הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, נזהר באורחותיו לא לחלל שם שמים, הקפיד תמיד שלא יצא ממעשהו ומהנהגתו ולו שמץ של חילול השם. עד כמה היה ירא מלהכשל בחטא זה, ראו כאשר הזכיר בשיחות את דברי הגמ' (יומא פו): "היכי דמי חילול השם… רבי יוחנן אמר כגון אנא דמסיגנא ארבע אמות בלא הרהור תורה ובלא תפילין", וכשהזכיר זאת פרץ בבכי. ראו עד כמה חשש מחטא זה, ואפילו בדברים שאמור היה לחשוב שבזה הוא מיוחד מבני דורו, ואולי דווקא בדברים אלו, כי חילול השם הוא כגון "אנא".
ואכן היה זהיר בכל אורחותיו ופעולותיו, שיצא מהן כבוד שמים וחלילה לא להיפך. מלבד עצם ההנהגה, ראו זאת אפילו בדברים שנראים קטנים. למשל, כאשר דיבר בציבור או כתב מכתב, היה מברר איך אומרים בדיוק בלשון הקודש מילה זו ואיך כותבים אותה, באומרו שאם לא אומרים אותה כראוי יש בכך משום חילול השם, שבני תורה מדברים או כותבים בצורה עילגת, והיה מעיר לתלמידים שהיו מדברים או כותבים בשפה עילגת או בכתב לא קריא, שכן יש בכך משום חסרון בהדרה של תורה.
בשעתו היתה לו לרבינו קופסא קטנה, שכיסתה את הריבוע של התפילין של ראש. היה זה משום שחס על כבודן של התפילין, שכאשר היה יוצא איתן בימי קיץ ושרב, חשש שמרוב חום וזיעה הן יישחקו, ולכן הכינו לו קופסא כזו, בה כיסה את התפילין, כאשר יצא בימי חום ושרב.
ארע פעם שהגיע לברית אצל אנשים פשוטי עם, קם אחד ואמר לו: "למה הרב ממציא דברים חדשים? וכי שמענו מעולם שיש כיסוי לשל ראש?". רבינו שתק, הוא לא רצה להסביר לו שהוא חובש תפילין כל היום, וכי הוא יוצא עם זה לשמש, אך מאותו יום ואילך, כאשר הגיע לשמחות של אנשים שאינם בני תורה, היה זוכר להורידן, שלא יהיה אצלם מילתא דתמיהה וחשש חילול השם…
(מגדלתו ומרוממתו)
