• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה
רבינו סבור היה שאברכים הלומדים בכולל, יכולים ללמוד סדר שני כרגיל בלי הפסקה ובלי קיצור בזמן הלימוד, וידליקו לאחר שיחזרו לביתם בגמר הסדר, או שהאשה תדליק בבית בזמן, והסביר שבזמננו, אנשים עוברים ושבים ברחובות העיר עד מאוחר בלילה. תחילת זמן ההדלקה אינה אלא הידור מצוה, ואין ההידור כדאי בשביל לדחות ביטול תורה של רבים. (מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')
 
כמו כן, נקט רבינו שבחלון ידליק היכן שיש יותר פרסומי ניסא. ואין דין להניח שם דוקא בימין. (מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')
 
לתושב קרית מטרסדורף, שהיה בתהליך הרחבת דירתו, התברר שאחד השכנים מעכב את ההרחבה בטענה של מניעת ראיה וכיו"ב. הוא ניגש לגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ"ל והציג בפניו את בעייתו.

חלפו כמה ימים והרב שיינברג עלה בבנין ההוא ודפק בדלת של השכן המתנגד וביקש לראות את תוכנית הבניה וכמה זה יכול להפריע…. כמובן הלה התרגש מהביקור המפתיע. הוא הולך את הרב שיינברג מפינה לפינה, מרצפת אחר מרצפת, כשהם מודדים ובודקים. ואכן הוברר שישנה פינה קטנה בודדת בפינת הבית שמופרעת על ידי הרחבתו של השכן.

פנה אליו הרב שיינברג ואמר: "אכן הנך צודק, ההרחבה מפריעה לך והנך יכול למנוע את הרחבתו, אך הרי לשכנך יש ילדים בבית ויתכן שבפינה זו שמפריעה לך יעמידו כסא וסטנדר… וילמדו שם תורה, וא"כ במדה ותוותר, הלימוד שם יהיה לזכות שלך, וכלן כדאי שתשקול את הדבר"…

לאחר מספר רגעים הודיע השכן שהתרצה בלב שלם להרחבתו של השכן. כששמע זאת הרב שיינברג תפס בידו של השכן ונשקו כשהוא אומר וחוזר בהתרגשות: "איזו זכות גדולה יש לך. איזו זכות"… (מתוך העלון איש לרעהו)
 
"ראש הישיבה זצ"ל והרבנית ע"ה היו כאב ואם לבנין. קשרי ידידות ואבהות. השתתפות בשמחות, התייעצות בכל דבר כמו טיפול רפואי וכדומה. תמיד התפלל וברך בחום. זאת במישור הכללי כשכן. במישור האישי היה נוסע מידי שנה ממחרת פורים עד אמצע אייר לחו"ל עבור הישיבה הקדושה, הוא הרגיש באחריות להשאיר את הקריה תקופה ארוכה שכזו ללא מורה הוראה, וביקש ממני (לפני למעלה משלושים וחמש שנה) שקצת אמלא את מקומו. זכיתי אבלחט"א להיות יד ימינו בכל מה שקשור לקרית מטרסדורף המעטירה. אנו כעת בבין הזמנים של ערב פסח, ובמשך השנים בימים אלו היו באים לא רק שאלות, אלא רבים שבאו לקבל הדרכה. הוא היה אב לתלמידיו". (הרב ישראל גנס)
 
"אני פוגש תלמידים שלו מלפני חמישים שנה, שעד היום הזה מרגישים תלמידים ודבוקים בו תמיד לאורך השנים. כשהוא בא להתגורר כאן הוא הגיע עם עשרות משפחות, והקריה קיבלה צביון אמריקאי בגלל משפחות אלו.

"היה לי אבלחט"א גם קשר רציף אתו בנוגע לדיני תורה, כשצרף אותי פעמים רבות לדיני תורה שהתקיימו במעונו. מדהים היה לראות את חכמתו ופקחותו העצומה בדיני תורה, כשהיו בעלי דינים קשים. זכורני פעם – לפני הבוררות ביקש קנין סודר ואמר לבעל דין: 'זה לא סתם קנין סודר, זה קנין סודר של מאה טליתות'… הוא הפחיד אותם לקבל את זה…

"היתה לו מתיקות בדיני תורה, ותמיד רצה להגיע לפשרה. היה פעם דיון בערב חג הסוכות, ובעל הדין רצה פסק ולא פשרה, אז הוא שאלו: 'קנית אתרוג כבר?' הלה השיב בחיוב. 'כמה שילמת עליו?' והלה נקט בסכום. 'אה, אתה מחבב מצוות, אביא לך עוד מצווה: מצווה לביצוע!' וכך דאג תמיד בחכמתו לעשות פשרה…

"זאת ועוד, ראינו אצלו רבות את ה'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. ראינו לא פעם שבאו זוגות שלא נפקדו והיה מבטיח שיפקדו. לא מברך אלא מבטיח! בהזדמנות שאלתי אותו מהיכן יש לו את כח הברכה, ואמר לי ששמר על פיו מילדותו. תמיד הוא ביקש במעמד הברכה שייתנו צדקה. פעם תמהתי בפניו: האם זו ברכה תמורת כסף? והוא הביא את דברי הגאון במשלי, שברגע שמקיימים מצוות צדקה יש כוח לברכה לחול, ואני הרי מבקש כסף עבור בני תורה עבור הישיבה!

"הוא היה פעם אצל מרן הסטייפלר זצוק"ל, שנתן לו את ספרי ה'קהילות יעקב'. כששב לירושלים, שלח את ספריו ומרן הסטייפלר אמר לנכדו: 'דעו לכם שהוא צדיק הדור!'…". (הרב ישראל גנס)
 
"הגמרא במגילה אומרת ששאלו במה הארכת ימים וענה: 'שלא הקפדתי בתוך ביתי ולא עמדתי על מידותי ולא הלכתי ד' אמות ללא תורה וללא תפילין'.

"מעולם לא הקפיד על הרבנית. תמיד כשבא הביתה האיר לה פנים, ופעם לפני כמה שנים כשחלתה נכנס ואמר לה 'שלום' ולא ענתה לו. נדהם ואמר: 'כמעט שמונים שנה שלא קרה כזה דבר!'. התברר שהיא קיבלה אירוע מוחי… לא עמדתי על מידותיו איך שמחל! יודעים גם אצל בני תורה שלפעמים יש קפידות ותמיד מיד ביקש מחילה. בר"ה היה בוכה ומבקש מחילה מכולם. לא הלך ד' אמות ללא תורה ותפילין, מהנץ עד אחרי השקיעה לא הוריד תפילין ולא הסיח דעתו!

"ראינו אצלו בקביעות התמדה עצומה. תמיד ישב ולמד! הנהגותיו בקדושה – לא דיבר בשבת חוץ מפעם אחת, שרבנית חשובה לא רצתה לאכול ביום כיפור, רק אם הרב יפסוק, והוא שכנע אותה! כל הנהגתו היתה בקודש. התפילות בהשתפכות הנפש, המוסף בימים נוראים. בכלל הוא הוסיף לקריה כולה בעצם הישיבה שהביא למקום. לא רק שראו את הרב ומורה ההוראה, אלא הנהגותיו בישיבה עצמה, והמון באו להתפלל וללמוד בישיבה! הכל בזכותו!

"הוא טרח על קיום הישיבה עד סוף ימיו ממש. שאלתי אותו איך נסע בגיל מאה, אמר לי בכאב שהוא גולה ממקום תורה- אבל בשביל הישיבה. אמרתי לו אולי הבן הגאון רבי שמחה שליט"א ייסע, אמר לי 'ואת יהודה שלח לפניו'… וכשחזר אמר לי: 'באמריקה יש לאנשים מקרר מלא, רק כאן המקרר של האנשים ריק אבל חם! מה אני יכול לעשות, אני חייב לנסוע!'…". (הרב ישראל גנס)
 
"בליל שבת עשרות באו להתברך אחרי התפילה, וכל ילד קטן הוא ליטף. באה אמא חצי שעה אחרי שכולם יצאו, ואמרה בבכי שבנה מתחצף. אמר: 'תביאי אותו עכשיו!'. הוא ליטף את הילד ואמר לו: 'לא מתחצפים לאבא ואמא!', בסבלנות בענווה ובחום… (הרב ישראל גנס)
 
"אמר לי פעם על הפסוק: 'ונשא אהרן על שני כתפיו לזיכרון' היה הרי ששה משמותם על כתף אחד וששה על כתף שניה. צריך כתפיים רחבות! ואחר כך יש עוד פסוק: 'ונשא אהרן את שמות בני ישראל… על לבו לפני ד' תמיד'. גם למי שיש כתפיים רחבות יש נשיאה אחרת – בלב!

"ונאים הדברים למי שאמרם. איך שנשא את הכלל על ליבו, תמיד ללא כעס ותמיד בסבלנות ובסבר פנים יפות, כפי שהיה אומר האוה"ח הקדוש, שטיפת הדיו שנשתיירה למשה בענוותנותו, ממנה קרנו פניו. הענווה הגדולה של רבינו חיים פנחס – ממנה זרחו קרני הודו והאיר לשכונה ולדרים בה!"… (הרב ישראל גנס)
 
הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ"ל ראש ישיבת 'תורה אור' אמר פעם שיעור שהיה בנוי על דבריו של הגרב"ב ליבוביץ ב"ברכת שמואל" ועמל במיוחד להסביר את דבריו על מכונם. לאחר השיעור אמר שהוא עמל הרבה להבין ולהסביר את דברי הגרב"ב ליבוביץ ב"ברכת שמואל" ועמל במיוחד להסביר את דבריו על מכונם, והוסיף: הלא מחויב אני בהכרת טובה אליו שנתן לי סמיכה באופן שלא היה רגיל בו, ממילא מחויב אני למשכוני נפשי לפרש דבריו בסוגיא שלא זכיתי להבינם ועמלתי עליהם רבות משום כך. בהזדמנות אחרת סיפר על מידת הכרת הטוב של הגרב"ב שכאשר הגיע לקמניץ וכן כשקרובי משפחתו הגיעו אליו, הוא יצא לקראתם וקבלם בכבוד גדול כהכרת הטוב על כך שהתארח אצל חמיו כששהה בניו יורק.

(מגדלתו ומרוממתו)
 
הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, נזהר באורחותיו לא לחלל שם שמים, הקפיד תמיד שלא יצא ממעשהו ומהנהגתו ולו שמץ של חילול השם. עד כמה היה ירא מלהכשל בחטא זה, ראו כאשר הזכיר בשיחות את דברי הגמ' (יומא פו): "היכי דמי חילול השם… רבי יוחנן אמר כגון אנא דמסיגנא ארבע אמות בלא הרהור תורה ובלא תפילין", וכשהזכיר זאת פרץ בבכי. ראו עד כמה חשש מחטא זה, ואפילו בדברים שאמור היה לחשוב שבזה הוא מיוחד מבני דורו, ואולי דווקא בדברים אלו, כי חילול השם הוא כגון "אנא".

ואכן היה זהיר בכל אורחותיו ופעולותיו, שיצא מהן כבוד שמים וחלילה לא להיפך. מלבד עצם ההנהגה, ראו זאת אפילו בדברים שנראים קטנים. למשל, כאשר דיבר בציבור או כתב מכתב, היה מברר איך אומרים בדיוק בלשון הקודש מילה זו ואיך כותבים אותה, באומרו שאם לא אומרים אותה כראוי יש בכך משום חילול השם, שבני תורה מדברים או כותבים בצורה עילגת, והיה מעיר לתלמידים שהיו מדברים או כותבים בשפה עילגת או בכתב לא קריא, שכן יש בכך משום חסרון בהדרה של תורה.

בשעתו היתה לו לרבינו קופסא קטנה, שכיסתה את הריבוע של התפילין של ראש. היה זה משום שחס על כבודן של התפילין, שכאשר היה יוצא איתן בימי קיץ ושרב, חשש שמרוב חום וזיעה הן יישחקו, ולכן הכינו לו קופסא כזו, בה כיסה את התפילין, כאשר יצא בימי חום ושרב.

ארע פעם שהגיע לברית אצל אנשים פשוטי עם, קם אחד ואמר לו: "למה הרב ממציא דברים חדשים? וכי שמענו מעולם שיש כיסוי לשל ראש?". רבינו שתק, הוא לא רצה להסביר לו שהוא חובש תפילין כל היום, וכי הוא יוצא עם זה לשמש, אך מאותו יום ואילך, כאשר הגיע לשמחות של אנשים שאינם בני תורה, היה זוכר להורידן, שלא יהיה אצלם מילתא דתמיהה וחשש חילול השם…

(מגדלתו ומרוממתו)
 
ידועה היתה הנהגתו של מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל במצות ציצית. ומנהגו המיוחד להרבות בלבישת ציציות רבות. הוא החל בהנהגה זו בהגיעו לגיל ארבעים, בתחילה לבש בתוך ביתו גם כמה וכמה טלית גדול ובשנים מאוחרות יותר לאחר הניתוח שעבר בגבו הסתפק בעשרות רבות של טלית קטן. מטעם הנסתר שאותו לא גילה מעולם

פעם נכנס טכנאי יהודי לתקן משהו, ושאלו מדוע לבוש הוא ציציות רבות, ענה לו הרב שינברג אני לובש גם בשביל אלו שלא זכו… כך תובן גם העובדה שכאשר עבר ניתוח והרופא ביקש ממנו להסיר כמחצית מכמות הציציות בהן היה לבוש למשך תקופה, לא מיהר להסכים. כמה ממקורביו שניסו לשכנע אותו בצורך לשמוע להמלצת הרופא ראו שהוא בצער ולפתע אמר להם שאם יוסיפו שעות לימוד יסכים לזה. (הרב מאיר בנימיני)
 
פעם, באחד מימי הקיץ הלוהטים, כשבא למסור שיעור היה חם מאד ומעיק בחדר שיעורים, שאפילו מאוורר לא היה בו, הוא נכנס לחדר עם טליתותיו והתחיל לצחוק, לא הבינו מה פשרו של צחוק זה… ואז החל לומר, אינכם מתארים שביום שכה חם בחוץ ואנו לומדים תורת ד' בעומק העיון, איזה שכר מחכה לנו בשמים על כך שמשקיעים מאמץ ביום כזה. סיפרו אז שנזדמן לישיבה טכנאי של חברת בזק שבא לתקן את הטלפון הציבורי וכשראה את רבינו שאלו, האם לא חם לך? ענה לו רבינו: האמן לי, שם חם יותר. (הרב מאיר בנימיני)
 
בשנת תשכ"ו נסע הרב שיינברג לעיר בני ברק לשמחת נישואי תלמידו ואחיינו רבי גרשון קויפמן, בדרך ארעה תאונת דרכים ולכל יושבי הרכב היה נס גלוי מלבד מכות שקיבלו לא יצאו בנזק משמעותי, אולם לרבינו היה נס גדול מכולם, פגוש הרכב, אותו מגן שנמצא בקדמת כל רכב, יצא ממקומו מעוצמת ההתהפכות ועף לכיוון רבינו ונעצר באמצע ציציותיו. היה זה אות ומופת לדבריהם ז"ל שהמצוות הם בגדר 'אגוני ומצלי' למי שמקיימן. (הרב מאיר בנימיני)
 
"פעם אחת נאלץ מורי ורבי ראש הישיבה זצ"ל, לעבור בדיקה רפואית. הרופא הורה לו לפשוט את בגדיו העליונים לצורך הבדיקה ויצא לרגע מהחדר. ראש הישיבה, במורת רוח מופגנת, נאלץ לפשוט את כל הציציות שהיו על גופו. הרופא נכנס לחדר ונבהל: הוא השאיר בחדר אדם רחב מידות, ובשובו מצא שם איש רזה וצנום…" (רבי צבי שרלין)
 
הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצוק"ל
ראש ישיבת תורה אור
כ"ז אדר תשס"ב

הגרח"פ נולד בכ"ז אלול בשנת תר"ע להוריו אביו רבי יעקב יצחק זצ"ל ולאימו מרת יוספה ע"ה, בעיר אוסטרוב שבפולין, לבית שכולו ספוג בלימוד תורה ואהבתה. באותה תקופה פרצה מלחמת העולם, הראשונה ואביו שהה באותה עת בגפו ארה"ב לצורך פרנסתו, כאשר בני המשפחה נותרו בפולין.
בהיותו בן תשע שנים, הצטרף עם שאר המשפחה אל אביו בארה"ב. עם הגיעם, נכנס ללמוד בישיבת "רבי יעקב יוסף", שם הגה בתורה עד הגיעו לגיל 14, ולאחר מכן המשיך לישיבת ניו הייבן בראשות הגאון הרב לוונברג זצ"ל. בהמשך למד בישיבת רבינו יצחק אלחנן, שם דבק ברבותיו הגאון רבי משה סולובייצייק זצ"ל והגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, אשר התגורר בניו יורק באותה תקופה (בשנת תרפ"ט) ועמד בראש הישיבה.
בהיותו בן י"ט שנים נשא את בתו של רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל, בעת עומדו מתחת לחופה זכה לקבל סמיכה מרבו הגאון רבי משה סולובייצייק זצ"ל, וכעבור מספר שבועות אף קיבל סמיכה מהגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל.
לאחר תקופה קצרה גלה למקום תורה אל העיירה מיר שבפולין, על מנת לדבוק בתורה בהיכלה של הישיבה המעטירה אשר בין כתליה הגה בלימודו במשך חמש שנים רצופות, בהן זכה לקרבתו המיוחדת של מרן המשגיח הגה"צ רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל.
בשנת תרצ"ה, שב לארצות הברית, שם נתמנה למנהל רוחני של ישיבת "חפץ חיים". במשך עשרים וחמש שנה העמיד המוני תלמידים בשיעוריו ושיחותיו שהיו לשם דבר, כשהוא מהווה דוגמא אישית לכל תלמידיו בעמל התורה, ביראה הקודמת לחכמה ובכל מדה נכונה.
בשנת תש"כ, ייסד את ישיבתו, ישיבת "תורה אור", בשכונת בנסונהרסט שבברוקלין, סביבו נתקבצו תלמידים רבים אשר ביקשו לדבוק בתורתו. כעבור חמש שנים עלה עם תלמידיו לארץ ישראל. עם בואו התייצב לימינו הגה"צ רבי אברהם יצחק רוטשטיין זצ"ל, אשר סייע לו רבות בכל השנים הראשונות ואף את משכנה הראשון של הישיבה העמיד לרשותו, בבית דיסקין בירושלים.
בשנת תשל"א, משנתקבל כרב שכונת מטרסדורף וקבע בה את משכנו, כונן בה את משכן הקבע של הישיבה. כאן העמיד דורות של אלפי תלמידים רבים מהם מרביצי תורה והוראה אשר נקשרו אליו בעבותות אהבה וחיבה.
נסתלק לבית עולמו זקן ושבע ימים בן למעלה מק"א שנים ביום כ"ז באדר תשע"ב ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.
הותיר אחריו מורשת מפוארת דורות של צאצאים ותלמידים, מפיו ומפי ספריו הנודעים, "טבעת החושן"; "אגרא דשמעתתא"; "מילואי אבן"; "אמרי חיים"; "משמרת חיים" ו"שיעורי רבי חיים פנחס".
גליון מחוברים​
 
[th]
אצל מרן החפץ חיים​
ברבות השנים סיפר לתלמידיו, כי בעת שהותו בישיבת מיר בגולה, הלך לקבל את ברכתו של הכהן הגדול מאחיו בעל ה"חפץ חיים" בראדין.
כאשר נכנסו למעון קודשו זכו לחזות בדמותו הקורנת. ה"חפץ חיים" כבר היה בגיל מופלג ושמיעתו נחלשה, והתלמיד ששהה עמו קרא באזניו כי הגיעה קבוצה של תלמידים אמריקאים מהישיבה במיר המבקשים ברכה. החפץ חיים הרים את ראשו סקר בעיניו את התלמידים ואמר: "אם הקב"ה כביכול יכול היה לבוא להר סיני ולרדת לארץ כדי ליתן את התורה, אתם יכולים לבוא מאמריקה לישיבת מיר ללמוד את התורה".
רבי חיים פנחס מדגיש היה שוב ושוב בפני תלמידיו את התפעלותו העצומה מהביקור המרגש ובייחוד מדבריו המופלאים של הח"ח, כי בעוד שהתלמידים ציפו שהחפץ חיים יתפעל ממסירות נפשם לנטוש מאחוריהם חיי תענוגות בארה"ב כדי ללמוד בישיבת מיר בחוסר תנאים גשמיים מינימליים, הנה הם לומדים מפיו את נקודת המבט הנכונה, לימוד לכל ימי חייהם.

גליון מחוברים​
[/th]​
 


[th]
אצל מרן החפץ חיים


ברבות השנים סיפר לתלמידיו, כי בעת שהותו בישיבת מיר בגולה, הלך לקבל את ברכתו של הכהן הגדול מאחיו בעל ה"חפץ חיים" בראדין.
כאשר נכנסו למעון קודשו זכו לחזות בדמותו הקורנת. ה"חפץ חיים" כבר היה בגיל מופלג ושמיעתו נחלשה, והתלמיד ששהה עמו קרא באזניו כי הגיעה קבוצה של תלמידים אמריקאים מהישיבה במיר המבקשים ברכה. החפץ חיים הרים את ראשו סקר בעיניו את התלמידים ואמר: "אם הקב"ה כביכול יכול היה לבוא להר סיני ולרדת לארץ כדי ליתן את התורה, אתם יכולים לבוא מאמריקה לישיבת מיר ללמוד את התורה".
רבי חיים פנחס מדגיש היה שוב ושוב בפני תלמידיו את התפעלותו העצומה מהביקור המרגש ובייחוד מדבריו המופלאים של הח"ח, כי בעוד שהתלמידים ציפו שהחפץ חיים יתפעל ממסירות נפשם לנטוש מאחוריהם חיי תענוגות בארה"ב כדי ללמוד בישיבת מיר בחוסר תנאים גשמיים מינימליים, הנה הם לומדים מפיו את נקודת המבט הנכונה, לימוד לכל ימי חייהם.

גליון מחוברים

[/th]​
נקודה למחשבה
אצל הבחורים של היום זה היה שייך ?
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון