- הודעות
- 9,578
- תודות
- 17,442
- נקודות
- 1,280
לא תהיה אחרי רבים לרעות, ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות (כג, ב).
וברש"י – 'יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו וכו'', והאריך להביא הרבה דרשות חכמים בכתוב, עיי"ש. ובסופו כתב - 'ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, כך פתרונו, לא תהיה אחרי רבים לרעות - אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם. ולא תענה על ריב לנטות וגו' - ואם ישאל הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמיתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצוואר הרבים'.
נמצא שבפשוטו של מקרא הכתוב בא לומר שלא יטה השופט את המשפט אחר הרבים להטות את הדין מחמתם, אלא יאמר בנקיות את דעתו.
והא דאמרו בגמרא בכל מקום - 'אחר רבים להטות', שהולכים אחר הרוב, (בבא מציעא נט:). וכן אמרו בתוספתא – 'לימדתנו, אחרי רבים להטות, אף על פי שאתה אומר כך, וחביריך אומרים כך הלכה כדברי המרובין' (ברכות פרק ד הלכה טו). ובירושלמי – 'וידבר ה' אל משה, אמר לפניו רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה, אמר לו אחרי רבים להטות, רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו' (סנהדרין פרק ד הלכה ב).
הנה כל זה היא דרשת חכמים, הנלמד ממשמעות הפשט, אבל אינו פשוטו של מקרא.
ודרשה זו עולה היא ממשמעות ותוכן הכתוב בפשוטו, שמאחר שבפשט בא הכתוב לשלול את הנטייה אחר הרבים כאשר דעתו של הדיין שונה מהם, יש ללמוד מכך שההנהגה הנכונה היא לקבוע על פי הרבים.
עוד למדו חז"ל מפסוק זה את הכלל הגדול בתורה של הליכה אחר הרוב, שאין זה דווקא ברוב מניין החכמים, אלא בכל דבר, כמו שאמרו בגמרא – 'מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא מנלן דכתיב אחרי רבים להטות' (חולין יא.).
כמו כן מצינו שפסוק זה מהווה מקור לכלל בדיני איסור והיתר של 'ביטול ברוב', כמובא בראשונים (רש"י ביצה ג: ד"ה אפילו, רא"ש חולין פרק ז סימן לז).
כלומר שאין ללמוד מכאן רק שאנו הולכים אחר הרוב, אלא גם שהמיעוט 'בטל' אל הרוב והרי הוא כמי שאינו. והיינו כי כאשר מכריעים את ההלכה בכח רוב, הרי חסרים למניין בית הדין אותם החכמים שבדעת המיעוט. ובהכרח דהיינו משום שבית הדין כולו רואים אותו כחטיבה אחת, ואנו מחשיבים את 'רובו ככולו', ואחר שרוב החכמים נוקט כדעה אחת, אף המיעוט נגררים אחריהם להיחשב כמי שפסקו כולם כאחד את הדין. ודין זה של 'ביטול ברוב', הוא משום שהתערובת כולה נידונת כאחת, וקובעים את דין כולה לפי רובה. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)
וברש"י – 'יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו וכו'', והאריך להביא הרבה דרשות חכמים בכתוב, עיי"ש. ובסופו כתב - 'ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, כך פתרונו, לא תהיה אחרי רבים לרעות - אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם. ולא תענה על ריב לנטות וגו' - ואם ישאל הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמיתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצוואר הרבים'.
נמצא שבפשוטו של מקרא הכתוב בא לומר שלא יטה השופט את המשפט אחר הרבים להטות את הדין מחמתם, אלא יאמר בנקיות את דעתו.
והא דאמרו בגמרא בכל מקום - 'אחר רבים להטות', שהולכים אחר הרוב, (בבא מציעא נט:). וכן אמרו בתוספתא – 'לימדתנו, אחרי רבים להטות, אף על פי שאתה אומר כך, וחביריך אומרים כך הלכה כדברי המרובין' (ברכות פרק ד הלכה טו). ובירושלמי – 'וידבר ה' אל משה, אמר לפניו רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה, אמר לו אחרי רבים להטות, רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו' (סנהדרין פרק ד הלכה ב).
הנה כל זה היא דרשת חכמים, הנלמד ממשמעות הפשט, אבל אינו פשוטו של מקרא.
ודרשה זו עולה היא ממשמעות ותוכן הכתוב בפשוטו, שמאחר שבפשט בא הכתוב לשלול את הנטייה אחר הרבים כאשר דעתו של הדיין שונה מהם, יש ללמוד מכך שההנהגה הנכונה היא לקבוע על פי הרבים.
עוד למדו חז"ל מפסוק זה את הכלל הגדול בתורה של הליכה אחר הרוב, שאין זה דווקא ברוב מניין החכמים, אלא בכל דבר, כמו שאמרו בגמרא – 'מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא מנלן דכתיב אחרי רבים להטות' (חולין יא.).
כמו כן מצינו שפסוק זה מהווה מקור לכלל בדיני איסור והיתר של 'ביטול ברוב', כמובא בראשונים (רש"י ביצה ג: ד"ה אפילו, רא"ש חולין פרק ז סימן לז).
כלומר שאין ללמוד מכאן רק שאנו הולכים אחר הרוב, אלא גם שהמיעוט 'בטל' אל הרוב והרי הוא כמי שאינו. והיינו כי כאשר מכריעים את ההלכה בכח רוב, הרי חסרים למניין בית הדין אותם החכמים שבדעת המיעוט. ובהכרח דהיינו משום שבית הדין כולו רואים אותו כחטיבה אחת, ואנו מחשיבים את 'רובו ככולו', ואחר שרוב החכמים נוקט כדעה אחת, אף המיעוט נגררים אחריהם להיחשב כמי שפסקו כולם כאחד את הדין. ודין זה של 'ביטול ברוב', הוא משום שהתערובת כולה נידונת כאחת, וקובעים את דין כולה לפי רובה. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)
