שבט כ"ז בשבט – הגאון רבי יעקב ב"ר צבי יהודה אדלשטיין זצ"ל

[שירת העשבים]

כ"ז בשבט ה'תשע"ז הרב יעקב ב"ר צבי יהודה אדלשטיין.
היה רבה של רמת השרון במשך קרוב ל-70 שנה ודיין בבית הדין של הרב נסים קרליץ בבני ברק. היה גם רב שכונת "נאות יוסף" בבני ברק ובמשך השנים כיהן בראשות ישיבת השרון, ישיבת "כתר ישראל"-רוז'ין ועוד. עסק גם בקבלה.

 

[שירת העשבים]

כדי להבין מה היה בליל הסדר אצל הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל, צריך קודם כל לראות עם איזה מטען הרב הגיע מוכן לליל הסדר, עם איזה 'שעבוד לציבור'.

כבר אחרי פורים ראינו בבית את ההכנות. הן בענייני העיר לדאוג ולסדר לבעלי החנויות את ענייני הביעור חמץ, הכשרות וגם הגעלת כלים, והן בבית עצמו. אבל הכל היה בלי לחץ ומתח מיותרים. מראש חודש היה מתכונן, מטפל ועוזר בעצמו במלאכת הנקיון בבית. תמיד דיבר בפני אברכים ובפני בעלי בתים שצריך לעזור בבית ונאה דרש ונאה קיים בעצמו. [בשנים מוקדמות בהן 'ישיבת השרון' עדיין הייתה קיימת, באו בחורים בימי ערב פסח לנקות את הספרים ולסדר אותם, הוא עבד איתם ביחד וסיפר להם סיפורים מאלפים. הייתה להם חוויה מיוחדת].

רק בליל בדיקת חמץ הורידו את כלי הפסח מהבוידעם. את העופות הכשירו קודם ולכן הורידו את הקרש להכשרה כמה ימים קודם. בימים ההם שקנו מלח במשקל, אבא הלך למכולת לבדוק את שקי המלח ולראות שהשק חדש. והאמא הרבנית ע"ה עבדה כמעט כל הלילה לבשל צרכי החג.
(מבנו הג"ר צבי יהודה שליט"א, מתוך הגדה של פסח – בעקבי ההגדה. מקור – יתד נאמן פסח תשע"ז)

 

[שירת העשבים]

כמרא דאתרא דאג כל שנה שיהיה סיום בבית כנסת בערב פסח. שנה אחת ישב ללמוד מסכת נדרים כדי לסיים. שאלתי אותו: 'למה נדרים? הרי הוריות היא מסכת קצרה יותר?' ואמר לי: 'נדרים היא מהמסכתות הקטנות בש"ס כי הגמרא עצמה קצרה יותר ורק פירוש הר"ן הוא הארוך… הוא אמר שיעורים בבין הזמנים ברמת השרון ומחוצה לה. היה לו זמן להכל.

(מבנו הג"ר צבי יהודה שליט"א, מתוך הגדה של פסח – בעקבי ההגדה. מקור – יתד נאמן פסח תשע"ז)

 

[שירת העשבים]

ככל שהתקרבו הימים לפסח, באו יהודים לחתום על שטרי הרשאה חמץ. כל אחד שבא לחתום היה דורש בשלומו ובשלום משפחתו.

בשנים קדמוניות מכר בהרצליה עם הרב, בשנים מאוחרות מכר לגוי ברמת השרון עם כל הקניינים והזדרז לשריפת חמץ בבית. במשך כל היום של ערב היו טלפונים של שאלות לקראת החג, ועצות וברכות במשך רוב שעות היום. כמעט לא הצליח לנוח בערב פסח. גם כשבאנו מבני-ברק קרוב לחג הוא הסתובב עם הטלפון בבית לבדוק שהכל מסודר. היה חש שהוא משועבד לציבור עד כניסת יו"ט.

בדיקת חמץ נמשכה זמן רב. עד לשנים האחרונות השתטח בעצמו לבדוק. סיפר לי אחד הבעלי בתים שזוכר שהגיע למכור חמץ והרב שכב מתחת לספה עם הנר, ולפתע הרב צועק: 'חמץ!!! חמץ!!! בזעזוע… לפעמים לקחה הבדיקה כמה שעות, וכשבאו למכור חמץ ישב בסבלנות ואחר-כך המשיך הלאה לבדוק.
(מבנו הג"ר צבי יהודה שליט"א, מתוך הגדה של פסח – בעקבי ההגדה. מקור – יתד נאמן פסח תשע"ז)

 

[שירת העשבים]

ליל הסדר

בליל פסח במעריב בבית הכנסת ראו כל הציבור את השמחה בהלל 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג', אבא ממש רקד בשמחה רבה על יציאת מצרים.
בליל הסדר היה כמלך בגדוד, לבש קיטל לבן וכיפה לבנה. עיקר העיסוק שלו עם הילדים הקטנים, שר איתם שירי-גן ולכל ילד התייחס.
בסיפור המכות סיפר להם כמו בחיידר, איך הייתה מכת דם, איך היתה מכת כינים וכו', הוא המחיש הכל, קצת פירושים אמר אבל בעיקר סיפר כפשוטו כאילו הוא יצא ממצרים. היה הולך עם המצה על הכתפיים הוא וכל הילדים אחריו בשורה ושרים 'ממצרים גאלתנו מבית עבדים פדיתנו', היו לו כוחות מיוחדים, אחרי ימים של עבודה כמעט בלי שינה נהפך לאדם אחר לגמרי. ראו אצלו את החירות בפועל. היו תקופות שסיפר את הנסים שהיה להם כשיצאו מרוסיה.
הוא השתדל להמחיש כל דבר גם בשנים מאוחרות שאנחנו הילדים כבר של היינו נשואים והיו נכדים ונינים. הוא תיאר חכם מה הוא אומר, וב'רשע' עשה קול של רשע בדיבור עד בניגון של רשע, ובבן התם שאלה וניגון ילד תם. הילדים זוכרים איך שב יחץ המחיש ושאל איזה חלק מהמצה יותר גדול, כך אביו נהג, אמר.
חירות. הוא הראה שמצניע את האפיקומן. בביתנו לא חטפו את האפיקומן. הוא החביא אותו אצלו. את ההלל אמר בשמחה עצומה ולפני ברכת 'אשר גאלנו' הקריא מההגדה: 'ויאמר בשמחה עצומה', והוא עצמו כך אמר, בהרגשת חירות.
בעיקר היה מספר סיפור יציאת מצרים אבל כל שנה היה חוזר על דברי מרן הרב מבריסק זצ"ל שיש שלשה חלקים בהגדה. חלק של שאלה ותשובה כדרך הסיפור, חלק שני סיפורי גלות וגאולה והשתלשלות העניינים, וחלק השלישי טעמי המצוות. והברכה על הכל 'גאל ישראל'. לפני מצווה מהתורה עושים ברכה, לפני ההגדה אומרים 'ברוך המקום', אחר כך 'ברוך שומר הבטחתו לישראל' – על סיפור ההגדה.
הוא תמיד הזכיר מה שאביו זצוק"ל נהג בליל הסדר, ואמר את ההגדה מהגדה עתיקה שירש מאביו – הגדת 'מגדל עדר' – דפים מפוררים, אבל זו הגדה מאביו.
היה מבקש מהילדים שיאמרו מה ששמעו בחיידר וגם מהבנות ביקש. אמירת ההגדה הייתה משותפת ביחד והיה מספר. הבנים הנכדים והנינים ניגשו אליו כמעט כמו חבר לומר לו פירושים והוא התייחס בסבלנות עצומה לכל אחד. בכלל זה דבר לא מצוי כמעט, הסבלנות שהייתה לו לכל אחד, בגיל המבוגר שלו ובמצב שלו גם בשנתו האחרונה בבית החולים הוא לא נבהל מרעש והמולה, הוא היה באותו מצב של שלווה ורגיעה, טיפל בילדים הקטנים והשגיח שכל הילדים קבלו כרפס למשל, הוא דאג לכל פרט.
באכילת המרור הראה לכולם שזה מר, ואכל כזית חריין. ב'שולחן עורך' לא האריכו כל כך כי היה סמוך לחצות. ל'שפוך חמתך' בעצמו פתח את הדלת ואמר 'ברוך הבא' לאליהו הנביא, בסיום הסדר הייתה רקידה יחד עם כולם, ואחרי שהסתיים הסדר מאוחר בלילה ישב לומר שיר השירים.
כל הפסח היה מרומם, הרגישו בבית את היו"ט. בפסח אחרי הצהרים אמר שיעור בבית הכנסת בענייני העומר, לתת תחושה, והיה מקדים כמו שמרדכי למד עם הילדים דיני העומר, גם אנחנו לומדים.
(מבנו הג"ר צבי יהודה שליט"א, מתוך הגדה של פסח – בעקבי ההגדה. מקור – יתד נאמן פסח תשע"ז)

 

[שירת העשבים]

עומד על המשמר
אני נזכר שבאחת השנים בשביעי של פסח בבוקר באו לבית הכנסת ואמרו לו שיש חנות שמוכרת פיתות ברחובה של עיר. הוא הודיע שאחרי קריאת התורה כולם יוצאים עם חומשים. הלכו ליד החנות ועמדו בכניסה והוא פתח את החומש וקרא את הפסוק: "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי" וכך חזר שוב וכל הקהל אחריו כמה פעמים עד שבעל החנות יצא ואמר: "הרב, די, אני סוגר את החנות".
אחר כך אבא הסביר, שכשמוחים צריך לא לצעוק אלא לדבר אל הנשמה שלו. כשמשמיעים לו את פסוקי התורה זה נכנס לו לנשמה בעוצמות.
אבא היה הולך כמה ק"מ לדרוש בכמה בתי כנסת את דרשת שבת הגדול. אנשים ראו את הרב ממרחק והורידו את הסיגריה או שנכנסו בבושה לביתם כדי לא לעבוד בחצר לידו. פעם אחת עבר ליד חנות שהייתה פתוחה בשבת פתוחה בשבת ונכנס ואמר: "שבת שלום, למה לעבוד בשבת', ההוא לא התייחס. אחר כך נחתכו לו שתי אצבעות ובא לרב ב'טענה': "למה הרב לא צעק עלי שאפסיק לעבוד בשבת? הרב דיבר בעדינות מדי"…
(מבנו הג"ר צבי יהודה שליט"א, מתוך הגדה של פסח – בעקבי ההגדה. מקור – יתד נאמן פסח תשע"ז)

 

[שירת העשבים]

הגמ"ח שמקימו לא מודע לקיומו…

היה זה לפני כמה שנים, בעיצומם של ימי 'בין הזמנים', עונת החופשה בשיאה. אוטובוס עירוני נסע ברחובות העיר, אוסף משפחות וילדיהן אל הפארק העירוני הגדול. באחת התחנות עלתה אל האוטובוס משפחה, אמא וכמה ילדים, התמקמו בתוככי האוטובוס ואז ניגשת האם לשלם.

היא מחטטת בתיקה, מעיינת בשקיות שהביאה עמה, עוברת על כיס העגלה, ו'רב קו' אין. היא מנסה להיזכר היכן הניחה אותו, שואלת את הילדים אם מישהו ראה היכן ה'רב קו', בעזרתו תוכל לשלם בתחבורה הציבורית. אולם כל החיפושים לא העלו דבר, מסתבר שה'רב קו' נשכח בבית…

בפיק ברכיים מתסכל למדי, ניגשה האשה אל הנהג וביקשה לרדת, שהרי אין לה אמצעי תשלום. הנהג שאל לסיבת רצונה לרדת, וכשהסבירה כי אין לה 'רב קו' – חייך חיוך רחב ואמר 'לא נורא, באוטובוס שלי יש לכך פיתרון…' על אתר שלף הנהג מכיסו כרטיסי 'רב קו', אחד של מבוגר ואחד של נוער, ושילם עבור נסיעות בני המשפחה…

האשה היתה המומה, התקשתה להבין ולהכיל את אשר רואות עיניה. לפניה נהג שנראה כזר ומנוכר, אפילו כיפה אינה חבושה על ראשו, והוא מסביר בפשטות כי יש לו גמ"ח כזה, במסגרתו כל אימת שהוא נתקל במישהו או במשפחה ששכחו להביא עימם את אמצעי התשלום – הוא משלם עבורם, לבל ייתקעו וייאלצו לרדת. 'שבו, כבר שילמתי עבורכם!' – הסביר הנהג באדיבות, ולאשה לא נותר אלא להודות…

במושב מאחורי הנהג, ישב יהודי תלמיד חכם, שהתקשה לעכל את המחזה. כמה טוב לב, כמה חשיבה לטובת הזולת בלבו הזהב של הנהג. הוא פשוט מחזיק בחיקו כרטיסי 'רב קו', ומשלם על חשבונו כל אימת שנוסע שכח להצטייד באמצעי תשלום! כל הכבוד! אשריו ואשרי חלקו!

הוא קרב אל הנהג, וביקש לשאול מה זה ועל מה זה, מהיכן הגיע אליו הרעיון המקורי, מה מקורו ומדוע הוא נוהג בהנהגה כה יפה ונאה. והנהג, לא עשה עניין מכל הסיפור. 'זה גמ"ח כזה שהקמתי, בזכות הרב אדלשטיין. אני גר ברמת השרון ומכיר אותו משם. ממנו הרעיון…' – אמר בפשטות, והימים – כאשר הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל עודו חי, מכהן ברמה כמרא דאתרא של רמת השרון.

'מה?' – הזדעק הנוסע, 'זה גמ"ח שהקים הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל בכבודו ובעצמו? הוא מממן את הוצאות הגמ"ח?' – שאל בתמיהה רבתי, כשהוא מסתיר בלבו תמיהה לא פחות גדולה: מה לנהג – שנראה כאינו קשור לחיי תורה ומצוות כלל, ולרב אדלשטיין הנערץ?!

הנהג, החיוך לא מש מפיו, השיבו מיד: 'מה נראה לך? שאני אטריד את כבוד הרב בכאלה עניינים פעוטים? שאני אבקש ממנו לממן גמ"ח כזה?! – מה פתאום!'

'אז מה הקשר אליו?!' – שאל הנוסע, באמת שאינו מבין. מחזה כה נעלה טרם ראה מעולם, שנהג יוציא מכיסו כרטיסים וישלם עבור הנוסעים, זה מחזה נדיר ביותר ונפלא עד מאוד. הנהג קושר זאת ברב העיר רמת השרון, הגאון רבי יעקב אדלשטיין. אולם מסתבר שהרב כלל לא מממן את הגמ"ח ושמא אף לא יודע על קיומו בכלל… מה קורה פה?!

'מה אתה לא מבין?' – שאל הנהג, הפעם תורו להתפלא. 'כשאתה רואה רב עם כזה לב טוב, כשאתה רואה אדם כל כך שופע ומשפיע למען הזולת, כשאתה רואה מישהו שמתמסר למען כל יהודי שנמצא במצוקה – הלב אומר לך לחקות אותו, לעשות משהו בכיוון שלו!

אני מכיר את הרב, מוקסם מאישיותו הקורנת. וכשרואים ומכירים אותו – זה גורם לרצות לעשות טוב עם הזולת, להידמות אליו… אז פתחתי גמ"ח כזה… הוא בוודאי לא יודע על קיומו, אבל זה גמ"ח שלו…' – סיכם הנהג, והותיר את הנוסע המתעניין נדהם ואפוף מחשבות!
(דרשו)

 

[שירת העשבים]

חיידר מחתרתי לכל דבר​

כששאלנו ממי קיבל הרב תורה בילדותו? ענה מרן זצ"ל: אבא זצ"ל לימד את אחי הג"ר גרשון שליט"א ואותי את אותיות הא' ב', כשהיינו קטנים. כשגדלנו קצת, הביא אבא מלמד הביתה. ולמדנו עם חמישה ילדים נוספים. המלמד נהג לחלק טבעות בייגל לילדים, והורה לנו להשחיל לתוכן את ידינו בכל זמן הלימוד. היום אני מבין את מטרתו – אם יפרצו חלילה כוחות הק.ג.ב. לבית, יסבירו להם שכאן עוסקים במכירת בייגל. זה היה חיידר מחתרתי לכל דבר, אבל את זה לא ידעתי אז. אני זוכר שלמדנו את פרשת בראשית, וכן את תחילת פרשת נח, עד הפסוק: "ויסגור אלוקים את התיבה". אז סגר המלמד את הספר, ואמר שיותר לא יבוא. אבא המשיך ללמוד אתנו, אך משגבר החוק של חינוך חובה – עברנו לשנתיים לביתו של קרוב משפחה. בתחילת ניסן תרצ"ד שבנו הביתה, לקראת עזיבתנו את רוסיה, ומיד קבע אתנו אבא חברותא במסכת בבא קמא.

מתי הגיע כבוד הרב לארץ ישראל?​

בל"ג בעומר. החבילות שלנו היו בבטן הספינה, ולכל אחד הותר להחזיק תיק קטן לצרכים אישיים, במהלך ההפלגה בת השבועיים, במטנו האישי של אבא היו גמרא בבא קמא וחומש ויקרא, כך המשכנו ללמוד פרק מרובה…

הגעתם מיד לרמת השרון?​

לא, לא היינו חברי מפלגות, כיון שעלינו באופן עצמאי, לכן לא קיבלנו דירות מהסוכנות, אלא היינו נעים ונדים. בסוף אותה שנה שכר אבא לול תרנגולים, שבעליו העמיד אותו להשכרה לבני אדם, לא הבאנו עמנו ריהוט, אבל ארגזי התפוזים של בעל הבית היו לנו למיטות, לשולחן ולכיסאות. לאחר מכן העניק לנו שכן מיטות ישנות מברזל, מלאות פשפשים, היינו צריכים להבעיר פרימוס כדי לנטרל את המזיקים הללו.

אבל מה הטריד את אבא ביום הראשון לשהותנו ברמת השרון? כרך נוסף של בבא קמא. החבילות שלנו הגיע ורק כעבור חודשיים במכולות, והיה קשה לשלושתנו ללמוד בכרך הבודד שהבאנו בתיק האישי. אבא שלח את אחי, רבי גרשון, לבקש רשות מגבאי בית הכנסת המקומי לקחת בהשאלה כרך בבא קמא. הסיפור עשה עלי רושם גדול; עוד לפני שדאג אבא לכיסאות לפני שחשב מה נאכל, הוא דאג שיהיה לנו במה ללמוד. כי לימוד תורה זה הדבר הראשון, לפני אוכל ולפני הכל. אני אומר תמיד לילדים ולבחורים צעירים: יש לכם גמרות, יש גם עם מי ללמוד – רק תלמדו…

היכן למדתם בשנים אלו?​

היינו לומדים בחברותא עם האבא בבית! הרב מבריסק זצ"ל אמר לנו: לא יהיה לכם רבי טוב מהאבא… למדנו עם אבא שנים רבות; גמ' רש"י ותוס', רשב"א, ולאחר מכן רבי עקיבא איגר וחידושי רבי חיים הלוי מבריסק, עד שהגענו לגיל שמונה עשרה, אז למדנו בישיבת לומז'ה בפתח תקווה.

איך היה לכם 'ברען' ללמוד בתנאים קשים כאלו?

למדנו מאבא דבר אחד: כל זמן פנוי – מנצלים ללימוד. זה הושרש בנו מקטנות.
( מתוך שיחה למרווה לצמא גליון 26 תשע"ז)

​

 

[שירת העשבים]

סיפורו של 'עץ המנורה'​

במהלך השיחה הסביר מרן זצ"ל, מדוע צריך לעמול גם בחינוכם של הפעוטות:

האילן, כשהוא קטן, צעיר, אפשר לכפוף אותו לכיוון שרוצים. ענפים רכים – אפשר לעשות מהם איזו צורה שרוצים. כשהאילן זקן – אי אפשר… אלה שזוכרים את רמת השרון של פעם, ברחוב אוסישקין, לפני שסללו את הכביש הראשי שם – הרחוב היה מכורכר וחול. היה שם על יד הכביש בחצר אחת עץ גויאבות, שענפיו היו בדיוק כמו צורת המנורה של בית המקדש; באמצע – גזע עבה עולה ישר, משני הצדדים שלושה ענפים, ממש במפלס שווה – שלושה ענפים מימין, שלושה ענפים משמאל. אילו היה זה ממכת, היו אומרים שזו מנורה שאפשר להדליק בה. כמו מנורה של שבעה קנים, כך היה נראה העץ, ואני הכרתי את האדם שנתן לעץ צורה כזאת.

כשהעץ היה קטן, הוא קוצץ ענפים שגדלו בכיוונים אחרים, ומפתח ענפים בקווים הימניים והשמאליים לקו ישר ממש. אחרי שהיו לו כבר ששה ענפים כאלה בצדדים, הוא הצמיד לענף קרשים ארוכים, משני הצדדים שהענפים לא יסטו בצמיחה פראית מזרחה ומערבה, רק ימינה ושמאלה בקו ישר.

אני זוכר את הקרשים האלו, שהיו קשורים זמן רב. כך התעבו הענפים ונשארו בקו ישר. היה חסר לו ענף אחד, אז הוא לקח ענף ממקום אחר והרכיב אותו בתוך הגזע, וצמח ענף נוסף. כך היו לו בדיוק, בקו ישר, שלושה ענפים מימין ושלושה משמאל. כל זה אפשר היה לעשות רק כשהאילן היה צעיר. אילו לקחו אילן זקן – אי אפשר היה לעצבו כך.

את זה אומרת המשנה: "הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש"; כשהוא צעיר – הוא חדש, כשכותבים על נייר חדש – הכתב חזק. "והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק"; כשהאדם מבוגר, קשה להשריש בליבו את הלימודים, זה כמו אילן – רק כשהוא צעיר, אפשר לכוון אותו לכל הכיוונים.

( מתוך שיחה למרווה לצמא גליון 26 תשע"ז)

 

[שירת העשבים]

"זה לא נס רפואי, אלא תחיית המתים"

מספר הרב אלהרר שליט"א: ילדתו בת השלוש וחצי של חברי הטוב מאשדוד שיחקה במגרש משחקים למטה בבניין, היא נתקלה באחד המתקנים בחזקה וכתוצאה מזה איבדה את הכרתה. במשך כעשרים וחמש דקות לא הגיע לה חמצן למוח, והרופאים שקיבלו אותה בבית החולים אמרו שהמצב נואש ולא נתנו לה הרבה סיכויים לחיות, מאחר שהפגיעה המוחית קשה; וגם אם אי פעם תקום – אמרו – היא תקום כאמור עם פגיעה מוחית קשה מאוד.

באתי לבקר את אבי הילדה בבית החולים ואמרתי לו: בא נלך מחר בבוקר לרבי יעקב אדלשטייין מרמת השרון. סיפרתי לו כי הרב מפורסם כגדול בתורה וצדיק שברכותיו עושות רושם בשמים.

חברי אמר לי מיד: "לא מחר! – נלך כבר היום". הסכמתי. נסענו לרמת השרון, הגענו בשעה אחת עשרה בלילה. סיפרנו לרב אדלשטיין מה שאירע והוא האזין לדברינו בצער גדול. הוא האציל את ברכתו על הילדה והתפלל להחלמתה.

לאחר מכן אזרתי אומץ וביקשתי: שהרב יאמר לנו מתי הילדה תקום בריאה ושלמה. הרב אדלשטיין הרהר, התפלל שוב, ואז אמר: "זה יקח יום או יומיים". אולם אני רציתי לקבל תאריך מדויק, לכן התעקשתי שוב ואמרתי: שהרב יאמר מתי הילדה תקום. שוב חשב הרב אדלשטיין ושקע בתפילה, ואז אמר לי: "תוך ארבעה ימים שלמים הילדה תקום בעזרת השם".

ואכן, הלא יאומן קרה. ביום חמישי, לאחר שעברו ארבעה ימים שלמים מביקורנו אצל הרב אדלשטיין, הילדה קמה בריאה ושלמה. הצוות הרפואי בבית החולים היה המום. הם אמרו שהם לא קוראים לזה 'נס רפואי' אלא 'תחיית המתים'!
(נלקט ונערך על ידי הרב נדב שושני שליט"א)

 

[שירת העשבים]

"במשך 40 דקות הוא בכה יחד איתן"

הרב ד' ו' שליט"א מאברכי הכולל ברמת השרון מספר בהתרגשות:

"כל אחיותיי כמעט (ארבע במספר) היו מעוכבות שידוכים. לא שנה ולא שנתיים – המבוגרת התקרבה לגיל 40 והצעירה מעל שלושים. צער גדול ליווה אותן, כפי שכל אחד יכול לדמיין ושאף אחד לא יתנסה בצער זה, כשכל חברותיהן חובקות תינוקות רעננים ושמחים, מי שלושה ומי שבעה, והן – אחיותיי היקרות – גלמודות יושבות בבית הורי.

"זכורני", אומר הרב ד' ו', "שלא פעם ולא פעמיים עלו אחיותיי למעון קדשו של רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל והמחזה היה מפעים, כיצד הוא מקשיב לכל אחת ואחת בשיא תשומת הלב, משתתף בצערן ואף בוכה יחד איתן. כן, פשוט מזיל איתן דמעות. במשך כארבעים דקות היה יושב ובוכה איתן. לבסוף היה מברך, וברוך השם, מה שהן עצמן לא האמינו שיקרה – קרה! הן כולן נשואות היום באושר גדול".
(נלקט ונערך על ידי הרב נדב שושני שליט"א)

 

[שירת העשבים]

"לא האמנו שמדובר באותו אדם"

מספר ר' שלמה דוד הי"ו: הכרתי את הרב אדלשטיין זצ"ל שנים מועטות לפני שהתרחש הסיפור שלי. אני גר בבניין מגורים עמוס לעייפה, רוב המשפחות הנן משפחות ברוכות ילדים ב"ה. כולנו רצינו לשפץ את הבניין ולהרחיב גבולנו. הדירות היו דירות של שניים וחצי חדרים, והגענו למצב שהילדים ישנו במה שנקרא 'סלון', במסדרון וכו', המצב היה דחוק מאוד.

אך מרצון למעשה הייתה הדרך עדיין לא קצרה, משום שהשכנה מעלינו, עיכבה בניין שלם מלהגשים רצון כל כך בסיסי של מגורים ראויים. השכנה הזאת לא אהבה, בלשון המעטה, את המשפחות הגדולות והדבר היה לצנינים בעיניה, היא תמיד דאגה להעיר הערות לילדים, להתלונן בפני ההורים, והגרוע מכל – היא מנעה מאיתנו להרחיב ולשפץ את הדירות שלנו, ומאחר שהדבר דרש את הסכמתה וחתימתה השיפוץ התעכב שנים רבות.

אני מודה ומתוודה שלא גדלתי על מושגים של 'ברכה מצדיקים', אבל לאחר שהכרתי את הרב זצ"ל ושמעתי עליו כל כך הרבה גדולות ונצורות, החלטתי שמה שלא יועיל בטח גם לא יזיק. כך חשבתי לי בתפיסת עולמי המוטעית דאז.

נגשתי אל רבי יעקב זצ"ל וסיפרתי לו את כל העניין. הוא השתתף במצוקתנו והצטער בשביל כל המשפחות. לאחר מכן שאל לשמי ושם אשתי וכו' ואז ברך מעומק הלב.

והלא יאומן קרה. לאחר כמה ימים כשפגשנו את הגברת המבוגרת מהקומה העליונה, היא קיבלה את פנינו בברכות חמות, מחמאות ומאור פנים, משל הייתה אדם אחר לגמרי. לא האמנו, אני אשתי והשכנים, שמדובר באותה הגברת רק בשינוי האדרת…

לאחר כמה ימים כשהשתכנענו שלא מדובר באחותה התאומה… עלינו אליה מהוססים לבקש ממנה לחתום על הסכמה לשיפוץ וההרחבה המעוכבים מזה שנים. "מה השאלה?" – אמרה, וחתמה בחפץ לב…

אין זה כי אם מברכתו של הרב זצ"ל, שינוי כל כך מהותי בזמן כל כך קצר. עבורנו ועבור כל השכנים שהכירו את הנפשות הפועלות, היה זה ממש בגדר נס!

(נלקט ונערך על ידי הרב נדב שושני שליט"א)

 

[שירת העשבים]

"לך הביתה להמשיך את החיים".

ארי קציר הנו דמות ידועה בעולם התשובה. בעברו היה לוחם בסיירת מובחרת מאוד, איש יחידת הנעדרים וספורטאי מצטיין. כשרק החל להתקרב ליהדות, פגש את מורנו הרב אדלשטיין זצוק"ל.

"יום בהיר אחד" מספר ארי, "קרתה לי תאונה. בדיקות שגרתיות שנעשו לאיתור שברים ופגיעה באיברים הביאו את הרופא שלי להתקשר אלי באמצע הלילה. 'ארי', הוא אמר, 'אני מבקש שתגיע מיד למרפאה שלי'.

"הגעתי אליו והוא אמר לי שיש לו בשורה מן הקשות שהוא בישר למאן דהוא בכל הקריירה הרפואית שלו. 'ארי', הוא אמר, נמצא לך גידול בראש ונותרו לך מספר שבועות לחיות'. כך אמר, ואני לא ידעתי נפשי מרוב בלבול, סחרחורות נפלו עלי והחלטתי לגשת לרב אדלשטיין זצוק"ל.

"הרב זצ"ל שמע את הסיפור, הסתכל על המסמכים, הוא הכיר את הפרופסור ואת פרטי העניין, ואמר לי כך: "לך הביתה להמשיך את החיים".

"בלילה הוא צלצל אלי ושאל אותי אם אני רוצה לנסוע מחר לקברי צדיקים בצפון. נסענו, היינו בקבר רבי שמעון בר יוחאי והשתטחנו על הרבה קברי צדיקים נוספים. טבלנו במקווה הארי בקור איום, חזרנו הביתה בשירה, הרב, משפחתו ואני.

"למחרת הרב הפתיע אותי מאוד כשיעץ לי לעשות בדיקה נוספת. הגעתי לבית החולים ודרשתי בדיקה נוספת, אך הצוות הרפואי סרב, מכיוון שעם כל הצער הדיאגנוזה כבר ניתנה על סמך צילומים, והבדיקה יקרה מאוד.

"לא ידעתי את נפשי מרוב תסכול, והגעתי למצב שאמרתי לפקידה שאם לא יתנו לי בדיקה לא אשלוט בעצמי… היא איימה שתשלח איש אבטחה, אך אני אמרתי לה שאין הדבר מהווה איום על מי שנגזר עליו לחיות רק כמה שבועות…

"בסופו של דבר, כשהצוות ראה את נחישותי הסכימו לתת לי עוד בדיקה. כשהפרופסור בדק את הממצאים הוא לא האמין למראה עיניו ודרש בדיקה נוספת, שלישית במספר, כדי לאמת את התוצאות [וזאת, כשעד לפני מספר שעות סירבו לתת לי אפילו בדיקה שניה].

הבדיקה השלישית אישרה שוב את הנס הגדול. הפרופסור התבטא שיש כאן הרבה מעבר ל'נס רפואי'… מאותם שישה שבועות עברו כבר עשרים ואחת שנים. וברוך השם יש לי היום ילדים ונכדים הלומדים בישיבות ובתלמודי התורה הטובים ביותר.

(נלקט ונערך על ידי הרב נדב שושני שליט"א)

 

[שירת העשבים]

ביום כ"ז בשבט חל היא"צ של הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של 'רמת השרון'.

רבי יעקב נולד בשנת תרפ"ד בעיירה 'שומיאץ', לאביו רב העיר הגאון רבי צבי יהודה אדלשטיין זצ"ל ואמו מרת 'מרים' בת הגאון רבי מרדכי שלמה מובשוביץ זצ"ל, רבה של מלסטובקה.

בילדותו למד תורה בסתר עם אביו, והאב רבי צבי יהודה אף סיכם עם בחור צעיר שלימים נודע כהגאון רבי זלמן לייב אסטולין זצ"ל שילמד עמוו, ובתמורה לזאת לימדו רבי צבי יהודה תורה.

מחלה שלקתה בה אמו, יחד עם רדיפות הקומוניסטים אילצו את ההורים לשלוח אותו יחד עם אחיו הגדול יבלחט"א מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי גרשון שליט"א לדודתם ב'קלימוביץ', שם למדו תורה בסתר אצל הג"ר מרדכי אליהו שניאור, מתלמידי אביהם.

בשנת תרצ"ד עלו משפחת אדלשטיין לארץ ישראל, בתחילה גרו בירושלים, ולאחר חצי שנת נדודים קבעו את מושבם ב'רמת השרון'. בלול תרנגולים שהוסב ל'דירה', ובארגזי תפוזים שהפכו לכיסאות, למדו האחים תורה בהתמדה נפלאה אצל אביהם, מסכתות שלמות עם רא"ש ורי"ף, רמב"ם והנושאי כלים.

בשנת תש"ב הלך ללמוד בישיבת 'לומז'ה' בפתח תקווה, שם הצטרף לחבורתו של הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל.

כעבור שנה, כאשר אביהם נישא בשנית, ועול הבית הוסר ממנו, קרא לאחים לשוב ללמוד עמו בביתו.

בחורף תש"ד, כאשר הוקמה ישיבת פוניבז' הלכו ללמוד שם עפ"י בקשת ראש הישיבה הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, והיו בין ששת התלמידים הראשונים, מייסדי הישיבה. ובאותם ימים דבק מאוד במרן ה'חזון איש' זי"ע, ונמנה בין התלמידים שלמדו עמו מידי שבת.

בשנת תשי"א בא בברית האירוסין עם בתו של ש"ב הגאון רבי מרדכי שמואל קרול זצ"ל, רבה של כפר חסידים, ובאותה שנה נפטר אביו ע"ה, ובעידודו של ה'חזון איש' ישב למלאות מקום אביו ברבנות 'רמת השרון', על אף היותו חתן צעיר, והאיר בגבורה, בתבונה ובנעימות את אור התורה לרמת השרון ולדרים עליה, במשך יותר משבעים שנה.

בעצת ה'חזון איש' הקים את ישיבת השרון, והיא פעלה רבות ונצורות לקרב לב הצעירים לתורה. במשך השנים הקים עוד מוסדות תורה כ'בי"ס הרמב"ם' לבנים ובנות לטובת רוחניותם של בני העיר.

לאחר שנסגרה ישיבת השרון, שימש כמגיד שיעור וראש ישיבה במקומות תורה רבים, ישיבת 'כתר ישראל – רוז'ין', ישיבת 'אלכסנדר', ישיבת 'חוג חתם סופר', וישיבת 'תפארת משה' בבני ברק.

לימים התמנה אף לרבה של שכונת 'נאות יוסף' בבני ברק, ואף ישב על מדין בבית דינו של הגאון רבי נסים קרליץ זצ"ל.

'ליבם של ישראל', כך כונה, ואכן בליבו הגדול דאג לכלל והתפלל על צרתם ועל מצוקתם של כל יחיד ויחיד, כאילו היו צרותיו שלו.

בשנת תשע"ו פסק מלדבר, בעקבות טיפול שעבר בגרונו, ואז נתגלו כוחות גבורות נפשו ביתר שאת וביתר עוז. המשיך בסדר יומו, בלימוד תורה בהתמדה, בשמיעת צרות הזולת והשיב לשואלים תשובות בכתב.

בכ"ז בשבט תשע"ז הלך לעולמו, ורבבות בני ישראל ששחרו לפתחו, לעצותיו וברכותיו נתייתמו. נטמן בחלקת המשפחה בבית העלמין ב'רמת השרון'.

(דרשו)

 

[שירת העשבים]

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כא א)
אומר היה הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל: התורה הקדימה מיד אחר מתן תורה מצוות שבין אדם לחבירו, דינים ומשפטים המצויים בין בני אדם, ולא מצוות שבין אדם למקום, להורות לנו שקיום התורה תלוי בראש ובראשונה במידות טובות ובהנהגה ראויה עם בני האדם, וזולת זה לא ישווה מצוות שבין אדם למקום.
וראויים הדברים למי שאמרם, שהרי מידותיו וטוב ליבו האירו באור יקרות, ו'אהבת ישראל' שבערה בו, היתה נר לרגליו בכל הליכותיו, והיא קרנה והקרינה לכל המסתופפים בצילו…
(דרשו)

 

[שירת העשבים]

בשנות בחרותו בישיבת פוניבז', ניגש אליו אחד מבחורי הישיבה וביקש ממנו שילמד איתו חברותא, "אני לומד עם בחור אחר צעיר תמורת תשלום סמלי" – אמר הבחור לרבי יעקב – "אני אתן לך פרוטות אלו, ותמורתן תלמד איתי חברותא…"

הם למדו יותר משנה, ובכל שבוע היה הבחור מעביר לרבי יעקב את המשכורת שקיבל מהורי הבחור הצעיר.

כשהסתיימה תקופת החברותא, מסר רבי יעקב לבחור מעטפה ובה כל הכסף שנתן לו במשך השנה כולה, הבחור היה המום, "הרי כך סיכמנו שאני משלם לך את משכרותי… נתתי את הכסף בלב שלם…"

"לא היה בכוונתי כלל לקחת ממך תשלום עבור הלימוד איתך" – הסביר לו רבי יעקב – "לקחתי ממך כל שבוע את הכסף רק כדי שרגיש בנוח ללמוד איתי, ולא תרגיש חלילה כאילו אני עושה לך טובה…" .
(דרשו)

 

[שירת העשבים]

"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן… כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם…" (כב כא-כג)

הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל היה מספר על פסוק זה, על עשיר שהיה גר ב'ראדין', עירו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, והוא השכיר דירה לאלמנה עניה.

עברה תקופה ובעניותה הרבה לא היה לאלמנה מאין לשלם את דמי השכירות. בעל הבית לחץ עליה מאוד ואמר לה שאם לא תשלם את דמי השכירות יהיה עליה לצאת מהבית…

כשראה שגם איום זה לא המציא לה כסף ועדיין לא שלימה, הוא פירק את גג הבית, כדי לאלץ אותה לצאת מהבית. כששמע זאת מרן ה'חפץ חיים' הפטיר: "העשיר הזה מוכרח לבוא על עונשו…"

עברו מספר שנים והעשיר לקה לפתע בצרעת, כל גופו התמלא פצעים משונים, והרופאים חששו לטפל בו. לאחר זמן מת מחולי זה, ובקושי מצאו מי שיטפל בקבורתו…

אז אמר ה'חפץ חיים': "כל אותם השנים הייתי בטוח שהאדם הזה לא ימות מיתה טבעית…"

(דרשו)

 

[שירת העשבים]

פעם עלה על כיסא כדי להוריד יין להבדלה, לפתע נפל מהכסא. הוא לא יכול היה לזוז מרוב כאבים, וביקש מנכדו שירים אותו ויושיב אותו על כסא, וכך לראשונה בחייו הבדיל בישיבה.

לאחר ההבדלה, ראה נכדו שהוא מתייסר, ושאל אותו האם לקרוא לאמבולנס, אך הוא סירב בכל תוקף, "הזמנתי אנשים, הם יחכו לי…" – הסביר את סירובו, וביקש שיקח אותו לסלון, שם הוא עתיד לקבל קהל…

היה זה מוצאי שבת חורפית, וכך הוא ישב כשהוא מיוסר וכאוב שלוש וחצי שעות וקיבל את כל האנשים שהוזמנו מראש. הוא שמע את מצוקתו של כל אחד ואחד בסבלנות הרגילה, כאילו לא אירע דבר, ואיש מהקהל לא שם לב שהרב מיוסר…

אחר שנגמר ה'קבלת קהל', לא לפני שבירר שאין עוד ממתינים, ביקש מנכדו שימהר להזמין אמבולנס, וכשהאמבולנס הגיע, ביקש להתעכב מעט, כי נזכר שהבטיח למאן דהוא לכתוב לו מכתב עוד הערב…

בירידה מהבית, הוא רעד מאוד, שאלתי אותו, מספר נכדו, אם קר לו, הוא ענה שלא קר לו אבל מאוד כואב לו, והכאבים בלתי נסבלים…

כשהגיע לבית חולים, התברר שנשבר לו האגן, ובהעדר תרופה, הוא שכב כמה חודשים בייסורים עזים, ואף כשכבר קם מהמיטה, היה זה כדי לעזור ליהודי.

הרופאים התפלאו מאוד מרצונו העז לקום ולעזור לאחרים, אך נכדו שהביא אותו לבית החולים אחר שעות של עזרה לזולת מתוך ייסורים מרים וקשים, ידע כי פעולתו הראשונה אחר שישתקם מעט, תהיה גם היא עבור הזולת.

(דרשו)

 

[שירת העשבים]

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" (כג ו)

ישרותו של הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל ביושבו על כס הדיין, ידועה וברורה ואינה צריכה לראיה ולעדות. על אף אופיו הטוב והרחום, לא חת ולא זע מאיש, והיה פוסק לחובת החייב בלי חת ומורא. אין מקום לחמלה ורחמים בדין תורה…

אלא שבנו הגאון רבי מרדכי שמואל שליט"א מספר שפעמים רבות אחר דין תורה, היה אביו שולח מעטפה עם כסף לבעל דין שיצא חייב בדין, והסביר: "על פי הלכה הוא חייב, אבל אני יודע שאין לו מהיכן לשלם את מה שחייבתי אותו בדין…."
(דרשו)

 

[שירת העשבים]

בפתח בית משפחת רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל עמד אדם גברתן וכעוס כשסכין שלופה בידו, היה זה בעל אטליז שזה עתה הסיר הרב את תעודת הכשרות מחנותו, כי לא הקפיד על כללי הכשרות כנדרש, והקונים פסקו לפקוד את האטליז.

הרב לא היה באותה עת בבית, והילדים נסו בבהלה והתחבאו בחדרי הבית. הרבנית רעדה אף היא והתקשרה למשרדי הרבנות להזהיר את הרב שלא יבוא לבית, כל עוד הגברתן שם, אלא שהיא לא הספיקה לתפוס את הרב והוא כבר יצא ממשרדי הרבנות.

כאשר הגיע לבית ופגש בבעל האטליז הזועם, מנופף לעברו בסכין, לא חשש כלל, ופניו לא הראו כל אות לחרדה ופחד. הוא התקרב אל עבר בעל האטליז כשהוא שליו ורגוע, ואמר לו בנעימות ובחיוך: "אם תתנהל כמו שצריך, תוכל לקבל חזרה את תעודת הכשרות, כרגע אין סיכוי…"
(דרשו)