אייר כ"ב אייר - יומא דהילולא של רבי שלמה אליעזר אלפנדרי "הסבא קדישא" (1 צופה)

[תוכן ענינים]

מקובל שחי 120 שנה, אולם אין זה מסתדר עם התאריכים
יש למישהו מידע בענין?

 

[ראחמיסטריווקא]

בספר מעדני יוסף לר' יוסל הלפרין ממנצסטר טוען ששמע כן מפ"ק. אולם ראיתי מאמר בכת"י מא' מחשובי בחוקרים בדורנו שמביא ראיות ברורות (כולל מסמכים מלידתו) שהיה בין 97 ו-101

 

[אוהב ספר]

רבי שלמה אליעזר אלפנדַרי, ידוע בכינוי "הסבא קדישא" (תקע"ה או ה'תקפ"ו או ה'תק"ץ בקירוב[1] – כ"ב באייר תר"ץ, 20 במאי 1930) היה פוסק ומקובל[דרוש מקור], החכם באשי של דמשק ולאחר מכן של צפת.


תולדותיו
נולד באיסטנבול, אז בירת האימפריה העות'מאנית, לרבי יעקב ולחוה, כנצר למשפחת רבנים המיוחסת עד לבצלאל בן אורי משבט יהודה. מספר שנים לאחר נישואיו החל רבי שלמה אליעזר לאסוף אל ביתו יתומים צעירים ושימש להם כאומן.

בשנת ה'תרי"ב לערך, החל לשמש כר"מ בישיבת הנגיד אברהם פואה בקושטא, אך הוא סירב לקבל משכורת גבוהה יותר מהמלגה שניתנה לאברכי הישיבה. בשנת ה'תרנ"ה נבחר על ידי קהילת דמשק ובהסכמת הפחה כחכם באשי של דמשק, משרה שבה נשא במשך עשרים שנה, עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

בשנת ה'תרס"ח ביקר בארץ ישראל במקביל חכמי ורבני העיר צפת פנו אליו בבקשה שיכהן כרב עיר ולהשכין שלום עקב מחלוקת שפרצה בקהילה היהודית בצפת. לאחר הסדר עם השלטון התורכי על סמכויות רבנותו בצפת באופן שיכלול גם את עכו וחיפה (ולמעשה את הגליל כולו), בא הרב אלפנדרי לכהן בצפת בשנת ה'תר"ע. מאחר שעלה לארץ ישראל החליט שלא לצאת יותר מגבולותיה. בתפקיד זה שימש במשך שנים ספורות ובתחילת שנות ה-20 עלה להתיישב בירושלים, שם ישב בביתו בעיר החדשה ברחוב הקרוי כיום על שמו בשכונת מקור ברוך, עד לפטירתו.

הנהגתו
ה"סבא קדישא" נודע בחריפותו. דרכו בפסיקה היא לשלב את דברי הראשונים עם הכרעותיהם של בעלי הקבלה מבית מדרשם של האר"י והרש"ש. הוא לא היסס לחדש פסקים גם כנגד פסיקות הלכתיות של פוסקים שקדמו לו בשנים. בעת מגוריו בירושלים הייתה הכניסה לביתו מיועדת רק לקבוצה קטנה של תלמידי חכמים שנבחרו על ידו בקפידה[דרוש מקור].

בחג הסוכות, נהגו רבים מבני ירושלים לעלות לרגל לביתו. הדבר ביטלו מלימודו ולכן קבע שעה מסוימת בכל יום מימי חול המועד לקבל קהל, ומשהסתיימה נעל את דלת סוכתו והמשיך בלימודו. מסופר כי באחד המקרים הגיע הרב יוסף חיים זוננפלד לאחר שתמה שעת קבלת הקהל. הוא דפק על הדלת כמה פעמים, אך הרב אלפנדרי לא שמע את הדפיקות מאחר שהיה שקוע בלימוד. למחרת הגיע הרב זוננפלד בשעה היעודה, ושאל את הרב אלפנדרי: "מדוע לא ענה כבודו לדפיקותיי על דלת סוכתו?" - נענה ה"סבא קדישא" בתקיפות: "הלוא גם אני דופק ודופק לפעמים בכותל למען חולי ישראל ולא עונים לי!"[דרוש מקור].

בליל פסח שינה ה"סבא קדישא" ממנהגו. הוא החל מוקדם בעריכת ליל הסדר וסיים אותו בזריזות, לאחר מכן הורה לפתוח את דלתות ביתו, על מנת שכל המעוניין לשאול שאלה הלכתית, יוכל להיכנס ללא חשש, ורק בשעת ליל מאוחרת המשיך לשבת ולעסוק בסיפור יציאת מצרים עד התפילה. הוא הסביר את מנהגו זה בכך, שרבים נמנעים מלשאול שאלות הלכתיות המתעוררות במהלך הלילה, מאחר שמורי ההוראה והרבנים טרודים במצוות החג, או נמנעים מלפסוק הלכה כיון ששתו יין, "לכן, פותח אני את דלתות ביתי בלילה זה, על מנת שכל מי שרוצה לשאול דבר הלכה יוכל לעשות זאת".

בהזדמנות כאשר שהה ה"סבא קדישא" בבית החולים שערי צדק, נכנס הרב חיים זוננפלד כדי לבקרו. בתום הביקור התיישב הרב זוננפלד על הרצפה על מנת שהרב אלפנדרי יוכל להניח את ידיו על ראשו ולברכו.

אף על פי שזכה לזקנה מופלגת, כושרו הגופני היה מצוין והוא צעד על רגליו ללא סיוע, עד זמן קצר לפני פטירתו. כמו כן מעולם לא נזקק למשקפי קריאה, אף על פי שלמד מספרים ישנים המודפסים בכתב קטן וכתב פסקי הלכות וחידושים עד יומו האחרון. נחשב לאחד האנשים היחידים בעולם שעברו את גיל 120 שכאמור הוא הגיל המקסימלי לחיי אדם [דרוש מקור].

היה נוהג לא לתת את היד באמירת שלום, והיה מברך רק בפה, וטען שזה מנהג חדש שהנהיגו במדינות אירופה[2].

השקפתו
הרב אלפנדרי התנגד לציונות, לתנועת המזרחי ולאגודת ישראל. הוא כתב מספר מכתבים כנגד התנועה הציונית וחתם על אגרות ומנשרים כנגד הועד הלאומי וכנגד חילולי שבת ותחומים נוספים שבהם נוצרו פרצות בהלכה בארץ ישראל.

במכתב לרבי יוסף חיים זוננפלד כתב על הרב קוק[3] "אך בזאת שיבטל הר' מהרא"י קוק ה"י מה שכתב בקונטרסיו דברים אשר לא כדין תורה, דזה הוא סיבה דנותן אצבעו בין שיניהם של היראים החרדים לדבר ה', מפני שהוא נגד תורתינו הקדושה, וכמו שהוכחתי במשור בקונטרס מיוחד על זה, וגם אין בהם שום תועלת כי אם דברי חניפות לאפיקורסים כדי שיחזיקו בידו"[4]. מוקדם יותר, בשנת תרע"א, כתב בפרשת הגט מיפו "ואף שהרב המורה מיפו... שהוא תקיף בדעתו וסומך עליו אפילו שהוא לעקור טורי רברבי, ומפרה וזורה לרוח דברי הראשונים אשר קוטנם עבה ממתניו, וכן לא יעשה"[5].

עם זאת היה בידידות רבה עם תלמידו המובהק וממשיך דרכו של הרב קוק, הרב יעקב משה חרל"פ, ועם הרב צבי פסח פרנק, מתומכיו של הרב קוק וממייסדי הרבנות הראשית[דרוש מקור]. הרב משה צבי נריה מביא בספרו 'ליקוטי הראיה'[6] מכתב מתרפ"ד בו כינה הרב אלפנדרי את הרב קוק "הרב הגאון הגדול, חריף ובקי", ובמכתב אחר מאותה שנה הממוען לרב חרל"פ כתב על הרב קוק "הכהן הגדול מוהרא"י קוק" והביע את מחאתו החריפה נגד מי שפגע בכבודו של הרב קוק[7]. הרב אביעד נייגר טוען כי סביר להניח שאגרות אלו מזוייפות[8].

אחרית ימיו
את ליל הסדר האחרון של חייו, ניהל ה"סבא קדישא" עד לתפילת "ותיקין", ואף קיבל קהל לשאלות הלכתיות כמנהגו כל השנים. ימים ספורים לאחר חג הפסח, החלו מקורביו להבחין בחולשתו, אולם הוא המשיך בסדר יומו הקבוע שכלל תיקון חצות, תפילת "ותיקין", לימוד יומי, מסירת שיעורים לתלמידיו בהלכה ובתורת הנסתר, וכתיבת תשובות להלכה לשואלים מרחבי העולם.

בליל כ"ב באייר ה'תר"ץ, לאחר אמירת "תיקון חצות", כתב את תשובתו ההלכתית האחרונה ואחת מהארוכות שבין תשובותיו. בבוקרו של יום, לאחר עלות השחר הניח הרב אלפנדרי תפילין וקרא קריאת שמע ומיד בסיומה, עוד בטרם הספיק להתחיל בתפילת שחרית, נפטר על כסאו.

ספרו
חלק מפסיקותיו ההלכתיות בארבעת חלקי השולחן ערוך, נדפסו לאחר פטירתו בשנת תשל"ג בשם "שו"ת הסבא קדישא" (ג' חלקים). בתשפ"ה נדפסו שוב בעריכה חדשה, בתוספת תשובות חדשות בהוצאת מכון אהבת שלום.

כתביו האחרים בקבלה ובסוגיות הש"ס, נותרו בכתב יד.

הגהותיו לשו"ת הרשב"א נדפסו עם ספר הנ"ל תחת השם "אדעתא דרבנן" בירושלים תשמ"ד.

מתוך המכלול

 

[אוהב ספר]

רבי שלמה אליעזר אלפנדרי (מכונה הסבא קדישא) היה רב ומקובל, מחשובי הפוסקים הספרדים בירושלים.

נולד בסביבות שנת תקפ"א בקושטא. בצעירותו גילה שקדנות ובקיאות רבה, ואף הוצע לו לכהן כדיין בעיר. על אף שסרב לכך בתחילה, בהמשך נאות לכהן כאב"ד בעיר. בהמשך מונה לרבה של דמשק. בדמשק התעורר פולמוס גדול, כאשר אחד מרבני העיר, רבי יצחק אבולעפיה התיר לאשה קראית להתגייר ולהינשא ליהודי. הרב אלפנדרי התנגד להיתר זה, ואליו הצטרפו רבי יעקב שאול אלישר והרב אלחדיף (רבה של טבריה). בעקבות כך, חזר בו הרב אבולעפיה מהיתר זה.

כשהתקרב לגיל 90 החליט לעלות לארץ ישראל. בתחילה התגורר בעיר חיפה, ובשנת תרס"ט עבר לצפת לכהן שם כאב"ד לקהילת הספרדים. בתקופת כהונתו שם, פרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא הנהיג את הקהילה בהצלחה בזמני המשבר ומצוקות המחלחמה (רעב, גיוס אנשי הקהילה, גזרות שונות ועוד).

בשנת תרפ"א התדרדר מצבו הבריאותי, והוא הועבר לטבריה למשך שנתיים. בשנת תרפ"ג חזר לצפת ובתרפ"ה עלה לירושלים על מנת לקבל טיפול בבית החולים "שערי צדק".

בירושלים התקרבו אליו רבים מחכמי העיר בהם הרב צבי פסח פראנק, הרב יצחק נסים, רבי עזרא עטיה ועוד. הוא הפך לאחד הפוסקים המרכזיים בקהילה הספרדית בירושלים.

כמה חודשים לפני פטירתו הזעיק לביתו את ד"ר וואלך (מנהל "שערי צדק"), וכשהגיע הרופא מצאו ללא רוח חיים. הוא קרא לאנשי חברא קדישא, אולם לאחר כמה שעות, קם הרב אלפנדרי ולא הבין מה ההתקבצות סביב מיטתו.

נפטר בכ"ב באייר תר"ץ ונקבר בהר הזיתים.

השאיר תשובות רבות. חלקן הורה לגנוז בבית העלמין העתיק בצפת וחלקן יצאו לאור בספרו שו"ת הסבא קדישא.

סרב להתפרנס מהרבנות ונמנע מללבוש בגד המיוחד לחכמים ("אצטלא דרבנן").

הרב אלפנדרי היה ידוע בקנאותו וחתירתו הבלתי-מתפשרת לאמת. התנגד לציונות וכתב מכתבים כנגד "הועד הלאומי". עם זאת, העריך מאד את הרב קוק ומחה על פגיעה בכבודו.

מתוך ויקישיבה