מעשה שסיפרו לי ידידיי ראשי כוללים חשובים, שיצאו פעם, כדרכם של ראשי כוללים, כדי לגייס תרומות בארה"ב. השניים ירדו מהמטוס, עברו את בידוק הדרכונים, וכשהגיעו לשכור רכב, הם הסתבכו עם האנגלית, ולא הצליחו להבין מתי הפקיד שואל אותם אם הם מעוניינים במנוי לכבישי אגרה, ומתי הוא פשוט מזהיר אותם ומזכיר להם שהם חייבים להחזיר את האוטו עם טנק מלא בדלק…

בעודם עומדים שם, ולא מוצאים את ידיהם ורגליהם, מגיח מאחוריהם יהודי חרדי, ישראלי שמדבר מצוין את השפה האנגלית. הוא מתרגם עבורם, והשניים יוצאים מרוצים ב"ה, הכל בא על הצד היותר טוב.

כמובן שהם הודו לו מקרב לב, ובתוך כדי דברים גם שאלו אותו לשמו, והוא השיב להם ששם משפחתו גלינסקי. הם החליפו מבטים ביניהם, והתכוונו לשאול אותו אם הוא נכדו של מגיד המישרים המפורסם הגר"י גלינסקי זצ"ל, אבל האברך הזה שכבר צבר עשרות שנות ותק כבן למשפחת גלינסקי, ידע מה הם מתכוונים לשאול עוד לפני שפצו את פיהם, והוא השיב להם על אתר: "כן כן, אני נכדו של רבי יעקב גלינסקי. מודה באשמה!".

אדהכי והכי, הוא כבר הרשה לעצמו לשאול אותם לרגל בואם: מה עושים הרבנים הנכבדים כאן בארה"ב? והם כמובן ענו לו שהם באו כדי לזכות את יהודי ארה"ב בהחזקת תלמידי חכמים, אברכי כוללים בארץ ישראל.

"אהה, באתם לארה"ב כדי להתרים יהודים טובים, ואני הרי נכדו של רבי יעקב גלינסקי, אם כן מוטל עלי לספר לכם סיפור חזק ביותר שאירע עם סבי זצ"ל, והסיפור הזה יהיה נר לרגליכם בכל מסעותיכם, שאתם עתידים להיטלטל פה בארץ נכר בחיזור על הפתחים ובקשת תרומות".

הם כמובן הטו אוזניהם כאפרכסת כדי לשמוע מה בפיו, ותיכף גם אספר לכם את הסיפור שסיפר להם הנכד.

"היה זה לפני שנים רבות, כשמרן ה'חזון איש' עוד היה בין החיים", סיפר נכדו של הגר"י גלינסקי לשני ראשי הכוללים. רבי יעקב זצ"ל הגיע לארה"ב יחד עם הגאון רבי אלחנן פרלמוטר זצ"ל, כדי לגייס כסף לטובת הישיבה בחדרה.

בארה"ב המתין להם נהג שהוכן מבעוד מועד, והלה היה עם רשימת כתובות של יהודים בעלי יכולת. הוא היה מביא אותם לפתח ביתו של העשיר, הם היו דופקים על הדלת מבקשים להיכנס, מסבירים לו על הישיבה ועל המצב הכלכלי הדחוק ומבקשים תרומה. הנהג המתין בחוץ, וכשסיימו הם היו יוצאים, והוא היה מסיע אותם לכתובת הבאה.

אחד העשירים הגדולים אליו הביא אותם הנהג, קיבל את פניהם בסבר פנים יפות, והכניס אותם ללשכתו שכולה אומרת את כבוד עושרו ורוב כספו. האיש היה עשיר בכל קנה מידה, והם קיוו שייתן להם סכום הגון, כי אפילו נתינה קטנה לפי דרגתו, בוודאי תהיה גדולה מבחינתם.

אותו עשיר שמע את דבריהם ברוב קשב, האזין לדרשה הארוכה, שמע כמה חשוב לתרום לישיבה וכמה זה דבר גדול ועצום, ולבסוף השיב את פניהם ריקם: "אני יש לי כלל, אני לא נותן כסף להחזקת תורה. יש לי מצוות אחרות, אני מוכן לתרום לבתי חולים, להקמת ספריות, אגפים באוניברסיטאות שבהם ילמדו מדעני הדור הבא, אבל לתורה? לא תודה, לזה אני לא תורם. ועכשיו בבקשה, אני לא רוצה לגזול עוד מזמנכם ולא שאתם תגזלו מזמני, בואו ניפרד כידידים…".

רבי יעקב קם, לחץ בחביבות את ידו של העשיר ואמר לו: "בסדר גמור, זה הכסף שלך, אתה לא חייב לתת כלום, שהקב"ה יברך אותך בפרנסתך בכפל מתרומתך…". הם יצאו החוצה, והמשיכו לכתובת הבאה, כמעט שכחו מאותו סיפור.

חצי שנה מאוחר יותר נאלץ רבי יעקב לנסוע שוב לארה"ב כדי לגייס כספים לישיבה, וכשהוא התיישב ברכב של הנהג, שכבר הכיר אותו מהפעם הקודמת, הוא ביקש מהנהג שייקח אותו הישר משדה התעופה לביתו של אותו עשיר מופלג.

הנהג הסתכל עליו בתימהון. מה הפשט? הרי הוא לא נתן אפילו דולר אחד בפעם הקודמת, למה לבזבז עליו את הזמן? אבל רבי יעקב עמד על שלו, צריכים לנסוע לביתו של אותו עשיר, וכעבור זמן לא רב אכן נקש על הדלת, נכנס, והסביר לו שהוא בא לאסוף כסף עבור הישיבה בחדרה, יש שם בחורים ששוקדים על התורה בצורה מופלאה, ומי שיתרום להם, יש לו זכות גדולה של החזקת תורה.

העשיר לא היה בטוח שהוא מכיר את רבי יעקב, אבל הדמות הייחודיות שלו היתה נראית מוכרת. כך או כך, הוא אמר לו בתקיפות: "אני לא זוכר אם כבר היית אצלי או לא, אבל תדע שיש לי עיקרון, שאני לא נותן כסף להחזקת תורה. אני יש לי מצוות חשובות יותר לעשות עם הכסף שלי, אל תבזבז את זמני בבקשה!".

רבי יעקב שוב לחץ את ידו בחביבות, בירך אותו בחום רב שהקב"ה ייתן לו עשירות מופלגת, עוד יותר פי שבע מנתינתו… ושיזכה לאורך ימים ושנות חיים.

אחרי שנה שוב הגיע לארה"ב, ושוב ביקש להתחיל את המסלול מביתו של אותו עשיר, שהפעם כבר זיהה אותו והיה קצר רוח. הוא שמע את רבי יעקב בחוסר סבלנות, הקשיב לדבריו ולאחר מכן הסביר לו ביבושת שהוא לא תורם להחזקת תורה.

בפעם הרביעית העשיר כבר קיבל את פניו בדלת: "כן אני יודע, אתה אוסף לישיבה בחדרה, ואתה גם יודע שאני לא תורם כסף להחזקת תורה, להתראות בפעם הבאה…". שוב בירך אותו רבי יעקב בחום, וחזר לרכב כדי להמשיך לכתובת הבאה.

בפעם העשירית, העשיר כבר לא יכול היה להתאפק. הוא התפרץ על רבי יעקב בזעם מהול בחוסר הבנה: "תגיד, אתה לא רואה שאני עומד בסירובי. אני מסביר לך עשר פעמים שיש לי עיקרון שאני לא תורם ללומדי תורה, למה אתה ממשיך לבוא לפה בכלל? יש לך זמן מיותר? בזמן הזה אתה יכול לנסות לדפוק על ביתו של עשיר אחר, שאולי כן יתרום לך משהו…".

רבי יעקב, שהפקחות והשנינות שלו היו לשם דבר, נתן לעשיר להתפרץ. הרי לרגע הזה הוא חיכה, הוא המתין בסבלנות ואז אמר לעשיר: "אני אסביר לך למה, אם רק תקשיב לי…".

"תשמע טוב", אמר רבי יעקב לאותו עשיר, "לפני שהגעתי לאמריקה בפעם הראשונה כדי לגייס כסף, נכנסתי למורי ורבי ה'חזון איש', וביקשת את ברכתו.

"ה'חזון איש' בירך אותי בהצלחה מרובה, חיזק את ידי ואמר לי שאני עושה דבר גדול ונפלא, אבל הוא הוסיף גם עוד משהו, מעין תחזית, וכשתחזית כזאת יוצאת מפיו של אדם קדוש כמו ה'חזון איש', אני יודע בוודאות שהיא תתקיים במלואה, ודבר מדבריו לא יפול ארצה".

העשיר לא הבין איך זה קשור אליו, "לא הבנתי? מה אני קשור לתחזית שנתן לך ה'חזון איש'?".

"או, אתה קשור אליה בקשר בל ינתק", הסביר לו רבי יעקב בסבלנות ובחביבות גדולה. "אם תשמע את התחזית, אתה תראה שלא רק שהיא קשורה אליך, אלא שאתה משחק בה את תפקיד חשוב מאוד, הביקור אצלך בבית הוא השלב הראשון של מימוש אותה התחזית".

עכשיו העשיר כבר היה סקרן באופן מיוחד, הוא חייב לשמוע את התחזית, אבל רבי יעקב שהיה אומן הנאום והפאתוס, ידע למשוך את המילים כדי להגביר את הדרמה, ורק כשהוא ראה שהעשיר עומד להתפקע מרוב סקרנות, הוא הסביר לו לאט לאט, כדי שהעשיר יבין היטב מה החלק שלו בסיפור…

"כך אמר לי ה'חזון איש'", אמר לו רבי יעקב בטון חגיגי, "כשאתה תבוא לאמריקה, יהיו לך ארבעה סוגים של תורמים. אחוז אחד מאנשים שתיגש אליהם, לא יתנו לך כלום, אתה שומע? כלום. אפס! אתה תדפוק על הדלת ותצא מהם בלי פרוטה אחת.

"הקבוצה השניה, שמורכבת מכ-30 אחוז מהתורמים, הם יתנו לך נתינה מועטת. יסתפקו בכמה מטבעות או שטר קטן ומאכזב.

"הקבוצה העיקרית תהיה מורכבת מ-50 אחוז מהתורמים שייתנו לך סכומים יפים ונכבדים, כל אחד כפי יכולתו, סכומים שהיית מצפה לקבל מהם, ותהיה גם קבוצה רביעית, 19 אחוז מהתורמים. הם יתנו לך נתינה מרובה, סכום גדול יותר ממה שציפית, סכום שישמח אותך. לכן, כשאתה רואה שמישהו נותן לף נתינה מועטת, אל תתאכזב, הוא מה-30 אחוז האלו, ואם מישהו לא נותן לך כלום, אל תכעס, תמיד יש אחוז אחד כזה של אנשים שלא נותנים כלום!".

"עכשיו", ממשיך רבי יעקב להסביר, "כשאני בא לבקש מאדם כסף, אני כל הזמן חושש שאולי הוא לא יתן לי כלום. החשש הזה מאוד מטריד אותי וזה לא נעים לי לעבוד ככה בגיוס כספים, שכל פעם אני אומר שאולי האיש הזה שאני מדבר אליו יפטור אותי בלי כלום.

"לכן עשיתי לעצמי מנהג, כשאני בא לאמריקה, אני מכין לנהג רשימה של 100 כתובות של עשירים שבבתיהם אני מתכוון לבקר, כדי לבקש מהם כסף. 100 כתובות זה אומר שכל אחד מהעשירים הוא אחוז אחד.

"ומה אני עושה כדי להתמודד עם החשש הזה כלפי כל אחד מהם שאולי הוא לא יתן לי, זה התפקיד שלך בסיפור", אמר רבי יעקב לעשיר, "אני קודם כל מגיע לביתך, דופק בדלת, מבקש יפה שתתרום כסף לישיבה, אתה אומר לי שיש לך עיקרון שאתה לא תורם ללימוד תורה, ואני נושם לרווחה. יופי! ברוך ה', את החלק הזה של התחזית של החזון כבר הגשמתי, עכשיו אני כבר יודע שכל 99 העשירים הבאים שאדפוק על דלת ביתם בוודאי ייתנו לי משהו. נכון ש-30 אחוז מהם יתנו לי נתינה מועטת, אבל לפחות לא אצא מהם בידיים ריקות…

"נו…", סנט בו רבי יעקב, "עכשיו אתה רואה שאתה קשור בקשר בל ינתק עם התחזית של ה'חזון איש'? אתה הוא האחוז הבודד שלא נותן לי כלום!".

מששמע זאת העשיר אדמו פניו והוא התמלא בזעם וחרון: "אז מה אתה אומר? שאני ה'גוי של שבת שלך'?… אתה מתייחס אלי כאל אותו אחד שלא תורם כלום, ותמיד בא אלי כדי להיפטר מהאחוז האחד הזה! אני? אתה לא מתבייש? אתה משתמש בי בצורה כזאת כדי לקבל כסף מכל שאר התורמים? היה לא תהיה, העשיר ניגש ללשכתו הוציא מהמגירה פנקס צ'קים, וכתב לרבי יעקב סכום כזה שהצדיק לא רק את הביקור הנוכחי, אלא גם את כל תשעת הביקורים הקודמים… (הרב יחיאל צוקר)
 
אברך חשוב ממקסיקו שהיה קשור עוד מבחרותו אל הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל בלב ונפש והיה מתייעץ עמו בכל דבר, סיפר מעשה שהיה עמו בתקופת אירוסיו:

בעת השידוך סוכם בין אביו לחמיו על הסכום שכל אחד ייתן עבור הדירה, ושילמו את הכסף לקבלן שיבנה את הדירה. אולם לאחר זמן קצר, עוד בתוך תקופת האירוסין, נעלם הקבלן עם הכסף ונשארו ללא כסף וללא דירה. התפתח ויכוח בין המחותנים מה יהיה ומי ישלם, עד שכל השידוך עמד בסכנה ועמד על כרעי תרנגולת. כל המשפחה היתה שבורה ורצוצה, כשאף אחד אינו יודע מה יעלה בגורלו של השידוך.

יום אחד הגיע אחיו מארץ ישראל ואמר לו: "הייתי אצל הרב גלינסקי בבני ברק, סיפרתי לו על המצב והוא שלח לך מתנה". מה המתנה? הוא שלח לו ספר 'אמונה וביטחון' של מרן ה'חזון איש', וכתב לו הקדשה על כריכת הספר, בערך בלשון הזאת: "בתקופה קשה זו אשר עוברת עליך, מן הראוי שתתחזק באמונה וביטחון וכך יהיה לך כוח לעבור את התקופה הקשה הזאת, ולכן כדאי שכל יום תלמד בספר זה כעשרים דקות".

סיפר האברך: "נכנסתי לחדר ופרצתי בבכי, אמרתי לעצמי: יושב אדם גדול בארץ ישראל וחושב עלי כאן במקסיקו, כיצד לחזקני וכיצד לאמץ את רוחי. הדבר הזה כשלעצמו נתן לי כוחות שלא היו קיימים בי קודם לכן. קיימתי את עצתו של רבי יעקב ואכן למדתי בספר מדי יום".

ומסיים האברך: "לא עברו יותר משבועיים עד שכל העניין הסתדר וקנו לי דירה במקום היוקרתי ביותר במקסיקו".

(הרב יוסף מאיר האס, 'המבשר תורני', מפי נכדו הרה"ג ר' אבא צבי גלינסקי)
 
סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי: היה זה בראשית ימי המדינה, כשהעלו ארצה את יהודי תימן. הלכנו כמה בני תורה למעברת ראש העין לרשום את בניהם לחינוך תורני, שהם כה רצו בו. עוקרי הדת החטיפו לנו מכות רצח והשליכו אותנו, זה היה נורא.

בחזור, המכות כאבו, אבל הכשלון צרב. נכנסנו לבית ה'חזון איש'. סיפרתי איך גורשנו במכות כמו כלבים.

הזדקף ה'חזון איש' ואמר: "אנחנו חיילים, עלינו לעשות כל מה שבכוחנו וה' ישלם שכרנו!".

שאלנוהו: להמשיך? וענה: "בכל הכח! על כל מכה ישלם ה' שכר עצום ורב!"

האמת, הייתי בטוח שכוונתו לשכר בעולם הבא – אבל כשאני רואה את פריחת עולם התורה הספרדי, את תלמודי התורה והישיבות, הסמינרים, המוני בני תורה ויהודים יקרים, כן ירבו, אני מבין שכוונת ה'חזון איש' היתה לשכר עצום ורב בעולם הזה! היו אותן מכות כהכאת הצפרדע במצרים. על כל מכה שספגנו יצאו נחילים נחילים של בני תורה. 'אשרינו מה טוב חלקנו…' ללמדנו, עלינו לעשות את שלנו וה' יעשה את שלו!'

(והגדת, שמות)
 
סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: בשעתו נקלע בחור מקבוץ 'עין שמר' של 'השומר הצעיר' לבני ברק. שוטט בעיר, והגיע לישיבת פוניבז'. תמה לראות מאות בחורים בני גילו שוקדים על תלמודם בריתחא דאוריתא. "במה אתם עוסקים?" שאל. ענו לו: "בסוגיות התלמוד". לא ידע מהו תלמוד, ולא מהי סוגיא. אמרו לו: "בוא ותחוה שעה של לימוד". הציעו לו כיפה והתאימו לו חברותא. אורו עיניו, ונשאר בישיבה! קיבל עול תורה ומצוות, והיה לבן תורה.

יום אחד נקראתי לביתו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל. סיפר שהקבוץ אינו משחרר את ניירותיו של הבחור, ויזדקק לתעודת זהוי לדחית גיוסו לצבא. ביקש שאסע עמו לחיפה ואסדיר זאת במשרדי הרשויות. הם יערימו קשיים, אבל נובהרדוקער מסתדר בכל מקום…

נסענו צפונה ברכבת, ובתחנת 'בית יהושע' עלה קיבוצניק שהכיר את הבחור, שנראה עכשיו כבן ישיבה לכל דבר. נדהם, וקרא: "מה אתך, עברת את הנחשלים הנבערים האלה? כלום אינך יודע שחסר להם בורג בראש, מה אתה עושה שם?!"

נדרכתי. הבנתי שעומדת להתחולל כאן מלחמת תרבות, ומה הבחור הזה – בסך הכל כמה שבועות בישיבה – יידע לענות? אולי משום כך נשלחתי אתו, שאענה במקומו? ואז שמעתי שהבחור עונה: "עזוב, דוד. הנח לי להיות מטומטם כמו ה'חזון איש', ואתה תשאר פיקח כמו יוסקה"… הלה נבוך בעליל, גרר רגלים ועבר לקרון הסמוך.

שאלתי: מי זה יוסקה? וענה: "אה, הוא מחלק את התערובת לתרנגולים". ואז הבנתי, שכך צריך לענות…

(והגדת, הובא בגיליון אגעדאנק וארא תשע"ט)
 
סיפר רבי יעקב: בי היה מעשה – בראש השנה שנת ת"ש הפציצו הגרמנים את ביאליסטוק, ובסוכות נמלטנו לוילנה, בירת ליטא החפשית. כחצי שנה לאחר מכן השתלטו הרוסים על ליטא ואסרו על קיום הישיבות. ישיבתנו ירדה למחתרת. בשבת קדש פרשת שלח נמסר לנו, שהרוסים עורכים מצוד אחר בני הישיבות, להגלותם לסיביר. חברי נפוצו לכל רוח, ואני אמרתי לחברותא: "אדם כי ימות, באהל" – אפילו בשעת מיתה אל ימנע עצמו מבית המדרש (שבת פג ע"ב)… ישבנו כל השבת, ולמדנו בהתמדה.

במוצאי שבת שבנו לאכסניה, וכמו שארע בדוד המלך (שבת ל ע"ב) שמלאך המוות השיגו כשפסק לרגע מלימודו, התדפקו מלאכי החבלה של הבולשת על דלתנו. חברינו התפזרו, כאמור, ואותנו תפסו. הספקנו לקחת איתנו את התפילין וכמה ספרים, והסיעו אותנו אל הרכבת. מצאנו בה כמה מחברינו שנתפסו בכף, ורבים אחרים הצליחו להמלט.

כשראו אותנו, לעגו: "איי, יענקל'ה קריניקער, אזא שליימזל ביסטו! הלא קטן קומה אתה, יכולת להחבא בקלות!"

המצוד המשיך. השליימזליניקעס נתפסו, וברי המזל הצליחו להמלט מצפרני הבולשת. הסיעונו לסיביר, לעבודת פרך במחנה כפיה. כמה קנאנו באותם ששפר חלקם והצליחו להחבא.

ואז פלשו הגרמנים לליטא, עם האייזענץ גרופע, פלוגות המוות שלהם. אבל לא היתה להם עבודה רבה. כפי העדיות ששמענו, האזרחים הליטאים עצמם קמו וטבחו ביהודים הקדושים. סיפר לי הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל: בימי אברכותו היה רב בעירה זעירה, ציטויאן שעל יד קלם. היו שם מתי מעט משפחות יהודיות בין קומץ האיכרים הגויים. ידם לא הספיקה לכלכל את רבם בלחם לשובע והוכרח להגר למדינת הים. במלחמה, סיפר, כרתו האיכרים הליטאים את ראשי שכניהם היהודים באבכות מעדר! חיות אדם!

כמעט איש מחברינו 'ברי המזל' לא שרד. ואילו אנו, ה'שליימזלניקעס', היתה לנו נפשנו לשלל!

והלאה – בעיצומה של המלחמה שוחררנו מהמחנה, בתנאי שנתגורר בישוב הסמוך בתנאים מגבילים. מצבנו הירוד, בצרוף תת תזונה חריפה, המיטו עלינו את מחלת הטיפוס. אושפזתי בבית החולים, ולידי שכב בחור ישיבה חסון שחלה אף הוא במחלה. הכל נדו לי, צפו שלא אשרוד. שכני, הוא שנפטר. לפני פטירתו אמר: "ראה יש לי כאן סכום כסף", היה זה סכום זעיר, אבל הציל את חיי, "קחהו, שלך הוא".

הוא נפטר, ואני החלמתי. שבתי לאכסניה, וסרבו לקבלני. חששו מהדבקות. סיפרו ששרפו את חפציי. החלטתי לעקור משם. הרי לא עוקבים אחרי, סבורים שעודני בבית החולים. שבועיים ימים הלכתי לאורך מסילת הברזל. התכלכלתי בלחם שקניתי במעותיו של הנפטר. כעבור שבועיים הגעתי למרקה, וחפשתי בית עם מזוזה בפתחו. ממרום הנחוני לביתו של השוחט, הרב רוט, יהודי חם וטוב לב, שארחני בביתו. מצאתי שהגיעו לשם פליטים רבים מרוסיה, ליטא ופולין, וילדיהם לומדים בבתי הספר הכפרניים. החלטתי שצריך לפתוח חדר, תלמוד תורה חרדי.

הזהירוני: זו סכנת נפשות לפתוח תלמוד תורה תחת עינה הפקוחה של הבולשת. אבל אני הרי נובהרדוקר. מצאתי מקום ללמד בו, ביתו רחב הידיים של גוי מקומי, חניק שמו. ערבי אדוק בדתו ששנא את הכופרים הקומוניסטים שנאה עזה, והיה מוכן להסתכן עבור כל דבר הקשור בדת, לא משנה לו איזו.

הלכתי לשכנע את ההורים שימסרו לידי את בניהם. השתמטו, באמרם שהרשויות נותנות הקצאת לחם רק למי ששולח ילדו לבתי הספר שלהם. "הפתק הכחול" הוא בגדר פיקוח נפש עבורם. אמרתי: עלי ועל צוארי, אשיג לכם "פתק כחול. מהיכן? באותה עת פשטה השמועה שאלמונים פרצו למשרדי הרשויות וגנבו מלאי של פתקים כחולים. לא ידעתי מי עשה זאת, אבל ידעתי את מאמר הגמרא, ש'לא העכבר גנב אלא חורו'. מצאתי את ה'חור' – יהודי משלנו, ספסר בשוק השחור. עוררתי בו את הנקודה היהודית, תן ידך לחינוך טהור לילדי ישראל. הסכים למכור לי במחיר הקרן. אספתי תרומות, וקניתי.

נו, דבר כזה קשה לשמור בסוד. הרשויות עלו על התלמוד תורה המחתרתי, ומצאו שההורים מקבלים הקצאת לחם בפתקים כחולים שהגיעו אליהם ממני. מצאתי עצמי בבית הסוהר. ההאשמה: ספסרות בשוק השחור. העונש: מוות.

זה לא צחוק, הייתי בתא הנידונים למוות, אבל משמים גזרו דיני לחיים, וכעבור חצי שנה שוחררתי. כמה קנאתי באלו שנותרו חפשים, בחוץ! אשרי שנתפסתי על דברי תורה, אבל האם לא יכול הייתי לארגן את הענינים בצורה מתוחכמת יותר, שלא יעלו מיד על עקבותי?

אח, יענקלה דער שליימזל! כששוחררתי מבית הכלא נודע לי, שהשלטונות הרוסים הגיעו להסכם עם ממשלת פולין הגולה שמושבה בלונדון, שכל האזרחים הפולניים שבשטחה יגוייסו למאמץ המלחמתי נגד הגרמנים. חברי נשלחו לחפור שוחות וחפירות תחת אש הגרמנים, ורבים מהם לא שבו – ואני ישבתי אז שקט ושאנן בבית הסוהר!…

(והגדת, הובא בגיליון 'אגעדאנק' וארא תשע"ט)
 
מעשה נורא שאירע עם הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל בגולת סיביר, סיפר חתנו הגדול הגאון רבי חיים ברמן שליט"א:

"פעם בהיותו בסיביר קנה חותני זצ"ל מיהודי מסוים תלוש מזון כדי לקנות על ידו חתיכת לחם למחייתו. למעשה, אותו יהודי לקח את התלוש בלי רשות ממשרד המחנה, אך חותני לא ידע מכך. לאחר מכן ראו במשרד שחסר תלוש, וחשדו בחותני שהוא זה שלקחו מבלי רשות. אמר להם חותני כי הוא רכש את התלוש ממישהו בכסף מלא, אולם כששאלוהו ממי לקח – לא רצה להלשין.

"אמרו לו שאם לא יספר, יכניסו את אצבעותיו לדלת ויסגרו אותה עליהן. וכך הווה, והוא נותר כל ימיו עם צלקות שהזכירו לו היטב מי הוא בעל הבירה.

"החוקר צעק עליו: 'כולם נכנעים לי ואתה לא?!' – והשליך לעברו בקבוק דיו, אולם חותני הזיז את ראשו וכל הקיר התלכלך. לכן השכיב אותו החוקר על הרצפה והכה בו מכות נמרצות עד שיספר ממי הוא לקח. אך למרות כל זאת הוא לא סיפר.

"אחרי שנים פגש חותני בתל אביב את האיש שמכר לו את התלוש. האיש ניגש אליו ואמר כי הוא אשם במה שקרה לו, וביקש סליחה, וחותני השיב כי הוא מוחל לו בלב שלם…

"כך חי יהודי שהרגשת אלול אצלו היא כל החיים!"

(ע"פ מוסף שבת קודש של יתד נאמן פרשת כי תצא)
 
בילדותי שמעתי סיפור נפלא ממגיד המישרים האהוב והבלתי נשכח, הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. איני יודע אם אכן הסיפור התרחש במציאות או שמא סיפרו אותו רק כמשל, אולם כדרכו הרצה את הדברים בצורה חיה ומרתקת, והצליח להחדיר את מוסרו וליקחו הנוקב ללבבות הילדים הרכים.

כך סיפר רבי יעקב במתיקות:

באחד הימים פנתה אלי אשתי הרבנית, ושאלה אם אוכל לרדת לאיטליז הסמוך לקנות בשר לשבת. בעלי האיטליז היו מוכרים לנו כיהודים יקרים ויראי שמים שניתן לסמוך עליהם בבטחה. כמובן השבתי בחיוב ויצאתי מהבית בשמחה.

כשבאתי לאיטליז מצאתי אותו הפוך לגמרי, כשרחש והמולה רבה אופפת אותו. הרהיטים הוזזו ממקומם, השולחנות נדו מצד לצד, הבעלים היו נראים לחוצים ומוטרדים כמי שמאתרים דבר מה שנאבד.

"מה יום מיומיים?" ניסיתי לברר אצל אחד הנוכחים, והוא השיבני: "לאשת הקצב אבדה טבעת יהלום יקרה במיוחד". "אין זה סתם טבעת", המשיך הלה להסביר, "מדובר בטבעת שירשה מסבתה, והיא חשובה ויקרה מאוד לליבה. ככל הנראה היא הורידה את הטבעת במסגרת עבודתה לרגעים אחדים, הניחה אותה כאן על השולחן, ולפתע היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה".

לפי מצב הרוח הסוער, הבנתי כי אין עם מי לדבר כעת, והחלטתי שאבוא מאוחר יותר. פניתי אל בעלי האיטליז ובירכתי אותם מכל הלב: "יהי רצון שתמצאו את הטבעת במהירות ובקלות", ויצאתי החוצה.

כשעזבתי את החנות והתקדמתי כמה צעדים, שמתי לב כי בצד הדרך עומד לו חתלתול קטן המכופף את ראשו ובוחן חפץ נוצץ כלשהו שנקרה בדרכו. הוא ברר את מהות החפץ בקפידא בחוש ריחו המפותח, ליקקו מכל צדדיו, פיצחו בשיניו, וכשהבין שאין זה ממיני מאכלו השליכו בחוסר ענין והמשיך בדרכו.

בסמוך למקום, במרחק מטרים בודדים, הבחין החתול בשארית בשר מזוהמת, חתיכה שאין ראוי להתכבד בה, ועט עליה כמוצא שלל רב. בציפורניו גרר אותה לאחת מפינות הרחוב, וכרסם ממנה ביס אחר ביס בהנאה בלתי מוסתרת… בעינים בורקות פזל כל העת לצדדים לוודא שלא מהין שום חתול להיכנס לתחומו ולחלוק עימו את 'שללו'…

עזבתי אותו לרגע, פניתי אל החפץ הנוצץ שנטש קודם החתול, ולתדהמתי ראיתי כי זו טבעת עם יהלום נוצץ וזוהר. שבתי בזריזות אל האיטליז, והבאתי להם בהתרגשות רבה את הטבעת האבודה, ולשמחתם לא היתה גבול.

כמחווה של הכרת הטוב על מציאת האבידה הם ביקשו להעניק לי בשר חינם לשבת הקרובה, אולם לא הסכמתי בשום פנים ואופן. הן צריך להיות שוטה מופלג כדי להסכים למכור את שכר מצוות השבת אבידה בשביל כמה ליטרי בשר… התנגדתי בתוקף, ושילמתי את מלוא הסכום שהשיתו עלי, עד הפרוטה האחרונה.

כשעזבתי את החנות חלפתי שוב סמוך לחתול המאושר, וככל שהתקרבתי חשתי יותר ויותר בריח הנורא שנדף מאותה חתיכת בשר קלוקלת. חשבתי לעצמי, מן הסתם החתיכה שהוא כה נהנה ממנה עמדה כאן תחת השמש הקופחת שעות ארוכות, ולמרות כן החתול כה שמח ועולז בה, מגן ושומר עליה מכל משמר כאילו מטמון יקר נמצא תחת ידו…

אך ככל שהתבוננתי והעמקתי במקרה שהקרה ה' לפני, התחוורה לי תובנה אדירה. הרי אילו היה לחתול מעט שכל היה תופס את טבעת היהלום תפיסה מעולה, פונה בזריזות לחנות הצורפים היוקרתית ומוכר לבעליה את הטבעת במחיר מפולפל… עם הסכום שהיה מקבל בתמורה היה פונה לאיטליז ונרשם כלקוח קבוע לקבל מנה יומית של חתיכת בשר טריה בוקר ערב וצהרים למשך שנים ארוכות הוא וצאצאיו. אולם הוא ברוב טפשותו ואוילותו נטש את הטבעת היקרה ועט אחר חתיכת בשר מצחינה שהיום משביעה אותו ומחר לא נשאר ממנה מאומה.

"אך מורי ורבותי!", עורר רבי יעקב, "כשהעמקתי יותר, הבנתי שאין אנו שונים בהרבה מאותו חתול. אנחנו נראים אותו הדבר. האדם נוהג כאן בעולם הזה באותה אוילות וטיפשות בה נהג החתול. הוא רץ אחר כסף, אחר אוכל, אחר מתנות והנאות גשמיות חולפות, מבלי להפעיל את השכל להבין כי הדבר האמיתי שכדאי להשקיע בו הוא ברוחניות, בתורה ובמצוות, בהם מונח השווי האמיתי.

"במקום שינצל האדם את רגעיו העילאיים המזדמנים לפתחו לרומם בהם את כל מהלך חייו, הוא ממשיך לרוץ אחר הנאות רגעיות בטלות והולכות, ובסופו של דבר נותר בידו עם חתיכת בשר מצחינה… נהנה מהלכלוך ומהרפש הגשמי המאוס, במקום ליהנות מהנאה נצחית שתעמוד לו לעד לעולם".

רבי יעקב עורר בשעתו את הציבור, כי ככל שהאדם יתבונן בתכלית החיים יגיע למסקנה ברורה, כי אין ערך ושווי אמיתי לכל הנאות העולם מול רגע אחד נצחי של עשיית רצון השם בשלימות, של קיום מצוה בטהרה, של לימוד התורה ביגיעה ועמל. אך האדם מעביר את חייו כ"סוס שוטף במלחמה", לא עוצר לרגע לחשוב ולהתבונן, ולכן הרבה פעמים הוא נוטה מדרך השכל, נוהג כשוטה וכאויל, ומחמיץ הזדמנויות הרי גורל. (אוצרותיהם אמלא)
 
סיפר מגיד המישרים רבי יעקב גלינסקי זצ”ל: בישיבתנו בחדרה, היה בחור נפלא, מעמיק ומתמיד, בעל מידות תרומיות וירא שמיים. יום אחד הגיע, שבור ורצוץ: הוריו מפעילים עליו לחצים כבירים, דורשים שיעזוב את הישיבה, אינם רואים בזה עתיד. שילך לעבוד, שירכוש מקצוע. אמרתי: “שב ולמד, אני אשוחח עימם”.

נסעתי למקום מגוריהם, וקיבלו פני בכבוד רב. “הרב לא היה צריך לטרוח. היה מזמין, והינו באים” כך טענו הוריו. מוקירים מאד את הישיבה, ובנם פורח, ברוך השם. אבל, הרב יודע, כשם שאביו חייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. מחויבים הם לעתידו של בנם. ודאי, ודאי! ועל איזו אומנות חשבתם? חשבו שיהיה רופא. הוא מוכשר לזה, יגיע רחוק! ודאי, ודאי! אבל הרי הוא לא יהיה דוקטור מהיום למחר – אה, ודאי שלא! קודם, עליו לעשות צבא, שלוש שנים. אבל זה כדאי כי אחר כך הוא יהיה דוקטור ופרופסור. ודאי, ודאי!

אבל גם כשיסיים את הצבא לא יהיה מיד רופא – עליו לעמוד בבחינות הקבלה לאוניברסיטה, והדרישות מאד גבוהות. עליו להשלים מבחנים וקורסי הכנה במשך כשנה. הגענו לארבע שנים מהיום. ארבע שנים רפואה כללית, ועוד שלוש שנים התמחות. הגענו לאחת עשרה שנה מהיום, את הלימודים סיים, כעת מה שנשאר זו רק ההתמחות. כמה שנים של כוננויות שלושים שעות רצופות בבתי חולים, במשכורת דחק, אבל אחר כך – אה! אחר כך יהיה – יהיה מה, רופא קופת חולים באיזו מרפאה?! והבהרתי: לא, איני מזלזל, חלילה! להיפך, אני מאד מעריך, אפילו מזדהה. זו ממש השקפתי!

חשבו שלא שמעו טוב! הרב – מזדהה?! כן, אמרתי. אני מזדהה אתכם, שאינכם חושבים על עכשיו ועל הרגע. שאתם חושבים על העתיד. ולא על העתיד הקרוב, לשנה ולשנתיים, אלא מוכנים להתוות דרך של הקרבה לחמש עשרה שנה – הרי לא תרצו שיישאר רווק עד אז, נכון? יצטרך גם לפרנס אישה וילדים במהלך הלימודים והתורניות המתישות במשכורת אפסית. ובלבד שאחר כך ירכוש מעמד, ויהיה מבוסס!

אז תרשו לי לספר סיפור. בי”ז באלול תרצ”ט פתחו הגרמנים במתקפה על פולין. מטוסיהם הבעירו את הערים ושריונם הניס את פלוגת הפרשים הנלעגות. בערב ראש השנה הגיעו לעירנו, ביאלסטוק. היהודים ברחו מזרחה לעיר הגבול ברנוביץ’, ומשם לליטא. גם רוב בני ישיבתנו ברחו. שמונים בחורים היינו, שהחלטנו להישאר עד לאחר ראש השנה. הרי זה היום בו קוצבים חיים, בו נקבעת השנה החדשה. איך נוכל לברוח בו, להתפלל בחטף. הייתה רק בעיה אחת. מטבח הישיבה כבר לא פעל. המאפיה לא סיפקה לחם, העובדים נמלטו או הסגרו בבתיהם. האם נאלץ לנהוג כשיטות הסוברים שראש השנה הוא יום תענית (יעויין ב’בית יוסף’ או”ח סי’ תקצז בשם הכל בו ותרומת הדשן)? בעיר הוכרז עוצר משש בערב עד שש בבוקר, למניעת ביזה. אם כן, יתפללו ערבית בפלג המנחה. הלכתי לבית הכנסת ומצאתי שם את החזן הראשי, רבי מאיר ז”ל.

שאלתי אותו אם אוכל להיות אורחו, ונעניתי בשמחה. נשארתי לתפילת מנחה וערבית. הנוכחות הייתה דלילה והאווירה כבדה. לאחר התפילה, מבעוד יום, התלוויתי אליו ואל בנו, רבי משה זצ”ל, לביתו. ניסיתי להצהיל את רוחם ולא נראה שהצלחתי. גם הם עברו לברוח מזרחה לאחר ראש השנה. נענה ואמר: “אשרי הסנדלרים”! אשרי – מי?! כשרצו לומר שמישהו נמצא בתחתית סולם הפרנסה, ומכל הבחינות: פרנסה דחוקה, וקשה, ונחותה, הזכירו את הסנדלר. חזנות הייתה מקצוע נעלה, אומנות נקייה וקלה, “כבד את ה’ מגרונך”, עם הכנסות צדדיות בחתונות ובמסיבות. וכעת, לשמוע מהחזן הראשי שאשרי הסנדלרים?! נאנח, והסביר: המונים בורחים לברנוביץ’, ומשם לרוסיה. נעליהם מתרפטות, ויצטרכו לסנדלרים, פרנסתם מובטחת – אבל מי יצטרך ברוסיה… חזן?! איי, כמה צדק! ומה רציתי לומר? שאני מעריך כל כך, שמבינים שלא רוכשים מקצוע לטווח הקצר. כדאי להשקיע, כדי שהמקצוע יפרנס אחר כך בכבוד, לזמן ארוך – ומהו זמן אורך? חמישים שישים השנים שעוד יש לנו לחיות?! ומה אחר כך, לנצח נצחים?! אבל אם תניחו לו ללמוד בהתמדה ובשקידה – לא חמש עשרה שנה, אלא שבע ועשר, מובטחני שיהיה רב וראש ישיבה, מרביץ תורה נערץ, וזה מקצוע שילווה בשני העולמות – לא כדאי?!

הסכימו, וכמה נחת רוו ממנו! כמה שמח הוא, ושמחו הם. ושמחתי אני, ושמחים במרום!

('והגדת' מתוך 'ליקוטי שמואל')
 
הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה מספר, שבשנות מלחמת העולם השניה, בימי שהותו בסיביר, נפגש שם עם שני אנשים שבעבר היו מהגבירים הכי גדולים בליטא. בתוך שיחתו עמהם אמרו לו, שיש להם טענות גדולות ועצומות על הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, עד שאינם מוחלים לו!!

התפלא ר' יעקב על הדברים, ומיד המשיכו בסיפורם: מעשה שהיה כך היה, פעם אחת הגיע הרב אליהם לבקש כסף עבור ישיבתו והם נתנו לו, והרב הודה להם מאד וגם שיבח אותם והגם שלא נתנו לו הרבה, לשנה הבאה הגיע אליהם הרב עוד פעם לבקש כסף ובלשון רכה ונעימה, אבל הם סירבו לתת לו ואמרו לו 'וכי הכסף צומח על האילנות?! הלא עבדנו קשה עבורו'! ומאז הרב לא ביקש מהם יותר.

אמרו גבירים אלו לרב גלינסקי שליט"א, הרי הפוניבז'ר רב היה צריך לתבוע ממנו ולהכריח אותנו לתת כסף לישיבתו אפילו עם 'אקדח' ומדוע הוא דיבר להם בנועם וברכות וגם הודה להם על תרומתם הפעוטה.

והמשיכו הסבירו את דבריהם, שהרי כשבאו הרוסיים הקומוניסטים והשתלטו על עירם הרי לקחו הרשעים הללו את רכושם מהם עד שלא נשאר להם כלום, ועכשיו הם חסרי כל, ולו היו נותנים לרב מפוניבז' מכספם לצדקה, אז היה נשאר מכל עשרם עכ"פ זכות הצדקה, ועכשיו שלא הכריח אותם הרב לתת יותר ממונם לצדקה לא נשאר להם כלום מכל עמלם משך השנים, ולפיכך יש להם טענות גדולות על הפוניבז'ר רב על שלא תבע מהם יותר!
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון