בתקופה שהרב דסלר התגורר בלונדון, הגיע פעם לביקור בארץ ישראל. במהלך הביקור כתב מכתב לתלמידיו שבלונדון בו הוא מספר להם את שרואות עיניו בארץ הקודש. בין הדברים הוא מספר, כי רוב רובם של הירושליימער אידן חיים בעניות גדולה, אבל יש יהודי אחד שבאופן יחסי נחשב לעשיר, ויש לו הנהגה טובה שעליה הוא מעוניין לספר להם.

יהודי זה, כל אימת שהוא מחתן את אחד מבניו, הוא הולך לבית היתומים דיסקין ושואל מי הם עשרת היתומים המסכנים ביותר, ולכל אחד מהם הוא קונה חליפה חדשה. "הקב"ה זיכה אותי לחתן את הבן שלי", הוא אומר, "אני אלביש עשרה מהבנים שלו כמו חתנים"… זאת ועוד: כל אימת שהוא מחתן בת, הוא נכנס לבית היתומות בלומנטל וקונה לעשר יתומות עניות שמלות חדשות.

"התבוננו וראו", כתב הרב דסלר לתלמידיו, "אלו הרגשות עדינות, אצילות, יש ליהודי ירושלים. ביום שמחתם אין הם דואגים רק לעצמם, לבניהם ולבנותיהם. הם דואגים לשמח גם את בניו ובנותיו של ה', ורק מתוך רגשות אלו הם נכנסים לתוך שמחתם האישית".

הרב דסלר הוסיף וכתב: "סיקרן אותי לראות את סוג החליפות שקנה אותו עשיר ליתומים. ביררתי וראיתי כי מדובר בחליפות טובות, איכותיות, לא 'שמאטעס', אך לא הטובות והמהודרות ביותר. ניגשתי לעשיר ואמרתי לו: אשריך! אשריך שגם ביום שמחתך אינך מרוכז רק בעצמך, אלא משכיל לחשוב גם על אחרים מסכנים ולשמח גם אותם במעשה הצדקה שלך.

אבל – המשיך הרב דסלר ואמר – בתור סוחר, שבוודאי בזה גדול אתה ממני, רציתי להעיר ולהאיר לך 'הערה מסחרית'… דומני כי יש לך איזו טעות במסחר! והסברתי לו את כוונתי: כמה שעות ביום אתה לובש את החליפה שלך? שעה, שעתיים. כמה שנים אתה הולך עם אותה חליפה? שנה, שנתיים. אבל את החליפה שאתה קונה ליתום, תלבש במשך מיליארדי שנים! זוהי חליפה לנצח. ואם כן אני שואל אותך שאלה מסחרית: איזו חליפה צריכה להיות באיכות גדולה יותר, החליפה שלך או החליפה של הילד היתום?"…

(יחי ראובן)
 
סיפר הגה"צ רבי דב זאב שטיינהויז זצ"ל בזכרונותיו מתקופת 'גייטסהד': זכינו פעמים רבות לארח על שולחננו את הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, וכאשר הייתה הסעודה מסתיימת, היה בעצמו מוריד את כלי האוכל מן השולחן, באומרו: "זהו תפקידם של הגברים כהכרת הטוב לנשים אשר טרחו בהכנת הסעודה".

(אוצר פנינים ועובדות)
 
בפתח תקוה התקיימה חתונה של בחור נכבד מבחורי ישיבת פוניבז'. בנסיעה חזור ארגנו הבחורים אוטובוס מיוחד לנסיעה הלוקחת רבע שעה או חצי שעה בימים ההם.

עלו הבחורים לאוטובוס, והנה המשגיח הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל עולה גם כן לאוטובוס. הראשון שישב ליד הדלת, נעמד ופינה לו את מקומו, הגרא"א דסלר התיישב, כי אכן היה חלש וזקוק למקום ישיבה. הוא הודה בחום לבחור: "אני מודה לך מאד, תזכה למצוות, אני אכן צריך לכך".

לאחר נסיעה של כמה מאות מטרים, הסתובב שוב הגרא"א דסלר אל הבחור ופנה אליו: "ברוך תהיה, נתת לי את מקומך, אה ממש החיית אותי, יישר כוחך".

הם נוסעים עוד חמש דקות, והגרא"א דסלר הסתובב בשלישית: באמת, אני ממש לא יודע איך להכיר לך טובה, שיהיה לך למצוות, ושתבורך, החייתני!"

הבחור חשב לעצמו: "מה הוא רוצה ממני, מה נטפל אלי?!" אם עוד פעם יפנה אלי ויכיר טובה ויברך, אני כבר אענה לו משהו. וכך אכן היה. לפני שירדו תפס המשגיח אותו בשתי ידיו ובהתרגשות אמר: "מורידיגע, הכרת הטוב יש לי בשבילך, תודה רבה!"

כעת הבחור הגיב: "המשגיח, אני חושב שלאחר כל כך הרבה ברכות ואיחולים, לא יהיה לי שכר על המצוה…"

הגרא"א דסלר שמע את דבריו. פניו הרצינו, הרהר שנית והגיב: "מה אתה רוצה, שאני אהיה מושחת? אני הרי חייב הכרת הטוב!" (אוצר פנינים ועובדות)
 
סיפר הגאון רבי בצלאל ראקוב זצ"ל: יום אחד צעדתי עם הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל ברחובה של עיר. לפתע עצר הגרא"א דסלר והתעכב ליד חלון ראווה של אחת החנויות, כשתוך כדי כך הוציא מכיסו את פנקסו ורשם מחירים של בגדי ילדים.

כמובן התעוררה בי תמיהה לפשר מעשיו, אך הגרא"א דסלר השיב לעומתי: אברך פלוני מהכולל הזמין אותי לארוחת ערב, לפי העניין, נדרש ממני למלא את מבוקשו, והרי אצטרך להביע הכרת תודה גם לבעלת הבית, לכן הבטתי על מחירם של בגדי ילדים, כדי שאוכל לדבר דבר-מה עם בעלת הבית, כתמורה וכהבעת תודה על האירוח שלה. (אוצר פנינים ועובדות)
 
סיפר הרב שלום אולמן שליט"א, שנוכח פעם כאשר אחד מן העובדים בישיבת פוניבז' עשה תיקונים קלים בדירתו של הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, במסגרת עבודת הישיבה. משסיים הלה את עבודתו, לא יכול היה הגרא"א דסלר לעצור בעד קילוח זרם הכרת הטוב שהיה נובע מקרבו, תוך שהוא מבקש מן העובד שיקוב לו שכר בעד מלאכתו זו. לא הועילו לו לאותו בעל מלאכה טענותיו והסבריו שלא עשה בכך שום 'טובה', שכן פעולתו נכללת במסגרת עבודתו – פרנסתו. הגרא"א דסלר לא הרפה ממנו והביע את משאלתו שהלה יקבל ממנו ספר יקר ערך הנמצא ברשותו בתוספת הקדשה כתשורה עבור הכרת הטוב שהוא רוחש לו. (אוצר פנינים ועובדות)
 
הספר שסיפר את הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל היה מתאר בפני הבריות, כיצד ביקש הגרא"א דסלר זצ"ל להיטיב עמו כגמול על התספורת: כל פעם שהיה הרב מגיע להסתפר הוא לא הסתפק בתשלום כספי, אלא כהכרת הטוב ביקש להנות אותי בדברי תורה.

אך הוסיף ואמר לי: "כיון שאי אפשר לשוח בדברי תורה במהלך התספורת, לכן לא אומר לך דבר חכמה, אלא דברים שהם בגדר פניני חכמה". הספר שהוקסם מאישיותו של הגרא"א דסלר, החל להשתתף באורח קבע בשיחותיו המוסריות שהשמיע בישיבה. (אוצר פנינים ועובדות)
 
שמעתי מאבי מורי זצ"ל, כי כאשר בא המשגיח הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל לשמש כמשגיח בישיבת פוניבז', ובאו תלמידיו מגייטסעהד וביקשו לשוחח עימו בלימוד, המשגיח סירב כשנימוקו בפיו: "אם אדבר איתכם בלימוד, עלול אני להיכשל בגזל! מכיון שנשכרתי על ידי הישיבה לתפקיד אמירת השיחות, הרי שמחוייב אני להקדיש את כל מחשבותיי אך ורק למטרה זו!"… (אוצרותיהם אמלא)
 
ועוד סיפר אודות הרב דסלר – תלמידו המובהק הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה הנערץ של 'רמת השרון', כי פעם אחת ביום חורפי וגשום עמד הרב דסלר בתחנת האוטובוס ברחוב רבי עקיבא בבני-ברק, והמתין לבואו של האוטובוס קו 54. לפתע עבר רכב מסחרי סמוך לתחנה, והנהג שהיה תלמידו של הרב דסלר בעבר, קרא לו מתוכו לעלות לרכב והוא יקח אותו למחוז חפצו.

הרב דסלר שאלו: "הרכב שלך?", והנהג השיב: "לא שלי, אבל אני סוכן של מפעל שמחלק את התוצרת שלו לחנויות". שוב שאל הרב: "והאם התנית מפורשות עם בעל המפעל שתוכל להסיע ברכב גם אנשים זרים?", והנהג משיב בחיוך ובביטחון: "אמנם לא התניתי תנאי כזה עם בעל המפעל, אולם בטוחני שהוא מסכים בחפץ לב שאני אעלה לרכב את מי שאראה לנכון".

לאחר שוידא שוב שהנהג בטוח בדבריו, הרב דסלר השתכנע, והתחיל לצעוד אל מדרגות הרכב. כמעט עלה, ופתאום עצר. הוא הרהר עמוקות והחליט לחזור שוב לתחנה, ולהמתין בה בקור ובגשם… (אוצרותיהם אמלא)
 
בתקופת ימי מלחמת העולם השניה זכה בנו של הגרא"א דסלר זצ"ל, רבי נחום זאב זצ"ל, להנצל ברחמי שמים מגיא צלמוות ולהגיע אחר תלאות וטלטולים לאמריקה. חלפו שנים אחדות, מלחמת העולם שככה, והרב דסלר הגיע לאמריקה להתראות עם בנו אהובו אחר שנים ארוכות שלא התראה עמו. במהלך שיחתם גולל רבי נחום זאב בפני אביו את הקורות אותו בתקופת המלחמה תוך שהוא מציין בפניו את אותם גדולי תורה שעמדו לימינו במשך אותן שנים. ועל כולם הפליג רבי נחום זאב בשבחה של הכנסת האורחים הנפלאה לה זכה במעונו של הגאון רבי אליעזר סילבר רבה של סינסיטי.

מיד בשמוע הרב דסלר על פעלו של רבי אליעזר סילבר אמר שברצונו להודות לו. רבי נחום זאב הבין כי בדעתו של אביו להודות באמצעות שיחת טלפון ומיד הוציא מכיסו את פנקס הכתובות לאתר את מספר הטלפון שלו. אך הרב דסלר אמר כי אין די בהודיה טלפונית אלא ביקש מבנו להתלוות אליו לנסיעה ברכבת לסינסיטי, עירו של הרב סילבר. רבי נחום חשש שמא הנסיעה הארוכה לסינסיטי אינה לפי כוחותיו של אביו, לכן הציע לו להודות לרב סילבר באמצעות מכתב או שיחת טלפון, אך הרב דסלר עמד על שלו.

לאחר נסיעה ארוכה בת תשע שעות הגיע הרב דסלר בליווי בנו לסינסיטי. הם זירזו צעדיהם לביתו של הרב סילבר, משם יצאו שלושתם לבית הכנסת. בתום התפילה הזמין הרב סילבר את אורחיו החשובים לביתו לסעוד עמו ארוחת בוקר, כשתוך כדי כך התפתחה ביניהם שיחה של דברי תורה כדרכם של תלמידי חכמים. במשך שעה ארוכה השתעשעו הרב סילבר ואורחיו בדברי תורה, עד אשר פנה הרב סילבר אל הרב דסלר בשאלה – "ובכן, מה הביאכם לסינסיטי?". ברי היה לו לרב סילבר כי סיבת טרחתו של הרב דסלר עד לביתו לא היתה בכדי. רגיל היה ברבים וטוובים שהיו פוקדים את מעונו כשבפיהם בקשות שנות, ולפיכך סבר כי גם הרב דסלר בא לשם כך.

"באתי" – הפתיע הרב דסלר בתשובתו – "להביע את הערכתי העמוקה על כל החסד אשר גמלת עם בני". המענה לא סיפק את הרב סילבר. ענוותנותו לא הניחה לו לחשוב כי מעשיו זכאים למידה מופלגת שכזו של הערכה, ומשחלפו להן דקות אחדות שב ושאל בשנית – "נו, מה באמת מביאכם לסינסיטי?". ושוב חזר הרב דסלר ואמר לגודל פליאתו של מארחו – "אין סיבה אחרת לבואי לכאן. מטרת בואי אחת היא, להביע הכרת הטוב באופן אישי".

רק כאשר חזר הרב דסלר בשלישית להבהיר כי לא בא לבקש מאומה אלא רק להביא את רגשי תודתו, נכנע הרב סילבר לדברים תוך שהוא מחייך ואומר – "כעת מבין אני עד כמה חשובה היא הכרת הטוב".

(איש לרעהו שמות תשע"ו)
 
"יש מאמר של הרב דסלר זצ"ל הנדפס ב'מכתב מאליהו' (ח"ג עמוד204-5) תחת הכותרת: 'ירידתה של מלכות אדום', ושם כותב דברים מבהילים בזה"ל:

"'מלכות משיח צומחת ומתגלה מתוך מלכות אדום, שעל ידי חורבנה של מלכות אדום, עולה ומתגלה מלכות שמים – והיתה לה' המלוכה.

"'חורבנה של אדום יבוא רק על ידי חורבן העולם הזה, כאשר מביא הקב"ה את העולם למצב שיסודות חיי העולם הזה יתמוטטו, השלווה תתערער, חיי הפרט יהפכו לחיי דאגה, פחד וייסורים, וכל העולם כולו יעמוד תחת אימת הרס וחורבן – אזי יתגלה לעין כל שהתרברבותו של האדם וגאוותו על התקדמות בכיבוש הבריאה, כביכול, מביאים רק לאבדון.

"אז יכירו את ההעדר וההפסד שבחיי העולם הזה כשהם מרוקנים מכל תוכן רוחני, המובילים רק לכליה ואבדון. כשיתייאש האדם מלהשיג רצונותיו ותאוותיו, אז יתגלה אורו של משיח, 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו', ותיראה ירידתה וחורבנה של מלכות אדום לעין כל…' עיי"ש.

"הדברים נוראים. 'השלוה תערער…' עוצרים אותי בליל שבת ברמת גן, אנשים שלא מזוהים כשומרי תורה ומצוות, ובבהלה שואלים: 'כבוד הרב, מה אני עושה פה…'

"'חיי הפרט יהפכו לחיי דאגה פחד ויסורים…' הדברים מדברים בעד עצמם.

"'וכל העולם כולו יעמוד תחת אימת הרס וחורבן"… אותו נגיף זעיר שממיט ומכלה אושיות העולם בבריאות ובכלכלה, ומאיים להמיט הרס וחורבן על הכל.

"'אזי יתגלה לעין כל שהתרברבותו של האדם וגאוותו על התקדמות בכיבוש הבריאה כביכול מביאים רק לאבדון…' – אז יבינו שכל מה שעשו בה האומות, כל הטכניקות והשכלולים שכביכול האדם שולט על הבריאה – הוא ממיט כליה.

"הרב דסלר 'משמיט' את המילה 'סין', אותה מדינה שהיא המובילה בעולם בתחום הטכנולוגיה והתרברבה שהיא תנצח את ארה"ב… דווקא שם התחיל הנגיף והוכיח את אפסיותה.

"יש פסוק שכל בית ישראל על כל עדותיו אומרו ברגש בראש השנה לפני תקיעת שופר: 'יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ' (תהלים מז, ד). אומר רש"י: 'יַדְבֵּר – יתן דֶבֶר בעובדי כוכבים תחת נפשנו' [הכוונה לעכו"ם המיצרים לישראל ורוצים להשמידם] להיות חמתו מתקררת בהם ואנו נצולים, כענין שנאמר 'ונתתי כפרך מצרים' וגו', עכ"ל [ז"ל הפסוק (ישעיהו מג, ג): 'כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ'].

"קשה לדבר, אבל כפי השמועה, מכת הדבר מכה קשות את אותה אומה שאיימה בגאוותה באטום על העולם"…

(רבי יצחק זילברשטיין - בזמן מגיפת הקורונה)
 
כבר כשהיה הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל אברך צעיר לימים, הציע דודו רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, שהיה ראש בית הדין, והסמכות הגבוהה ביותר בכל יהדות רוסיה, ליטא ופולין, למנותו לתפקיד דיין בבית הדין שלו בעיר וילנא. הרב דסלר סירב להצעה, כי שיטת החינוך של ישיבת קלם הייתה שלא לקבל תפקיד ציבורי של רבנות ודיינות, אלא רק תפקיד של הרבצת תורה. זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, בסוף תרצ"ט הגיע הרב דסלר לביקור באנגליה, בינתיים פרצה המלחמה ולא היתה לו אפשרות לחזור הביתה.

באירופה נותרו אשתו בנו ובתו, והנתק היה כואב מאוד. ישנם מכתבים מרגשים מאוד שכתב האב הדואג מאנגליה. קרוב לשש שנים, כל זמן המלחמה היה שרוי בדאגה עצומה ולא ידע מה עלה בגורל משפחתו האהובה. לאחר השואה האיומה שב ונפגש עם אשתו שהיתה במחנה עבודה, אך את ילדיו לא ראה יותר לעולם. בזמן שהותו באנגליה, היה שואל את עצמו תדיר: 'לשם מה נותרתי אני בחיים?' אם חלילה היה שב לביתו במלחמה, היו הורגים אותו כמו את כולם. בהתבוננותו הרבה, הגיע למסקנה, כי נגזר על כל יהודי קלם, ובתוכם חותנו, הגה"צ ר' נחום זאב שהיה בנו של הסבא מקלם וראש הישיבה.

לכאורה, נגזרה הגזירה לעבור לעולם האמת בגיל צעיר ביותר, אז מדוע נותר הוא בחיים? למה לא זכה למות מות קדושים כשאר בני עמו, כנראה שיש לו אפשרות לעשות דברים שרק האדם החי יכול לעשותם.

"אם כן, מה עלי לעשות?" שאל את עצמו, "להחיות את העצמות היבשות", השיב לעצמו בלהט, "ללקט ניצוצות בתוך האפר, ולהדליק שוב את האור של אש התורה! משמע, איני חי בשביל עצמי!" הוא היה אדם בודד, בלי משפחה באנגליה.

בעצם ימי המלחמה בעוד אנגליה הייתה מופצצת, ובלונדון היו כל יום מאות הרוגים, כשהגרמנים הפציצו באוירונים יום יום והיו זורקים פצצות אדירות, פתח הרב דסלר ישיבה וכולל בצפון המדינה, מקום בו לא היו התקפות מן האויר ובלי הפצצות. הוא עבר לעיר גייטסהד, שם כבר היה כבר רב צדיק, ובשותפות עמו הוא הקים את בית המדרש לפליטי המלחמה, תוך שהוא מעודד אותם שתפקידם עכשיו הוא לעסוק בתורה כדי שיהיה מי שילמד תורה לדור הבא.

מורנו הרב דסלר הפקיר עצמו לגמרי, ואמר שכל אברך יקדיש מספר שעות קבועות בשבוע להתרים נדיבים להחזיק את מוסד התורה הזה. הוא עצמו היה נוסע מלונדון לגייטסהד ובחזרה, שם היו נדיבים ותלמידים. ברצונו להכניס עוד הכנסה למוסד שהקים, חיפש עבודה מכניסה. היה חסר רב בבית כנסת בלונדון, ולמרות שמעולם לא היה רב, החליט להיות רב בביכנ"ס זה. ומאחר שהיה בתפקיד, נסע כל יום או יומיים. הוא היה מספר שאת השינה היה ישן בנסיעה ברכבת של שעות בין לונדון לגייטסהד, זה היה הזמן לישון. חבל על הזמן לישון במיטה בזמן שאפשר לעשות משהו, אז היה פשוט ישן בנסיעה ברכבת.

בכל דבר וענין היה רואה את ההיבט הרוחני. גם אנו בדורנו רואים דברים נשגבים, שאם נתבונן בהם היטב, נבין שהדברים האלה הם לא לפי המהלך הטבעי, אין זה הסדר הטבעי של הדברים. עצם העובדה שאנחנו חיים בארץ ישראל, ויש אויבים שכל מטרתם היא לחסל אותנו, שלא ישאר אף יהודי בארץ ישראל, חס ושלום, ועם כל רצונם העז – אינם עושים זאת, ומדוע? אלא שמשמים לא נותנים להם.

זה היה העיקרון שהרב דסלר טרח ועמל והחדיר בלבבות תלמידיו, וכל שומעי השיחות שלו. דהיינו, שרק מה שרוצה הקב"ה – הוא יקום, ולבני אדם אין שום שליטה. (גאון יעקב)
 
שמעתי מאבי מורי זצ"ל סיפור מופלא אודות המשגיח הגה"צ רבי אליעזר אליהו דסלר זצ"ל, בעל ה'מכתב מאליהו':

הנה כידוע הרב דסלר היה נוהג באופן תמידי להקדים ולהשמיע את השיחות שהוא מתעתד למסור בישיבה באוזני רעייתו הרבנית הצדקנית ע"ה, שהיתה אשה גדולה בפני עצמה, בנוסף להיותה בת גדולים – בתו של הגה"צ רבי נחום זאב מקלם זצ"ל, נכדת אבי תנועת המוסר רבי ישראל סלנטר זצ"ל, ומיוצאי חלציו של הגאון מוילנא זצ"ל.

מספרים שבפקחותה העצומה ובידיעותיה הנרחבות בתחומים רבים פעמים שהיתה מוסיפה נופך על דברי בעלה ומאירה אותם באור יקרות.

והנה באחת השיחות שהשמיע באוזניה, היא שאלה אותו לבסוף: "האם הינך בטוח בעצמך שאתה כבר אוחז בדרגות אלו…"

הרב דסלר נחרד עמוקות לשמע השאלה, וחקר בדעתו האם אכן ראוי הוא כבר לדבר על אותן הנקודות שהוא רצה להשמיע ברבים, ומשחש בעצמו שאין הוא עדיין ראוי, טרח והכין שיחה חדשה.

מפליא! ('אוצרותיהם אמלא')
 
העיד תלמידו, הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת-השרון, ששמע פעם מפיו של הרב דסלר כדברים האלה: "כשנצרך אני לומר שיחה בפני בני הישיבה זמן ההכנה לוקחת לי כשתים עשרה שעות כדי להכין אותה. אולם כשנצרך אני לומר שיחה בפני בעלי בתים באנגליה או באמריקה מספיק לי הזמן מאז שאני נכנס לבית המדרש, מנשק את המזוזה, עולה לבמה ומנשק את הפרוכת כדי למסור את השיחה".

רבי יעקב שאלו לסיבת הדבר, והוא השיב: "בשביל לומר שיחה בישיבה אני צריך שעות הכנה כי מי אני שאומר שיחה בפני בחורי ישיבה העוסקים כל היום בתורה. הרי הם הרבה יותר חשובים ממני, הם לומדים כל היום ואני לא לומד כל היום. כדי שאוכל לדבר בפניהם מוכרח אני לעלות דרגה, ולעמול לחיות את הדברים שאני אומר להם כדי שאהיה שייך לזה". ('אוצרותיהם אמלא')
 
הרב דסלר סיפר, כי כשהגיע לירושלים סיפרו לו על בעל חסד שכאשר הוא תופר לעצמו או לאחד מבניו חליפה הוא נוהג לשלוח גם כמה חליפות בגדים לבית היתומים 'דיסקין' בשביל היתומים שאין להם אבא שיתפור להם חליפות, וכאשר הוא תופר שמלות לאשתו או לבנותיו אם לחג אם לשבת או לאיזו שמחה הוא דואג לשלוח גם לבית היתומות 'וינגרטן' שליתומות גם כן יהיו שמלות – למה ייגרע חלקן של היתומות שאין להן אב או אם שידאגו להן.

והרב דסלר הוסיף: "אבל ביררתי שלבני ביתו עושה סוג בד א' א' וליתומים עושה סוג א'".

"ובאמת, אם נחשוב", אמר הרב דסלר, "לכאורה הוא צודק, למה באמת שלא ייעשה כך? הרי חייך קודמים ואדם קרוב אצל עצמו, ממילא לעצמו הוא עושה יותר טוב מאשר לשני. אבל התבוננתי שהוא טועה מבחינה מסחרית, כי את הבגדים שהוא תופר לעצמו ולבני ביתו הוא צריך אותם למספר שנים מוגבל – חמישים שנה, שישים שנה, מאה שנה, משא"כ הבגדים שהוא שולח ליתומים וליתומות הוא צריך אותם לנצח נצחים. אלה המלבושים של הנפש, אלה המלבושים שילוו אותו, שילבישו אותו בהם בחיי הנצח, וכל בר דעת מבין שמלבושים שצריך לנצח צריך שיהיו מבד יותר טוב מאשר מלבושים שצריכים לתקופה ארעית, לתקופה של זמן".

(מידות והנהגות טובות)
 
היה זה בימי השבעה לפטירתו של הגה"צ רבי עזרא ברזל זצ"ל. באזני הבנים עוד מהדהדים דברי התשבחות שנשא מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל על אביהם בעת הלווייתו: אדם ירא שמים, צדיק אמיתי, שעמל בתורה ביגיעה עצומה. כבנים, הם יכולים להעיד על אמיתות הדברים, אך כפי שהמשיך הרב וואזנר בהספד, הנפטר הסתיר רבות את מעשיו הטובים. הרבה מהיהודים שבאו לנחמם סיפרו להם מעשים נסתרים על אביהם.

אחד המנחמים פתח בשאלה: "ידעתם שאביכם היה ממייסדי 'יד לאחים'?". הבנים שמעו משהו על כך אך לא דברים ברורים, והמבקר החל בסיפורו כפי ששמעו מהגר"ש שבדרון:

בשנות הקמת המדינה התחוללה בארץ טרגדיה מתמשכת ונוראה: רבבות אלפי ישראל עורטלו מתכשיטיהם עליהם שמרו במסירות אלפי שנים, וסואבו בצואת החילוניות הישראלית החדשה. השואה השקטה התחוללה ללא מפרע כמעט, רק מתי מספר עזי-נפש וקנאי-אמת מסרו את נפשם כדי להציל מעט מן המעט מהמוני העולים שעמדו בסכנה רוחנית קיומית.

באחד הימים עמד המגיד המפורסם הגה"צ רבי שלום שבדרון ברחובות ירושלים, וראה חבורת ילדים מ"עליית הנוער" שבאו לביקור מורשת בעיר הקודש. הרב שבדרון, למרות ששמע על הקלקול הנורא אותו מספיגים בנערים העולים, הזדעזע לראות זאת מול עיניו, לחזות בדיבורם המזלזל במקומות מקודשים ובהתנהגותם שהראתה על בורות מדהימה.

סוער ורועש הלך ר' שלום לידידו הותיק ר' עזרא ברזל ושיתף אותו בחוויה הנוראה שעבר, ויחד הם החליטו לנסוע אל ה"חזון איש" זצ"ל, להתייעץ עם האורים והתומים של הדור.

שיחה ארוכה ניהלו שני הצדיקים עם מרן החזון איש שהציע להם שיטות פעולה רבות וסייע רבות להבהרת המצב ופתרונותיו, כשבין הדברים הוא אמר שכדאי לדבר בעניין עם המשגיח דפוניבז' הגה"צ רבי אליהו דסלר, שעלה ארצה מלונדון לא מזמן.

הצדיקים יצאו מהבית ולפתע מצביע הרב שבדרון על יהודי שהולך בהמשך הרחוב: "רואה אתה? זהו רבי אליהו דסלר".

רבי עזרא ברזל לא היסס. למרות שמעולם לא הכירו, הוא ניגש אל הרב דסלר ומלב רותח ונפש סוערת תיאר לו את השמד הנורא שמבצעים הציונים במחנות העולים. "מה אתה משיג 'שם'?" שאל רבי עזרא בכאב עצור, בהצביעו לעבר גבעת ישיבת פוניבז', "לכל היותר אתה משפיע על התעלותם של בחורים שהם כבר בני-תורה. אך האם ידעת שבמרחק מספר קילומטרים מכאן מאכילים ילדים טריפות, גוזזים את פאותיהם ומכריחים אותם לחלל שבת?!".

הרב דסלר הזדעזע ונענה לרבי עזרא: "הלילה כבר לא אישן". מבטו של צדיק אמיתי היודע את ערך התורה והמצוות בחיי האדם ואת אפסותו וחדלונו בלעדיהם, השקיף על הדברים בצורה אמיתית והבין שהמעשים הללו אינם פחותים בחומרתם ממעשי הרשעים הנאצים שר"י בכבשני ההשמדה באירופה. גדול המחטיאו יותר מן ההורגו.

*

עברו שנים, שני הצדיקים הידידים הותיקים נפגשו בבני ברק.

רבי שלום שבדרון נזכר באותם ימים רחוקים, ולפתע נענה בהתלהבות לרבי עזרא ברזל: "נראה לי שאתה היית אחד הגורמים המרכזיים בהקמת 'הפעילים' [=יד לאחים']!".

רבי עזרא השתומם, הוא לא ידע על כך… ורבי שלום המשיך: "מגלגלין זכות על ידי זכאי! אתה ניגשת לרבי אליהו דסלר ושפכת את להט ליבך אל ליבו, מה שגרם לו להיכנס בעוז לתמונה ולהניע את גלגלי 'הפעילים' בצורה שזעזעה במקצת את אמות הסיפים. אתה ר' עזרא, אתה!"…

עוד לא גמר רבי שלום את דברו, ורבי עזרא נשא את רגליו בריקוד מאושר. באמצע רחוב שגרתי בבני ברק עומד רבי שלום רוגש ומולו ידידו שצוהל בידיו וברגליו על הזכות הגדולה שהתגלגלה לפתחו…

ללמדך על גודל ערך זיכוי הרבים, ועוד יותר – על שמחת-המצוות של יהודים אמיתיים (מקור: ספר הזכרון לרבי אליהו דסלר, מוסף שב"ק כי תשא תשנ"ט, ועוד)

(גיליון נחלי נצח)
 
סיפר אבי מורי זצ"ל: לפני עשרות שנים זכיתי להשתתף באסיפת מחנכים בפתח תקוה, אשר בראשה עמד הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל. בפתח דבריו אמר הרב דסלר כך: "יראתי בפצותי שיח… אני עומד כאן וחושש לדבר".

לנוכח מבטיהם התמהים של המלמדים, ביאר הרב דסלר את דבריו: "סבורים אתם שאני עומד לדבר רק לפני כמה עשרות מחנכים… לא ולא! אני עומד כאן, ורואה למול עיני אלפי ילדים. כל תלמידיכם בהווה, וכל התלמידים שיבואו במהלך השנים, כולם תלויים בגישה שלכם למלאכת החינוך. לפיכך – יראתי"!

עוד הוסיף הרב דסלר ואמר: "מי יודע אצל מי מכם יופקד גדול הדור הבא. אולי אצל אחד מכם יצמח רבי עקיבא איגר, חתם סופר, חפץ חיים… וגודל השפעת המחנך על תלמידו אין לשער ואין לתאר. נמצא אם כן שבמילה אחת כאן אוכל להשפיע על גורלו של גדול הדור הבא, וממילא של כל הדור. אם כן זהו פחד עצום לדבר"! (אוצרותיהם אמלא)
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון