למה יש טפחא תחת המילה לא בשלוש דברות

[אחד יחיד]

הזוהר בסוף פרשת יתרו אומר חידוש מופלא: בשלושת הדברות לא תרצח, לא תנאף ולא תגנוב, תחת המילה ״לא״ יש טעם ״טפחא״ שהוא טעם הפוסק, ואם לא היה טעם הפוסק, מחדש הזוהר הקדוש, לא היה תיקון לעולם, כי היה אסור לנו להרוג נפש בעולם אע״פ שיעבור על התורה, בגלל הפסוק המפורש 'לא תרצח'. אבל בזה שיש טעם הפוסק, מלמדמנו שבאופנים והזמנים מסוימים יש מקום לפעולה זו. וכן ב'לא תגנוב' אומר הזוהר היה אסור אפילו לגנוב דעתו של רב ובתורה או דעת חכם כדי להסתכל בו, או דיין הדן דין לפי טענה שצריך לגנוב את דעת הרמאי וכו', ובזה שפסק הטעם – הורה לנו הכתוב שלעיתים אסור ולעיתים מותר.

בספר 'דברים ערבים' מסופר שכאשר הרה"ק רבי שניאור זלמן לאדי בעל ה'תניא' 'שו"ע הרב' הגיע אל המגיד ממעזריטש, סידר הרב המגיד ש'האדמו"ר הזקן' ילמד יחד עם בנו, רבי 'אברהם המלאך'. והסדר היה שהבעל התניא למד עם רבי אברהם נגלה, ורבי אברהם למד עם ה'בעל התניא' את חכמת הנסתר.

כאשר היה רבי אברהם המלאך לומד עמו נסתר, היה אדמו"ר הזקן מחזיר את מחוגי השעון אחורנית ללא ידיעת רבי אברהם, ובהיותו מופשט ביותר לא הבחין בכך. זאת עשה כדי שילמד עמו נסתר משך זמן ארוך יותר. והסביר שיש היתר על זה – כדאיתא בזוהר "אי לאו דפסקא טעמא להתיבות "לא תגנוב", להפריד תיבת "לא" מתיבת "תגנוב", הוה אסיר אפילו למגנב דעתא דרביה וכו'". (הרב אברהם פוקס)