמו כן, אנו נתקלים לעיתים בלשונות מזלזלים כלפי רבותינו הראשונים זיע"א. למשל, "מפורסמים דברי התלמוד שחכמי ישראל נחלקו עם חכמי אומות העולם בשאלת צורת גלגול המזלות ונצחו חכמי אומות העולם... היו אמנם מפרשים שניסו להסביר דבר זה בצורות דחוקות שונות, אבל בוודאי הכוונה בדברים היא כפשוטה, כפי שמבין כל קורא" (עמ' 469). נוסח 'משכילי' זה מכוון – לא יאומן – כלפי רבנו תם[39]...

[גם התייחסותו לעמדה שדברי חז"ל הינם משלים (עמ' 380), לעניות דעתי וטעמי, מתמיהה בסגנונה ובתוכנה. – יש לציין, שעמדה זו מקיפה כמעט את כל חכמי ישראל, הן אלו אשר סברו שאין לפרש אגדות תמוהות כפשטן, והן אלו אשר סברו שהוצאתן משפטן היא קרובה לאפיקורסות[40], מ"מ הסכימו שעיקר המכוון באגדות אלו הוא לנמשל, לתוכן הפנימי המוצפן בהם, ולא למעשה כפשטותו.

כמו כן, הביטוי (בעמ' 258): "כמה פלפולים נאמרו בכדי ליישב את הפסוקים אל נכון, החל מכמות בלתי מבוטלת של 'מכירות יוסף', וכלה ב..." – דומה שראוי להתנסח בנוסח מכובד יותר כלפי גדול הפרשנים, רש"י ז"ל (בראשית לז, כח), ובפרט כאשר באופן דומה ביארו רבים מרבותינו הראשונים. גם בעמ' הבא (259) ראוי היה להיזהר יותר בכבוד ראב"ע.]

ממעלות החיבור - חידושים​

והנה ידוע מאמר הקדמונים שאם יש דבר אחד טוב בספר הוא מציל על כולו (עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תיח), וקל וחומר בספר שלפנינו המלא מכל טוב, מזן אל זן, חידושים מרהיבים ומשובבי נפש. אם היינו באים לפרט ולסקור חידושים אלו, ולו רק בראשי פרקים, נדרשנו לקונטרס ארוך. ובכל זאת נציין כמה דוגמאות לדברים ש'תפסו' אותי, בהם החכים אותי המחבר בדברים שלא ידעתי כלל.

המחבר (בעמ' 38-39 בהערה 5, ובעמ' 89-90, 423-426 ועוד) מאריך להראות שאמירות רבות של חז"ל, הנראות כתירוץ דחוק/מחודש הנאמר בשל ההכרח עקב קושיא כלשהי, מבוססות על מקורות בכתוב (או על מסורות עתיקות[41]), מבלי שחז"ל הזכירום בפירוש. נזכיר דוגמאות בודדות:

• "בב"ב טו. על הברייתא: 'שמואל כתב ספרו', שאלו חכמים: והכתיב (ש"א כח, ג) 'ושמואל מת'? ותירצו דאסקיה גד החוזה ונתן הנביא. תירוץ זה נראה כ'שליפה' בעלמא, כשליתר ביטחון הזכירו שמות שניהם... אבל האמת שהוא מפורש במקרא, שנאמר: 'ודברי דויד המלך הראשנים והאחרֹנים הִנם כתובים על דברי שמואל הרֹאה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החֹזה' (דה"א כט, כט), וברור שאין הכוונה לשלושה ספרים מקבילים, כי..." (עמ' 423).
• "רבי עקיבא חבריו דנים כמה מכות לקו המצרים על הים... בהגדה של פסח. אין הם מסבירים כלל מניין להם שלקו המצרים מכות בים סוף? והנה פסוק מפורש מדבר על כך: '...הם הא-להים המכים את מצרים בכל מכה במדבר' (ש"א ד, ח). המכות במדבר הם – בלי ספק – המכות שהוכו המצרים כאשר רדפו אחר ישראל למדבר..." (עמ' 424, ובהערה שהמילה 'בכל' אפשר שרומזת שלקו 50 מלקות, כגמטריה של 'כל').
• "נחמיה העמסוני התקשה בשאלה מה אפשר בפסוק 'את ה' א-להיך תירא', מה אפשר לרבות מן המילה 'את', ורבי עקיבא בא ולימד: לרבות תלמידי חכמים [פסחים כב: ועוד]. ובאמת הוא מקרא מפורש בספר שמואל: 'ויירא כל העם מאד את ה' ואת שמואל' (ש"א יב, יח), ובלי ספק סמך רבי עקיבא על המקרא, אלא שבדבריו לא נתפרש" (עמ' 425).
• "שבת קיג: אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה שנער - שכל מתי מבול ננערו לשם. נראה כאילו ר"ל דורש את המילה 'שנער' לשון ניעור ותו לא, ובאמת סמך על מקרא מפורש (ירמיהו נא, מט): 'לבבל נפלו חללי כל הארץ'." (עמ' 426).

הגאון המחבר אף מראה את השימוש של המקרא בדרך רמז, כאשר תחלופת ישמעאלים-מדיינים-מדנים, מביאה בסיום מכירת יוסף את משפט המחץ (בראשית לז, כו): "והמדנים (- המריבות[42]) מכרו אותו אל מצרים"...

וכן משפט סתמי כדוגמת (בראשית כה, כט): "ויזד יעקב נזיד", "הפותח את פרשת הכנת התבשיל התמים שדרכו נמכרה הבכורה ליעקב (השווה שמות יח, יא: "כי בדבר אשר זדו עליהם). או: 'ויהי כי זקן יצחק ותכינה עיניו מראות', שמתכוון גם לכך שלא ראה יצחק את האמת מאחורי התנהגות הצדקנית של בנו עשיו" (עמ' 259).

כך גם לגבי "פסוק מוכר: 'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו'... ברור שפשט המקרא עוסק בציד שהיה מביא עשיו לפיו של יצחק, אך מן הצד השני ברור שהלשון 'כי ציד בפיו' המתאים יותר לאריה שנתפס כאשר גוויית צבי במלתעותיו, לא נכתבה בכדי. הרמז כאן שקוף לפחות כמו הפשט: בפיו של עשיו יש ציד, איש ערום וחלקלק הצד את אביו הזקן בדיבורים" (עמ' 258).

בדרך זו מבאר המחבר (עמ' 259-261, 433-438) כמה וכמה דרשות של חז"ל הנראות מנותקות מפשוטו של מקרא ("ויסע לוט מקדם", "וחייתה נפשי בגללך", ועוד).

לסיום​

סקירה זו נגעה רק בנקודה בודדת בחיבור מקיף ויסודי זה. נסינו להראות שהמחבר משתדל לנקוט כדעת הרציונאליים שבחכמי ישראל (לעיתים הדבר מתבטא אפילו בנקיטה כעמדות שוליים וכנ"ל), ככל הנראה מתוך כוונה להשיב לאנשי 'ביקורת התלמוד'. יתכן שמטעם זה בעצמו, כשהביא חוקרים חרדיים שהיו גדולי תורה, עשה זאת בהשמטת תוארי כבוד (אפילו מינימאליים). לדעתנו, בשתי נקודות אלו שגה הגאון המחבר, אשר אין חולק על גדלותו וחכמתו.

כל זה איננו שולל את הזכויות המרובות שיש לו בהפצת ספרו, הן בהצלת יהודים מכפירה ומטעויות בתפיסת האמונה, והן בידע הרב והעצום שמביא לקורא, אף אם הוא רגיל בלימוד תורה ביסודיות.

בדעתי לכתוב בלי נדר עוד פרק הסוקר צדדים אחרים ביצירת ענק זו, ועוד חזון למועד אי"ה.

---

[1] הכוונה לסוגיות בהן קיימות גישות שונות המחבר מכריע ביניהם (כדוגמת דרשות חז"ל; אגדות חז"ל על המקרא; ועוד). בסוגיות אחרות בולט כישרונו זה של המחבר ביכולתו להצליח לספק הוכחות רבות לטיעוניו ולסקור אותם בבהירות (רציפות המסורת; הסתמכות חז"ל על מידע שאיננו מוזכר בפירוש; רמזים המוצפנים במקרא; דרשות המבססות הלכות הידועות מהמסורת; היחס בין טעמי מצוות והגיונן לסגנונה המשפטי של ההלכה; ועוד).
[2] על אף שהמחבר כותב "...אף שאין חיבור זה אמור לעסוק בתיאוריות..." (עמ' 316), ובכ"ז יש בספר כמה וכמה תיאוריות משובחות ומעניינות (ובפרט בפרק השביעי של החיבור).
[3] הן במאמר הנ"ל על ספרו של בראון, והן בספר הנוכחי במקומות רבים (עמ' 68-72, 74-85, 91-92, 105, 217-223, 253, ועוד).
[4] חלוקת הסעיפים לתתי סעיפים ואותם - לענפים; הבחנה אחידה בין כותרות בגדלים שונים; הפניה בין חלקים שונים בספר תעשה מדויקת יותר אם תכלול את ציון העמוד, ולא רק הפרק והסעיף; הקדשת פרק פני עצמו לאגדות – ולא רק סעיף; בפרקים ארוכים הסוקרים גישות שונות ומנווטים ביניהם, נדרש סידור ברור יותר לתוכן הפרק, ולקשר בין המאמרים השונים שבתוכו, וסיכום בסוף כל מסכת מאמרים; תיקון ציוני מקורות שגויים או לא ממוקדים (כדוגמת אורחות רבנו ח"א, קובץ אגרות, שו"ת יד חנוך, ועוד); יצירת אינדקס משוכלל ונוח, ומפתח מקורות במקרא, בתלמוד ובמפרשיהם (ובפרט של מקורות המקבלים ביאור חדש בחיבור); תוספת מקורות עליהם 'בנה' המחבר אך משום מה לא ציין להם (למשל, בעמ' 218: "...הרי שהערצתו לחזו"א לא ידעה גבולות" - עי' שו"ת שרידי אש, ירושלים תשנ"ט, ח"א סוף סי' קמח); ועוד.
[5] וראה להלן הערה 23. באופן כללי, הדברים נסובים על פרקים מסויימים מהחיבור בלבד, ובכל דברינו לא אמרנו מילה על הפרקים העיוניים המרתקים של הספר: "לדרכה של תושבע"פ" (פרק ג, עמ' 106-223), "דרשות חז"ל" (263-358), המהווים – כל אחד מהם – יחידה עיונית מרתקת, המזקיקה מחקר מקיף ועיון יסודי בכדי לדון בה. כמו כן, הפרקים המדעיים של החיבור (בעיקר פרקים ו-ז) ראויים לסקירה מקיפה מפי ה'מבינים' בתחום.
[6] במוסגר הגהמ"ח מציין שהמגן אברהם כתב זאת בלשון "אפשר", ולא ציין שכך גם המ"ב שם ס"ק ג שהעתיק דבריו בלשון "אפשר", ולאחר מכן בס"ק ד כתב בד' הרמ"א להצריך קינוח והדחה, ונראה שלא סמך ע"ז בפנ"ע. כמו כן, הביא כן בשם שו"ע הגר"ז, ובבורותי אינני יודע היכן מצא כן בדבריו, אך במק"א (חו"מ, הל' שמירת הגוף והנפש, סוף סעיף ט) כתב אדמו"ר הזקן: "והרגיל לשפוך מים שהם חמים ביותר מדאי על בשרו קשה לצרעת... וכן האוכל דג ובשר כאחת כמו שנתבאר ביו"ד סימן קט"ז", ולא חילק בין התקופות. (שאר המקורות שציין - לא בדקתי). גם בחכמת אדם (שער איסור והיתר סח, א) ובקיצור שו"ע (לג, א) סתמו לאיסור. גם בספר בן איש חי (שנה שניה, פנחס, בהקדמה ובאות ח) ביאר באורך שחובה להחמיר בזה. ועי' שו"ת חת"ס (יו"ד סוף סי' קא).
[7] אגב, אחת הראיות שהביא המחבר (עמ' 531-532) שמספר הכוכבים זהה בין מאמר ר"ל (בברכות לב:) לבין המדע העכשווי (אם לא חל שינוי בינתיים...), אך לדרך המחבר יש לתפוס מספרים אלו כהפלגה גדולה, ולא כציון מספר מדויק (ראה בעמ' 384-389).
[8] לבד רשימות קצרות לצורך נושא אחר, ראה למשל בעמ' 86-90.
[9] הניסוח: "בעקבות מעשה זה מקובל לומר כי 'כל מי שמוזכר בתלמוד יכול היה להחיות מתים'." (עמ' 413), דומה שהנחה מקובלת זו (המופיעה רבות בספרי האחרונים – המושפעים מחכמת הנסתר במידת מה – לסוגיהם) מקורה בעשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו ז"ל. אגב, העובדה שעמדה זו היא דעתו האישית של אנטונינוס (ראה עמ' 414 הערה 99), המכיר אישית את רבי וסביבתו, מהוה דווקא חיזוק לעמדה זו, לא פחות ממקבילה ממגילה עתיקה או מפפירוס שזה עתה נמצא... [כמובן, יתכן להעמידה דווקא בדורות התנאים, או כמשל, ראה שו"ת מהרשד"ם או"ח סוף סי' יז (הוזכר כ"פ בשיחות הרצי"ה), וע"ש שאיננו שולל גם שחיה מתים כפשוטו אלישע].
[10] ראה דברי הרשב"א (בפירושי ההגדות חולין ז., הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשס"ט, עמ' קכג): "ממה שנתפרסם פרסום רב בתורה, גם בספרי התלמוד, ושנאמנהו אנחנו עד שלא נצטרך לדבר בו, [הוא] התחדש[ות] אות ופלא לעת הצורך, לעם כולו ע"י נביא או אפילו לאחד מן החסידים, ונמשך העניין מאבות לבנים, עד שנמצא לרבותינו ז"ל כן בהרבה מקומות, כעניין תנורו של עכנאי שקרה לרבי אליעזר וחכמים, ועניין רבה ורבא, וכאלה רבים". (מובא בספר 'מעין חתום' – שערים לאגדות חז"ל, מאת הרב משה פיליפ שליט"א, פתח תקווה תשס"ח, עמ' 153-154, וע"ש עמ' 157, שגם רבי ידעיה הפניני בדרשי, הובאו דבריו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תיח, הסכים לדברים אלו). ראה דברי ריא"ז: "ויש מן (הדרשות) [המדרשים] שהן על דרך מעשה ניסים, שמראה הקדוש ברוך הוא כוחו, ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים... וכאלה ימצאו רבים בדברי החכמים, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (ב"ב נח.), על רבי בנאה שהיה מציין המערות, וכל העניין האמור שם. ועוד אומר שם, שהיה מגושא אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכל אותן העניינים מעשה ניסים, כמו שהיו נעשים ונגלים לנביאים שאין כן לשאר בני אדם. ויש מאלה רבים (במעשיו) [כמעשים] של רבה בר בר חנה שהם דברים מותמהים, שהיה מראה השם יתברך לחסידיו המאמינים בו בלב שלם" (שלט"ג ע"ז (ו.) בשמו, מובא בשל"ה הקד' כללי התלמוד יז, שצד; ותמה על המחבר שהביא מקצת מדבריו בעמ' 396, וכמדומה שלא הביא דבריו אלו).
וראה גם ספר העיקרים (מאמר ג פרק ל): "...ופעמים ימצא איש תספיק מדרגתו, מצד ריבוי עשית מצות והכוונות הראויות, שיהיה מושגח בעולם הזה ומוצל מכל הפגעים, כרוב חסידי ישראל, עד שישתנה הטבע כפי רצונם, כמו שהיה זה ברבי חנינא בן דוסא ובנחום איש גם זו ורבי פנחס בן יאיר ודומיהם. ופעמים ימצא איש אחד מצד ריבוי המצות והכוונות הראויות וההשגה שישיג בא-ל ית', שיגיע בעולם הזה למדרגת ישעיהו ואלישע ודומיהן, וזו מדרגה שאין למעלה ממנה שהיא מדרגת גדולי הנביאים שהיו אחרי משה". ראה גם באלשיך הקד' (תהלים פט, ו, שציטט מאמר הזוה"ק והדגימו על חכמי התלמוד).
[11] ראה אוצר הגאונים חגיגה יד: עמ' 13, מובא בספר 'מעין חתום' הנ"ל, עמ' 60-63.
[12] שם הדברים אף בניגוד לפרשנות הגמרא עצמה (שבת נג:): "תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית! אמר רב יהודה: בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם, שנשתנו עליו סדרי בראשית". - ומבואר שזהו שלא כדרך הטבע.
[13] הזכרנו את המהר"ל, אך ודאי יודע הגהמ"ח מרבים מחכמי ישראל שהסבירו את דברי הגאונים באופן שאיננו מטיל ספק בסמכות האגדה (שלא כדברי 'מאור עיניים' המוחרם, או – להבדיל – הרש"ר הירש, ראה להלן הערה 19). למשל, ראה דברי הרב דסלר ב'מכתב מאליהו', ח"ד עמ' 353-354 (מובאים בספר 'מעין חתום' עמ' 344-345).
[14] גם הוא הזכיר כי לא מר בר רב אשי חתום על ציטוטים אלו, ואף המחבר בעמ' 366 הערה 76 רמז לאפשרות זו (דבר שלא מנע ממנו מלצטט את המאמרים הנ"ל בלא שום הסתייגות בעמ' 395-360.
[15] ולענ"ד פשוט לקורא המשכיל, שכוונת הרמב"ן שסוד רמוז באגדה זו, אלא שבדרך הוויכוח לא היה אפשר לו לשכנעם בכך, ודבר מוכח מראשית הדברים (שלא הובא בספר תושבע"פ): "חזר פראי פול ואמר כי בתלמוד אמרו שכבר בא המשיח... אמרתי: באמת שאינני מאמין שנולד המשיח ביום החורבן, וההגדה הזאת או שאיננה אמת, או שיש לה פירוש אחר מסתרי החכמים..." וע"ש בכ"ד.
[16] צויין בשו"ת עשה לך רב (לרבי חיים דוד הלוי זצ"ל, ח"ה סי' מט), והובא בספר 'מעין חתום', הנ"ל, עמ' 332-334.
[17] רשימה זו לא בהכרח סותרת את הקודמת, אך היא שוללת את הפרשנות הסתמית שלה בדורותינו.
[18] המחבר מזכיר גישה כזו בעמ' 432, 439, וחבל שלא הביא את דברי הלשם. יש לציין, שכמובן דברים אלו אינם מחייבים שכל האגדות התרחשו היסטורית כפשטן, אלא גנוז בהם רעיון רוחני עליון, וכל הלומד בהם מקיים מצות ת"ת, וחייב לברך לפניה. (מעלה זו גדולה מלימוד כל חכמת האומות, ברום הישגיהם הפילוסופיים והמוסריים).
[19] יש להתפלא שהמחבר איננו מזכיר (אלא ברמיזה, ראה בעמ' 366) את הביקורת בישיבות ליטא לגווניהן על דרכו של הרש"ר הירש בסוגיה זו (כפי שהובא בעמ' 361-362). למשל ראה למשגיח הדגול, רבי שלמה וולבה זצ"ל, ב'אגרות וכתבים', ירושלים תשס"ו, איגרת רלו (מובן ב'מעין חתום', עמ' 349-351).
[20] כמובן שפירוש זה איננו מבאר את הטעם בראשית המאמר (ב"ק טז.): "צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד". מעבר לכך, המחבר כ"כ מאריך להראות (בפרק ז) את 'מדעיותם' של חכמים, א"כ האם עשו ניסוי מדעי לבחון זאת?
[21] דברי הגר"א בביאורו (יו"ד סי' קעט ס"ק יג) ביחס לאגדות: "...כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות, לא פנימיות של בעלי הפילוסופיה... שהם חיצוניות, אלא של בעלי האמת", שהוזכרו בעמ' 509-510, אף הם משתייכים לתפיסה זו (וראה ביאורו למשלי א, ו, שאף לדרכו יש מקומות שאינם לפי פשטן). כמו כן, בשולחן ערוך הרב בעל התניא (הל' ת"ת פ"ב ס"ב) כתוב: "...כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה' גנוזים באגדות". (שני מאמרים אלו הובאו בספר 'מעין חתום' עמ' 251-252).
[22] וראה מה שאסף המהר"צ חיות בספרו 'מבוא התלמוד' (פי"ז, מובא בספר 'מעין חתום' הנ"ל, עמ' 252-253) מכל כתבי הרמב"ם.
[23] בשל היות הספר כולו, ופרק זה בפרט, גדול ועצום, מכיל פרקים רבים, כותרות משנה רבות, ורעיונות רבים ומגוונים, יתכן שלא עמדתי על טיבם של דברים, ובקורתי בנקודה זו שגויה. (יתכן שהיה כדאי לערוך את הספר יותר, בכדי להקל על המעיין).
[24] עצם הנחת המוצא של המחבר כי כל האגדות עניינם זהה (מסורות שחיו בלב העם כולו, והדיוק בפרטיהן למותר), זקוקה ביסוס. סביר להניח שיש אגדות שהתרחשו כפשוטו, אחרות שרק משל היו (להצפין בהן רזי החכמה כדברי הרמב"ם הנודעים), אחרות שנאמרו ע"ד ההפלגה, אחרות שהתרחשו בחלום (עמ' 372-373), ואחרות שנאמרו לתשובת המינים דרך בדיחות (ראה רש"י סנהדרין מג. ד"ה יהרג נקי, בחסרונות הש"ס; וכן בתוספתא סוטה פ"ו הל' ה-ו [ובמהדורת ר"ש ליברמן ה"ט] שהובאה בעמ' 446). כך גם נקטו רבים מחכמי ישראל, וציינו כללים, דרכים ושיטות לשייך באמצעותם כל אגדה למשמעותה האמיתית.
[25] ידועים דברי חז"ל: "שאלו לחכמה החוטא מהו עונשו, אמרה להם 'וחטאים תרדֹף רעה' (משלי יג, כא). שאלו לנבואה החוטא מהו עונשו, אמרה להם 'הנפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל יח, ד). שאלו לתורה חוטא מה עונשו, אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה החוטא מהו עונשו, אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו" (פסיקתא דרב כהנא, מנדלבוים, פסקה כד - שובה, אות ז, מובא בספר בעמ' 127; וכעי"ז באוצר המדרשים לאייזנשטיין, עמ' 494, ילקוט שמעוני תהלים רמז תשב ד"ה זכור רחמיך; וראה בירושלמי מכות פ"ב ה"ו). והתמיהה בוקעת ועולה: וכי מהיכן ידענו על כוחה של תשובה, אם לא מהתורה, הנבואה והחכמה? ומלבד כן, וכי התורה, החכמה והנבואה מדברות? ודאי שהכוונה לומר מה מתחייב מצד מדרגת התורה (כהסבר המהר"ל בנתיבות עולם, ח"ב, נתיב התשובה פ"א עמ' קמח). כמו כן, נראה שלזה נתכוון הרמב"ן המובא בהערה 15 לעיל.
[26] למשל, ראה לנחמה ליבוביץ' ע"ה, בספר 'עיונים בספר בראשית', שמסבירה את הדו-שיח המפליא המתואר במדרש (פר' ויגש) כמתחולל בלבם של שבטים, התוהים היכן העורמה שכה אפיינה אותם במעשה שכם ובמכירת יוסף? "אבל אשמים אנחנו על אחינו"... וראה בספר 'מבוא התלמוד' (למהר"צ חיות ז"ל,פכ"ט, מובא בספר 'מעין חתום' הנ"ל, עמ' 292-295), וש"נ לתוס' ע"ז יז. וחולין ז.
[27] וראה בספר 'לאמונת עתנו' (משיעורי מו"ר הרב צב"י טאו שליט"א, ריש חלק ט') גבי המסופר על הלל הזקן ע"ה (שבת לא.) מטוב ענוותנותו, שייתכן שלא התרחש מאורע זה, אלא הביאוהו חכמים מטביעות עינם, לדוגמה וודאית, שאפילו אילו היה מתרחש כזה - לא הייתה פוקעת סבלנותו. כמובן, יתכן מאד שמאורע זה התרחש במציאות, אך הדבר איננו משנה כלל!!! (וראה עמ' 402 הערה 94).
[28] ראה מהרש"א שהביא המחבר בעמ' 403, וכ"ה בח"א בכורות נז: וב"ב עג. (הביאו המחבר בעמ' 396 הערה 90, ע"ש מש"כ ע"ד), שם עג:-עד: וברכות ג. (וע"ש נה: ד"ה שכל החלומות וכו'), ועוד, כמפורסם (אבל עי' ח"א ב"ב טז. ד"ה אלמלא מקרא); וראה בדברי הגר"א (המובאים בהערה 21). וידוע המסופר מהגאון החזון-איש שחשש ליינו של לאומר שאגדות החורבן הן גוזמה, כמובא בפאר הדור ובספר הליכות שלמה, ודלא כמש"כ המחבר בעמ' 386-389 (ויש להתפלא שהמחבר כלל לא הזכיר גישה כזו בדבריו). [יש לציין, שפעמים רבות אף המפרשים המקבלים את העובדה שיש מהאגדות שפירושן איננו כפשטן, מ"מ פירשו אגדות רבות – הנראות לנו כתמוהות – כפשטן, ולא ראו בתמיהות אלו עילה בכדי להוציאן מפשטן, לדוגמה ראה דברי ריא"ז (המובאים בחלקם בהערה 10).]
[29] יסביר הגהמ"ח, שאדם המושפע מטענותיהם של החוקרים, אפילו לא יטרח לבדוק ולחפש תשובה בספר המניח שחז"ל לא יכולים לטעות, שסגננו מלא הערצה לחכמתם ולקדושתם שאינן נתפסות; ודווקא ספרו יכול להביא ישועה ורפואה למסתבכים ברשת זו.
[30] כמובן, אין באמירה שכזו בכדי לשלול את החשיבות למענה לטענות אפיקורסיות לגווניהם (שלא ייווצר הרושם כאילו אין בכוחנו להשיב), אך יש לדעת שאצל רבים מאוד ההכרעה איננה שכלית גרידא, ועיקר ההתמודדות וההתלבטות נוגע למישורים אחרים, נפשיים ואחרים, וכמדומה שזו כוונת הרב סולובייצ'יק זצ"ל (שהגאון המחבר כה הרבה לתמוה עליה בעמ' 588-589, 593), כי שאלת 'גיל העולם' לא היא עיקר הקושי של האינטלקטואל הדתי, יודע הוא שהמדעים העוסקים בחקר העבר עדיין בחיתוליהם, ואף מדע הטבע ההוויים מרעננים את התיאוריות שלהם מפעם לפעם, והתיאוריות שהיום הינן ודאיות עלולות בהחלט להתברר כשגויות, ואף אם יתבררו כוודאיות ויעמדו לאורך זמן רב, עדיין הקושיה איננה מוחלטת, שכן הרבה מהידיעות ההיסטוריות שיש לנו בתושבע"פ (ואולי אף בתורה שבכתב, ראה אגרות הראי"ה ח"א סי' צא וקלד) ניתנות להתפרש בדרך משל. לעומת זאת, בעיות הנוגעות לייחס בין המוסר לתורה, או בין התורה לתרבות המודרנית והפוסט-מודרניסטית (להשלכותיהן הנפשיות), עלולה להיות הרבה יותר משמעותית.
[31] ראה שם הגדולים (מערכת ספרים, אות ז, סעיף ח - זֹהר): "עתה מקרוב בא לידי מטפחת ספרים. וראיתי בהעברה בעלמא שעשה פלילות עד שכתב שאינו לתנא אלא לאחרון ופקפק על הגדולות והנוראות אשר בזוהר. ולפום ריהטא הייתי תמה מאד על דבריו בכלל ובפרט, ורבותינו אריון דאורייתא מהר"ם קורדובירו והאר"י זצ"ל, בעלי רוח הקודש ואשר נגלה אליהם אליהו זכור לטוב, ובכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם, הם נגדו, ואחריהם כמה קדישי עליונין. ולכן נראה לי כי גם הרב ז"ל ידע באמת ובתמים עניין [קדמות] הזוהר הקדוש. אך בקנאתו על כת הארורה [- תלמידי ש"ץ] שעוברים על כריתות ומיתות בי"ד ותלו עצמם בלשונות הזוהר בדברי שווא ושקר לכן הראה פנים לקעקע ביצתם ולומר משום עת לעשות פקפוקים אלו וכוונתו לשמים..." (וראה להלן הערה 31).
[32] רבי חיים ויטל: "...ויראה כי כל דברי הרשב"י ע"ה הם ברוח-הקודש, והיה רואה בעיניו כל נשמות החכמים העתידים להיבראות..." (- משמע בדבריו לגבי כל דברי האמוראים המופיעים בזוהר הקד' - שרשב"י חזה אותם ברוח קודשו). משנת חכמים (אות שלב?): "בחיבור נורא זה מספר הזוהר אין להסתפק בעיקרן של דברים כהווייתן, שיצאו מפי רשב"י וחבריו, ולכן המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה; אך המסדר עשה התקשרות הדברים כאשר עליו באו אל נכון". שם הגדולים (מערכת ספרים, אות ז, סעיף ח - זֹהר): "ראיתי כתוב מהרב מהר"א רוויגו וז"ל: מצאתי בזהר כ"י ישן נושן אצל מורי מהר"ם זכות נר"ו: מצאתי כתוב באמת כי ראש המקובלים ר' נחוניא ן' הקנה והוא חיבר ספר הבהיר, ואחריו רשב"י עשה ספר הזהר וחיבר בו כמה חבורים כמו התיקונים. וכשמת רשב"י ורבי אלעזר וכל הדור ההוא אבדה חכמת הקבלה. עד שהקרה ה' לפני מלך אחד ממלכי מזרח שציווה לחפור במקום אחד על עסקי ממון. ונמצא שם ארון אחד ובו ספר הזהר..." ע"ש בכל דבריו (מקצתם הובאו בהערה 30 ע"ש).
[33] ובדברי מהרח"ו (שהובאו לעיל הערה 31) מבואר בהיפך, שרשב"י הוא שחזה ברוח-קודשו את האמוראים שעתידים לבוא, וכתב הדברים בשמם (ולא האמוראים חזו דברים מנשמת רשב"י וכתבו בשמו).
[34] אגב, חוקרים אלו עצמם עשו אותו דבר לתלמוד: "לפעמים חורגים מחקרים כאלו מכל גבול בסיסי וטבעי של כללי היסק... ברור שמבחינת גבולות כללי ההיסק והסמכות, מדובר באי-קבלת התלמוד כסמכות, ואין משמעות לדרך בה בחר הבוחר לערוך למקור הסמכות 'קריאה מחדש'. אין משמעות לסמכות [ולטקסט בכלל – א.ק.] כשיש חופש בלתי-מוגבל לדרכים לגשת אל הטקסט..." (כדברי המחבר בעמ' 119-220).
[35] הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, ויבלטו"א הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, הרב אביגדֹר נבנצל שליט"א, הרב אליהו בקשי דורון שליט"א, הרב שלמה משה עמאר שליט"א, הרב דב ליאור שליט"א, הרב עמיאל שטרנברג שליט"א ורבים אחרים.
[36] לגבי השמועות שהמחבר מביא בשם הגר"א, ידוע שרבי אברהם בנו (בספרו 'רב פעלים') מביא בשמו שמועות אחרות, וידוע מש"כ בשו"ת קול מבשר (לרבי משולם ראטה זצ"ל) להשיב על הדברים (וחבל שהמחבר לא הזכיר את הדברים). האריך בכ"ז הרב שלמה אבינר שליט"א בספרו 'חיי עולם' ע"ש. כמו כן, האפשרות לתת פרשנות נוספת למשנה – או לפסוק – איננה אומרת שהקדמון שנתן פרשנות מסוימת לא סבר שזוהי הפרשנות הנכונה. [ויש עִמי עוד אריכות בזה במק"א.]
[37] הכינוי "הפולמוסן החרדי" המוצמד לשמו במקום אחד בספר (עמ' 31) הינו מזעזע כל נפש עם קורטוב אידישקייט (לשם השוואה, נחום סוקולוב קרא לו "פטיש החזק", ראה שם; וראה בעמ' 270 על התייחסות גדולי דורו לדמותו).
[38] וכבר העירו בפורום בהרחבה על הניסוח "דבריו של האדמו"ר [מקומרנא] מוגזמים ומופרכים..." (עמ' 753). מתאים יותר היה לנסח את הדברים כך: "אין לפרש את דבריו כמשמעותם הפשוטה, שכן שגיאה מהותית" וכו'. [יש לציין, שעצם ההתייחסות לאר"י ז"ל כאחד הפוסקים שנויה במחלוקת, ויש שראו בו את גדול המקובלים (האחרונים), והמכריע שביניהם ואכמ"ל].
[39] ראה שיטה מקובצת כתובות יג: ד"ה השבתנו על המעוברת, בשם הרא"ש ז"ל: "ואמר ר"ת ז"ל דאע"ג דנצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל היינו ניצחון בטענות, אבל האמת הוא כחכמי ישראל..." (דברים אלו הובאו גיליון הש"ס לרע"א במקום - פסחים צד: דבר המלמד על גישתו לשאלה בה עוסק המחבר). יש לציין שדבר זה מובא כנימוק לשיטתו ההלכתית של רבנו תם, עי' דברי ירמיהו וציוני מהר"נ אש (פ"ד מהל' שבת ה"ד) ושו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סי' כא אות ו; ח"ו או"ח סי' מא אות א) וש"נ. [על עצם השמטת המחבר לגישה זו, ולמקורות רבים ההולכים בכיוון זה, ראה מש"כ לעיל בפנים סביבות הערה 6].
[40] כדוגמת המהרש"א והגר"א המוזכרים לעיל בהערות 21 ו-28.
[41] המחבר מאריך לכל אורך החיבור להשוות את דברי חז"ל למסורות עתיקות, ראה עמ' 92-105 (ובמקומות אליהם ציינו לעיל).
[42] המילה "מדנים" במשמעות מריבות מופיעה בספר משלי (ו, יט; י, יב; וע"ש ו, יד, בקרי ובכתיב).

לחץ כדי לכווץ...

יש תגובה מפורטת של ענבל על הסקירה הזו