שפתותינו דובבות יראה וחיבה בהזכרת שמו של אותו צדיק יסוד עולם, אשר האיר בחשיכת הדורות כקרן אור גנוזה. לא היה חסידא ופרישא ליבם של ישראל הצדיק רבי אריה לוין זיע"א רק "אבי האסירים", אלא אביהן של נשמות ישראל כולן, מי שהשכיל למצוא יהלומים חבויים בלבבות שבורים ונדכאים. חסידותו לא הייתה מן השפה ולחוץ, אלא יצוקה בזהב המידות, בעין טובה שאין לה קץ ובענווה שביטלה את כל ישותו אל מול צערו של הזולת.
כפי שהשתמר ביד נאמנה מפי קדוש יאמר לו, ביאר רבי אריה את המושג "ל"ו צדיקים" באור יקרות: הוא לימד כי אין מדובר בקבוצה סגורה של יחידי סגולה המובדלים מן הציבור בכתר נצחי, אלא בבחינה רוחנית מתחדשת. לפי השקפתו הטהורה, בכל רגע שבו אדם מישראל מתעלה מעל טבעו, מקיים מצווה במסירות נפש או גומל חסד באמת ובתמים – הרי הוא מצטרף באותה שעה למניין הצדיקים המעמידים את העולם.
בכך גילה לנו את רז קדושתו שלו: ראיית הנצח שבכל רגע והאמונה בכוחו של כל יהודי להפוך לצדיק נסתר במעשה אחד של אמת. זכותו הגדולה תעמוד לנו, שנזכה לדבוק במידותיו ולראות את האור הגנוז בכל אדם.