- הודעות
- 9,578
- תודות
- 17,441
- נקודות
- 1,280
ועשית לולאות תכלת על שפת היריעה האחת מקצה בחוברת, וכן תעשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית. חמישים לולאות תעשה ביריעה האחת, וחמישים לולאות תעשה בקצה היריעה אשר במחברת השנית, מקבילות הלולאות אשה אל אחותה (כו, ד-ה).
לכאורה יש כאן כפילות ושפת יתר, שאחר שכבר נאמר 'ועשית לולאות תכלת' ופרט הכתוב את מקומם על שפת היריעה מקצה בחוברת, חזר עוד הכתוב בפסוק בפני עצמו לצוות על מספר הלולאות 'חמישים לולאות תעשה ביריעה האחת' וגו'. והנה ניתן היה להוסיף את מלת 'חמשים' בפסוק הראשון ולכתוב 'ועשית חמשים לולאות תכלת', ובאופן זה לא היה נצרך כלל לפסוק השני.
ואכן ביריעות העזים נכתב באופן זה בדרך קצרה – 'ועשית חמישים לולאות על שפת היריעה האחת הקיצונה בחוברת, וחמשים לולאות על שפת היריעה החוברת השנית' (להלן כו, י).
ומעתה צריך ביאור רב, מדוע ביריעות התכלת לא כתבה זאת התורה בדרך קצרה זו, אלא אחר שאמרה בפסוק אחד שיש לקבוע לולאות, הוסיפה פסוק בפני עצמו להורות על מספר הלולאות.
והנראה בזה, שביריעות המשכן באות הלולאות מצד שתי מטרות שונות, דהיינו שבפסוק הראשון שבהם נאמרה עשיית הלולאות, אין הכוונה כמטרה לחבר את היריעות אחת אל אחת. אלא בעצם הלולאות יש מטרה בפני עצמה, והיינו שכן הוא נוי ליריעות, ששפת המחברת מסתיימת בלולאות, כעין שעושים גדילים וציציות בשפת הבגדים לנוי. והנה מצד גדר זה אין המצוה שיהיו דווקא חמישים, אלא כל מספר די בו למטרה זו.
אולם בפסוק השני כתבה תורה דין נוסף, שיהיו הלולאות משמשות גם למטרה של חיבור היריעות, ומצד זה ציוותה תורה לעשות חמישים, שזה המספר שקבעה תורה שהוא הנאות לחיבור כראוי. ובפסוק זה אכן לא נזכר שהן 'לולאות תכלת', כי הדין לעשותן מתכלת הוא רק מצד גדר הנוי שבעשייתם, וכמו היריעות עצמן שצריכות להיות נאות, אבל מצד מטרת החיבור לא היה מתחייב דווקא גוון מסויים. אמנם כל זה הוא דווקא ביריעות המשכן שנועדו להיראות בתוך הבית, ובהם יש עניין של נוי. אולם ביריעות העיזים נאמר רק פסוק אחד 'ועשית חמישים לולאות', שכן הלולאות בהן אינן באות אלא לצורך החיבור, ואין בלולאות הללו אלא תכלית אחת.
וזהו גם הטעם מדוע לא כתבה בהן התורה איזה גוון יהיו הלולאות, כי מצד המטרה של חיבור גרידא אין צריך דווקא גוון מסויים. ונוי לא שייך ביריעות עיזים שהרי אינן נראות כלל, שכן הן מונחות בתווך בין יריעות המשכן הפרוסות תחתן לבין מכסה עורות התחשים והאילים מאדמים הפרוסות מעליהן, ואין בהן מקום כלל לנוי. ואולי זה גם הטעם להבדל בין יריעות המשכן לבין יריעות העיזים לעניין הקרסים, שביריעות המשכן היו של זהב (פסוק ו) וביריעות העיזים היו של נחושת (פסוק יא). (הגר"ל מינצברג -אוצרות בן מלך)
לכאורה יש כאן כפילות ושפת יתר, שאחר שכבר נאמר 'ועשית לולאות תכלת' ופרט הכתוב את מקומם על שפת היריעה מקצה בחוברת, חזר עוד הכתוב בפסוק בפני עצמו לצוות על מספר הלולאות 'חמישים לולאות תעשה ביריעה האחת' וגו'. והנה ניתן היה להוסיף את מלת 'חמשים' בפסוק הראשון ולכתוב 'ועשית חמשים לולאות תכלת', ובאופן זה לא היה נצרך כלל לפסוק השני.
ואכן ביריעות העזים נכתב באופן זה בדרך קצרה – 'ועשית חמישים לולאות על שפת היריעה האחת הקיצונה בחוברת, וחמשים לולאות על שפת היריעה החוברת השנית' (להלן כו, י).
ומעתה צריך ביאור רב, מדוע ביריעות התכלת לא כתבה זאת התורה בדרך קצרה זו, אלא אחר שאמרה בפסוק אחד שיש לקבוע לולאות, הוסיפה פסוק בפני עצמו להורות על מספר הלולאות.
והנראה בזה, שביריעות המשכן באות הלולאות מצד שתי מטרות שונות, דהיינו שבפסוק הראשון שבהם נאמרה עשיית הלולאות, אין הכוונה כמטרה לחבר את היריעות אחת אל אחת. אלא בעצם הלולאות יש מטרה בפני עצמה, והיינו שכן הוא נוי ליריעות, ששפת המחברת מסתיימת בלולאות, כעין שעושים גדילים וציציות בשפת הבגדים לנוי. והנה מצד גדר זה אין המצוה שיהיו דווקא חמישים, אלא כל מספר די בו למטרה זו.
אולם בפסוק השני כתבה תורה דין נוסף, שיהיו הלולאות משמשות גם למטרה של חיבור היריעות, ומצד זה ציוותה תורה לעשות חמישים, שזה המספר שקבעה תורה שהוא הנאות לחיבור כראוי. ובפסוק זה אכן לא נזכר שהן 'לולאות תכלת', כי הדין לעשותן מתכלת הוא רק מצד גדר הנוי שבעשייתם, וכמו היריעות עצמן שצריכות להיות נאות, אבל מצד מטרת החיבור לא היה מתחייב דווקא גוון מסויים. אמנם כל זה הוא דווקא ביריעות המשכן שנועדו להיראות בתוך הבית, ובהם יש עניין של נוי. אולם ביריעות העיזים נאמר רק פסוק אחד 'ועשית חמישים לולאות', שכן הלולאות בהן אינן באות אלא לצורך החיבור, ואין בלולאות הללו אלא תכלית אחת.
וזהו גם הטעם מדוע לא כתבה בהן התורה איזה גוון יהיו הלולאות, כי מצד המטרה של חיבור גרידא אין צריך דווקא גוון מסויים. ונוי לא שייך ביריעות עיזים שהרי אינן נראות כלל, שכן הן מונחות בתווך בין יריעות המשכן הפרוסות תחתן לבין מכסה עורות התחשים והאילים מאדמים הפרוסות מעליהן, ואין בהן מקום כלל לנוי. ואולי זה גם הטעם להבדל בין יריעות המשכן לבין יריעות העיזים לעניין הקרסים, שביריעות המשכן היו של זהב (פסוק ו) וביריעות העיזים היו של נחושת (פסוק יא). (הגר"ל מינצברג -אוצרות בן מלך)