אלול כ"ז אלול - יום פטירת השר שלום מבעלזא (2 צופים)

[גרינפלד]

רבי שלום רוֹקֵחַ (ה'תקמ"א – כ"ז באלול ה'תרט"ו) מכונה "השר שלום", בחסידות בעלז מכונה: "דער ערשטער רב" (האדמו"ר הראשון), רב העיירה בעלזא משנת ה'תקע"ז עד לפטירתו. מייסד שושלת בעלזא.

רבי שלום רוקח – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

הצדיק השר שלום מבעלזא זי"ע בצעירותו היה אצל החוזה מלובלין זי"ע ושמע את הפשוטי העם בבית הכנסת מדברים בינם לבין עצמם, מה הועלנו בכל נסיעתנו אל הרבי, לא עשינו מאומה רק קצת תהלים אמרנו …

אמר להם השר שלום: אספר לכם מה שאירע בשמים, המלאך מיכאל הביא 'מעשים טובים וצדקה של בני ישראל, והלך השטן והביא לעומתו מעשים טובים וצדקה של אומות העולם, מיד הלך מלאך מיכאל והביא לבבות נשברות של ישראל ואת זה לא מצא השטן אצל אומות העולם.

וכה אמר להם השר שלום: מכאן תדעו עד כמה יקר וחביב מאד אצל הקב"ה התהלים שאתם אומרים בלב נשבר.
​

[דברים ערבים – מהרה"צ ר' מיילך בידרמן שליט"א]​

 

[גרינפלד]

מסופר שכשביקשו להכניס חשמל בבית הכנסת הגדול בעיר בעלזא, מיאן האדמו"ר מהרי"ד, ולא הסכים לכך, כיון שחוטי החשמל מחברים את בית הכנסת יחד עם הכנסייה הנוצרית להבדיל אלף אלפי הבדלות. ונודע מה שהשתדל ה'שר שלום' מבעלזא כשבנה את בית הכנסת בקדושה וטהרה, והיה מכוון שלא יהיה בית תיפלה משם ועד בית המקדש, כל שכן שאין לחברה עם חוטי חשמל המחוברים לבית התיפלה.​

 

[גרינפלד]

הכל יודעים כי מקור השם 'שובבי"ם' הוא מהפסוק 'שובו בנים שובבי"ם'. את המילה 'שובבים' אנו מכירים מימי ילדותנו, הימים בהם השתובבנו והשתוללנו. אך לא רק אז היינו 'שובבים', גם היום, על אף שגדלנו והתבגרנו, עדיין יש בנו משהו 'שובב' שמצפה לבוא על תיקונו.

מהי אותה שובבות? – 'ענין מרד והליכה בדרכי הלב מבלי הבחנה' (מצודות ציון על ישעיה מז, י). כלומר, הולכים אחר משיכת הלב ועושים את שמתחשק, בלי להתבונן מדי הרבה אולי אין הצר שוה בנזק המלך, אולי לא משתלם לעשות זאת, אבל לא מעלימים עין ועושים את הערב והמתוק לאותו רגע.

סיפר הגרמ"י קנר שליט"א: זה היה בעש"ק פרשת שקלים תשע"ו בטורונטו, קבוצה קטנה של בנות בית יעקב הלכו לבקר בבית אבות בעיר. ילדה אחת בת אחד מידידיי הטובים, נגשה אל אשה מבוגרת מאד, כנראה קרובה לגיל מאה, שישבה שם. הישישה פתחה עמה בשיחה וסיפרה לה שרק לאחרונה ממש הגיעה לכאן. היא שאלה את הילדה: האם את לומדת ב'בית יעקב'? וכשהיא ענתה בחיוב, פרצה הישישה בבכי עז…

כשנרגעה קצת סיפרה לה את סיפור חייה… גם אני למדתי בבית יעקב בעיר קראקא, הייתי תלמידה של הגברת שרה שנירר ע"ה. אולם אני ועוד כמה בנות, לא שמענו בקולה, לא הלכנו בדרכיה ואף לגלגנו… עזבנו אותה וכך נשארנו בניכר עד היום…

ועכשיו כשאני רואה אותך, תלמידת בית יעקב ישרה, נאמנה ומתחסדת, אני חושבת שגם לי היה יכול להיות נכדות כמוך… אילו הייתי נשארת גם משפחתי היתה ממשיכה בדרך זו… שוב פרצה הזקנה בבכי סוער. הזקנות שישבו אתה התייפחו אף הן. דבריה נגעו ללב מאד.

פתאום הרימה את עיניה לשמים והזדעקה: שרה! איך האב חרטה! זיי מיר מוחל! – שרה! אני מתחרטת! סלחי לי! כך פנתה אל מורתה הדגולה במרום, לאחר שעזבה אותה לפני יותר משמונים שנה… היא התחרטה על מעשיה במלוא הכנות…

בשבוע שאחרי זה, בערב שבת קדש פרשת פקודי שוב הלכה הילדה לבקר בבית האבות. היא חיפשה את הישישה ולא מצאה אותה. לאחר שביררה נודע שההיא הלכה לבקר את בתה היחידה. בדרך, נפלה מכסא הגלגלים ולאחר זמן קצר הלכה לבית עולמה.

היא עזבה את העולם מתוך חרטה ותשובה. מה גרם לכך? מה עורר את המפנה, מה הביא את הזעזוע הנפשי? ראיית האמת מול העיניים, ומה הפסידה בשובבותה ובמשוגתה בכל חייה, מה החליפה במה…

ועוד על חרטה: מסופר על סוחר גדול ביין שבא ליריד עם חביות מלאות ביין משובח על מנת למוכרם שם, והנה ביום שהתחיל היריד, ירד שלג כבד מאוד, וכל סוחרי היין האחרים לא הצליחו להגיע והסוחר שלנו היה הסוחר היחיד ביריד שהיה לו יין למכירה, כמובן כל הרוכשים התנפלו עליו שימכור להם את היין, אבל משראה הסוחר שהוא בלעדי בענין זה, העלה את המחיר כהנה וכהנה, הקונים נרתעו ולא רצו לשלם את המחיר היקר.

משעבר עוד יום ועדיין לא הגיע שום סוחר אחר של יין, הקונים התייאשו, ורצו לקנות במחיר היקר שביקש, אבל אז העלה הסוחר דנן את המחיר עוד יותר… ומשעבר עוד יום והקונים רצו לשלם, אז העלה הסוחר את המחיר עוד יותר, וכך כמה ימים עד… שהשלג הפסיק לרדת והסוחרים האחרים הגיעו, והמחירים של היין חזרו להיות המחירים הרגילים והמקובלים, אז מרט הסוחר את שערות ראשו למה היה פתי ולא מכר את הסחורה יום קודם לכן, במחיר שהקונים רצו, ואז היה מקבל על הסחורה פי עשר ממה שקיבל עליה עתה, כעת החרטה העצומה של הסוחר לא ניתנת לדמיון… הוא לא יכול לסלוח לעצמו על הזדמנות הענק שנפלה לפתחו, והחליף אותה במה…

סיפור זה היה מספר מרן השר שלום מבעלזא והיה אומר שמי שבא לעשות תשובה על העבירות שעבר בחייו ואינו מתחרט עליהן לפחות כמו החרטה של אותו סוחר (איך איבדתי עולם ועד בעד עולם חולף), לא נקרא שעשה תשובה אמתית…​

 

[אחד יחיד]

לפנינו תיאור מעניין רווי הוד וקדושה שהיה בחג מתן תורה באהלי בית הרה"ק ה"שר שלום" מבעלזא. המוני החסידים של הרה"ק ה"שר שלום" מבעלזא זי"ע, היו כולם באים ומסתופפים בצילא דמהימנותא לחג השבועות, זמן מתן תורתנו והיו עומדים צפופים ודחוקים בדוחק גדול.

אחת השנים, בעודם לחוצים ודבוקים, נדברו שנים מגדולי החסידים ואמרו על דרך צחות, כי הנה, החסידים המקושרים לרבי אחר, ובאים להקביל פניו ברגל, נהנים הם מב' עולמות. בעוה"ז, בעלותם לרבם נותנים לו שלום, והוא מחזיר להם שלום במאור פנים, וקובעים להם מקום נוח לתפילתם. ועיניהם תחזינה ברבם. תורה ישמעו מפיו, ויתענגו כל היו"ט כולו בתענוג רוחני. ובבואו לעלמא דקשוט שואלים את החסיד: "מי הוא רבך, שאליו היית מקושר בחיים חיותך?" וכשמשיב ואומר מי הוא רבו, נענים אחריו: "לחסיד כזה יאה רבי כזה". ואף שם בעולם האמת, ממשיך החסיד בהתקשרות עם רבו, הרי שנהנה הוא הן בעוה"ז והן בעוה"ב.

ואילו אנו, חסידי בעלזא, אין לנו שום הנאה לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי, כיון שהגענו הנה עומדים אנחנו צפופים בצפיפות נוראה, כל תמונה איננו רואים, זולתי קול הברה פשוט. ואח"כ בבואו לעלמא דקשוט כאשר שואלים את ה"בעלזער חסיד" מי הוא רבך ועונה, ה"בעלזער רב" דוחים אותו בתמיהה גדולה. 'וכי מה שייכות יש לחסיד זה, עם רבי גדול וגבוה כל כך'?! כך שלבסוף נותרנו בלא כלום.

אח"כ נכנסו לפני ולפנים ופרטו הדברים באזני רבם מרן המהר"ש זי"ע. נענה ואמר להם: "הנה אומרים אנו באקדמות 'זכאון כד שמעתון שבח דא שירתא, קביעין כן תהוון בהנהו חבירותא' והיינו שיש זכיה אפילו כששומעים שבח של שירה בקול הברה בעלמא, מכל מקום כשזה בקביעות – כן תהוון בהנהו חבירותא – יישאר גם בעלמא דאתי באותו חבריא. (הרב שמואל צבי גנץ)

 

[אחד יחיד]

היה זה באחרית ימי מרן, בשנת תרי"ד כשסיפר בשולחנו הטהור בסעודה שלישית את הסיפור הבא, כדי לעורר את העם לדקדק במצוות:

לפני זמן לא רב התגורר בסמיכות לעירנו אדם רשע, היינו שהוא רשע גמור, רשע שהוא רשע – כהאי לישנא שילש מרן בגנותו של אותו רשע – ופירושו, שלא הניח שום עבירה שלא עבר עליה, להכעיס ולא לתאבון, ידע את ריבונו והתכוון למרוד בו. מצווה אחת ויחידה היתה, מדברי סופרים, שהחזיק בה במסירות נפש ממש, והיא מצוות נטילת ידיים לסעודה.

היה זה בחול המועד של פסח שהיה צריך אותו אדם לנסוע לכפר אחד, שהיה מרוחק ממקום מגוריו חמש פרסאות, מהלך מחצית היום. חבש האיש את סוסו. נטל עמו את כל החפצים ששיער בדעתו שיזדקק להם ואף צידה לדרך נטל עימו, כמה מצות ומיני לפתן. האם לקח מצות מפני שלא אבה לאכול חמץ בפסח? – זאת לא אדע, אך מצות לקח עמו באותה דרך. לאחר שהתרחק מעט, החל לחוש באותות של רעב, אך מאחר ולא היה לו מים לנטילת ידיו התגבר על הרעב והמשיך בדרכו. ככל שהוסיף לנסוע, גברה מצוקת הרעב, אך הוא אחז דרכו והוסיף אומץ לטהר ידיו. מחזק היה את עצמו ואומר: "כל עבירות שבעולם עשיתי ומצוות מעודי לא קיימתי. אם יש מצווה אחת שבחרתי לשמור עליה, עלי להתגבר ולא להרפות הימנה ולו פעם אחת".

אגב אורחא, נזכר האיש בדרך צדדית היורדת מדרך המלך, שבה נובע מעיין מים חיים. מאידך, זכור זכר, כי שודדים עזי פנים איוו להם למשכן את אותו מקום נידח. אם לא יצאו הללו ללסטם את הבריות על פרשת דרכים, הכי יעז בר דעת לכונן צעדיו לתוך תחום מושבם?! המשיך האיש לנסוע וכמעט אפסו כוחותיו מרוב רעב. במר ליבו, הכריע ואמר: "הלא בין כה וכה אורב לי המוות. אם ארעב ולא אוכל, יכלו כוחותיי ואמצא עצמי מוטל בצידי הדרך, עד שתצא נפשי ביסורים, אם אסור למקומם של פראי האדם יקומו עלי וירצחוני נפש. מוטב לי שאפול בידיהם ויטלו את נשמתי, ולא אחלל את ששמרה נפשי, שלא לאכול בלי נטילת ידיים. סטה האיש מדרכו, פנה והלך לאותו מעיין וימצאהו כאשר זכר. ירד מסוסו, התקין סעודה קטנה, נטל את ידיו ונגבם ויחטוף ממצותיו לאכול. אינני יודע אם בירך 'המוציא' על מזונו אם לאו, אולם על נטילת ידיים לסעודה לא ויתר. עוד אוכלו בפיו, סבבוהו הרוצחים ובלי אומר ודברים כיוונו אליו את קשתם וירו חץ בלבו.

רעש גדול התחולל בשמים כשנשמע מעשהו של יהודי, פשוט שבפשוטים, שחירף נפשו למות בעד מצווה דרבנן. נידון האיש בבית דין של מעלה, והגם שהוכח כמה קל היה בידו להרשיע ולעבור את כל עבירות שבעולם, עמדה לו מסירות נפשו על מצווה אחת דרבנן ויצא משפטו לאור באור החיים.

"מעתה – סיים מרן את דבריו – תנו לבכם ושוו בדעתכם. אם על מצווה אחת דרבנן, נחל אותו רשע גמור חלק בגן עדן, על אחת כמה וכמה ששכר גדול צפון לאדם שישמור לקיים כל מצוה ומצוה בכל פרטיה ודקדוקיה.

(מתוך 'יחיד בדורו')

 

[אחד יחיד]

הרבי מהר"ש מליובאוויטש, לפני שנעשה רבי, התארח בעילום שם אצל השר-שלום מבעלז, שהיה סגי נהור. כשנכנס הרבי מבעלז בליווי משמשו אל אולם בית המדרש, בו שהו אלפי אנשים, עצר לפתע באמרו שמריח ריח טוב. סבב הצדיק בקהל עד שאיתר את הרבי מהר"ש, ואז סיפר המהר"ש כי הוא בנו של אדמו"ר הצמח צדק מליובאוויטש, והשר שלום הוליכו אל השולחן. כמנהג אדמו"רי פולין, אכל השר שלום קמעא וחילק את שאר האוכל כ'שיריים'. כיבד השר שלום את הרבי מהר"ש שיאכל ויחלק בין החסידים, אך הוא סרב באמרו כי לא ראה אצל אביו שינהגו כן. אז לחש השר-שלום באוזנו את סוד השיריים, הכוונה הפנימית בחלוקת שיירי הצדיק, ואף על פי כן סרב המהר"ש. (הרב יצחק גינזבורג)

 

[אחד יחיד]

השר שלום היה ידוע כצדיק פועל ישועות בקרב הארץ, ויהודים היו באים אליו מכל קצוי תבל בכדי שיברכם. פעם אחת שאלו אותו: מה סודו של הרבי? כיצד עושה הוא נפלאות שכאלה? השיב הצדיק: פשוט מאד, בא אלי יהודי ופורס לפני את מצוקתו, ואני מקשיב ומתחיל לרחם עליו מעומק הלב. אני מרחם עליו עד כדי כך שבשמים אומרים: אם בשר ודם, ילוד אשה, כל כך מרחם על היהודי, לא קל וחומר שאנחנו בשמים נרחם עליו?! (הרב יצחק גינזבורג)

 

[אחד יחיד]

סיפר אחד לרבי ישראל מרוז'ין, שראה איך שהצדיק השר-שלום מבעלז שם את ידו הקדושה על בטנו של חולה אנוש, ומיד נתרפא. אמר הרוז'ינער: "את הכח בידו לקח מפסוק בתהלים: "ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם". 'ישלח דברו וירפאם' ראשי תבות ידו, ומאותו פסוק קבל את כח היד. אך אני לוקח את כחי מסופי התיבות: 'ישלח דברו וירפאם' סופי תבות מוח". (הרב יצחק גינזבורג)

 

[אחד יחיד]

מעשה נורא זה, שמעתי מפי החסיד מוה"ר נחמן דעקס זצ"ל, שהיה ישיש כבן תשעים ובילדותו – כאשר שהה בלונדון – נסע לראות את מהר"י מבעלז ששכב בווינה על מיטת חוליו.
המעשה אירע בעיר אוהל, עירו של הרה"ק בעל ה'"ישמח משה' זי"ע. בנו של ראש הקהל דשם, מיוחד במינו היה, והתפרסם כעילוי גדול, חכו ממתקים וכולו מחמדים. ויהי היום, ויתקף עליו יצרו של הבן והתדרדר ממדרגה למדרגה, עד שחשקה נפשו בגויה אחת מבנות העיר לשאת אותה לאשה, למורת רוחו ולמגינת ליבו של אביו. עיניו רואות וכלות במעשה השטות של בנו, אך כבול ידים היה ולא יכול היה לעשות דבר. בושתו של האב גדלה ונתעצמה עד כי ירא לצאת מפתח ביתו.
האב השבור בא לפני הרה"ק ה'ישמח משה', ותינה לפניו את צערו הגדול ואת השבר שפקדו. אך ה'ישמח משה' עונה לעומתו: "דבר זה תוכל להוושע רק בבעלז, סע אל הרה"ק ה'שר שלום', וקח אתך את בנך הסורר, שם תוושע".
בצר לו, פנה האב ועשה ככל אשר צווהו ה'ישמח משה', והחל להפציר בבנו שיואיל לנסוע עמו. ראשית לא אבה הבן לשמוע מכך, אולם לאחר הפצרות ותחנונים חוזרות ונשנות של אביו, נאות הבן לנסוע אך הזהיר את אביו, כי הוא נוסע הלוך ושוב, לא יותר.
בהגיעם לבעלז נכנסו האב והבן אל רבינו, והאב החל לומר לפני רבינו "זה בני, וכזאת וכזאת ארע עמו". רבנו שמע את המקרה העגום, ופונה אל הצעיר:
"אכן כך? הכזאת עשית?"
והבחור מחריש לעומתו, אינו משיב מאומה. ושוב פונה אליו רבינו: אם כן, הגד נא לי, היש אתך תמונה מאותה נכרית"? לזאת נאות הבחור לשמוע, ומיד הגיב: "אכן, יש לי את תמונתה".
"הותר נא בידי את התמונה לרגע" פוקד עליו רבינו, והבחור נותן לו.
הכל תמהים לדעת: מה יעשה רבינו עתה? רבינו, ומתחיל לקרוא ולזעוק בקול: "פע, פע, צו דעם גייסטו האבן א שייכות (פוי, פוי, לזאת מתכוון הינך להשתייך)?! ומיד פנה לאבי הבחור, ואמר לו: "סע לשלום לביתך".
האב ובנו חזרו לביתם, ובחזרתם, פנה הבן והלך אל הנכרית המשוקצת, וקרא לה שתבא. למרבה פליאתו סרבה אותה נכרית לירד אליו, ובלית ברירה החליט הבחור שיעלה אליה. ויהי כי הביט אליה, והנה היא מצורעת מראשה ועד כפות רגליה.
חישב הבחור ומצא, כי את הצרעת קיבלה לפני כמה שעות – מכוון לאותו זמן בו ביקש רבינו את התמונה וזעק "פע"… כמובן כי אותו בחור נפעם מן הסיפור, ונשבר ונכנע לבבו הערל ושב אל כור מחצבתו בתשובה שלימה והיה לירא וחרד לדבר ה'. (הרב יצחק גינזבורג)

 

[אחד יחיד]

מעשה היה בהרה"ק ה'שר שלום' מבעלזא זיע"א, שכשהיתה אמו זקנה היא היתה צריכה להשרות את המצה במרק כדי לאכול, והשר שלום שנזהר מאוד מ'מצה שרויה' כמנהג החסידים, אכל מהמרק ושינה מהמנהג, כדי שלא לפגוע בכבודה של אמו, באמרו שהימנעות מאכילת מצה שרויה זה רק מנהג של חומרה, ואילו 'כיבוד אם' הוא חיוב גמור מדאורייתא.

 

[אחד יחיד]

בשנה בה נלקחו ונחטפו יהודים רבים לצבא המלך, ביום א' דראש השנה, ניצבו המתפללים בבי כנישתא בבעלזא, והמתינו שייכנס מרן לתקיעת שופר, אך הזמן נקף ובואו התאחר עוד ועוד. אנשי הבית וגדולי התלמידים שניסו להיכנס למחיצתו, מצאוהו נסער ובוכה, ואמר להם שאינו יכול להתעורר בשום אופן לסדר התקיעות.

גדולים היו הצער והחשש, כי אם מרן אינו יכול לגשת לתקוע, מי יודע פשר הדבר?! ולפתע, באחת, נהפך לאיש אחר. התמלא שמחה ועיזוז ומיד ניגש בהתעוררות עצומה לתקוע בקול רם.

בעת עריכת השולחן, בליל ב' דראש השנה, סיפר מרן לאנשי שלומו, כי היה קטרוג גדול ונורא, וראה שאין שום דרך מבוא ושביל להעלות בעדה את התקיעות למרום. באותה שעה, באחד ממחנות הצבא, התאספו חיילים יהודיים, שהיו שרויים בצער וביגון בין אנשי הצבא הערלים, אך על כל צרתם גדל צערם בראותם שאינם יכולים לשמוע קול שופר בראש השנה.

באותה סיעת חיילים היה יהודי אחד, קל שבקלים, שהיה אומן בנגינת חצוצרה, וזה היה תפקידו בצבא- לנגן בכלי זמר. בין כלי הזמר שהיו באמתחתו, היתה גם קרן גדולה שאולי הייתה כשרה בדוחק לתקיעת שופר. בצר להם, ניגשו אליו ואמרו: "הלא בקי אתה בנגינה, ובאין לנו שופר רגיל לתקוע, לכל הפחות תקע בשופר גדול שלך ונצא ידי חובת תקיעות בו". נאחז האיש תוגה והתמרמרות ודמעות עלו בעיניו, שכן ידע כמה פחות ונבזה הוא, ואיך יימלאנו ליבו להיות ממונה להוציא יהודים ידי חובת מצווה, על אחת כמה וכמה מצוה גדולה כזו של תקיעת שופר בראש השנה? בבושת פנים, דחה אותם ואמר: "איככה אוכל להעז פנים ולהתייצב לפניכם, להמליך מלכו של עולם עליכם ולהכניס זכרונכם לפניו לטובה, בשעה שאני נקלה שבאנשים?" כמה שבכה וטען שאינו ראוי לכך, לא עזבוהו, כי לא מצאו ברירה אחרת לשמוע קול שופר.

כיון שלא יכול להם, נכנע ונטל את שופרו בידו והתכונן לתקוע. אזי, עלו בזיכרונו כל אותן עבירות שחטא ופשע, וכל המעשים הרעים שהיה מורגל בהם. הוא פרץ בבכי מר ויללה, ולא היה מסוגל לתקוע. כמה פעמים הגיש את השופר לפיו והניחו מידו, כי מרוב מרירות לא נשאו ליבו לתקוע לפני מלך מלכי המלכים. לבסוף, התאמץ מאד ותקע תקיעה גדולה ומרה עד מאד, בלתי לה' לבדו. "אותו קול גדול ופשוט" – סיים מרן – "בקע רקיעים וסתר מחיצות, חתר חתירה תחת כיסא הכבוד להעלות בעדה את כל התקיעות והתפילות, ואף אני מצאתי את אותה דרך שיעלו בה תקיעותינו לרצון לפני אדון כל". (מתוך יחיד בדורו)

 

[אחד יחיד]

בהיכנסו אל בית הכנסת לתפילת שחרית של ראש השנה, הבחין פעם מרן בשני אברכים, העומדים ומשוחחים זה עם זה. הורה מרן לבנו, כ"ק מרן מהר"י זי"ע, שיגש למקום עומדם ויטה אוזן לשיחתם. חזר מרן מהר"י ואמר, שהם מדברים בשברון לב ונאנחים על שפלות מצבם ואינם יודעים באיזה פנים יעמדו לרצות את קונם ביום הדין.

אורו עיניו של מרן ואמר: "שני אברכים אלו, שברו את המחיצות והסירו את הקטרוג שהתעורר על בני ישראל, בשמים", וסיפר מרן, שמליצי היושר עמדו וסיפרו בשבחם של ישראל, על מעשי הצדקה והחסד שהם גומלים עם כל איש צר ומצוק. נענה השטן וקטרג, שגם אצל אומות העולם ישנם גומלי חסדים ונותני צדקה. והנה נשמע שיח התמרמרותם של שני האברכים הללו והמליץ יושר. תפס דבריהם בשתי ידיו ואמר: "אבל שברון לב שכזה אינו בנמצא אצל הגויים". התקבלה מליצתו והוסר הקטרוג, ובכן יכולים אנו לגשת להתפלל.

(מתוך יחיד בדורו)

 

[אחד יחיד]

…פעם אחת נכנס יהודי שהיה לבוש בגדים פשוטים אל ה'שר שלום' מבעלזא זי"ע, ושהה אצלו איזה זמן. לאחר שיצא ליווהו הרבי בכבוד גדול. כשחזר ה'שר שלום' לביתו, שאל אותו בנו מהר"י: "מה ראה ללוותו בכבוד גדול, הרי הוא נראה כאיש פשוט מאוד?". אמר לו אביו: "יהודי זה יודע כל התורה כולה, ש"ס בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי וכו' וכו', אלא שבעוה"ר הוא מסתובב לקבץ צדקה, ואל תתפלא מכך, שבאמת היה יכול להיות אב"ד קראקא ולמברג, אלא 'כשבורא כל העולמים אינו רוצה, אינו כך'. ואם תשאל עכ"פ מדוע אינו רב באיזו קהילה פשוטה? אלא 'כשבורא כל העולמים אינו רוצה, אינו כך'. ולכל הפחות שיהיה מלמד תינוקות באיזו קהילה, ולא יצטרך לחזר אחר הפתחים, אלא 'כשבורא כל העולמים אינו רוצה, אינו כך'!"…

כך סיפר מהר"י כלשון אביו ה'שר שלום'. והוסיף שבאמת לאביו ה'שר שלום' היתה השפעה על מעמד הרבנות שבכל קהילות ישראל שמסביב בעלזא, כנודע שבזמנם היו הצדיקים ממונים על מעמד הרבנות בכל הקהילות שסביב למדינתם. והוסיף מהר"י שלכאורה מדוע לא נתן אביו ה'שר שלום' איזה מעמד רבנות לאותו ת"ח? אלא 'כשבורא כל העולמים אינו רוצה, אינו כך', היינו כיון שהקב"ה אינו רוצה בכך, אין עולה על דעת אביו הצדיק למנותו לרב קהילה, שיוכל להתפרנס בדרך כבוד. ע"כ תחילת המעשה.

ממשיך אב"ד פישטיאן ומספר, שבעיר פישטיאן היה מקום מרחץ, וכמו שהצדיקים היו באים לרחוץ שם כמרנא החת"ס ועוד גדולי הדור, כך היו גם באים לשם – להבדיל – אנשים פשוטים מגושמים, פנסיונרים. "באותו יום ששמעתי את המעשה בשם ה'שר שלום', ראיתי פנסיונר אחד יושב על ספסל ומתאנח, שאלתי אותו 'איך הולכים החיים?', ענה לי באנחה 'לא טוב!'. שאלתיו 'מדוע?', והחל לגולל את סיפור חייו, שהוא עבד ארבעים וחמש שנה אצל בעל בית אחד, והרוויח הרבה מעות, אלא שמאה וחמישים אלף כתרים הוצרך לתת נדוניה לבתו, והשאר הון רב נתן לחתנו לסחור בהם, וחתנו הפסיד כל המעות, והיום נשארו לו דמי הפנסיה רק שש מאות כתרים לחודש, שעל ידם אי אפשר לא לחיות ולא למות. שאלתי אותו: 'הרי עבדת כל כך הרבה שנים, איך לא השארת לעצמך לעת זקנה סכום יותר מכובד?' השיב הזקן בהכנעה: 'כשבורא כל העולמים אינו רוצה, אינו כך!'.

"נדהמתי לשמוע אותה לשון של הרה"ק מבעלזא מפי פנסיונר מגושם, שחילל שבת בפרהסיה ואכל נבלות וטרפות כל ימיו, והצטערתי מאוד: היתכן שבהשגחה פרטית שמעתי ביום אחד את אותה הלשון משני אנשים כל כך מובדלים זה מזה? היתכן שאיש מגושם כזה ישיג אותה השגה של הרה"ק מבעלזא, ומשניהם אשמע ביום אחד 'כשבורא כל העולמים אינו רוצה, אינו כך'?.

"לאחר שהבהילוני שרעפי, והתחננתי לפני השי"ת שיאיר עיני באור האמת, נתן השי"ת בלבי תשובה פשוטה לכך, כי הצדיק יודע מיום עמדו על דעתו שכל מה שהקב"ה אינו רוצה – אין עושים, ועם זה הוא חי כשהיה ילד, וכשהניח התפילין, ובכל עת ניסיון – ידע תמיד שכל תנועה עושים רק כפי מה שהקב"ה רוצה. משא"כ אותו מגושם – הרי כל ימי חייו לא ידע השגה זאת, והרי הלך לעשות מלאכה בשבת, כי היה נדמה לו שגם כשהקב"ה אינו רוצה, יכולים ח"ו להתפרנס באיסור, רק עכשיו בסוף ימיו הוא 'נזכר' להיכנע ולומר 'כשבורא כל העולמים אינו רוצה, אינו כך'. תודה רבה. הרי הצדיק מבעלזא ידע כבר מתחילת ימיו בכל מחשבה דיבור ומעשה, הכל רק כמו שהקב"ה רוצה בלבד!".

הוא אשר דברנו, שיש חילוק גדול איך מקבלים את ההכרה האמיתית באמונתו יתברך.

[מתוך 'ממשקה ישראל' חג הסוכות תשע"ט]

 

[אחד יחיד]

מסופר שכשביקשו להכניס חשמל בבית הכנסת הגדול בעיר בעלזא, מיאן האדמו"ר מהרי"ד, ולא הסכים לכך, כיון שחוטי החשמל מחברים את בית הכנסת יחד עם הכנסייה הנוצרית להבדיל אלף אלפי הבדלות. נודע מה שהשתדל ה'שר שלום' מבעלזא כשבנה את בית הכנסת בקדושה וטהרה, והיה מכוון שלא יהיה בית תיפלה משם ועד בית המקדש, כל שכן שאין לחברה עם חוטי חשמל המחוברים לבית התיפלה.

 

[אחד יחיד]

מובא במדרש (פליאה): "ואהבת לרעך - הטפל לרעך". בפשטות, דברי המדרש הם חסרי פשר.

פנינה מופלאה על כך, מובאת בשם האדמו"ר ה'שר שלום' מבעלזא זצ"ל: המדרש התקשה בהבנת האות ל' בציווי "ואהבת לרעך כמוך", שלכאורה, די היה לומר "ואהבת רעך כמוך""? ומכאן מרבה המדרש: 'לרעך - הטפל לרעך'. ועדיין עלינו להבין, מה פשרו של ריבוי זה, ומה משמעותו הלכה למעשה?

אלא, הפסוק (משלי כז, יט) אומר: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ולכאורה, אם רצה החכם מכל אדם להמחיש לנו מהו מ'לב ללב' - יכול היה לנקוט במידה מבוררת יותר, כגון של מראה מלוטשת, שהמסתכל בה רואה את עצמו, כאשר הפנים שהוא מראה למראה - ניבטים אליו בדיוק נמרץ ממנה אליו, ומדוע העדיף שלמה המלך להמחיש זאת ע"י המים?

אך זאת עלינו לדעת: הרוצה לאהוב את חברו באהבה אמיתית - מוכרח הוא להשפיל ולהכניע את עצמו כלפי חברו, כי אם יחזיק את עצמו ככליל המעלות ביחס לחברו - יקשה עליו לאהוב באמת את חברו. כזה הוא טבע האדם.

והנה, כאשר האדם מסתכל במראה, יכול היה לעמוד בקומה זקופה ולראות בה את עצמו. אך לעומת זאת, המבקש לראות את דמותו משתקפת במים - מוכרח הוא להשפיל את עצמו ולכרוע כנגד המים, ורק כך יוכל לחזות בדמותו בתוך המים.

ואם כן, אמר שלמה המלך: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". כשם שאדם הרוצה לראות את פניו במים, מוכרח הוא לכופף את קומתו - כן לב האדם לאדם, שאם ירצה לאהוב את חברו בלב שלם, מוכרח הוא להכניע ולהשפיל את עצמו כנגד חברו!

והרבי ה'שר שלום', מסיים בדבר פלא שיתגלה למתבונן בפסוק שלפנינו: הנה, האותיות שאחרי המילה 'רעך' הן: שפל. אחר הר' - ש', אחר הע' - פ', אחר הכ' - ל', הוי אומר, כי זו התכונה הנדרשת למי שרוצה לקיים את הציווי של "ואהבת לרעך כמוך"!

כמה נפלא לפי זה, כוונת המדרש: התורה הקדושה רומזת לעצה נפלאה בדרך לקיום הציווי "ואהבת לרעך כמוך", והיא: 'את הטפל לרעך', דהיינו: הבט באותיות ה'טפלות' ל'רעך', ותקבל את המילה 'שפל', ללמדך שאם תשפיל ותכניע את עצמך כנגד רעך - אז תוכל לאהוב אותו! (נהר שלום)

 

[אחד יחיד]

בזמן שכל עם ישראל בכל העולם אומרים את התפילה הידועה לשלום החיילים והמלחמה בדרום: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה השתא בעגלא ובזמן קריב". ראוי להביא את האימרה המדהימה של הרה"ק רבי שלום מבעלזא זי"ע על תפילה זו, שתשפוך אור בימים טרופים אלו, ותאיר לנו את הדרך שאנו צריכים ללכת בה מעתה!

כידוע, תפילה זו אנו אומרים גם מידי שבוע בימים שני וחמישי לאחר קריאת התורה, אז אומרים סדרה של תפילות שכל אחת פותחת ב"יהי רצון מלפני אבינו שבשמים", ורק האחרונה שבהן פותחת "אחינו כל בית ישראל" בלא "יהי רצון", ולמה? מה נגרע חלקה מהתפילות שלפניה המתחילות עם המילה "יהי רצון" ?

אלא מסביר הרה"ק מבעלזא זי"ע – הטעם הוא, שבשעה שמגיעים אל "אחינו כל בית ישראל", בשעה שאנו רואים את כולנו כאחים ואנו חיים באחדות , אין עוד צורך לעמוד ולבקש "יהי רצון" – ממילא עת רצון היא!...

כל מילה נוספת מיותרת!!!

(נכתב ע"י הרב יוסף ברגר עורך העלון "פנינים")