פנחס לאזני משפחת האזני... לשפופם משפחת השופמי (1 צופה)

[גרינפלד]

אעתיק בס"ד מה שנכתב בפר' ויגש:
הנה מופים האמור בויגש מבני בנימין – בפנחס הוא שפופם. ויל"ע שבשלמא הפ' הוכפל, אך כיצד נהיה מ-'מ' – ש'. וחשבתי לומר ע"פ מש"כ בעניין חילופי אותיות, שאם נחליף באתב"ש כל אות ואת מה שנקבל נחליף באלב"ם או להיפך – נגיע לאותה תוצאה. ולפי"ז מ' זה י' באתב"ש, ו-י' זה ש' באלב"ם, וכן להיפך: מ' זה ב' באלב"ם, וב' באתב"ש = ש'.

ויתכן באופן אחר, דהנה רש"י (סוטה לו:) מביא מדרש שמופים הוא רמז שמפי אבי למד יוסף תורה, אבל המהר"ל שם בחידושי אגדות כתב שהוא כמו בחופים, שהגמ' מבארת שבנימין אמר שהוא לא ראה בחופת יוסף, ויוסף לא ראה בחופתו, ומוסיף המהר"ל שחתן הוא יפה, ומופים הוא לשון יופי, עכ"ד. ולפי"ז י"ל שהשורש הוא יופם, רק אצלינו בפרשה נתחלף ה-י' באתב"ש ונהיה מופים, ובפנחס נתחלף ה-י' באלב"ם ונהיה ש'.

וע"פ הדרך הראשונה יש לפרש גם באצבן\אזני [מבני יששכר], ש-ב' מתחלפת ב-י' בחילוף הכפול [ב=ש באתב"ש, ש=י באלב"ם; ב=מ באלב"ם, מ=י באתב"ש], ו-ז' ו-צ' באלב"ם, ויוצא "אצבן" אותיות א' ז' י' נ', כאותיות אזני. מיהו על שם זה יש הסבר בראשונים או שהאצבע נבראה לסתום את האוזן שלא לשמוע דברים רעים, ובשערי אהרן הביא [כמדומה ממדרש] ש"אצ" הוא כמו "אצית" שמקשיבים עם האוזן. [ואולי אפשר להוסיף שבן הוא לשון הבנה].

וכמדומה שמכל השינויים נשאר רק ימואל מבני שמעון, שנהיה נמואל. ויל"ע בזה.​