מסופר על הרב מאיר חדש זצ"ל (ספר זכרון המאיר ח"א עמ' שפג):
"המשגיח, ידעו תלמידיו הקרובים, מעולם לא ענה על שאלותיהם מיד. יהא זה שאלות במוסר או בהשקפה או שאלות הנוגעות לחייהם האישיים. תמיד היה מרבה בשאלות ובהרחבת הנושא הנידון עד כמה שניתן. היה מתבל את דבריו בדברי חז"ל הנוגעים לנושא או בסיפורים המסוגלים להאיר את העניין מזווית נוספת, שואל לדעתם ומחכה לשמוע את הערותיהם. וכך בונה יחד איתם את הנושא הנידון.
התלמידים חשו בעליל בשינוי המתהווה בנפשם. גלגלי מחשבתם החלו לנוע על מסילות חדשות ובעיותיהם שלהם זכו בתוך לבם – וזה מה שהיה חשוב למשגיח – להארה חדשה. המשגיח רצה שילמדו לחשוב, שיגיעו בעצמם להכרה ולמסקנות מתבקשות. והרחבת דבריו, המלאים חכמה, מוסר ודעת העולם, היא היא שתרמה לכך.
הדוגמא הבאה תמחיש את דרכו זאת של המשגיח, כיצד בגישה חכמה, מתוך שמירה מלאה על כבודם עורר בלב תלמידיו את המתח למחשבה, את ההרהור המחודש בנכונות מעשיהם וכיצד בתהליך מחשבתי בונה הביא אותם שהם יסיקו בעצמם את המסקנות הראויות, בהתאם.
*
תלמיד באחת הישיבות בהן כיהן כמשגיח, חשקה נפשו ללמוד מספר שעות בשבוע עם חברותא בישיבה אחרת. בעיני ראש הישיבה לא היה הדבר מקובל והוא גם דרש מן התלמיד להפסיק יציאה שבועית זו מן הישיבה, אולם הבחור בשלו. הוא חש בתועלת העצומה שהוא מפיק משעות לימוד אלו לעלייתו בתורה. על כן, התמיד בחברותא זו בכל יום רביעי בשבוע.
באחד מימי רביעי, כשנעדר מבית המדרש, הופיע רבינו בהיכל הישיבה. לאחר סיבוב שעשה בין הלומדים שאל כאילו בדרך אגב, את אחד הבחורים: "היכן פלוני?", כשהכוונה לבחור המדובר. המשגיח שמע מה ששמע, עזב את בית המדרש ופנה לחדרו. כשחזר התלמיד לישיבה הודיעו לו חבריו שהמשגיח חיפש אחריו. הדבר היה לפלא בעיניו: 'בוודאי המשגיח רוצה ממני משהו.
מיד פנה אל חדרו של המשגיח ושאלו: "האם המשגיח קרא לי?"
רבינו הפתיע אותו בתשובתו: "לא".
"הלא שמעתי שהמשגיח התעניין בי בזמן ה"סדר" – המשיך לשאול את רבינו.
"סתם התעניינתי", השיב המשגיח והראה סימני התחמקות בולטים לגבי המשך השיחה בנושא. גם לו, לתלמיד היתה נוחה התחמקות זו. גם הוא לא חפץ באותה שהמשגיח יחקור אותו מדי על מעשיו והיכן היה. זאת משום שרצה בכל מחיר להמשיך בלימוד עם חברותא זו, בישיבה האחרת.
בשבוע שלאחר מכן, הלך כמובן שוב אל החברותא הנ"ל. והנה, גם הפעם, דווקא באותה שעה, כשהמשגיח היה בבית המדרש שאל: "היכן פלוני?", ושוב, סיפרו לו חבריו על התעניינות המשגיח בו.
עתה, כשהדבר כבר חזר על עצמו פעם נוספת, הרגיש שמנוחת נפשו ניטלה ממנו. ושוב, כשניגש אל המשגיח לשאול האם רצה ממנו משהו, באה התשובה הסתמית אשר בדומה לה שמע גם בשבוע שעבר: "אה, לא היית ב'סדר'? נו, איך לומדים?"… ברור היה לו שרבינו רוצה גם הפעם לעבור על כך לסדר היום.
אולם הוא, התלמיד, כבר לא היה שקט. בתוככי לבו הרגיש במתח מסויים הגואה והולך. מה קורה פה? שאל את עצמו, מדוע כל השבוע אין המשגיח מחפש אותי. ודווקא ביום רביעי, בשעות בהן אני לומד במקום אחר הוא מתעניין בי, וכאשר אני ניגש אליו הוא מבטל את העניין כאילו כלום לא קרה'. המשיך התלמיד להפך במחשבתו: 'מה הוא רוצה לרמוז בזאת? שאני לא בסדר בכך שאני הולך ללמוד בישיבה ההיא? ואם כן, מדוע אין הוא אומר לי את הדבר במפורש?!'
כך חש במלחמה הפנימית המתעוררת בקרבו. מצד אחד, חשב לעצמו, מדוע עליו לפנות אל המשגיח ולשאול אותו ישירות אם זו כוונתו?! אם המשגיח שותק אזי גם הוא ישתוק! הרי אין הוא רוצה להפסיק ללמוד עם אותה חברותא. אבל בקרבו הוא שמע גם קול אחר: 'הלא המשגיח רומז משהו? וכי עלי להיות שוטה ולא להיות נרמז? הלא מדובר בר' מאיר!' אבל מאידך גיסא, באמת באותה שעה לא ידע מה רוצה ממנו המשגיח, שני הקולות בלבו התנצחו ודרשו הכרעה: האם להשמע לרמזי המשגיח או לא. לבסוף, לאחר מאבק פנימי החליט שאם לא יבוא רמז נוסף מצד המשגיח, יתעלם מן העניין ולא יקדיש לכך מחשבות מיותרות.
*
מגיע ליל שבת והבחור דנן יורד אל ביתו של המשגיח לשתות כוס תה, כפי שנהגו התלמידים שבית רבינו היה ביתם. והנה, בשעה שעמד למזוג לעצמו את הכוס, קלטה אותו עינו של המשגיח שהרים את עיניו לרגע קט מן הספר. רבינו ברכו בכל פה בברכת "גוט שבעס" רחב, ושאלו: "נו, באתם לשתות כוס תה?"
התלמיד, הנבוך קמעה, השיב בחיוב.
"אולי נשתה ביחד?" המשיך המשגיח, "הלא גדולה לגימה שמקרבת".
הכין הבחור כוס תה למשגיח ולעצמו והמשגיח ביקשו לשבת לידו. ואז, אגב שתיית התה החל המשגיח לספר לו סיפורים.
המשגיח הפליג בזכרונות מבריחת הישיבה בימי מלחמת העולם הראשונה לקרמנצ'וג. באותם הימים כששהו באותה עיר, היתה סכנת גדולה להלך ברחובותיה. הפורעים שלטו בהם ופגעו ביהודים ככל שהתאפשר להם הרבר. ראש הישיבה, הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל – סיפר המשגיח – היה נוהג להשמיע את שיעוריו בביתו.
באותו ליל שבת רצה הגר"י רודרמן זצ"ל ללכת לשמוע את שיעורו של ראש הישיבה. היתה זו העזה גדולה מצידו. כי כאמור, נמנעו היהודים לצאת לרחובות במיוחד לא בלילות. ואכן, נתפס הגר"י רודרמן זצ"ל על ידי הפורעים שהפשיטוהו, בליל חורף רוסי, מבגדיו ולקחוהו לאן שלקחוהו. איך שהוא נודע הדבר לראש הישיבה. הוא לא היסס ועל אתר החליט להתעלם מן הסכנה הנשקפת ולצאת מביתו כדי לנסות להציל את אחד מבחירי התלמידים של הישיבה. בס"ד חפץ ה' הצליח בידו, והגר"י רודרמן ניצל.
זה היה סיפור אחד. התלמיד לא קלט עדיין מה מסתתר מאחורי הסיפור הנ"ל ומה משמעותו ברגע זה, בליל שבת, בביתו של רבינו אגב שתיית כוס תה. רבינו המשיך וחרז מחרוזת שלימה של סיפורים, שלאט לאט התקשרו למסר ברור. ראשי הישיבה מסורים בלב ונפש לתלמידים כבניהם ומוכנים לכל מסירות נפש כדי להצילם ולהיטיב להם.
ולבסוף, סיפר סיפור בו היה קשור רבינו עצמו.
היה זה בתקופת המחתרות, בטרם קום המדינה. במציאות ששררה באותם הימים, סחפה ההתלהבות למאבק נגד הבריטים את בני הנוער ורוח עוועים זו הגיעה גם אל בין כתלי הישיבות.
תלמיד חדש בישיבה, המשיך רבינו בסיפור, אשר התקבל אליה באותם הימים, והוא בן לאחת המשפחות המכובדות בירושלים, זכה ללמוד עם חברותא מעולה. חברותא זו היה בחור מבוגר ממנו בכמה שנים, למדן ועמקן, שלמד בהתמדה. באותה תקופה היה קשה למצוא חברותא טובה. אווירת הימים פגעה בישיבה, על כן, ראה התלמיד הצעיר לעצמו זכות שהצליח בכך.
אולם, באחד הימים נודע לו למשגיח שחברותא זו נראה בחברתם של אנשים מן המחתרות שפעלו אותה עת נגד הבריטים. "סברתי", אמר המשגיח באותו ליל שבת על כוס תה, "שאם בחור בגילו נפגש איתם הרי אין זה רק מכח הסקרנות. הוא כבר עבר את גיל הסקרנות. אם הוא נפגש איתם בוודאי משהו מתבשל אצלו. והואיל", המשיך המשגיח ואמר, "ולא היה לו רב הרי אין מי שידריך אותו כראוי. זהו מצב מסוכן, שכן ברור היה שבסופו של דבר יצטרף אל המחתרת. אמנם בישיבה לא הורגש שום דבר כלפי חוץ. הבחור למך הלאה בהתמדה ראויה לשבח".
המשגיח לא טיפל בבחור זה, כי אם בצעיר שלמד איתו חברותא. על סמך השערה זו קרא לצעיר ושאלו: "עם מי אתה לומד?" כשהשיב לו: "עם פלוני", הגיב המשגיח ואמר: "הוא לא מתאים לך". סתם ולא פירש. התלמיד הלז לא הבין מה המשגיח רוצה ממנו. "הלא אנו לומדים מצויין". והמשגיח בשלו: "אני רוצה שתעזוב אותו". ושוב אמר התלמיד הצעיר: "אבל המשגיח יודע שקשה היום להשיג חברותות!". ורבינו – בשלו: "ה' יעזור, אל תדאג".
לאחר לחצים חוזרים ונשנים עזב הצעיר את החברותא מבלי להבין מדוע. ובאמת, היה לו קשה. הוא לא מצא תחליף לחברותא זו שהיתה לו ו"הייתי צריך לחזק אותו מדי פעם בפעם לבל יפול ברוחו, כי קשה היה לו מאד ללמוד לבד".
זמן החורף בישיבה עבר והחברותא המצויינת אכן הצטרף למחתרת. עתה, לאחר שנודע הדבר ברבים הודו לי", סיים המשגיח את סיפורו, "שצדקתי כאשר לא הרשיתי לצעיר דנן ללמוד איתו. כי הוא בוודאי לא היה עומד בפיתוי של החברותא הלמדן והמבוגר ממנו, ללא כל ספק גם הוא היה מצטרף בהשפעתו של הלז לאצ"ל וזונח את חיי התורה. אז מוטב היה לו שלא ילמד חצי שנה עם חברותות טובות, מאשר להפסיד את כל העולם הרוחני שלו".
עד כאן סיפוריו של המשגיח שהשמיע על מספר כוסות תה ששתה בצוותא עמו. כל אותה עת חש התלמיד כי המשגיח "סוגר" עליו עם מחרוזת סיפורים מכוונת זו. והכל כאילו בדרך אגב, כשהמשגיח מדי פעם מתבל את דבריו בפירושים לפרשת השבוע, כדי להעניק לו לתלמיד פסק זמן למחשבה. פעם אחר פעם, שמע באותן שעתים שישב במחיצת המשגית, סיפורים על מסירות נפשם של ראשי ישיבות לתלמידיהם וסיפורים על תלמידים שרבותיהם הורו להם הוראות שאינן מובנות להם, ושמעו להוראותיהם ולא נכשלו.
בסופו של אותו ליל שבת היה ברור לו מה רוצה ממנו המשגיח, בעוד שלמעשה לא דרש ממנו דבר. הוא קלט כראוי את המסר שמאחורי כל מה שסופר לו. והנה הוא רואה כיצד נקלע שלא ברצונו לתוך מבחן נפשי האם יהיה מוכן להקשיב לרבו המסור לו, גם אם אינו מבין בדיוק מה הוא רוצה ממנו אם לאו. בתוככי לבו הרגיש במלחמה פנימית בין החובה לשמוע ככל אשר יורוך לבין הרצון העצמי השזור גם בגאווה של אדם צעיר "היודע הכל".
לפני שנפרד מרבינו סיפר לו המשגיח, ושוב כאילו בדרך אגב, שבסלבודקה היו שתי ישיבות, האחת "כנסת ישראל" ואילו השניה "כנסת בית יצחק". והיו תלמידים שלמדו ב"כנסת בית יצחק" ובאו לשמוע שיעורים ב"כנסת ישראל", והיו תלמידים שהדבר היה טוב להם אבל לאחרים הדבר לא היה טוב…
בזאת נגמרה השיחה הארוכה שהחלה ברצון התלמיד לשתות כוס תה.
*
הימים שלאחר שבת לא היו קלים עבורו. הוא הרגיש ששעת ההכרעה מתקרבת. עד יום רביעי עליו להחליט אם הוא ממשיך ללמוד מחוץ לישיבה או נכנע לרצונו של המשגיח. שני הרצונות נאבקו בקרבו. הוא הרגיש היטב כיצד כל גאוותו על שיקול דעתו עומדת עתה למבחן. יום רביעי מתקרב, ולמעשה הרגיש שבעצם אין לו ברירות רבות ועליו להשמע לרצון המשגיח.
ביום שלישי אחרי השיחה של המשגיח, ניגש אליו ואמר: "אני רוצה לדבר עם הרב. אני מבין שהרב רוצה שלא אלך ללמוד עם החברותא שלי בישיבה השניה".
המשגיח לא הגיב, שתק.
"אני מבין", המשיך, "שכל מה שהרב דיבר איתי בליל שבת מטרתו היתה לומר לי שגם אם הרב כעת לא יכול להסביר לי מדוע עלי לא ללכת לשם, הרי עלי לא ללכת ולדעת שלא כדאי לי ללכת. ואני באמת לא מבין למה לא, כי אני הרי עושה 'שטייגן' בלימוד זה".
"נו", היתה תשובתו הקצרה של המשגיח, "יש דברים שלא מבינים מיד".
"אני מוכן", המשיך התלמיד את דבריו ואמר, "למסור את עצמי לרב, אבל אני רוצה שזה לא יהיה חד פעמי".
רבינו חייך ונענע בראשו.
לימים סיפר התלמיד: "הוא השיג אצלי באותו רגע את ה'עשה לך רב', הוא שבר בקרבי את הגאוה הטבעית, את ה'חשבונות' עליהם בונה האדם את עולמות הפנימיים שלו. זו היתה הפעם הראשונה שטעמתי את טעמה של מלחמה פנימית עמוקה, מלחמה, הבונה את האדם. היא הועילה לי. היא פתחה בפני את הפתח להתבטלות בפני הרב שאין כמוה לתועלת. והכל, מבלי שיאמר לי את הדברים במפורש, מבלי שיטיף לי מוסר".
(ע"פ מאמר מאת הרב פנחס זרביב שליט"א בספרו 'למעשה')
www.hamichlol.org.il